עו"ד יצחק יחיאל נ. יכין חק"ל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 11082/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11082/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער: עו"ד יצחק יחיאל נ ג ד המשיבות: 1. יכין חק"ל בע"מ 2. יכין תעשיות בע"מ ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 1240/95 מיום 11.11.07 שניתן ע"י כב' השופט נ' ישעיה בשם המערער: עו"ד רועי בר עו"ד גיא זהר בשם המשיבות: עו"ד יוסף בנקל עו"ד שמואל גלינקא פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. ערעור על פסק דין משלים של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה), שעניינו בתביעת המערער, שהינו עורך דין, לתשלום שכר טרחה. 2. המקרה שלפנינו מתברר בערכאות זה כ-15 שנים. הגיעה העת להכרעה סופית בו. נוכח ריבוי ההליכים, תובא השתלשלות האירועים בתמצית. מדובר, בסכסוך הנוגע לשכר טרחתו של המערער, אשר פעל בין השנים 1993-1981 עבור המשיבות, יכין חק"ל בע"מ ויכין תעשיות בע"מ. המערער פעל בשמן של המשיבות במטרה להביא לשינוי ייעוד של שלוש חלקות קרקע בגוש 6393 בפתח תקווה. מדובר, בשתי חלקות אשר נחכרו ממינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) (חלקה 12 וחלקה 183) וכן בחלקה שהינה בבעלות המשיבות (חלקה 182). בשנת 1993 הודיעו המשיבות למערער כי עליו להפסיק את הטיפול בעניינן. על רקע זה, הגיש המערער ביום 13.8.1995 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה כספית בסך 1.91 מיליון ש"ח נגד המשיבות. ביום 30.6.2002 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סלטון) בתביעה (להלן - פסק הדין הראשון). בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המערער וקבע, כי הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור 4% משווי החלקות לאחר שינוי הייעוד. שווי החלקות נקבע בהתאם לאמור בחוות דעת של השמאי שאול לב, שהוגשה מטעם המערער (להלן - חוות דעת לב). סוגיית שווי החלקות עומדת במוקד הערעור שלפנינו ולפיכך יש לפרט מעט בהקשר זה. כאמור, מדובר בשלוש חלקות מקרקעין, האחת בבעלות המשיבות והשתיים האחרות בחכירה מהמינהל. אין מחלוקת, כי במסגרת חישוב שוויין של החלקות החכורות יש להתחשב בדמי ההיתר ששולמו למינהל. בחוות דעת לב נקבע, כי שווי כלל החלקות (שווי ברוטו) הינו 58,050,000 ש"ח וכי בגין דמי ההיתר יש לנכות 40% משווי החלקות החכורות. היינו, שווי המקרקעין בניכוי דמי ההיתר (שווי נטו) הוא 37.5 מיליון ש"ח. בפסק הדין הראשון נקבע, כאמור, כי המערער זכאי לשכר טרחה בשיעור 4% משווי המקרקעין נטו. עוד נקבע, כי מהסכום האמור יש להפחית 20% בגין עבודה שטרם הושלמה וכן סכום של 10,974 ש"ח על חשבון כספים ששולמו למערער. בסופו של דבר, נקבע כי שכר הטרחה לו זכאי המערער הוא 1,189,026 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. 3. המשיבות הגישו ערעור על פסק הדין הראשון. ביום 28.4.2004 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בערעור (ע"א 9282/02 - השופטים א' ריבלין, מ' נאור וס' ג'ובראן). הערעור נדחה, פרט לסוגיה אחת, והיא שיעור דמי ההיתר שנוכה משווי המקרקעין. בית המשפט קבע, כי לא שוכנע שניכוי דמי היתר בשיעור של 40%, כפי שנעשה בחוות דעת לב, משקף את מצב הדברים לאשורם. זאת, על רקע טענת המשיבות לפיה שיעור דמי ההיתר הנגבה על ידי המינהל עומד על 51%. לפיכך, נקבע כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי "על מנת שיקבע את גובה דמי ההיתר ששולמו על-ידי יכין [המשיבות - א.ג] למינהל, ויפחית אותם משווי המקרקעין המושבחים (ברוטו)". 4. הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר שמע ראיות לעניין דמי ההיתר ששולמו. ביום 11.11.2007 ניתן פסק הדין המשלים בבית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיה) (להלן - פסק הדין המשלים). בפסק הדין המשלים בחן בית המשפט המחוזי מהו סכום דמי ההיתר ששולם על ידי המשיבות למינהל בפועל בשנים 2000-1999. סכום זה שוערך לאחור על פי מדד המחירים לצרכן ליום הגשת התביעה. נקבע, כי יכין שילמה דמי היתר עבור חלקה 12 וכן עבור חלק מחלקה 183 (להלן - חלקה 183(ב)) בסך של 21,250,941 ש"ח (מהוון למועד הגשת התביעה). יצוין, כי מהחומר שהוצג לבית המשפט עלה, כי המשיבות צפויות לשלם למינהל דמי היתר נוספים, בגין יתרת חלקה 183, בסך של כ-11 מיליון ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין להכיר בסכום זה, אלא בדמי ההיתר ששולמו בלבד. לאור האמור, הפחית בית המשפט המחוזי את דמי ההיתר ששולמו מערך הקרקע (נטו), כפי שנקבע בחוות דעת לב. מסכום זה גזר בית המשפט את שכר טרחת המערער על פי העקרונות שהותוו בפסק הדין הראשון. בפסיקתה שהוגשה על ידי המשיבות, ואושרה על-ידי בית המשפט המחוזי, נקבע כי על המשיבות לשלם למערער שכר טרחה בסך 509,010 ש"ח. 5. ביום 27.12.2007 הגיש המערער ערעור על פסק הדין והפסיקתה, הוא הערעור שלפנינו. בערעור מלין המערער על האופן בו חושב שכר הטרחה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין המשלים, כפי שיפורט בהמשך. יצוין, כי ביום 1.9.2008 הגיש המערער כתב ערעור מתוקן. לאחר שהוגש הערעור המתוקן, ביקשו המשיבות להגיש ערעור שכנגד, בעניין קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין להכיר בדמי ההיתר שטרם שולמו עבור יתרת חלקה 183. ואולם, הערעור שכנגד הוגש באיחור ועל כן נדחה על הסף (החלטת כבוד הרשם השופט י' מרזל מיום 24.11.2008). כבר עתה יצוין, כי במסגרת בירור הערעור דנא ערכנו מספר דיונים בנוכחות הצדדים במטרה להביאם לפתרון מוסכם. למרבה הצער, בעלי הדין לא השכילו לאמץ את הצעותינו השונות ועל כן נדרשת הכרעה במחלוקת. 6. דין הערעור להתקבל. המערער מעלה שתי טענות עיקריות בערעורו. ראשית טוען הוא, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הפחית את דמי ההיתר ששולמו משווי הקרקע נטו, כפי שנקבע בחוות דעת לב. לטענת המערער, שווי הקרקע ממנו היה על בית המשפט להפחית את דמי ההיתר הינו שווי הקרקע ברוטו. טענה זו מקובלת עלינו. בפסק הדין בערעור (ע"א 9282/02) הורה בית משפט זה להפחית את דמי ההיתר ששולמו מערך הקרקע ברוטו. זאת, שכן שווי הקרקע נטו, כפי שמופיע בחוות דעת לב, מביא בחשבון הפחתה של 40% בגין דמי היתר. היינו, כאשר הפחית בית המשפט המחוזי את דמי ההיתר ששולמו מערך הקרקע נטו, ביצע הוא הפחתה כפולה. משכך, נקודת המוצא לצורך חישוב שכר טרחת המערער הינה, כי שווי הקרקע (ברוטו) הינו 58,050,000 ש"ח. יצוין, כי הצדדים לא תקפו את הקביעה לפיה שווי הקרקע יהיה בהתאם לאמור בחוות דעת לב ועל כן מדובר בקביעה חלוטה. טענה נוספת של המערער, אשר יש להידרש אליה, נוגעת לעובדה כי בפסק הדין המשלים התבסס בית המשפט המחוזי על דמי ההיתר ששולמו על ידי המשיבות למינהל בשנים 2000-1999. ברי, כי דמי ההיתר ששולמו בשנים אלה נגזרו משווי הקרקע בשנים 2000-1999. לטענת המערער, שווי הקרקע עלה במאות אחוזים בין השנים 1993 ל-2000. המערער מוסיף, כי אין די בשערוך דמי ההיתר לאחור למועד התביעה לפי מדד המחירים לצרכן, שכן המדד עלה בתקופה זו בשיעור של 60% בלבד, היינו בשיעור נמוך בהרבה מעליית ערך הקרקע. מצאנו טעם בטענה זו של המערער. אכן, נוכח הפערים המשמעותיים בשווי הקרקע בין שנת 1993 לבין השנים 2000-1999 מתעורר קושי בחישוב שכר הטרחה כפי שבוצע בפסק הדין המשלים. נוכח הקושי האמור, הורינו ביום 8.3.2010 לשמאי הממשלתי להגיש חוות דעת בה יוצגו נתונים לגבי שווי הקרקע ביום 1.12.1993 וביום 1.1.1999 וכן לעניין דמי ההיתר שהיו נדרשים מהמשיבות אילו היו נדרשות הן לשלמם ביום 1.12.1993. 7. חוות הדעת מטעם השמאי הממשלתי הוגשה ביום 6.7.2010 ולצדדים ניתנה אפשרות להתייחס אליה. לא מצאנו לנכון להתיר למערער להגיש תגובה להתייחסות המשיבות לחוות הדעת. אין אנו רואים צורך לפרט את כלל הנתונים המופיעים בחוות דעת השמאי הממשלתי וכן את טענות הצדדים ביחס אליהם, אלא את הנתונים שהינם בעלי חשיבות להכרעה במחלוקת בלבד. ראשית יוער, כי השמאי הממשלתי הציג נתונים לגבי שווי החלקות ביום 1.12.1993 וכן ביום 2.12.1993. זאת, שכן ביום 2.12.1993 נכנסה לתוקף תוכנית המשנה את ייעוד הקרקע. כניסת התוכנית לתוקף העלתה את שווי המקרקעין. מחוות הדעת של השמאי עולה כי אכן קיים פער ניכר בין שווי החלקות ביום 2.12.1993 לבין שוויון ביום 1.1.1999 (51,860,000 ש"ח לעומת 133,460,000 ש"ח). משכך, וכפי שהובהר לעיל, קיים קושי ממשי להתייחס לדמי ההיתר ששולמו בשנת 1999 לצורך חישוב שווי הקרקע ממנה ייגזר שכר הטרחה. לפיכך, מצאנו כי יש להתייחס לשיעור דמי ההיתר שהיה נגבה מהמשיבות בשנת 1993. לעניין זה, נקבע בחוות דעתו של השמאי הממשלתי, כי שיעור דמי ההיתר שהיה נדרש על ידי המינהל עומד על 51%. כלומר, חוות דעת השמאי תומכת למעשה בטענת המשיבות בערעור על פסק הדין הראשון. 8. יצוין, כי בפסק דין בערעור נקבע כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייקבע מהם "דמי ההיתר ששולמו". בפסק הדין המשלים נקבע לעניין זה, כי דמי ההיתר ששולמו הם רק אלו ששולמו בפועל למינהל עבור חלקה 12 וחלקה 183(ב). ואולם, דומה כי הכוונה בפסק הדין בערעור הייתה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן מהו שיעור דמי ההיתר שהיה נגבה מהמשיבות לו היו הן משלמות את דמי ההיתר בשנת 1993 (ראו פיסקה 13 לפסק הדין בערעור). משכך, ובהמשך לאמור לעיל, אין מקום להתייחס לסכומים ששולמו בפועל על ידי המשיבות בשנת 1999. זאת, גם לעניין ההבחנה בין חלקות לגביהן שולמו דמי היתר בפועל לבין חלקות לגביהן צפויות היו המשיבות לשלם דמי היתר בעתיד. ערים אנו לכך שהמשיבות ביקשו לתקוף קביעה זו במסגרת ערעור שכנגד, אך זה נדחה כאמור על הסף. ואולם, אף בלא ערעור מטעמן של המשיבות ניתן לדון בטענה זו, ובלבד שלא יהיה בקבלתה כדי להוביל לכך שהמשיבות יהיו צריכות לשלם פחות מהסכום שנפסק בפסק הדין המשלים (ראו, ע"א 48/89 בוים נ' וילר אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד מו(3) 473, 478 (1992); דנ"מ 4180/08 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (טרם פורסם, 30.6.2008)). הדברים אמורים בפרט בהתחשב בכך שבמסגרת כתב הערעור מציין המערער במפורש כי גדר המחלוקת הינו מהו שיעור דמי ההיתר שהיה אמור להשתלם על ידי המשיבות. לשיטת המערער עצמו, אין מקום להתחשב כלל בסכומים ששולמו בשנת 1999. משכך, על מנת לחשב את שכר טרחת המערער יש להפחית משווי הקרקע (ברוטו), כפי שנקבעה בחוות דעת לב, דמי היתר בשיעור 51% ביחס לחלקות 12 ו-183 בשלמותן. 9. סיכומם של דברים הוא, כי יש לחשב את שכר טרחת המערער באופן הבא: משווי הקרקע ברוטו, כפי שנקבע בחוות דעת לב - 58,050,000 ש"ח - יש להפחית את דמי ההיתר בשיעור 51% כפי שהיו נגבים עבור חלקה 12 וחלקה 183 כולה (שווי חלקות 12 ו-183 לפי חוות דעת לב הוא 47,550,000 ש"ח. דמי היתר בשיעור 51% עבור חלקות אלה הם בשווי 24,250,500 ש"ח). היינו, שווי הקרקע ממנו יש לגזור את שכר הטרחה הוא 33,799,500 ש"ח (58,050,000-24,250,500). כזכור, שכר טרחת המערער נקבע ל-4% משווי הקרקע האמור ועל כן הסכום הוא 1,351,980 ש"ח. עוד יוזכר, כי בפסק דין הראשון נקבע שיש להפחית 20% בגין עבודה שלא בוצעה וכן 10,974 ש"ח על חשבון כספים ששולמו. כלומר, שכר הטרחה לו זכאי המערער עומד על 1,070,610 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה (כפי שנקבע בפסק הדין הראשון). לטענת המשיבות, שילמו הן למערער את הסכום שנפסק בפסק הדין הראשון, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בסך 3,066,375 ש"ח. ככל שסכום זה בשלמותו נותר בידיו של המערער, ובהנחה שזהו אכן הסכום המלא לפי פסק הדין הראשון, הרי שעליו להחזיר למשיבות את ההפרש בין פסק דיננו לבין פסק הדין הראשון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת התשלום על ידו ועד לתשלום בפועל. לעומת זאת, אם החזיר המערער למשיבות את ההפרש בין הסכום שקיבל בעקבות פסק הדין הראשון לבין הסכום שנפסק בפסק הדין המשלים, הרי שעל המשיבות לשלם למערער את ההפרש בין הסכום שבפסק הדין המשלים לסכום שבפסק דיננו. זאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום שהוחזר אליהן ההפרש על ידי המערער ועד למועד התשלום בפועל. 10. טרם סיום יש להתייחס לשתי סוגיות נוספות. ראשית, במסגרת ההחלטה בה הורינו על מתן חוות דעת מטעם השמאי הממשלתי קבענו, כי סוגיית שכר הטרחה של השמאי הממשלתי תוכרע במסגרת פסק הדין. אנו מורים, כי כל אחד מהצדדים יישא בתשלום מחצית שכר הטרחה, אשר ייקבע בהתאם לתעריף המקובל אצל השמאי הממשלתי. שנית, הגם שמצאנו כי יש לקבל את הערעור, בנסיבות העניין אנו סבורים כי אין מקום לפסיקת הוצאות ושכר טרחה לטובת המערער. אכן, הכלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך יזכה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין. עם זאת, התנהלות לא ראויה של בעל דין עשויה לשלול את זכאותו להוצאות אף אם זכה בדינו. בענייננו, התנהלות המערער, אשר דחה הצעות שונות לסיום המחלוקת, הביאה להתמשכות ההליך שלא לצורך. במצב דברים זה, לא ראינו לנכון לחייב את המשיבות בתשלום שכר טרחה לטובתו (השוו, תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). 11. הערעור מתקבל אפוא, בהתאם לאמור בפיסקה ‎9 לעיל. הצדדים יישאו בשכר טרחת השמאי הממשלתי באופן שווה. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ט בשבט התשע"א (3.2.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07110820_S20.doc גק+הג מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il