אברהים זועבי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1108/00 ע"פ 1116/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים בע"פ 1108/00 (המשיבים בע"פ 1116/00): 1. אברהים זועבי 2. עבד אלפתאח זועבי 3. עבד אלסאלם זועבי 4. רמזי זועבי נגד המשיבה בע"פ 1108/00 (המערערת בע"פ 1116/00): מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 29.12.99 בת"פ 410/98 שניתן על-ידי כבוד השופטים: י' אברמוביץ', ח' גלפז, נ' ממן תאריך הישיבה: ט"ו בחשון תשס"ב (1.11.01) בשם המערערים: עו"ד ת' אולמן בשם המשיבה: עו"ד נ' בן-אור פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ארבעת המערערים בע"פ 1108/00 (המשיבים בע"פ 1116/00) - להלן: "הנאשמים" - הם אב ושלושת בניו מתושבי הכפר נעורה. בין אבי המשפחה (הנאשם איברהים), לבין גיסו ושכנו, המנוח יוסף עבד אל מג'יד זועבי, ניטש סכסוך נושן אודות זכות הבעלות בחלקת אדמה מסוימת. יום אחד הציב המנוח מכולה וכלי-עבודה על החלקה, ואף הזמין מכולה נוספת במטרה להציב גם אותה על החלקה. בטרם הספיק לפרוק את המכולה הנוספת מעל המשאית שהובילה אותה, הגיעו למקום שני הנאשמים הראשונים - איברהים ובנו עבד אל פתאח - ודרשו מן המנוח לפנות את השטח. לשמע הצעקות מיהרו למקום אשתו, אביו ואחיו של המנוח, ובהתערבותם הובטח לנאשמים כי המכולה תפונה. הרוחות נרגעו מעט, ושני הנאשמים עמדו ללכת לדרכם. אז לפתע הופיעו במקום שני בניו האחרים של איברהים - הנאשמים עבד אל סאלם ורמזי - ותקפו את המנוח. איברהים ניסה להרחיקם, אך משלא שעו הללו לפנייתו, ובעוד בני משפחתו של המנוח מתגייסים להגנתו, הצטרפו גם איברהים ועבד אל פתאח לתקיפתו של המנוח. במהלך התגרה הצטיידו חלק מן המשתתפים בצינורות ברזל, שהיו מונחים בשטח. חלק מן הנאשמים חבטו בעזרת הצינורות בראשו של המנוח. הלה התמוטט ופונה לבית החולים כשהוא במצב אנוש. בבדיקתו הוברר, שכתוצאה מן המכות נגרמו לו נזקים חמורים למוח ומספר שברים בעצמות הגולגולת. מאמצי הרופאים להציל את חייו נכשלו והוא נפטר. יצוין כי גם הנאשם איברהים נחבל בראשו במהלך התגרה וסבל מפגיעה שחייבה את אשפוזו. בעקבות אירוע זה הובאו הנאשמים לדין. מלכתחילה הואשמו בעבירת רצח, אך על-פי הסדר בינם לבין התביעה, שהושג במהלך בירור משפטם, הודו הארבעה והורשעו בעבירת הריגה. בבואו לקבוע את עונשיהם הבחין בית המשפט המחוזי בין שני הנאשמים הראשונים לבין שני הנאשמים האחרונים. על עבד אל סאלם ועל רמזי, שבגלל התערבותם פרצה התגרה שהסתיימה בקטילת המנוח, גזר בית המשפט תשע שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על-תנאי; ואילו על איברהים ועל עבד אל פתאח, שלא יזמו את תקיפת המנוח אלא נגררו להשתתפות בתגרה לאחר שזו פרצה, גזר בית המשפט שש שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על-תנאי. בע"פ 1108/00 ערערו הנאשמים לפנינו על חומרת עונשיהם. בע"פ 1116/00 מערערת המדינה על קולת העונשים שגזר בית המשפט המחוזי על הנאשמים ומבקשת להחמירם. בעיקר מלינה המדינה על קולת עונשו של הנאשם איברהים. לטענתה, בהיותו אביהם של יתר הנאשמים חלה על איברהים חובה, ואף היה בכוחו, למנוע מבניו מלתקוף את המנוח; אלא שהוא, במקום למצות את השפעתו ולהרחיק את בניו מן המנוח, הצטרף בעצמו לתקיפה. כן מלינה המדינה בערעורה על כך שאת עונש המאסר על-תנאי הגביל בית המשפט המחוזי לעבירת הריגה נוספת בלבד, ולא כלל בגדר התנאי עבירות אלימות אחרות. קודם שהגיעו הערעורים לשמיעה חתמו בני משפחתם של הנאשמים ובני משפחתו של המנוח על הסכם "סולחה", שבגדרו התחייבו המערערים לפצות את משפחת המנוח בהעברת חלק מקרקע לבעלותם. הסניגורית טענה, שכריתת הסכם ה"סולחה" מן הראוי שתוביל, לא רק לאי-החמרה בעונשיהם של שני הנאשמים הראשונים, אלא גם להקלת עונשיהם של שני הנאשמים האחרונים. באת-כוח המדינה חזרה על עתירת ערעורה להחמרה בעונשיהם של כל ארבעת הנאשמים. לטענתה, בנסיבות העניין אין לייחס להסכם ה"סולחה" שום משקל בקביעת עונשיהם של הנאשמים. באת-כוח המדינה אף ביקשה שבית המשפט ינקוט עמדה עקרונית המורה, שככלל - ובעיקר כשהמדובר בביצוע עבירות אלימות - כריתתו של הסכם "סולחה", בין הנאשם לבין הקורבן או משפחתו, אינה מהווה שיקול לקולת עונשו של הנאשם. עונשי הנאשמים שלפנינו נקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי לפני הסכם ה"סולחה"; ושקילת טענות הצדדים הביאה אותנו למסקנה כי בעונשי המאסר הממשיים שנגזרו על הנאשמים אין עילה להתערבותנו. בקבעו את עונשי הנאשמים הביא בית המשפט המחוזי בחשבון שיקוליו, לצד חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, גם את עברם הנקי מכל דופי של ארבעת הנאשמים; וביחס לאיברהים ייחס משקל גם לנסיבותיו המשפחתיות (היותו אב לאחד-עשר) וכנראה גם לעובדה שהוא עצמו נחבל בתגרה ונזקק לאשפוז בשל הפגיעה שנגרמה לו. מקובל עלינו, כי עונשי המאסר שגזר בית המשפט המחוזי על שני הנאשמים הראשונים הם קלים ממה שחומרת המעשים ותוצאתם הקשה היו לכאורה מצדיקות. אך אין בידינו לקבל, כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להבחין לעניין מידת העונש, בין שני הנאשמים הראשונים לבין שני הנאשמים האחרונים, או כי העונשים שנגזרו על שני הנאשמים הראשונים מחייבים התערבות להחמרתם. גם בעונשיהם של שני הנאשמים האחרונים איננו רואים מקום להתערב, לא להקלה ולא להחמרה. הגענו להכרעה זו על יסוד בחינת נסיבותיו של המקרה הנתון ומבלי לנקוט עמדה בשאלה הכללית, אם, בעיקרון, ניתן וראוי לעתים ובנסיבות מיוחדות להתחשב בהסכם "סולחה" כשיקול לקולה. גם אילו הנחנו, כי לשאלה זו יש להשיב בחיוב, איננו סבורים כי כריתתו של הסכם ה"סולחה" לאחר מתן גזר הדין צריכה, בנסיבות העניין, להוביל להקלה בעונשי המאסר שנגזרו על מי מהנאשמים. מאידך, גם בהתעלם מהסכם ה"סולחה", אף שעונשם של הנאשמים נוטה לקולה, איננו סבורים כי בנסיבות העניין מוצדק להתערב להחמרת העונש. מקובלת עלינו טענת המדינה, כי בהגדרת התנאי להפעלת המאסר המותנה מן הראוי היה לכלול, לצד עבירות הריגה, גם עבירות אלימות אחרות. לעניין זה יש אפוא לקבל את ערעור המדינה. עם זאת נראה לנו, כי עם הרחבת גדרו של התנאי, ואף שהסניגורית לא טענה זאת, יש לקצר את תקופת המאסר המותנה לשנתיים; ולעניין זה יש אפוא לקבל גם את ערעורם של הנאשמים. הננו מקבלים אפוא את שני הערעורים במובן זה, שעונש המאסר על תנאי שהוטל על כל אחד מארבעת הנאשמים מועמד בזה על שנתיים (תחת שלוש שנים), והתנאי הוא שבתוך שלוש שנים שמניינן מיום שחרורו מן המאסר לא יעבור הנאשם עבירת הריגה או עבירה אחרת מסוג פשע שהגדרתה כוללת יסוד של שימוש באלימות. הערעורים, מזה ומזה, על עונשי המאסר הממשיים, נדחים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כ"ח בחשון תשס"ב (14.11.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ________________ העתק מתאים למקור 00011080.F03 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 /עכ.