אליאס חורי נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה

פסק-דין בתיק רע"א 11077/08 בבית המשפט העליון רע"א 11077/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקשים: 1. אליאס חורי 2. לייה חורי 3. ברכאת חורי 4. גסאן חורי 5. מרואן חורי 6. ג'ורג'ינה חורי 7. ריטה דאוד נ ג ד המשיבות: 1. הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה 2. יפה נוף תחבורה תשתיות ובנייה בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.11.08 בהפ"ב 427/08 שניתן על ידי כבוד השופט ע' גרשון בשם המבקשים: עו"ד ה' חורי בשם המשיבות: עו"ד ל' פורר פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.11.2008 בהפ"ב 427/08 ובת"א 513/08 (כבוד השופט ע' גרשון) אשר אישר את פסק הבוררות שניתן ביום 27.2.2008 על ידי הבורר דותן דרעי (להלן בהתאמה – פסק הבוררות והבורר), אך תיקן את המועד הקובע שנקבע בפסק הבוררות לחיובן של המשיבות בתשלום פיצויים למבקשים בגין הפקעת דירת מגוריהם והחצר המקיפה אותה בקובעו כי המועד הקובע יהיה יום מתן פסק הבוררות (להלן – המועד הקובע). עובדות והליכים קודמים 1. במסגרת הסכם פינוי שנכרת בין הצדדים ביום 13.4.2007 המבקשים הוכרו כבעלי זכות דיירות מוגנת במקרקעין ברחוב אלנבי 34, חיפה, הידועים כחלק מחלקה 22 גוש 10833 (להלן בהתאמה – הסכם הפינוי והמקרקעין). המקרקעין הכילו דירת מגורים בשטח של כ-61 מטר רבוע, חצר מקורה בשטח של כ-10 מטר רבוע, מחסנים וחצר המשמשת לאחסון ציוד כבד וטרקטורים בשטח של כ-400 מטר רבוע (להלן בהתאמה – דירת המגורים והחצר). לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המקרקעין הופקעו לצורכי הרחבת דרך על ידי המשיבה 1 מכוח סעיפים 189 ו- 190 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה), ובהתאם לתוכנית חפ/981 שיעדה את המבנה להריסה. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ההודעה על ההפקעה פורסמה ברשומות ביום 21.2.2001. המבקשים ניהלו משא ומתן עם המשיבות ביחס לפינוי המקרקעין, במסגרתו הוצעו למבקשים מספר הצעות לדיור חלופי, ואולם על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשים סירבו לכל ההצעות ודחו אותן תוך שהם מונעים את ביצוע העבודות המיועדות במקרקעין. 2. המשיבה 1 הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה (ה.פ. 165/04) ובמסגרתה ביקשה לחייב את המשיבים למסור לידיה את החזקה במקרקעין מכוח ההפקעה כאמור. בפסק דינו מיום 19.12.2004 (כבוד השופט י' דר) קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתה של המשיבה 1 והמבקשים חויבו למסור לה (או למי מטעמה) את החזקה במקרקעין. המבקשים לא השלימו עם תוצאת פסק הדין וערערו עליו לבית משפט זה במסגרת עע"ם 1173/05. בדיון שהתקיים בערעור בבית משפט זה ביום 19.2.2007, חזרו בהם המבקשים מהערעור. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, גם לאחר מכן סירבו המבקשים למסור את החזקה במקרקעין ומנעו את ביצוע העבודות המתוכננות בהם תוך שימוש באלימות. 3. ביום 13.4.2007 הגיעו הצדדים להסכם פינוי כאמור. במסגרת הסכם הפינוי נקבע כי המבקשים יפנו את המקרקעין בכפוף לתנאיו וכי המחלוקת בדבר שיעור הפיצוי לו זכאים המבקשים בגין ההפקעה, מעבר לסכום שאינו שנוי במחלוקת, תועבר לדיון לפני הבורר. 4. במסגרת פסק הבוררות קבע הבורר (סעיף 13 לפסק הבוררות) כי המועד הקובע לתשלום הפיצוי בגין הפקעת דירת המגורים והחצר הינו 22.4.2001, שישים ימים לאחר שפורסמה הודעת ההפקעה ברשומות, זאת בהתאם לסעיף 190(4) לחוק התכנון והבנייה. ואולם, הבורר ציין כי המועד הקובע לתשלום הפיצויים הקשורים במישרין עם עסקם של המבקשים ועלויות הפינוי הינו 13.4.2007 – מועד כריתתו של הסכם הפינוי (להלן יחדיו – המועדים הקובעים). ההליכים בבית המשפט המחוזי 5. המשיבות עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות, באופן שיבוטל המועד הקובע (הפ"ב 427/08). ראשית, טענו המשיבות כי החלטתו של הבורר היא מוטעית, שכן המבקשים עצמם לא תבעו במסגרת הבוררות כי הפיצוי בגין הפקעת דירת המגורים והחצר ישולם להם נכון ליום 22.4.2001. המשיבות הוסיפו וטענו בהקשר זה כי אף בשומה שהוגשה על ידי המבקשים, עתרו הם לחיובן בפיצויים נכון למועד השומה – 2.9.2007. שנית, טענו המשיבות כי דינו של פסק הבוררות להתבטל מכוח סעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות) שכן פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור בכך שהוא מעניק למבקשים "פרס" בגין הפרת החוק. לשיטתן, היה על המבקשים לפנות את המקרקעין כבר בחודש אפריל 2001, ואולם, הם לא עשו כן במשך שנים ארוכות ולבסוף, פינו את המקרקעין רק בחודש מאי 2007, כאשר במשך כל אותה תקופה המבקשים סיכלו את העבודות שתוכננו במקרקעין ונקטו באלימות כלפי קבלני הביצוע מטעם הרשויות. לפיכך, טענו המשיבות כי אין כל סיבה להיטיב עם המבקשים ולשלם להם את הפיצויים נכון ליום 22.4.2001. המשיבות מיקדו את טענתן בכך שלא יתכן כי אדם שהפר את החוק גם יזכה לפיצוי בעקבות אותה הפרה. 6. המבקשים עתרו אף הם לבית המשפט המחוזי בבקשה להשלמת ו/או תיקון פסק בורר במספר סוגיות שלא כולן רלוונטיות לבקשה שלפנינו (ת"א 513/08). לעניין המועדים הקובעים, טענו המבקשים כי לא זו בלבד שאין לשנותם, אלא שאף יש לחייב את המשיבות לשלם להם הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 (להלן – חוק פסיקת ריבית והצמדה), החל מהמועדים הקובעים שקבע הבורר. 7. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם של המבקשים לתשלומי הצמדה וריבית בקובעו כי אין זה מסוג הנושאים בהם מוסמך בית המשפט לתקן פסק בוררות. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר ולפיכך, גם אם טעה הבורר בסוגיה זו של תשלומי הצמדה וריבית, אין בית המשפט רשאי להעניק את הסעד לו עתרו המבקשים. לעומת זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבות לפיה פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור בקובעו כי "הדעת אינה סובלת כי מי שהפרו את החוק בכוח הזרוע יזכו לפיצוי בגין הפרתם". על כן, פסק בית המשפט המחוזי כי רכיב הפיצויים בגין דירת המגורים והחצר ישולם נכון ליום 27.2.2008, היום בו ניתן פסק הבוררות, וכן כי המועד הקובע שקבע הבורר – בטל. מכאן הבקשה שלפנינו. בקשת רשות הערעור 8. במסגרת הבקשה שלפנינו, מיקדו המבקשים את טענותיהם רק כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לבטל את המועד הקובע שקבע הבורר כאשר לטענתם, יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. ראשית, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי התעלם מההלכות הברורות שנקבעו בבית משפט זה בנוגע לאי התערבות בפסקי בוררות בכלל ובעניין אי התערבות בפסקי בוררות מכוח העילה של היות תוכנו מנוגד לתקנת הציבור בפרט, אשר המקרים בהם יבוטל פסק בוררות מכוחה הינם נדירים. שנית, טוענים המבקשים כי קביעת הבורר בדבר שערוך אחד ממרכיבי הפיצוי בלבד אינה "מזעזעת את אמות הסיפים" ואינה "פוגעת בערכים ובנורמות" ולכן לא היה מקום להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח עילת ביטול זו, מה עוד שבהקשר זה פסק הבוררות עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 190(4) לחוק התכנון והבנייה. שלישית, טוענים המבקשים כי גם אם שגה הבורר בסוגיית המועד הקובע, לא ניתן להתערב בפסק הבוררות שכן בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר. רביעית, טוענים המבקשים כי משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינה מחיקת 400,000 ש"ח מפסק הבוררות, דבר שפגע באיזון שהיה קיים בפסק הבוררות והפך את הפיצוי שנפסק ללא רלוונטי. לבסוף, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה כשלמעשה, העניק למשיבות יותר מאשר ביקשו; לטענתם, המשיבות ביקשו כי הפיצוי ישולם נכון ליום הפינוי בפועל – 1.7.2007 – בעוד שבית המשפט המחוזי קבע כי הפיצוי ישולם נכון ליום מתן פסק הבוררות – 27.2.2008. טוענים המבקשים כי בין מועד הפינוי בפועל לבין יום 27.2.2008 חלה קריסה רבתי של שער הדולר ולכן התוצאה של שינוי המועד הקובע על ידי בית המשפט הינה הרת אסון עבורם. 9. מנגד, טוענות המשיבות בתשובתן כי דין הבקשה להידחות. המשיבות שבות וטוענות כי תוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור שכן הוא מעניק למבקשים "פרס" לאחר שהפרו את החוק פעם אחר פעם וסיכלו במשך זמן רב את הגשמת האינטרס הציבורי במקרקעין. מוסיפות המשיבות וטוענות כי לא מתקיימים תנאי היסוד למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי ויש לדחות את הבקשה גם מטעם זה. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה. לפיכך, אציע לחבריי לדון בבקשה כבערעור ולקבלה במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הקשור למועד הקובע יבוטל, באופן לפיו המועד הקובע לתשלום הפיצויים שנקבעו בסעיף 13.1 לפסק הבוררות יהא 22.4.2001 כפי שקבע הבורר. יתר מרכיבי פסק הדין יוותרו על כנם. 11. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטותיהם של בתי המשפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים, במסגרתם מתעוררת שאלה משפטית שהיא בעלת השלכות אשר חורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית המשפט משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, 615 (2003); רע"א 10603/08 יצחק נ' חברת פסגת ההלכה בע"מ (לא פורסם, 10.3.2009); רע"א 1152/09 עמותת מדרש ספרדי ברובע היהודי בירושלים נ' קריית גו'זף ניסים מיסודו של המרכז הספרדי בירושלים (לא פורסם, 5.4.2009); רע"א 10083/08 I. Do. Diamonds Inc. נ' פי.די.די. יהלומים בע"מ (לא פורסם, 22.4.2009)]. 12. סבורני כי המקרה שלפנינו נופל בגדרם של המקרים המצדיקים התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. לא אחת נקבע כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר [ראו למשל: רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511 (1991); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל ב 963 (2005), להלן – אוטולנגי]. הלכה ידועה היא כי ההתערבות בפסקי בוררות יכול שתעשה באמצעות השימוש בעשרת עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות בלבד, ואולם גם עילות אלה יש לפרש פרשנות מצמצמת ודווקנית תוך התערבות מעטה ככל הניתן בפסקי בוררות, על מנת לקדם את תכליתו של חוק הבוררות – חיזוק מוסד הבוררות. על כן, הפסיקה הלכה בדרכו של המחוקק וצמצמה עוד יותר את תחולתן של עילות הביטול [אוטולנגי, בעמוד 985-986]. למעלה מכך, גם אם שגה הבורר בסוגיית המועד הקובע, ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין, עדיין לא היה בכך להקים עילה להתערבותו של בית המשפט המחוזי בפסק הבוררות, שכן טעות בהפעלת שיקול דעתו של בורר אינה מקימה עילה להתערבות בפסק בוררות [שם]. בענייננו, הצדדים פנו להליך בוררות מרצונם החופשי ומתוך החלטה מושכלת שמצאה את ביטויה בהסכם הפינוי אשר במסגרתו הסמיכו הם את הבורר להכריע במחלוקת הכספית שנפלה ביניהם על פי שיקול דעתו כבורר מכריע. משכך, היה על המשיבות לצפות כי הבורר עשוי להכריע כפי שהכריע, שכן מדובר בהכרעה סבירה שנעשתה בסמכות ובמסגרת הליך תקין וראוי. עצם העובדה שהכרעת הבורר, כשלעצמה, אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של המשיבות אינה הופכת את תוכנה למנוגד לתקנת הציבור. 13. כידוע, על מנת לבטל פסק בוררות מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות צריך שתוכנו של פסק הבוררות יהיה מנוגד לתקנת הציבור [אוטולנגי, בעמוד 1090]. איני סבור כי המועד הקובע שנקבע בפסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, שכן גם העובדה שתוצאותיו של הפסק עשויות לנגוד את טובת הציבור אינה יכולה לשמש בהכרח עילה לביטולו [ראו והשוו: אוטולנגי, בעמוד 1093]. נוסף על כך, איני סבור כי הותרת פסק הבוררות על כנו נוגדת את תקנת הציבור, שכן נראה כי המועד הקובע עליו הורה הבורר היה חלק ממערך שיקולים שביטא את האיזון הראוי בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים. למעלה מכך, אם וככל שהמשיבות ביקשו להפחית מסכום הפיצויים כספים בגין מניעת העבודות על ידי המבקשים, הרי שהיו נותנים לכך ביטוי מלכתחילה בהסכם הפינוי שהסמיך את הבורר להכריע במחלוקת הכספית שבין הצדדים ולמצער במסגרת כתב ההגנה שהגישו בפני הבורר. ואולם, סוגיה זו לא נזכרה כלל במסגרת הסכם הפינוי ואף לא ניתן לה כל ביטוי בכתב ההגנה שהגישו המשיבות לבורר (נספח ח' לבקשה). סוגיית מניעת העבודות על ידי המבקשים והצורך לשקפה במסגרת סכום הפיצויים הועלתה לראשונה על ידי המשיבות בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות, ואולם גם אז לא הונחה תשתית ראייתית חד משמעית המאוששת את גרסת המשיבות בדבר מניעת העבודות על ידי המבקשים בכוח הזרוע, היות שבסוגייה זו נתגלתה בין הצדדים מחלוקת עובדתית. כך, בסעיף 10 לתצהיר שתמך בתגובת המבקשים הוצהר כי טענת המשיבות לפיה המבקשים נהגו באלימות כלפי קבלנים שנשלחו מטעמן אינה נכונה ופינוי המקרקעין נעשה בהסכמה ובמועד שנקבע במסגרת הסכם הפינוי. משכך, קביעתו של הבורר, אשר כלל לא נדרש על ידי המשיבות להכריע בסוגיית מניעת העבודות, הינה סבירה ואין לומר כי היא מנוגדת לתקנת הציבור. אשר על כן, אין מקום להתערב בה. 14. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הבקשה ולבטל את התיקון שערך בית המשפט המחוזי בפסק הבוררות, באופן שפסק הבוררות יוותר על כנו בשלמותו. המשיבות ישאו בהוצאות ושכר טרחת עורך דינם של המבקשים בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י' באייר התשס"ט (4.5.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08110770_W02.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il