דוד אפל נ. איילה חסון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1104/00 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי המערער: דוד אפל נגד המשיבים: 1. איילה חסון 2. רפיק חלבי 3. מרדכי קירשנבוים 4. רשות השידור ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 26.1.00 בת"א 134/97 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר א' עדי בשם המערער: עו"ד י' רסלר בשם המשיבים: עו"ד א' הלם; עו"ד מ' מוזר פסק-דין השופטת ד' ביניש: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט עדי אזר), אשר הורה על מחיקה על הסף של תביעת לשון הרע שהוגשה על-ידי מר דוד אפל (להלן: המערער). התביעה הוגשה כנגד הגב' איילה חסון- כתבת הערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית, מר רפיק חלבי - מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, ונגד מר מרדכי קירשנבוים - מנהל הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, וכן רשות השידור (להלן: המשיבים). עיקרי העובדות וההליכים בתיק 1. ביום 3.2.97 הגיש המערער תביעת לשון הרע בבית המשפט המחוזי כנגד המשיבים. התביעה התייחסה לכתבה טלוויזיונית שפורסמה במהדורת החדשות של הערוץ הראשון ביום 22.1.97 מפיה של הכתבת איילה חסון (להלן: המשיבה 4). היה זה מספר ימים לאחר שעו"ד בראון הודיע כי הוא מתפטר מכהונתו כיועץ משפטי לממשלה, אליה מונה זמן קצר קודם לכן. מאחר והצדדים התייחסו בטיעוניהם למכלול הכתבה, נתאר את מהלכה של הכתבה כעולה מהתמליל שצורף לכתב ההגנה מטעם המשיבים בבית המשפט המחוזי. בפתיח שקדם לכתבה נאמר כך: "ועכשיו לכותרת שפתחנו בה- אריה דרעי היתנה את תמיכתו בהסכם חברון במינויו של רוני בראון ליועץ משפטי לממשלה. כתבתנו איילה חסון חושפת הערב כי דרעי הוא שעמד מאחורי הרעיון למנות את בראון ליועץ משפטי. על השתלשלות הפרשה- איילה חסון באולפן". להלן ציטוט הדברים שאמרה המשיבה 4 בכתבה, תוך התייחסות למערער: "לפני חודשים ספורים, בזמן שמיכאל בן יאיר עדיין משמש יועץ משפטי לממשלה, נפגש איש העסקים דוד אפל עם חברו אריה דרעי. 'יש לי בשבילך יועץ משפטי מושלם' אמר אפל לדרעי, 'מדובר בעו"ד רוני בראון, והוא בעל סגולות מופלאות מבחינתנו: הוא יהיה שלנו, הוא עסקן בליכוד, הוא היה מאמנו של צחי הנגבי'. 'שתי הסגולות האחרונות מסירות כל חשד של מעורבות מצידנו במינוי' סיכמו לעצמם דרעי ואפל". בהמשך הכתבה, דיווחה המשיבה 4 על פרשה שלימים כונתה "יועץ תמורת הסכם". לפי האמור בכתבה, מונה עו"ד בראון כיועץ משפטי לממשלה בלחצו של מר אריה דרעי - אז, חבר-כנסת שהתנהלו נגדו הליכים פליליים. לפי הנטען בכתבה, מר דרעי עמד על מינויו של עו"ד בראון למשרת היועץ המשפטי לממשלה על-בסיס הבטחה שקיבל ממנו כי יסייע לו להגיע לעיסקת טיעון שאין עימה קלון בהליכים הפליליים בהם היה נתון. עוד נטען בכתבה כי מר דרעי איים לעשות שימוש בכוחו הפוליטי ולהכשיל את הסכם חברון שהלך והתגבש אותה שעה, אם עו"ד בראון לא ימונה לתפקיד האמור. במהלך תיאור הפרשה, לא הוזכר המערער. יצויין כי בעקבות הכתבה, נפתחה חקירה פלילית כנגד מי שנטען כי היה מעורב במינויו של עו"ד בראון כיועץ משפטי לממשלה. לאחריה, הגישה פרקליטת המדינה דו"ח שאומץ בהסכמה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, ובו הצגת המסקנות מן העדויות והראיות שנאספו, לעניין שאלת ההעמדה לדין פלילי של המעורבים בפרשה. (דו"ח פרקליטת המדינה הוגש על-ידי המשיבים לבית המשפט קמא (השופט צ' מ' הכהן) במסגרת דיון בבקשת המערער לגילוי מסמכים ולהסרת חסיון). 2. בכתב-התביעה שהוגש לבית-המשפט המחוזי, הפנה בא-כוח המערער לאותו חלק בכתבה שכלל התייחסות מפורשת למרשו. עם זאת, נכללה בכתב-התביעה הפנייה גם לקטעים אחרים ששודרו לאורך הכתבה, על-מנת להצביע על ההקשר בו נאמרו הדברים הנוגעים למערער. טענתו של בא-כוח המערער בכתב-התביעה היתה כי מרשו אמנם חבר של מר דרעי ונפגש עימו לעיתים תכופות; אף-על-פי-כן, הדברים שיוחסו למערער בכתבה לא נאמרו על-ידו מעולם. כן טען בא-כוח המערער כי יש בהקשר בו הובאו הדברים בכתבה, כדי לייחס למערער "מזימה" להשפיע שלא כדין על מינוי היועץ המשפטי לממשלה, תוך קשירתו לפרשת "יועץ תמורת הסכם" שתוארה בהמשך הכתבה. המערער העיד על עצמו בכתב-התביעה כי הוא: "מעורה בחיים הפוליטיים של המדינה, היה פעיל בתנועת החרות, ולאחר מכן גם בליכוד ובגשר, והינו דמות ידועה ומוכרת בתנועה, במפלגה, בחיי המסחר והקבלנות בארץ". טענתו בפני בית המשפט קמא היתה כי הדברים שיוחסו לו בכתבה מהווים לשון הרע נגדו, שכן יש בהם כדי להשפילו ולעשותו מטרה לשנאה בציבור בכלל ובין מכריו בפרט. בכתב-ההגנה שהוגש לבית המשפט קמא טענו המשיבים כי אין בדברים האמורים בכתבה משום לשון הרע נגד המערער, ולחילופין - כי הפרסום עומד בהגנות המנויות בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"). 3. ביום 25.10.00 החליט השופט אזר במסגרת קדם משפט, כי המשפט יחולק לשלבים. נקבע כי בשלב הראשון יטענו הצדדים על דרך של סיכומים בכתב, בשאלה האם הדברים האמורים בכתבה מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק. טענתו של בא-כוח המערער בסיכומיו בפני בית המשפט המחוזי היתה כי מן הכתבה התקבל הרושם שהמערער יזם קנוניה להשתלט על מנגנון התביעה בישראל, והציע למר דרעי למנות את עו"ד בראון למשרת היועץ המשפטי לממשלה בכדי שזה יהא עושה דברם שלו ושל מר דרעי ("הוא יהיה שלנו"), וכדי שישיג עבור דרעי עיסקת טיעון שאין עימה קלון. לטענת בא-כוח המערער, ייחסה הכתבה למרשו במשתמע, מעורבות בפרשת "יועץ תמורת הסכם". מנגד, טענו באי-כוח המשיבים בסיכומיהם בפני בית המשפט קמא כי אין בכתבה כדי לייחס למערער (להבדיל ממר דרעי) מעורבות כאמור. לגישתם, המשמעות הסבירה של הביטוי "הוא יהיה שלנו" המופיע בכתבה היא כי המערער כעסקן פוליטי, היה מעוניין במינוי יועץ משפטי לממשלה שיהיה מקורב לעמדותיו הפוליטיות. לשיטת המשיבים, אין בדברים אלה משום לשון הרע כנגד המערער. 4. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתם של המשיבים וקבע כי אין בכתבה כדי לייחס למערער התנהגות בלתי מוסרית או בלתי חוקית, כנטען על-ידו. לגישת בית המשפט קמא, עצם האמירה כי המערער הציע למנות את עו"ד בראון למשרת היועץ המשפטי לממשלה, אינה יכולה להיחשב בפני עצמה לשון הרע, בהיות עו"ד בראון בעל כשירות פורמלית להתמנות לתפקיד האמור. גם האמירה כי המערער הציע למשרה מי שהוא עסקן בליכוד והיה מאמנו של מר צחי הנגבי, אין בה כדי להוות לשון הרע. בהקשר זה הביע בית-המשפט קמא עמדתו לפיה: "...אין ברצונו של מר אפל להציע אדם הקרוב להשקפותיו הפוליטיות כדי להטיל עליו כתם של לשון הרע, של השמצה ושל ביזוי. מדובר בפעולה לגיטימית, רגילה ומקובלת בחברה שלפיה עסקנים פוליטיים משתדלים להציע למנות למשרות בכירות אנשים הקרובים להשקפותיהם הפוליטיות. בהצעה כזו כל זמן שלא מתלווה לה כל כל סממן נוסף, אין כל פגם". (עמ' 7 לפסק-הדין) בית המשפט קמא הוסיף כי באותו חלק בכתבה שעסק בפרשת "יועץ תמורת הסכם", לא הוזכר המערער כלל. כמו כן, נאמר בתחילת הכתבה במפורש כי הצעתו של המערער למר דרעי נעשתה "לפני חודשים ספורים". לדעת בית המשפט, הקשר בין החלק בתחילת הכתבה שהתייחס מפורשות למערער לבין החלק בהמשך הכתבה שהתייחס לפרשת "יועץ תמורת הסכם", הוא קשר רופף. על כן, הסיק בית-המשפט כי הצופה הסביר לא הבין את הכתבה כאילו יוחסה למערער מעורבות בפרשת "יועץ תמורת הסכם". לדעת בית-המשפט, גם המילים "הוא יהיה שלנו" אינן יוצרות רושם אצל השומע הסביר כי המערער היה קשור למהלכים שהתפתחו חודשים לאחר מכן בקשר לפרשה האמורה. המובן הסביר העולה ממילים אלה לדעת בית-המשפט, הוא כי כוונתו של המערער היתה להציע יועץ משפטי לממשלה הקרוב לחוג הפוליטי אליו הוא משתייך, שיוכל להיות נוח יותר לשמיעת הטענות שמר דרעי עשוי להעלות בפניו. בית המשפט הוסיף כי: "בקריאה חוזרת של הדברים שנאמרו בכתבה מצטייר מר אפל כדמות צדדית למדי בסיפור, שנקט יוזמה לעזור לחברו, מר דרעי, ולעזור לחוגים פוליטיים שאליהם הוא מקורב, אולם אין בדברים אלה כדי להציגו באור שלילי או כדי לבזותו, או להשפילו". (עמ' 8 לפסק-הדין) באימרת אגב, ציין בית-המשפט קמא כי המערער הינו איש ציבור בהיותו עסקן פוליטי. לגישתו, לאנשי ציבור גישה רחבה לכלי התקשורת ועל כן ביכולתם להסביר לציבור אימרות הקשורות אליהם באופן מהיר. זאת ועוד, ראוי לדעת בית המשפט לבחור בפרשנות המרחיבה את תחום חופש הביטוי בנוגע לאמירות הנוגעות לאנשי ציבור. לפיכך, נדרשה אמירה ברורה הרבה יותר לגבי המערער, כדי שניתן יהיה לראות בה לשון הרע. עם זאת, הדגיש בית-המשפט כי אף בהתעלם מעמדה זו, הפירוש הרגיל של הכתבה בעיני הצופה או השומע הסביר לא יצר פגיעה בשמו הטוב של המערער. מסקנתו של בית המשפט קמא היתה כי אין בדברים שפורסמו משום לשון הרע נגד המערער, ועל כן הורה על מחיקת התביעה על הסף מחוסר עילה. 5. כנגד פסק-דין זה הוגש הערעור שלפנינו. בטיעוניהם בכתב ובעל-פה לפנינו, חזרו הצדדים על העמדה שהציגו בפני בית המשפט קמא. בא-כוח המערער טען כי הצופה הסביר הבין את הכתבה כמאשימה את המערער בקנוניה עם אחרים "לכבוש" את עמדת היועץ המשפטי לממשלה באמצעות מינוי "איש משלנו" לשם השגת מטרות פסולות. לדעתו, יצרה הכתבה במשתמע קשר בין המערער לבין פרשת "יועץ תמורת הסכם". כעולה מדו"ח פרקליטת המדינה, היה בפרשה זו, אילו הוכחה, כדי להוות עבירה פלילית. בכך יצרה הכתבה לשון הרע כנגד המערער והטילה עליו כתם בציבור. מנגד, טען בא-כוח המשיבים בסיכומיו לבית-משפט זה כי נוכח היותו של המערער עסקן פוליטי, המשמעות הסבירה של המילים "הוא יהיה שלנו" היא כי כוונתו של המערער היתה להציע יועץ משפטי לממשלה שיהיה קרוב לעמדות הפוליטיות שלו ושל חברו מר דרעי, באופן שאוזנו של היועץ תהיה קשובה יותר לטענותיהם. לגישת המשיבים, אין במשמעות זו של הדברים כדי להקים לשון הרע כנגד המערער, שכן האיש הסביר בישראל יודע כי מינוי מקורבים "משלנו" לתפקידים ציבוריים היא תופעה קיימת. המשיבים מוסיפים כי עיקרה של הכתבה לא נגע למערער, והמערער אוזכר בה באופן אגבי בלבד. בכתבה לא נאמר כי המערער היה מעורב בפרשת "יועץ תמורת הסכם". בעת הפרסום - טרם פתיחת חקירה פלילית נגד המעורבים במינויו של עו"ד בראון - אף לא השתמע מן הכתבה כי למערער מיוחסת כוונה להשתלט על מנגנון התביעה כדי להשיג הקלה בעונשו של מר דרעי. לגישת המשיבים, נדרש שלא ליתן פרשנות מרחיבה לדברים הנאמרים על אנשי ציבור, על-מנת ליתן משקל נכבד להגנה על חופש הביטוי. על כן, לדעת המשיבים, אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בעת הדיון בערעור ניסינו להביא את הצדדים לידי הסכמה ולא עלה בידינו. לפיכך נותרה לפתחנו השאלה האם בכתבה האמורה יש משום לשון הרע כנגד המערער, כמשמעותה בחוק. הדיון בערעור 6. ההגדרה של "לשון הרע" מצויה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, וזו לשונו: 1. לשון הרע מהי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. ...". ההגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת, איפוא, מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 281, 293; א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 121; והשוו: M. Brazier & J. Murphy The Law of Torts (London, Edinburgh, Dublin, 10th ed., 1999) 439; P. F. Carter-Ruck & H. N. A. Starte Carter-Ruck on Libel & Slander (London, Edinburgh, Dublin, 5th ed., 1997) 37-39). שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע. בכל ארבע החלופות, אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי אמיתות הפרסום. לפיכך, עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, במידה ותוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק). במקרה שלפנינו, אין חולק כי הכתבה הטלוויזיונית אליה מתייחסת תביעת המערער, מהווה "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2(א) לחוק וכי הכתבה הטלוויזיונית יועדה לאדם זולת המערער ואף הגיעה לאדם אחר זולתו (סעיף 2(ב)(1) לחוק). המחלוקת בין הצדדים נסובה על משמעותו של הפרסום- האם טמונה בו לשון הרע כנגד המערער על-פי סעיף 1 לחוק, אם לאו. שאלה זו היא במהותה פרשנית. פרשנות הפרסום תעשה על-ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ראו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ הנ"ל, בעמ' 293, 301-300; ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 562; וראו גם: M. Brazier & J. Murphy הנ"ל, בעמ' 435, 446; וכן P. F. Carter-Ruck & H. N. A. Starte הנ"ל, בעמ' 42). ככלל, על-מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע הקובע: 3. דרכי הבעת לשון הרע "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". הדיעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר ורגיל, יש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ הנ"ל, בעמ' 300, 302; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ ואח' (טרם פורסם), בפיסקה 10 לפסק-דינו של השופט חשין). לפיכך, הכלל הוא שקטע מפרסום יתפרש בהתחשב בשאר חלקיו, אלא במקרים חריגים כגון כאשר לשון הרע מצויה בכותרת הפרסום שהיא בולטת ומובחנת מיתר הפרסום (ראו: ע"א 5653/98 פלוס הנ"ל). זאת ועוד; יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם. ודוק, על אף שבדרך-כלל פרשנות הקטע הנטען להיות לשון הרע תעשה על רקע שאר חלקיו של הפרסום, הרי עילת התובע תישאר מוגבלת לאותם קטעים בפרסום בגינם בחר לתבוע בגין לשון הרע, אלא אם תבע בגין הפרסום כולו. (ראו: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח',פ"ד לב(3) 337, 354; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 11). 7. מסכימה אני עם עמדתו של בית-המשפט קמא לפיה במקרה שלפנינו, לא היה בכתבה על-פי משמעותה בעיני האדם הסביר והרגיל, כדי לייחס למערער מעורבות בפרשת "יועץ תמורת הסכם". אכן, המערער היווה דמות מישנית יחסית בכתבה. הוא לא הוזכר כלל באותם חלקים שהיוו את עיקר הכתבה ועסקו בפרשת "יועץ תמורת הסכם". זאת ועוד; הודגש בכתבה כי השיחה בין המערער לבין מר דרעי נעשתה "לפני חודשים ספורים", קרי- זמן ניכר טרם התרחשות הפרשה. מסקנתי היא, איפוא, שהכתבה על-פי משמעותה הסבירה, לא ייחסה למערער, במפורש או במשתמע, מעורבות בפרשת "יועץ תמורת הסכם". יחד עם זאת, מעיון בפרסום בהתחשב בשאר חלקי הכתבה ובהקשרם של דברים, מתחייבת המסקנה כי יש בקטע הכתבה המתייחס מפורשות למערער משום לשון הרע כהגדרתה בחוק. כזכור, באותו חלק בכתבה, צויין כי המערער נפגש עם חברו מר אריה דרעי ואמר לו: "יש לי בשבילך יועץ משפטי מושלם...מדובר בעורך הדין רוני בראון, והוא בעל סגולות מופלאות מבחינתנו: 1. הוא יהיה שלנו. 2. הוא עסקן ליכוד. 3. הוא היה מאמנו של צחי הנגבי". בהמשך נאמר כי המערער ומר דרעי סיכמו לעצמם כי "שתי הסגולות האחרונות מסירות כל חשד של מעורבות מצידנו במינוי" (ההדגשות אינן במקור). בהמשך הכתבה, דווח על פרשת "יועץ תמורת הסכם". בית-המשפט קמא סבר כי המשמעות הסבירה של הביטוי "הוא יהיה שלנו" היא כי למערער רצון להשפיע על מינוי יועץ משפטי לממשלה שיהיה קרוב לעמדותיהם הפוליטיות של המערער ושל מר דרעי. הייתי נוטה להסכים לפרשנות זו, אילו היה מדובר באמירה בעלמא של עסקן פוליטי לאדם חסר אינטרס אישי ממשי במינוי יועץ משפטי לממשלה כזה או אחר. לו כך היו פני הדברים, גם אז לכאורה מתעוררת שאלה, שאינני רואה להכריע בה, האם אמירות המייחסות לאדם נסיון להשפיע על זהות יועץ משפטי לממשלה מתוך מניע פוליטי ובציפייה כי הלז יהיה נוח יותר לשמיעת טענותיו, יש בהן כדי להוות לשון הרע. אלא שלא זה המובן הסביר של הפרסום נשוא תביעתו של המערער. הכתבה דיווחה כי המערער אמר את הדברים הנזכרים למר אריה דרעי. בעת פרסום הכתבה, היה ידוע לכל כי מתנהלים נגד מר דרעי הליכים פליליים (כך גם עולה מהמשך הכתבה, המייחס למר דרעי רצון להשגת עיסקת טיעון שאין עימה קלון). על כן, היה ברור לצופה הסביר כי האמירה "הוא יהיה שלנו" המיוחסת בכתבה למערער, נאמרה לאדם בעל אינטרס אישי ממשי בקביעת זהותו של היועץ המשפטי לממשלה כעומד בראש התביעה הכללית. על רקע זה, מן הביטויים "הוא יהיה שלנו" וכן: "שתי הסגולות האחרונות מסירות כל חשד של מעורבות מצידנו במינוי", משתמע כי המערער היה מעוניין להשפיע על מינויו של יועץ משפטי לממשלה לשם קידום אינטרסים אישיים-פרטיים פסולים: השגת עיסקת טיעון נוחה לחברו מר דרעי. יתכן כי מובנו הסביר של אותו חלק בכתבה הנוגע למערער, אילו הובא במנותק משאר חלקי הכתבה, היה תואם את הפרשנות בה צידד בית-המשפט קמא. אולם בהתחשב בכך שהמשך הכתבה התמקד ברצונו של מר דרעי להשיג עיסקת טיעון נוחה עבורו, הרי שהרושם שהתקבל אצל הצופה או השומע הסביר במהלך השידור, היה כי תחילת הכתבה ייחסה למר אפל כוונה להשפיע על זהותו של היועץ המשפטי לממשלה עקב המניע האישי האמור. אין ספק כי דברים אלה מטילים דופי חמור במי שעל-פי המתואר, היה מעורב בתכנון שנועד להשפיע על מינוי יועץ משפטי לממשלה מתוך כוונה להשיג טובת הנאה לנאשם בפלילים. כידוע, היועץ המשפטי לממשלה מהווה את אחת המשרות החשובות במבנה השלטון שלנו. בין היתר, הוא העומד בראש התביעה הכללית ואמור להבטיח כי הכל יהיו שווים בפני החוק. עליו להיות חסין מפני לחצים בלתי כשרים, ולפעול ללא משוא פנים. על כן, פרסום המייחס לאדם כוונה להשפיע על מינוי היועץ המשפטי לממשלה בצפייה כי עקב כך יזכה מקורבו להקלות בניהול ההליכים הפליליים נגדו, הוא פרסום שיש בו כדי להטיל באותו אדם פסול ציבורי ומוסרי כבד. עקב כך, מתבקשת המסקנה כי הקטע בגינו תבע המערער הינו על פניו לשון הרע כהגדרתה בסעיפים 1(1) ו-(2) לחוק. על אימרת האגב המתייחסת ללשון הרע על אישי ציבור 8. כזכור, הביע בית-המשפט קמא את דעתו באימרת-אגב כי ראוי לבחור בפרשנות המעדיפה את חופש הביטוי בנוגע לאמירות הנוגעות לדמויות ציבוריות. בהתאם לכך, סבר בית-המשפט קמא כי אין לפרש את הפרסום בנוגע למערער כלשון-הרע. את עמדתו זו, סמך בית-המשפט על גישת הנשיא שמגר כפי שהובעה על-ידו בעבר במספר פסקי-דין. (ראו: עמדת הנשיא שמגר בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ הנ"ל; בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ הנ"ל; וכן בע"א 334/89 מיכאלי הנ"ל). כן סמך בית המשפט קמא עמדתו על דבריו של השופט גולדברג בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 864. העמדה שהביע בית המשפט קמא בשאלת היחס בין הפגיעה בשמו של איש ציבור לבין חופש הביטוי והעניין הציבורי שיש בפרסום, מעוררת שאלה מורכבת אשר בשלב הנוכחי של ההליכים בעניינו של המערער, טרם נדרשת הכרעה בה. עם זאת, ראוי להעיר כי הגדרת המונחים "דמויות ציבוריות" ו"עניינים ציבוריים" אינה משימה פשוטה, נוכח מיגוון המצבים העשויים להתעורר במציאות. ככלל, ומבלי להביע דיעה לגבי עניינו של המערער, ניתן לומר כי אדם יחשב "דמות ציבורית" ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם היא רבה יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבה יותר. יש ועקב מעורבותו של אדם בעניין הנוגע לציבור יש לראותו "כדמות ציבורית" לצורך העניין הנדון, ויש שהמעמד הציבורי נקבע בשל היותו נושא משרה או תפקיד ציבורי. מכל מקום "דמות ציבורית" היא דמותו של מי שיש לו נגיעה לענייני ציבור והשפעה עליהם במידה זו או אחרת, וההגדרה הקונקרטית כרוכה בנסיבותיו של כל עניין. כבר נקבע בפסיקתנו כך: "המעמד של אדם כאישיות ציבורית אינו תמיד מעמד כללי היפה לכל דבר ועניין. לעיתים, מעמד זה עשוי להיות כרוך בפרשה או בעניין מסויימים, אשר ביחס אליהם "השליך" עצמו אותו אדם אל חזיתה של מחלוקת ציבורית, מתוך מטרה להשפיע על ההכרעה בעניינים שעל הפרק, ובכך "הזמין" תשומת לב וביקורת ציבורית על פעולותיו או התנהגותו. במקרים כאלה, המעמד של האישיות הציבורית יהיה מוגבל לאותה פרשה או עניין מסויימים, ולא יחרוג מהם". (ראו: רע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עו"ד ואח' נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 26 בפיסקה 40 לפסק-דינו של השופט אור). "עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו (ראו: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה ואח', פ"ד מח(3) 808, 826; רע"א 3614/97 דן אבי יצחק הנ"ל, בפיסקה 26 לפסק-דינו של השופט גולדברג; ז' סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט (תשמ"ג) 175, 196). לא פעם, "העניין הציבורי" שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית, אם כי לא תמיד די בכך. (כך, למשל, כאשר הפרסום הוא בעניין הנוגע לצינעת הפרט, שאין בידיעתו על-ידי הרבים כדי להביא תועלת של ממש לציבור). ברי כי לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו. ההצדקה לעמדה המצדדת במתן עדיפות לחופש הביטוי על-פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות, יכולה להמצא בחשיבות החברתית של הביקורת על אנשי ציבור לשם קיום ממשל דמוקרטי תקין. יש הרואים בביקורת הציבורית עמוד התווך של חופש הביטוי בישראל, בהיותה נובעת מזכות הציבור לדעת ולפקח (בג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529, 549). הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים נובע מכך שיש בביטויים אלה כדי לאפשר שיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה. בהקשר זה, יש הסבורים כי קשה לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם, מדיון בבעלי הדעות ובהוגי הרעיונות במישור הציבורי והפוליטי, ומכאן החשיבות של ביטויים הנוגעים לאישי ציבור בעניינים ציבוריים (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 863). כן טמונה ההצדקה להעדפת חופש הביטוי, ביכולתו הרבה יותר של איש ציבור ביחס לאדם פרטי להתגונן מפני פגיעה בשמו, שכן בידיו כלים, ידע ונגישות לאמצעי התקשורת. יש אף הסבורים כי אנשי ציבור מעצם מעמדם מביעים הסכמה, מפורשת או משתמעת, לחשוף עניינם לעיני הציבור ולביקורתו (ראו: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע הנ"ל, בעמ' 822; ע"א 214/89 אבנרי הנ"ל, בעמ' 864-863; ע"א 334/89 מיכאלי הנ"ל, בעמ' 571; אך ראו: ר' גביזון "איסור פרסום הפוגע בפרטיות - הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל- קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן (תשמ"ב, ר' גביזון עורכת) 177, 201-200). מנגד, ניתן להציג שיקולים השוללים העדפת חופש הביטוי על-פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות. כך למשל, ניתן לטעון כי לשון הרע עשויה לגרום לאיש ציבור נזק רב מאד, שכן עיקר כוחו הוא בשמו הטוב בעיני הציבור. כן ניתן לטעון כי הרחבת הפגיעה בשמם הטוב של אנשי ציבור, תרתיע אחרים מלבקש לעצמם מעמד זה (ראו: א' שנהר הנ"ל, בעמ' 72). בשנים שעברו, העמדה השלטת בבית-משפט זה היתה כי אין להעדיף א-פריורי את חופש הביטוי על-פני הזכות לשם טוב, אף כשעסקינן בנפגע שהוא איש ציבור והפרסום נוגע לעניין ציבורי (ראו: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ הנ"ל, בעמ' 347-343; אך ראו עמדת המיעוט של הנשיא שמגר לפיה לחופש הביטוי מעמד בכורה במשפטנו, שם, בעמ' 362-358). עם זאת, בפסיקה מאוחרת יותר הובעה העמדה כי אמנם אין לחופש הביטוי מעמד של זכות-על בשיטתנו המשפטית, אולם ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור. וכך נאמר על-ידי השופט (כתוארו אז) ברק: "הנה כי כן, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור בפרט מזה, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאישי ציבור". (ע"א 214/89 אבנרי הנ"ל, בעמ' 864). דברים אלה נאמרו, אמנם, בפרשה בה הסעד שהתבקש היה מניעה מראש של פרסום פוגע, אולם מאז צוטטו הדברים בהסכמה בפרשות אחרות שעניינן תביעת פיצויים בגין לשון הרע. (ראו ע"א 4607/92 קליין נ' רונן ואח' (לא פורסם), פיסקה 6 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; כן ראו עמדתו של השופט גולדברג בע"א 3199/93 קראוס הנ"ל, בעמ' 861, 875; והשוו גם: רע"א 3614/97 דן אבי יצחק הנ"ל, בפיסקה 14 לפסק-דינו של השופט גולדברג וכן בפיסקאות 37, 56 לפסק-דינו של השופט אור). לדברים אלה של הנשיא ברק אני מצטרפת בהסכמה. חוק איסור לשון הרע מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב, בלא קשר לזהות הנפגע או לנושא הפרסום (סעיף 1 לחוק). על כן אין לקבל את הצמצום שעשה בית המשפט קמא בהגדירו את מהותו של לשון הרע. פגיעה בשמו הטוב של אדם, על-פי המשמעות הסבירה של הפרסום, תיחשב לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק, גם כאשר מדובר בדמות ציבורית; אם כי המשמעות הסבירה של הפרסום עשויה כמובן להיות מושפעת ממכלול הנסיבות, ובין היתר מאישיותו של הנפגע. בכל מקרה, הנחת היסוד בבסיס חוק איסור לשון הרע הינה כי לצד ההגנה על השם הטוב קיימים זכויות ואינטרסים מתחרים, אשר יש בהם לעיתים כדי להתיר לשון הרע. ניתן לומר כי אל מול זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב ועל פרטיותו עומדים חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. ברי כי לכל הדיעות הזכויות, האינטרסים והערכים הללו הם יחסיים. את האיזון בין הזכויות והאינטרסים השונים הכרוכים בדיני לשון הרע, בחר המחוקק לעשות במסגרת ההיתרים, ההגנות וההקלות שנקבעו בפרק ג' לחוק. כפי שציין השופט ברק (כתוארו אז): "בחוק איסור לשון הרע הביע המחוקק את עמדתו באשר לנקודות האיזון הנראות לו כראויות. הוא קבע כי פרסום שיש בו לשון הרע אסור הוא, והוא מהווה עוולה אזרחית (סעיף 7) ועבירה פלילית (סעיף 6). עם זאת, האיסור אינו מוחלט. קיימים פרסומים, שיש בהם לשון הרע, ושהם מותרים (סעיף 13). קיימים פרסומים שבגינם יש למפרסם הגנה (סעיפים 14, 15, 16)...המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים...". (ע"א 214/89 אבנרי הנ"ל, בעמ' 861). פרק ג' לחוק איסור לשון הרע מציג אמנם את נקודות האיזון הראויות לשיטת המחוקק בין הזכות לשם טוב לבין האינטרסים המתחרים, אך כפי שכבר נאמר בפסיקתנו, מלאכת האיזון החקיקתית אינה בהכרח סוף פסוק. כאשר מתעוררת שאלה פרשנית הקשורה בהוראה הקבועה בחוק, נאלץ בית-המשפט לערוך את האיזון בין האינטרסים המתחרים, תוך הכרעה לגבי משקלם היחסי על-פי תכלית החוק ובהתחשב בעקרונות שיטתנו המשפטית. (ראו: שם, בעמ' 862; דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1, 17). במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו, עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות הבאות: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היו רלוונטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע (ראו: ר' גביזון הנ"ל, בעמ' 219-204). במקרים מתאימים בהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור ובנסיבות בהן התועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן. בדרך-כלל, ההתחשבות בזהות הנפגע, בנושא הפרסום ובתועלתו הציבורית, אינה באה לידי ביטוי בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כי אם בהוראות החוק האחרות ובכללן ההגנות הקבועות בחוק. דומה כי בגישה זו יש כדי להתחשב בזכותו של איש הציבור לשם טוב, שכן ניתנת לו האפשרות להיכנס מבעד לפתחו של חוק איסור לשון הרע. אולם במקביל, ניתן משקל נכבד לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת במסגרת פרשנות ההגנות. גישה זו מתיישבת עם המגמה העולה מחוק איסור לשון הרע: כאמור, סעיף 1 לחוק מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב, ללא אבחנה בנוגע לזהות הנפגע או למהות הפרסום. עם זאת, הגדרתן של חלק מן ההגנות כוללת התחשבות בזהות הנפגע ובעניין הציבורי שבפרסום. בדברים אלה אין, כמובן, כדי להביע כל עמדה בנוגע לתחולתן של ההגנות השונות בנסיבות המקרה דנן. שאלה זו תהיה נתונה להכרעתה של הערכאה הדיונית. סיכומם של דברים; נראה כי דין הערעור להתקבל לעניין אופיו של הפרסום והתיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי לשם הכרעה בשאלת האחריות בגין לשון הרע. המשיבים ישאו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ₪. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, כ"ו בטבת תשס"ב (10.1.02). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 00011040.N03 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי חכ/ בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444