מדינת ישראל נ. זוהר לילאי

פסק-דין בתיק ע"פ 11039/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11039/04 ע"פ 11473/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת בע"פ 11039/04: והמשיבה בע"פ 11473/03 מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 11039/04: והמערער בע"פ 11473/04 זוהר לילאי ערעור על גזר דינו של בית- המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.10.04 בת"פ 40224/03 שניתן על-ידי כבוד השופט א' שהם תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשס"ה (21.4.2005) בשם המערערת בע"פ: 11039/04 והמשיבה בע"פ 11473 עו"ד גלי פילובסקי בשם המשיב בע"פ 11039/04: והמערער בע"פ 11473/04 עו"ד אמיר מורשתי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור וערעור נגדי על גזר דין שהוטל על הנאשם אשר גזר עליו 10 שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן מאסר על תנאי. כן הופעל בעניינו עונש מאסר מותנה בן 6 חודשים בחופף לעונש המאסר. 2. המערער הורשע בעבירת הריגה שאלה הנסיבות שברקעה: בערב ה-19.5.03 הגיעו הנאשם, המנוח, ואדם נוסף למועדון בתל-אביב. הנאשם יצא עם האחר מהמועדון, ולאחר זמן קצר ביקש לחזור פנימה, אך המנוח מנע את כניסתו. בכיסו של המנוח היתה סכין מתקפלת והוא ככל הנראה הוציאה והציגה בפני הנאשם. בעקבות זאת, הנאשם ביקש מהמנוח לגשת עמו למקום צדדי, ובסמטה סמוכה שלף סכין שנשאה בכליו ודקר את המנוח שתי דקירות בירכו השמאלית. האחר נטל אז מכיס מכנסיו של המנוח את הסכין והציגה בפני הנאשם, תוך שהוא מפציר בו לחדול ממעשיו האלימים. הנאשם לא שעה להפצרותיו והוסיף לפגוע במנוח באמצעות הסכין בפניו, בסמוך לגבה. הנאשם, כשהבחין שהמנוח מדמם באופן קשה, הורה לו להסתלק מהמקום ומסר לו שטר של 50 ₪ אותו נטל מידיו מיד לאחר מסירתו; הנאשם עם האחר עזבו את המנוח כשהוא שותת דם בלא להגיש לו עזרה וחזרו לבלות במועדון. כתוצאה מן הדקירות התמוטט המנוח ומת מאובדן דם בעקבות פצעי הדקירות בירכו השמאלית. בית המשפט קבע בפסק דינו כי לא נעשתה פעולה מאיימת מצד המנוח כלפי הנאשם, והוא לא נדרש לפעולת הגנה עצמית כדי להגן על שלומו ובטחונו. כן קבע כי הנאשם היה מודע לחומרת הפציעה של המנוח ולכך שהמנוח היה חסר אונים ובמצב של אובדן עשתונות. לאחר שחלפו 45 דקות ממועד ארוע הדקירות, ומשלא הוזמנה כל עזרה רפואית, מת המנוח מפצעיו. 3. בגזר דינו התייחס בית המשפט המחוזי לחומרתה המופלגת של העבירה אותה ביצע הנאשם. הוא הצביע גם על עברו הפלילי המכביר, הכולל עבירות חמורות בגינן ריצה עונשי מאסר בעבר; הוא התקשה למצוא נסיבות לקולא בעלות משקל מלבד העובדה כי הנאשם היה בגילופין בעת הארוע, ויתכן שלא היה במלוא חושיו, וכן לאור גילו הצעיר. על יסוד שיקולים אלה גזר את דינו ל-10 שנות מאסר בפועל כאמור. 4. המדינה מערערת על קולתו של העונש. לטענתה, הענישה שהוטלה על הנאשם חורגת באופן קיצוני מהעונש הראוי. במקרה זה מדובר בעבירת הריגה ברף הגבוה ביותר של חומרה, המשיק לעבירת רצח, ומן הדין לבטא חומרה זו ואת המסר הציבורי הנדרש בעקבותיה, באמצעות החמרה ניכרת בעונש. הנאשם מצדו מערער להקלה בעונשו. לדבריו, בית המשפט קמא לא שקל כראוי נסיבות שונות לקולא שהיה מקום להביאו בחשבון ובכלל זה כי המנוח הוא זה שיזם לראשונה את המגע היריבותי כלפיו כשחסם את דרכו להיכנס למועדון תוך הצגת סכין שהוא עצמו נשא; כי המנוח עצמו היה בגילופין ולכן נשקפה ממנו סכנה שהנאשם ביקש להתגונן מפניה; כי טעה בית המשפט בכך שלא התייחס למיקום הדקירות בירך של המנוח כמפחית מחומרת המעשה, ועל הטעות בהכרעת הדין הטמונה בקביעה כי הנאשם דקר פעם נוספת את המנוח לאחר שחברו, שהיה נוכח במקום, הוציא את הסכין מכיסו של המנוח. כן נטען כי התנהגותו של הנאשם מתיישבת יותר עם קלות דעת מאשר עם מצב נפשי של אדישות, וכי היה מקום לתת משקל יתר לגילו הצעיר ולנסיבותיו האישיות. 5. שקלנו את טענותיהם של הצדדים על רקע מכלול נסיבות ארועי העבירה ובאנו לכלל מסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש, לדחות את ערעור הנאשם על חומרת העונש ולהחמיר בדינו. 6. נסיבות העבירה הן קשות וחמורות ביותר. הנאשם פגע פגיעת מוות במנוח בלא איום של ממש מצדו, ובלא עילה למעשה. מעשה ההמתה נעשה באכזריות, בהתמדה ומתוך כוונה לפגוע במנוח פגיעה קשה, תוך אדישות לתוצאות, ואגב השארת קרבן העבירה מתבוסס בדמו לגסוס אלי מותו. להתנהגותו הצינית והאכזרית של הנאשם מאפיינים של התנהגות תת-אנושית שאינה מתיישבת אף עם סטנדרד מינימלי של הכרה בזכותם של אחרים לביטחונם האישי ולשלמות גופם. היא מבטאת יצרי אלימות חסרי מעצורים שאינם מבחינים בין טוב לרע, ואינם יודעים גבולות. על הענישה בגילויי אלימות של צעירים השלובים בשימוש בכלי משחית לבטא מסר הרתעתי ברור וחד-משמעי שיהא בו כדי לתרום לביעורה של תופעה קשה זו הפוקדת את החברה הישראלית לעיתים מזומנות מדי. מעשי פגיעה בגוף ואף המתה ללא פשר, ללא טעם וללא עילה חייבים בהוקעה חד-משמעית של רשויות אכיפת החוק לסוגיהן, ויש הכרח להתמקד בתופעה מסוכנת זו המשחיתה את החברה ומטמיעה בה יצרי ומעשי אלימות התובעים קרבנות בנפש. מתחייבת אף החמרה מיוחדת בנסיבות המיוחדות של מקרה זה על רקע חומרתו החריגה ולאור התנהגותו של הנאשם הן לפני מעשי התקיפה האלימה, והן אחריה. במקרה שלפנינו, נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן בעלות משקל מכריע. ההפך מכך. חרף גילו הצעיר, עברו הפלילי הקודם הוא מכביד מאוד, וכולל עבירות חמורות שבצידן עונשי מאסר. בהינתן שיקולי הענישה האינדיבידואליים למקרה זה על נסיבותיו הקשות, ובשים לב למדיניות הענישה המחמירה הנדרשת בסוג זה של עבירות, אנו מחליטים להחמיר בעונשו של הנאשם. עם זאת, יודגש כי גם בהחמרה זו אין לראות כדי מיצוי הדין עם הנאשם. כך דרכה של ערכאת ערעור. לאור האמור, אנו מקבלים את ערעור המדינה על קולת העונש ודוחים את ערעור הנאשם על חומרת העונש. 7. אנו מחליטים כי במקום עונש המאסר שנגזר בידי בית המשפט המחוזי, ייגזר על הנאשם העונש הבא: מאסר בפועל לשתים עשרה וחצי שנים; עונש המאסר על תנאי של 6 חודשים שהוטל על הנאשם בת"פ 980/99 ירוצה במצטבר למאסר שהוטל בתיק זה. בסך הכל ירצה הנאשם עונש מאסר בפועל של 13 שנים. כן יוטל על הנאשם מאסר על תנאי למשך שנתיים לבל יעבור כל עבירה מסוג פשע, וזאת בתוך 3 שנים ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ניתן היום, י"ב בניסן תשס"ה (21.4.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04110390_R01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.