אלכסנדר מנויינקו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11032/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11032/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: אלכסנדר מנויינקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 19.11.07, בת.פ. 1022/07, שניתן על ידי כבוד השופטת נחמה מוניץ תאריך הישיבה: כ"ז באדר התשס"ט (23.03.09) בשם המערער: עו"ד פוקרא פתחי בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערער במספר עבירות: חבלה בכוונה מחמירה, סחיטה באיומים, החזקת סכין שלא כדין והחזקת סם מסוג הרואין במשקל – 1.7 גרם שלא לשימוש עצמי. בכתב האישום שעמד בבסיס ההרשעה נטען, כי בתאריך 4.2.07 שב מיכאל אלביץ (להלן: מיכאל) לישראל לאחר שהיה ממושכת באוקראינה. ימים ספורים לאחר שובו התקשר אליו המערער וביקש לפגוש אותו במקום כלשהו בצפת. במהלך אותו מפגש דרש המערער ממיכאל סכום של 1000 דולר, ואיים כי אם לא יקבל את מבוקשו הוא ידקור אותו. מיכאל דחה את הדרישה, ולאחר זאת הלך לביתו של אדם אותו הוא מכיר – אלכסנדר גורביץ' (להלן: המתלונן), וסיפר לו על שיחתו עם המערער בתקווה שהמתלונן יוכל לשכנעו להסתלק מדרישתו לכסף. בתום השיחה בין המתלונן למיכאל, ובעת שניצבו בפתח הבניין, הם פגשו את המערער, והמתלונן שאל אותו אם זה נכון כי דרש כסף, ועל כך השיב המערער בשלילה והמשיך בדרכו. 2. האירועים המתוארים עד כה התרחשו בשעות הצהרים של יום 7.2.07, והמשכם היה בשעות הערב, כאשר המתלונן שב לביתו. נטען, כי המערער ארב לו בחדר המדרגות, וללא אומר ודברים החל לדקור אותו בסכין. כתוצאה מכך נפל המתלונן על הרצפה ונחבל בראשו, ובהמשך אובחנו אצלו פצע דקירה בגב, חתך עמוק בזרוע שמאל, חתך שטחי בחזה וחבלות ראש. בעקבות הרשעת המערער, דן אותו בית המשפט המחוזי ל-5 שנות מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 15 אלף ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים שעמד נגד המערער, כולו בחופף. 3. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש, ונקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום או עילה להתערבותנו. בבסיס הרשעת המערער עומדת גרסה עובדתית שהובאה מפיהם של שני עדי תביעה – מיכאל והמתלונן. על פני הדברים, לשני אלה לא היה מניע להפליל את המערער במעשה שלא חטא בו, ואף שלעניין זה נשמעו מפיו הסברים שונים ומשונים, הם לא קנו אחיזה בלבה של השופטת המלומדת של בית משפט קמא. אדרבא, היא קבעה כי ניתן לאמץ את גרסתו המפלילה של מיכאל שתיאר את דרישת המערער לקבל 1000 דולר, ואת הניסיון לבקש את עזרתו של המתלונן. על עדות זו אמר בית המשפט כי "היתה ברורה, בהירה, עקבית, קוהרנטית, סדירה ואמיתית. לא נמצא בעדותו סתירות, שוכנעתי כי מיכאל אמר אמת הן בעת מתן הודעותיו במשטרה, והן בעת מסירת עדותו בבית המשפט... אני מוצאת לתת אמון מלא בעדותו המהימנה" (ראו הכרעת-הדין, בעמ' 32). באשר למתלונן, בלבו של בית המשפט המחוזי התעוררו ספקות אם הוא הבין היטב את אשר נשאל במהלך חקירתו במשטרה, הואיל והחוקרים לא נעזרו במתורגמן. עם זאת, נקבע (ראו הכרעת הדין, בעמ' 33), כי במהלך עדותו ניכר היה כי הוא מבין את השאלות שנשאל בעברית, עליהן בחר להשיב ברוסית. חרף ממצא זה בחרה הערכאה הראשונה שלא לייחס משקל רב להודעותיו של המתלונן, אף שבסופו של יום נמצא כי עדותו בבית המשפט אינה שונה מבחינה מהותית מן הגרסה אותה מסר בחקירתו. אכן, בעדותו נתגלו סתירות מסוימות, אותן הגדיר בית המשפט קמא כ"קלות ערך" (ראו עמ' 37), והגדרה זו מקובלת עלינו. נוכח כל אלה נקבע כי המתלונן מסר גרסת אמת (עמ' 37), וראיה לאמיתותה מצא בית המשפט בזהות שבינה לעדותו של מיכאל על האירועים בהם נכח. 4. המערער הניח בפנינו הודעת ערעור מלאת פרטים, משל היו אלה סיכומים בפני הערכאה הדיונית. חרף ההכבדה שבכך, עיינו בהודעת הערעור בדקדקנות, ומסקנתנו היא שאף כי אפשר שבית המשפט המחוזי היה מיטיב לעשות לו דן בכל הסוגיות אותן העלתה ההגנה, בסופו של יום לא מצאנו מקום או עילה לשנות מממצאי העובדה שנקבעו על ידו. כידוע, הערכתה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כך נהג בית המשפט המחוזי שסבר כי לא הוכח בפניו מניע כלשהו בגינו החליטו עדי התביעה להפליל את מי שלא חטא. אם תוסיף לכך את פציעתו הלא-פשוטה של המתלונן, ואת העובדה שהמערער לא מיהר להתייצב לחקירה, ככל הנראה עקב תחושת אשם, שוב אין ספק כי הרשעת המערער בדין יסודה. 5. באשר לערעור כנגד העונש – עבירות האלימות אינן זרות למערער, ועברו הפלילי המכביד הוא הראיה הטובה ביותר לכך. נראה אפוא כי המערער מתקשה לסגל לעצמו התנהגות נורמטיבית, והשימוש שעשה בסכין כדי לכפות את רצונו על הזולת, מלמד עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת ממנו. בנסיבות אלו איננו סבורים כי העונש נוטה לחומרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, כ"ז באדר התשס"ט (23.03.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07110320_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il