אחמד אבו אל הווא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11032/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11032/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער: אחמד אבו אל הווא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 12.11.02, בת.פ. 1232/01, שניתן על ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: י"א בטבת תשס"ד (5.1.2004) בשם המערער: עו"ד יעקב גבאי, עו"ד גיל גבאי בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד דפנה ברלינר גב' טלי עדן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, יוחסו לו עובדות אלו: בחודש אוקטובר 2000 שימש המערער כנהגו של אוטובוס-זעיר ציבורי, וביום 1.10.00 הוא אסף עובדים ממלון היאט בים-המלח, והחל עושה את דרכו לירושלים. באותו יום אירעו התפרעויות בשכונת א-טור, ושוטרים עם ניידות חסמו את הכניסה לשכונה. על פי גרסת המשיבה, משהגיע המערער לא הרחק מהמחסום המשטרתי, הורה לנוסעים שהיו עמו לרדת, ואז האיץ את מהירות רכבו ופגע במחסום, בניידות, ובחלק מהשוטרים שעמדו שם. בעקבות כך פתחו אנשי כוחות הביטחון בירי לעבר הרכב, עד שהמערער נטש אותו ונמלט רגלית. להשלמת התמונה נוסיף, כי המערער הסגיר את עצמו לאחר כשנה. 2. במהלך משפטו היתה חזית המריבה שבין הצדדים מצומצמת, הואיל והמערער הודה במרביתן של העובדות שיוחסו לו. עם זאת, הוא טען כי היה "ככל הנראה" תחת השפעת אלכוהול וסם מסוג מריחואנה, וכאשר נסע לעבר המחסום האמין כי יוכל לעבור בין שתי הניידות שחסמו את הכביש. המערער, באמצעות בא-כוחו, הוסיף וטען, כי לא היתה לו כוונה לחבול או לגרום נזק בזדון וגם לא לסכן חיי אדם בנתיב תחבורה. לפיכך, סבר בא-כוחו של המערער אותה עת, כי את התנהגות שולחו ניתן להגדיר כ"רשלנית" ו"בלתי אחראית", אך לא כזו שהיתה מלווה בכוונה פלילית. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והיזק בזדון, עבירות לפי סעיפים 329, 332(3) ו-452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך גזר בית המשפט למערער 9 שנות מאסר, מתוכן 7 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כמו כן הופעל מאסר על-תנאי בן 20 חודשים שנגזר למערער בת"פ 4239/97 של בית משפט השלום בירושלים, במצטבר, כך שהתוצאה היתה שהמערער נכלא ל-8 שנים ו-8 חודשים. בית המשפט הוסיף והורה על פסילתו של המערער מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 15 שנים. בערעור שבפנינו שטח המערער את השגותיו כנגד שני חלקיו של פסק-הדין – ההרשעה והעונש שהושת עליו. 3. כאמור, יריעת המחלוקת העובדתית שבין הצדדים היתה מצומצמת, ומכל מקום גרסתה של המשיבה מאומתת בעדותם של שוטרים אשר ניצבו במחסום ובסביבתו הקרובה. התמונה המצטיירת מעדויות אלו היא שלפתע נשמעה שאגת מנוע, ורכבו של המערער שעט במהירות לעבר המחסום, תוך שהוא מותיר סימני האצה על פני הכביש (ראו עדות השוטר וקסמן). גרסה דומה נשמעה מפיהם של השוטרים מנדלוביץ, וייזמן, ישראל, ובן-יוסף, אשר לאחר הפגיעה בניידות ראו את רכבו של המערער ממשיך לעבר השוטרים וכוחות הביטחון. במיוחד חשובה עדותו של אייל לוי, טכנאי מז"פ אשר היה בזירה כדי לצלם את האירועים. עד זה מסר, כי לא שמע רעש של ניסיון בלימה וגם לא הבחין בסימני בלימה על פני הכביש, לפני המחסום ואחריו. וכאן המקום להוסיף, כי רכבו של המערער נבדק על ידי בוחן תנועה, ונמצא תקין וללא פגם מכני כלשהו, גם לא במערכת הבלימה. 4. המערער טען להגנתו, כי בטרם החל בנסיעה לגם מספר כוסות של אלכוהול, וכן עישן סיגריה עם מריחואנה, וסיגריה נוספת מאותו סוג עישן גם כאשר עצר בתחנת דלק בדרכו לירושלים. גרסה זו נועדה, ככל הנראה, כדי להקהות את חומרת מעשיו של המערער וליטול מהם את משמעותם הפלילית. אולם, בית המשפט המחוזי, לו היה היתרון להתרשם מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי, מצא כי אין מקום לתת אמון בגרסה זו, בין היתר, משום שנוסעים שהיו ברכבו של המערער עובר לפריצת המחסום מסרו, כי לא הבחינו שהוא נוהג בדרך חריגה. יותר מכך, אחד העדים שהיה אמור לנסוע עד א-טור, התבקש על ידי המערער לרדת מהרכב לפני שהגיע ליעדו, והוא נאלץ לעשות זאת חרף מחאתו, ונדמה כי אין כמו עובדה זו כדי ללמד שכבר באותו שלב גמלה בלבו של המערער ההחלטה לפרוץ את המחסום ולפגוע בשוטרים. גם טענתו של המערער לפיה האמין כי יוכל לעבור בין שתי הניידות, נמצאה כבלתי ראויה לאמון. בית המשפט קבע כי עובר לביצוען של העבירות, עמד לרשות המערער שדה ראייה של 100 מ' לפחות, אשר אפשר לו לצפות על המחסום ולהבין כי לא יוכל לעבור בין הניידות. מכאן, שדהירתו של המערער לעבר המחסום מטרתה היתה אחת – פגיעה בשוטרים ובניידות, ובמסקנה זו תומכות מספר אמרות אשר נרשמו מפיו של המערער בחקירתו, היינו: "אני לא יודע מה קרה לי באותו היום אני רציתי להיכנס לא-טור בכל מחיר, גם אם יירו בי, אני חושב שהשתגעתי באותו רגע"; וכן "אני לחצתי על הגז ונכנסתי לכיוון השוטרים" (מתוך ההודעה ת/2). מדבריו של המערער ניתן להבין עוד כי הוא נחשד באותה עת כמי שמשתף פעולה עם שלטונות ישראל, ועל רקע כל אלה קבע בית המשפט המחוזי כי "הנאשם היה מפוכח לחלוטין עת החליט לבצע מעשה בעל אופי הפגנתי, לפגוע בזדון ברכוש ובנפש של כוחות המשטרה במטרה להוכיח כי אין הוא חושש ליטול חלק במאבק, שההתפרעויות באזור היו חלק ממנו". אנו סבורים כי מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי מעוגנת היטב בחומר הראיות, ומכאן דעתנו כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. עם זאת ראינו מקום להעיר, כי האשמתו של המערער בביצוע עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, היתה מיותרת ולא היתה דרושה בנסיבות העניין, הואיל והאלמנטים של פגיעה באדם וברכוש ממילא כלולים בעבירות האחרות שיוחסו לו – עבירות לפי סעיף 329 ו-452 לחוק העונשין. חרף האמור, לעניין זה לא צריכה להיות השפעה על העונש, באשר חומרתן של העבירות אינן נמדדת על פי סעיפי האישום בהם הורשע המערער, אלא על פי מהות המעשים, ואלה היו מופלגים בחומרתם. המערער גמר אומר לפגוע בכוחות הביטחון, ואך במקרה לא הסתיים האירוע בתוצאות קשות פי כמה. מי שנוהג כך סכנתו לציבור ברורה וגלויה לעין, ומכאן דעתנו שהעונש שנגזר לו, חרף חומרתו, אינו מצדיק את התערבותנו. הערעור נדחה. ניתן היום, י"א בטבת תשס"ד (5.1.2004). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02110320_O03.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il