רמי רוזנצוויג נ. מפרק גדרם שמנים בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים)

פסק-דין בתיק ע"א 1103/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1103/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערערים: 1. רמי רוזנצוויג 2. יוסי ינוב 3. אריה רוזנצוויג נ ג ד המשיב: 1. מפרק גדרם שמנים בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים) המשיבים הפורמליים: 2. גליה שמש 3. אודי גולדשטיין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 21.12.03 בב"ש 1869/97 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג תאריך הישיבה: ח' בסיון תשס"ה (15.6.05) בשם המערערים: עו"ד א' מנור; עו"ד א' אנגלרד בשם המשיבים: עו"ד ס' שמש; עו"ד י' בית-און פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא ג' קלינג) מיום 21.12.03, במסגרתו חויבו המערערים לשלם לגדרם שמנים בע"מ (בפירוק), יחד ולחוד, סכום של כ-860,000 ש"ח. 2. חברת גדרם שמנים בע"מ (בפירוק) (להלן - החברה) הוקמה ביום 1.3.94, בעקבות חתימתם של המערערים ושל חברת דלקול בע"מ על הסכם מייסדים להקמתה. בנוסף להיותם בעלי מניות בחברה, שימשו המערערים כדירקטורים בה. מערער 1 אף כיהן כמנכ"ל החברה. יצוין, כי עוד קודם להקמתה של החברה היו מערערים 2-1 בעלי מניות של חברת גדרם אינדסטריאל סרוויסס בע"מ (להלן - גדרם אינדסטריאל), אשר עסקה בייבוא ובשיווק שמנים לתעשייה. ביום 13.4.94 נחתם הסכם בין החברה לבין גדרם אינדסטריאל, במסגרתו רכשה החברה את הזכויות בציוד, במלאי ובנכסים אחרים של גדרם אינדסטריאל. ביום 6.6.95 הגישה דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, היא חברת האם של דלקול בע"מ, בקשה לפירוקה של החברה. ביום 9.6.95 מונה כונס נכסים זמני למימוש שיעבוד שוטף על נכסי החברה, אשר נוצר להבטחת חוב של החברה לבנק הבינלאומי לישראל בע"מ. ביום 4.1.96 ניתן צו לפירוקה של החברה, וביום 4.6.96 מונה עו"ד דן אחיעזר ז"ל למפרק החברה. באישורו של בית המשפט שעל הפירוק, הגיש המפרק נגד המערערים ונגד שניים אחרים בקשה (להלן - הבקשה) לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - הפקודה). בבקשה נתבקש בית המשפט לחייב את המערערים לשאת בחיוב אישי בסך העולה על 17 מיליון ש"ח. 3. ביום 21.12.03 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגן הנשיא ג' קלינג) את הבקשה ברובה. עם זאת, לעניין פרשה אחת קיבל בית משפט קמא את הבקשה. על פי הנטען בבקשה, המשך קיומה של גדרם אינדסטריאל לצד החברה גרם לכך שכספים אשר אמורים היו להשתלם לחברה שולמו בטעות לגדרם אינדסטריאל. המערערים מצידם טענו, כי יו"ר הדירקטוריון של החברה, אשר מונה לתפקידו מטעם דלקול בע"מ, נתן את הסכמתו להמשך קיומה של גדרם אינדסטריאל. בהקשר זה קבעה הערכאה הדיונית, כי "גם אם אין משום תרמית בהתנהגותם של המשיבים שתרמה ליצירת המצב שבו הגיעו לגדרם אינדסטריאל כספים שהיו צריכים להגיע לגדרם שמנים, הרי מרגע שהתברר למשיבים כי תופעה כזו קיימת היה עליהם לנקוט בצעדים למניעתה ולהעברת הכספים שהגיעו לגדרם אינדסטריאל בטעות". עוד נפסק, כי המערערים ידעו על התשלומים המוטעים לגדרם אינדסטריאל לכל המאוחר ביום 2.5.95, עת שלחה חשבת החברה מכתב בעניין זה למערערים 2-1. בהתחשב בהיותם של מערערים 2-1 בעלי שליטה בגדרם אינדסטריאל, ומשלא פעלו הם להשבתם של הכספים ואף לא מסרו מידע בעניין זה לחברה, הרי שעולה התנהגותם כדי תרמית כלפי החברה. לאור האמור, חייב בית המשפט המחוזי את שלושת המערערים לשלם לחברה, יחד ולחוד, סך של 858,738 ש"ח. סכום זה התבסס על תביעת חוב אשר הגישה גדרם אינדסטריאל למפרק החברה, ואשר במסגרתה צוינו הסכומים אשר שולמו לה בטעות בשנים 1995-1994. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרת הערעור נטען, כי הכספים אשר שולמו בטעות לגדרם אינדסטריאל, ולמצער חלק הארי של כספים אלה, הוחזרו לחברה במהלך חודש מאי 1995. עוד טענו המערערים, כי אין לראות במחדל אשר יוחס להם משום תרמית. מערער 3 אף טען כי לא היה מקום לייחס לו כל אחריות לעניין סוגיית השבת הכספים, שכן בניגוד למערערים 2-1 לא היה הוא בעל מניות בגדרם אינדסטריאל. 4. כאמור, התרמית אשר יוחסה למערערים נעוצה במחדל שעניינו אי השבה של כספים אשר שולמו בטעות לגדרם אינדסטריאל. זאת, על רקע היותם של מערערים 2-1 בעלי שליטה בחברה זו. מששקלנו בדבר הגענו לכלל מסקנה, כי על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנא, לא ניתן לקבוע כי מחדלם של המערערים עולה כדי תרמית לעניין סעיף 373 לפקודה. לפיכך, לא היה מקום לחייבם בתשלום הסכומים הנזכרים (לדיון מקיף בהוראת סעיף 373 לפקודה ראו ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (טרם פורסם)). בהקשר זה ראוי לציין, כי הכספים אשר שולמו בטעות לגדרם אינדסטריאל היוו אך רכיב אחד במסגרת מערכת התחשבנויות אשר התנהלה בין שתי החברות. עניין זה עולה בבירור מפרוטוקול ישיבת דירקטוריון החברה מיום 29.5.95. זאת ועוד, על פי קביעתו של בית משפט קמא, המועד אשר לגביו ניתן לקבוע בוודאות כי המערערים ידעו על דבר תשלום הכספים לגדרם אינדסטריאל, הינו תחילת מאי 1995. מועד זה חל כחודש אחד בלבד טרם הגשתה של בקשת הפירוק וטרם מינויו של כונס נכסים זמני למימוש שיעבוד שוטף על נכסי החברה. אילו מדובר היה בתקופה ארוכה בה נמנעו המערערים מלפעול להשבת הכספים לחברה, ייתכן שניתן היה לראות בכך תרמית, אף שמדובר במחדל ולא באקט פוזיטיבי. ברם, משמדובר בתקופה של חודש אחד בלבד, לא ניתן לומר שמדובר בתרמית, לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה. לאור מסקנתנו האמורה, לפיה לא הונחה תשתית מספקת לביסוס קיומה של תרמית, אין לנו צורך להידרש ליתר טענותיהם של המערערים. 5. התוצאה היא כי הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל בחלקו ובקשת המפרק נדחית אף לגבי הסכום של 858,738 ש"ח. משבקשת המפרק נדחית במלואה, מתבטלים אף הסעדים הזמניים שניתנו נגד המערערים. המשיב 1 ישא בשכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ש"ח בשתי הערכאות וכן בהוצאות הערעור. ניתן היום, י"ב בסיון תשס"ה (19.6.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04011030_S14.docחכ/