יצחק איסקוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11029/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11029/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: יצחק איסקוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.11.07 בת.פ. 250/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' נאמן, ש' שטמר וא' שיף תאריך הישיבה: כ"ב בחשון התשס"ט (20.11.2008) בשם המערער: עו"ד רויטל סויד ועו"ד מירב גרינברג בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פ 250/02 שניתן ביום 12.11.2007. כתב האישום ראשיתו של התיק שבפנינו הוא בכתב אישום שהוגש כנגד המערער בו הוא הואשם בעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 17.4.2002 בסמוך לשעה 18:30, נהג המערער ברכב מסוג סקודה (להלן: הסקודה) מכיוון גן שמואל לכיוון מחלף קיסריה, כשאיתו ברכב ישבו אהרון יגודייב (להלן: אהרון) וכן אינה וליזה איסקוב. באותה עת, עשו בני משפחת שפרין את דרכם באותו כביש ברכב מסוג פיג'ו (להלן: הפיג'ו), כשאיליה שפרין (להלן: שפרין) נוהג ברכב, ואיתו אביו הינריך (להלן: המנוח), אמו סבטלנה, מרגריטה וולק (להלן: מרגריטה) ובתה יוליה. מספר קילומטרים טרם הגעת שני כלי הרכב אל מתחת למחלף קיסריה, צעק המערער על איליה וגידפו בעת עמידתם ברמזורים, זאת על רקע אופן נהיגתו בדרך. רכב הפיג'ו הגיע סמוך לגשר העובר על פני מחלף קיסריה והמתין לתורו לעלות לכביש לכיוון תל אביב. המערער, אשר רכבו היה מספר כלי רכב אחרי הפיג'ו, סטה לשול הדרך והתקדם עד שנעצר לצידו הימני של רכב הפיג'ו. על רקע המתואר לעיל, יצאו המערער, המנוח ואיליה מרכביהם ובין השלושה התפתח ויכוח אשר במהלכו הכה איליה את המערער מכה בפניו, מכה אשר גרמה לנפילתו על הכביש בין רכב הפיג'ו לסקודה. איליה והמנוח עזבו את המערער ועברו לעמוד באזור שמעבר לרכב הסקודה, שם התנהל דין ודברים בינם לבין אהרון. בעקבות המתואר לעיל, נטען כי גמלה בליבו של המערער החלטה להמית את המנוח, איליה, וכן את סבטלנה ומרגריטה, ששהו אף הן מחוץ לרכבן באותה העת. המערער קם על רגליו, הוציא מרכב הסקודה את אקדחו, דרך אותו וירה לכיוונם של המנוח, איליה, סבטלנה ומרגריטה. המערער ירה תשע יריות, כאשר ארבעה מהקליעים פגעו במנוח, שניים בחזהו, והלה נפל על הכביש ונפח את נשמתו. קליע נוסף מבין הקליעים פגע בבטנה של סבטלנה, ואחר בזרועו השמאלית של איליה. המערער חדל לירות רק לאחר שעוברי אורח אשר הגיעו למקום כיוונו לעברו אקדחים והורו לו לחדול ולזרוק את נשקו. המערער הכחיש את האישומים שיוחסו לו בכתב האישום ובפיו שלוש טענות הגנה. האחת, כי פעולותיו היו בגדר הגנה עצמית; השנייה, כי לאחר הירייה השנייה איבד את עשתונותיו ופעל בהעדר שליטה; והשלישית, כי לא היה נכון לייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה, הואיל והוא קונטר על ידי המנוח ואיליה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 2.11.2004 הרשיע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' נאמן, י' דר וא' שיף) את המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום בקובעו כי, ראשית, מעשיו של המערער אינם נופלים בגדר הגנה עצמית שכן סבטלנה היא זו שנורתה ראשונה ולא המנוח או איליה, כי הירי באיליה התבצע כאשר המערער עומד מאחוריו, בנוסף לקביעה כי גרסת ההגנה העצמית היא גרסה כבושה שהמערער כלל לא העלה בחקירותיו הראשונות. עוד דחה בית המשפט את טענת המערער בדבר העדר שליטה בדחותו את חוות דעת המומחה אשר הציעה כי הוא היה במצב של שיכחה דיסוציאטיבית, שכן מצב כזה אינו מתיישב עם הירי המדויק והבררני שבמהלכו נפגעו נוסעיו של רכב הפיג'ו בלבד. באשר לשאלת קנטורו של המערער, נקבע כי הוא קונטר סובייקטיבית, אולם לעניין השאלה האם "האדם הסביר" היה מאבד עשתונותיו ופועל כפי שהמערער פעל השיבו שופטי הרוב בשלילה (כבוד השופטים א' שיף וי' דר) כשמנגדם סבר כבוד השופט מ' נאמן, בדעת מיעוט, כי התקיים בעניינו של המערער אף מובנו האובייקטיבי של הקנטור. על כן כאמור, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של רצח. בהמשך קבע בית המשפט כי לא הוכח שהמערער חפץ להרוג את סבטלנה, איליה ומרגריטה ועל כן זיכה אותו מהעבירה של ניסיון לרצח. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי באשר לירי לעבר שלושת האחרונים, הרי שהוא נעשה מתוך כוונה לגרום להם חבלה חמורה ועל כן הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. ביום 14.11.2004 גזר בית המשפט על המערער עונש של מאסר עולם ועונש זה בלבד, זאת בהתחשב בגילו המבוגר, בקנטור הסובייקטיבי שהיה מנת חלקו ונוכח הסדר הטיעון לעניין העונש שנתגבש בין המערער למשיבה. הערעור הראשון בפני בית המשפט העליון בערעורו שכוון כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"פ 8332/05) חזר וטען המערער כי פעל מתוך הגנה עצמית; כי לאחר הירייה השנייה איבד שליטה על מעשיו; וכי לא פעל בכוונת תחילה עת שירה במנוח, הן משום שלא הייתה לו כוונה להמיתו והן משום שקונטר. לחלופין עתר המערער להקלה בעונשו מכוח הוראות סעיף 300א לחוק העונשין (להלן: הערעור הראשון). בפסק דינו מיום 26.7.2007 קיבל בית המשפט (חבריי השופטים א' א' לוי, ע' ארבל ואנוכי) את ערעורו הראשון של המערער באופן שזיכה אותו מעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בקובעו כי ספק אם התגבשה אצלו החלטה להמית את המנוח וכן בקובעו כי הוא קונטר אף לפי מובנו האובייקטיבי של המושג, שכן המערער היה נתון לרצף התגרויות שהלך והסלים מצד איליה והמנוח, לרבות מכות שספג שהובילו לעלפונו ומששמע זעקות בתו, אשר גרמו לו לשלוף את אקדחו. חברי השופט א' א' לוי ציין כי "... בסופו של יום, השאלה שצריכה לעניין היא אם ניתן לומר כי "אדם מן היישוב" -לו היה נקלע לתרחיש דומה- היה עלול לפעול בדרך דומה לזו שבה נקט המערער? חוששני כי תשובה שלילית לשאלה זו תצמצם את מושג הקנטור בצורה שקשה להשלים עימה". על כן, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם שמיעת הטיעונים לעונש ולגזירת דינו של המערער מחדש. בעקבות כך, גזר בית המשפט המחוזי ביום 12.11.2007 (כבוד השופטים מ' נאמן, ש' שטמר וא' שיף) על המערער חמש עשרה שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע ופיצוי עיזבון המנוח בסכום של 60,000 ש"ח. בית המשפט עמד מחד על חומרת האירוע שכתוצאה ממנו נהרג אדם ונפצעו שניים אחרים, ומאידך על נסיבותיו המיוחדות של המקרה ובפרט התנהגות המנוח ובנו שיזמו את האירוע וגרמו להסלמתו. עוד זקף בית המשפט לזכות המערער את העובדה כי קונטר, כי לא התגבשה אצלו כוונה להמית, את עדויות האופי החיוביות שהושמעו לגביו ואת עינוי הדין שעבר בעצם הרשעתו בעבירת רצח שהומרה בערעור לעבירה של הריגה. על כן, גזר בית המשפט על המערער עונש כולל המשקלל את עבירת ההריגה ואת פציעתם של איליה וסבטלנה תוך שציין כי אין מדובר בצרור ירי אחד או ברצף ירי, אלא בירי תוך כדי הפניית אקדח לכיוונים שונים בפרקי זמן נפרדים. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל הולם לקביעות בית משפט זה בערעור הראשון בכל הקשור לטיבו של המעשה וחריגותו עת שגזר את דינו, במיוחד לאור הקביעה כי קדם למעשיו קנטור עוצמתי וחזק, אשר גרם לו לאבד את שיקול דעתו ולפעול בלהט היצרים. עוד טוען המערער כי בית המשפט לא ייחס משקל לכך שהוא עשה ככל שניתן, בטרם האירוע, על מנת להימנע מחיכוך עם המנוח ובני משפחתו. עוד מלין הוא על שבית המשפט לא מצא בקביעת בית משפט זה כי קיים ספק אם התגבשה אצל המערער ההחלטה להמית נימוק כבד משקל, אשר לו השלכה משמעותית על מידת העונש הראוי בעניינו. זאת ועוד, טוען המערער כי סטה בית המשפט מההלכה שנקבעה בדנ"פ 3371/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 502 (2000) (להלן: עניין אזואלוס) עת שקבע כי אין מדובר במעשה אחד, שכן אף במקרהו של המערער מדובר ברצף אחד של פעולות, מה גם שהוא פחות בחומרתו מהמעשה בעניין אזואלוס. על כן, לדידו של המערער, נפלה שגגה בגובה הענישה שהושתה עליו אף לפי הסטנדרטים שנקבעו בעניין אזואלוס. לבסוף, מדגיש המערער את נסיבותיו האישיות, לרבות גילו המתקדם, העובדה כי היה מחלוצי ההתיישבות ועדויות האופי החיוביות שהובאו בעניינו. לעומתו, סוברת המשיבה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את כל הנסיבות לקולא אשר מנה המערער והעונש מבטא את האיזון הנכון בנסיבות אלו, שכן העבירות בהן הורשע הן לכשעצמן חמורות עד מאוד. המשיבה אף ביקשה להדגיש את העובדה כי טענות המערער להגנה עצמית ולהעדר שליטה נדחו ונקבע כי הירי בוצע מתוך תחושת נקם וכי המערער כיוון את אקדחו בצורה מדויקת לעבר כל אחד מהנפגעים, בשלושה כיוונים שונים. כל אלו, לדידה של המשיבה, משליכים בהכרח על חומרת מעשיו של המערער. לבסוף טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה מרף הענישה הנהוג ועל כן אין מקום להתערבות בו. דיון לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' בוריס ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006)). איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. סבורים אנו כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים וכי העונש שהוטל על המערער הינו עונש ההולם את חומרת המעשים שביצע מחד, ומאידך את נסיבותיו החריגות של המקרה, את נסיבותיו האישיות של המערער, את הקביעה כי הוא קונטר וכי לא התגבשה אצלו החלטה להמית. אף אם תתקבל טענתו של המערער לפיה יש לראות במעשים שהורשע בהם כרצף אחד של פעולות, הרי שאין לומר כי העונש שנגזר עליו, הלא הוא חמש עשרה שנים מאסר בפועל, הוא עונש הסוטה מרף הענישה המקובל (ראו למשל את ע"פ 7556/03 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2004) בו דובר על גבר בגילו של המערער אשר דקר בחור אך בשל ויכוח בינם, ובית המשפט גזר על הנאשם עונש של חמש עשרה שנות מאסר בפועל על אף שקבע כי קדמה למעשהו של הנאשם התגרות מצד הנער שנהרג). חשוב לזכור, כי הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה במקום עבירת הרצח נבעה מהקביעה כי קונטר וכי ספק אם התגבשה בליבו ההחלטה להמית את המנוח, אולם מאידך, לא התקבלה טענתו להגנה עצמית או להיעדר שליטה וקביעות אלו ראוי כי יבואו לכדי ביטוי בגזר דינו של המערער. חשוב אף לזכור, כי ראשיתו של האירוע היא בריב נהגים, שלמרבה הצער תוצאותיו היו טרגיות מעבר לכל רמה של ציפייה. על כן, כאמור, לא ראינו במקרה זה כנמנה על אותם מקרים חריגים אשר יצדיקו את התערבותנו בעונש שהוטל על המערער. בנסיבות אלו הגענו למסקנה כי העונש שהוטל על המערער הינו ראוי ועל כן לא מצאנו עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ט בחשון התשס"ט (27.11.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07110290_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il