ראלב מנצור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11024/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11024/02 ע"פ 11132/02 בפני: כבוד המשנה לנשיא ת' אור כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערערים בע"פ 11024/02: 1. ראלב מנצור 2. איברהים שלבי המערער בע"פ 11132/02: הילאל בן אברהים עבדל חי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב יפו מיום 11.12.03 בתיק ב"ש 82277/98 שניתנה מפי כבוד השופטים: נ' עמית, מ' סוקולוב, ת' שפירא תאריך הישיבה: ז' בתמוז התשס"ג (7.7.03) בשם המערערים בע"פ 11024/02: עו"ד דוד קולקר עו"ד עפרה אורנשטיין בשם המערער בע"פ 11132/02: עו"ד אברהם ריכטמן בשם המשיבה: עו"ד אלון אינפלד פסק-דין השופטת א' חיות: הערעורים שבפנינו חוזרים ומעוררים את הסוגיה של תשלום הוצאות הגנה ופיצוי על מעצר ומאסר, להם זכאי נאשם שזוכה בדינו בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). תמצית העובדות הצריכה לעניין וההליכים בבית המשפט המחוזי 1. בלילה שבין יום 15.8.92 ל- 16.8.92, נרצחה בחוף תל-ברוך היצאנית בלה ויינשטיין (להלן: ויינשטיין המנוחה). כתב האישום שהוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ייחס את מעשה הרצח למערערים (להלן: ראלב, איברהים, והילאל) והם נעצרו, בהסכמת באי כוחם, עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בתום פרשת התביעה, העלו באי כוח המערערים את הטענה כי 'אין להשיב לאשמה', אך טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט, ובתום שמיעת הראיות כולן הורשעו ראלב והילאל ברצח ויינשטיין המנוחה ואילו איברהים זוכה מחמת הספק (להלן: ההליך העיקרי). ערעור שהגישו ראלב והילאל לבית משפט זה התקבל ונקבע כי אף הם זכאים בדין (ראו: ע"פ 4517/95 ראלב מנסור נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 549, להלן: הליך הערעור). עד לזיכויו, שהה איברהים במעצר במשך שנה וחמישה חודשים ואילו ראלב והילאל שהו במעצר ובמאסר שלוש שנים ועשרים ימים, עד לזיכויים בשלב הערעור. 2. בעקבות זיכויים בדין, הגישו המערערים בקשות לפיצוי ולתשלום הוצאות הגנתם, בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין (להלן: הליך הפיצויים). בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים כי לא היה יסוד להאשמתם, אך מצא כי נתקיימו במקרה זה נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי והחזר הוצאות הגנה, שעיקרן טיבו של הזיכוי ונסיבותיהם האישיות של המערערים. לפיכך, נעתר בית-המשפט המחוזי באופן חלקי לבקשות ופסק לכל אחד מן המערערים פיצוי בשיעור של 20% מן הסכום המירבי הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: תקנות הפיצויים). כמו כן, פסק בית-המשפט לראלב והילאל הוצאות הגנה בסך של 50,000 ₪ לכל אחד, ולאיברהים פסק הוצאות הגנה בסך 35,000 ₪. על החלטה זו מלינים המערערים בפנינו. טענות המערערים 3. בערעורם טוענים המערערים כי שגה בית-משפט קמא בקובעו שהיה יסוד להאשמתם ולחלופין הם טוענים כי התקיימו במקרה הנדון נסיבות הנוגעות לעצם ניהול ההליך, המצדיקות פסיקת פיצוי והוצאות הגנה בשיעור המקסימאלי הקבוע בתקנות הפיצויים. לטענת המערערים, כתב האישום נגדם הולדתו בעלילת-שקר, אותה בדה סופיאן מסלוחי (להלן: סופיאן), טרנסווסטייט (Transvestite) העוסק בזנות, כנקמה על כך שהילאל, הומוסקסואל שהיה בן-זוגו, נפרד ממנו בהשפעת ראלב. טענה זו נדחתה על-ידי בית-משפט קמא בקובעו כי לא הוכחה. מניע נוסף שעמד ביסוד הפללת המערערים על-ידי סופיאן ועליו אין חולק, נבע מכך שבעת מסירת ההודעות המפלילות נגד המערערים, שהה סופיאן במעצר כנאשם בפרשת רצח אחרת (להלן: פרשת רצח הווארי) וקיווה לזכות בטובות הנאה בתמורה לכך שמסר למשטרה מידע חדש לפיענוח פרשת רצח ויינשטיין המנוחה וכן מידע בפרשה נוספת (להלן: פרשת רצח גרינברג). יצוין כבר עתה כי מניע זה לא נסתר מעיני בית המשפט המחוזי בהליך העיקרי, ובעת שבחן את עדותו של סופיאן קבע כי "מטרתו של סופיאן היתה לזכות בטובות הנאה ולהקלות בתנאי מעצרו תמורת המידע שיספק למשטרה בפרשיות אלה". בערעורם מלינים המערערים בעיקר על קביעתו של בית משפט קמא בהליך הפיצויים כי החקירה שהתנהלה במקרה הנדון לא נפסלה בהליך הערעור, וכי אין לייחס למשטרה התרשלות בחקירה זו. לדברי המערערים, נפלו פגמים חמורים בהליכי החקירה, ולטעמם אילו היו רשויות החקירה והתביעה עושות מלאכתן נאמנה, ניתן היה להגיע למסקנה כי אין יסוד להאשמתם והגשת כתב האישום הייתה נמנעת. המערערים מצביעים בהקשר זה על פגם מהותי שנפל בהליך החקירה, בשל מעורבות-יתר של סופיאן בחקירת העדים הפוטנציאליים במשטרה, מעורבות שאיפשרה לסופיאן לשים בפי העדים דברים התואמים את הגרסה השקרית שבדה. עוד מצביעים המערערים בהקשר זה על כשל חמור שנפל בפעולת הרשות החוקרת, אשר, לדבריהם, יכולה הייתה לעמוד על דבר העלילה כבר בשלב מוקדם של החקירה נגד המערערים. בטענה זו מכוונים המערערים לכך שחקירת שתי פרשיות הרצח, זו הנוגעת לרצח ויינשטיין המנוחה וזו הנוגעת לרצח גרינברג, התנהלה על ידי המשטרה במקביל, עם קבלת המידע המפליל שמסר סופיאן, ואותו צוות חקירה, בראשותו של רב פקד ויקטור ללוש, הופקד על חקירת שתי הפרשיות כאחת. על כן, כך לטענת המערערים, היה על החוקרים להבחין בעובדה המזדקרת לעין לפיה בנוסף לסופיאן, שהיה עד התביעה המרכזי ומקור המידע העיקרי בשתי הפרשיות, 'כיכבה' בכל אחת מהן אותה קבוצת עדים, שמונה במספר, שאת שמותיהם מסר סופיאן, וזאת למרות שלא היה קשר כלשהו בין פרשת רצח גרינברג ובין פרשת רצח ויינשטיין המנוחה, מבחינת הזמן, המקום והחשודים במעשי הרצח. לטענת המערערים די היה בעובדה זו על מנת להדליק נורת אזהרה אצל הרשות החוקרת, שמא מדובר בעלילות שבדה סופיאן. המערערים טוענים כי מסקנה זו מתחזקת ביתר שאת נוכח העובדה כי חלק מן הסיפור שסיפרו העדים בכל אחת משתי הפרשיות, שאין כל קשר ביניהן, דומה להפליא. הכוונה לגרסה לפיה הגיעו הרוצחים, שזהותם בכל אחד מן המקרים שונה, ל'גן החשמל' בתל-אביב כשבגדיהם קרועים ומגואלים בדם ולאחר מכן, פנו לביתו של העד ג'קי קורן וביקשו להתרחץ ולהחליף בגדים. המערערים מוסיפים וטוענים כי לכשל זה של הרשות החוקרת מצטרף כשל של רשויות התביעה, אשר בא לידי ביטוי בכמה צמתים של הטיפול בהליך העיקרי על ידן. הצומת הראשון הוא בעצם הגשת כתב האישום, למרות שבאותו מועד כבר ניתנה הכרעת הדין בפרשת רצח הווארי, ובה קבעה הערכאה הדיונית ממצאים קשים לגבי מהימנותו של סופיאן. לטענת המערערים, ראוי היה כי התביעה תביא את הדברים בחשבון, תעניק להם את המשקל הראוי ותימנע מהגשת כתב אישום, אשר הראיות לביסוסו סבות, רובן ככולן, סביב ציר מרכזי אחד, והוא סופיאן. הצומת השני הוא השלב שבו ניתנה הכרעת הדין המזכה בפרשת רצח גרינברג. פרשה זו נחקרה, כאמור, במקביל לחקירת רצח ויינשטיין המנוחה, וכתבי האישום בשתי הפרשיות הוגשו בסמיכות זמנים. ביום 7.6.94, בעת שניתנה הכרעת הדין בפרשת רצח גרינברג, מצוי היה ההליך העיקרי שבענייננו בפתח שמיעת ההוכחות. המערערים טוענים כי לנוכח הקביעות שחזרו גם בהכרעת דין זו באשר לחוסר מהימנותו של סופיאן וכן באשר לפגמים שנפלו בחקירת הפרשה בשל מעורבות-יתר של סופיאן בחקירה, ראוי היה כי לפחות בשלב זה תחליט התביעה על חזרה מן האישום הנוגע לענייננו. לבסוף טוענים המערערים כי צומת נוסף שיש להתייחס אליו באשר לחזרה מן האישום הוא השלב שבו ניתנה הכרעת הדין בפרשה נוספת בה היה סופיאן מעורב, (להלן: פרשת רצח עטר). בפרשת רצח עטר הודה סופיאן ברצח והורשע בביצועו, ואילו שלושה נאשמים נוספים, אותם הפליל סופיאן בעדותו באותה פרשה, זוכו בדין. גם בהכרעת הדין בפרשת רצח עטר לא חסך בית המשפט את שבט ביקורתו מן האופן שבו התנהלה החקירה, בשל מעורבות-יתר פגומה של סופיאן בה. עוד קבע בית המשפט בפרשת רצח עטר ממצאים כלליים קשים באשר לאישיותו של סופיאן, בציינו כי הוא אינו מוכן לסמוך על עדותו של סופיאן, בשל חוסר מהימנותו. נוכח התנהלות זו של רשויות החקירה והתביעה וכן נוכח הנסיבות האישיות של כל אחד מן המערערים, טענו המערערים כי המקרה הנדון מצדיק פסיקת פיצוי והוצאות הגנה בשיעור המקסימלי הקבוע בתקנות הפיצויים. המשיבה מצידה טענה בבית משפט קמא, וכך גם בפנינו, כי אין למצוא דופי בהתנהלות הרשויות הרלוונטיות לעניין. עוד טענה המשיבה כי המערערים אינם יכולים לבסס את טענותיהם על הכרעות הדין בפרשיות הרצח האחרות בעניין גרינברג, הווארי ועטר משום שאלה היו בלתי קבילות כראיות בהליך העיקרי או בהליך הפיצויים, הנספח לו. על כן, טענה המשיבה כי דין הערעור להידחות, אם כי השלימה עם הפיצוי החלקי אותו ראה בית משפט קמא לנכון לפסוק בנסיבות העניין. דיון 4. סעיף 80 לחוק העונשין קובע את זכאותו של נאשם שזוכה בדין לקבל פיצוי על מעצרו או מאסרו וכן שיפוי בגין הוצאות הגנתו, וזו לשונו: (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים. זכות זו הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין, מאזנת בין זכויות היסוד של נאשם לחירות, לכבוד ולפרטיות, שנשללו ונפגעו במעצר או במאסר, עד שזוכה, ובין האינטרס הציבורי הקיים בהעמדתם של עבריינים לדין, אינטרס הצומח מן הצורך להגן על ערכיה החיוניים ותפקודה התקין של החברה, כחברה מאורגנת. האיזון בין שיקולים נוגדים אלה וכן הרצון להימנע מהרתעת יתר של רשויות האכיפה, הולידו זכות יחסית, מוגבלת על פי מהותה. עצם הזיכוי אינו מקנה לנאשם זכות לפיצוי או לשיפוי ועל מנת שזו תקום נדרש קיומה של אחת משתי עילות: היעדר יסוד להאשמה או נסיבות אחרות המצדיקות זאת. סכומי הפיצוי והשיפוי על פי סעיף 80, אף הם מוגבלים לסכום מירבי הקבוע בתקנות 8 ו-9 לתקנות הפיצויים, וכל ההליך כולו מתאפיין כמתכונת דיונית מקוצרת, הנלווית כספיח טפל להליך הפלילי העיקרי וככזה, הוא ניזון מחומר הראיות שהובא בהליך הפלילי העיקרי (ראו ע"פ 1767/94 חגי יוסף ומוסטפא סרסור נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1) 505, 517 ואילך, להלן: עניין יוסף וסרסור; ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, 106, להלן: עניין דבש; רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' חגי יוסף פ"ד נו(5) 493, 496, להלן: עניין חגי יוסף). בשל מאפיינים אלה, קבעה ההלכה הפסוקה כי הזכאות לפיצוי ולשיפוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין אינה מוציאה את העילות הנזיקיות, ככל שהן עומדות לנאשם בנסיבות העניין, ולגביהן יוכל הנאשם לקיים בירור שלם ומקיף – בתובענה אזרחית - באשר לפרטי הפרטים של העובדות המקימות את העילה וכן באשר למלוא סכומי הפיצוי המגיעים לו בגין נזקיו (ראו ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1) 113, 127, להלן: עניין גורדון; עניין דבש 107; עניין חגי יוסף 496). אמנם, אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרים ראויים יתיר בית המשפט הבאת ראיות נוספות גם בהליך על פי סעיף 80 לחוק העונשין, אך אין זה הכלל, והעיקרון הנוהג בעניין זה נקבע בעניין דבש, שם ציין השופט חשין כי: "ראוי שבית המשפט יגדור את בעלי הדין – על דרך העיקרון – בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט, בין בהליכי המשפט, בין בהליכי הטרום משפט" וזאת על מנת שלא יהפוך טפל לעיקר (ראו: עניין דבש, 109). 5. אחת השאלות המרכזיות העולות בערעור זה היא השאלה מהו חומר הראיות שעליו ניתן לבסס את הממצאים ואת הקביעות בהליך הפיצויים שבכאן. הכרעות הדין בפרשות הרצח האחרות שימשו ציר מרכזי בטיעוני המערערים בפנינו, ובעזרתן ביקשו לבסס את העלילה הנטענת ואת התרשלות רשויות החקירה והתביעה, בעוד שבית משפט קמא התעלם לחלוטין מהכרעות דין אלה לצורך הליך הפיצויים. האם בדין נהג בית משפט קמא בעשותו כן? עיון בהליכים שהתקיימו בפני בית משפט קמא מלמד כי המערערים לא ביקשו להביא עדים נוספים בהליך הפיצויים, אך עתרו לצירוף הכרעות הדין בפרשת רצח גרינברג, בפרשת רצח עטר ובפרשת רצח הווארי. בהחלטתו מיום 11.10.01 קבע בית משפט קמא כי אם לא תושג בין הצדדים הסכמה לגבי צירופן של הכרעות הדין האמורות לסיכומי המערערים, תוגש בעניין זה בקשה מיוחדת לבית המשפט והיא תידון בנפרד. בקשה כאמור לא הוגשה על ידי המערערים, אך למרות זאת צירפו המערערים לסיכומיהם ולהשלמת סיכומיהם בהליך הפיצויים את הכרעות הדין הנ"ל ועל כך, מחה בא כוח המשיבה בפני בית משפט קמא וכן בפנינו. בעניין זה הצדק עם המשיבה. כלל הוא בדיני הראיות כי כל פסק דין עומד לעצמו ואין בית המשפט יכול לסמוך את ההכרעה בעניין העומד בפניו אלא על חומר הראיות הגלוי והידוע לו, כפי שהובא בפניו על ידי בעלי הדין באותו הליך. לעומת זאת, עובדות שנקבעו במשפט קודם, אינן אלא עדות שמיעה בלתי קבילה המובאת מכלי שני ומסקנות של בית המשפט בהליך אחר אף הן אינן קבילות בהיותן בבחינת חוות דעת (ע"א 373/54 הרי אהרונוסט ואח' נ' חוה נוימן (וישומירסקי) פ"ד י(2) 1121, 1140; ע"פ 461/92 זכאי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 580, 596). כלל זה יושם על ידי בית משפט זה גם בכל הנוגע להליך פיצויים לפי סעיף 80 (ראו: עניין יוסף וסרסור, 526). בהתבסס על הכלל שפורט לעיל, לא איפשר בית המשפט המחוזי, בהליך העיקרי, את הגשתן של איזו מהכרעות הדין בפרשות האחרות, ואילו בהליך הפיצויים לא הוכרעה כלל שאלת קבילותן של הכרעות הדין משום שהבקשה המיוחדת אותה היה על המערערים להגיש בעניין זה, על פי החלטתו של בית משפט קמא הנזכרת לעיל, לא הוגשה. ממילא, לא הותרה מעולם הגשת הכרעות הדין כראיות נוספות בהליך הפיצויים. על כן, צירופן על ידי המערערים וכל הסתמכות עליהן, אין להם מקום. ראוי להדגיש כי ללא קשר לשאלת קבילותן של הכרעות הדין כראיה בהליך אחר, אין המסך יורד על טיעוני המערערים באשר להתנהלות הרשלנית של רשויות החקירה והתביעה בפרשה שלפנינו, ככל שניתן ללמוד עליה מתוך פרשות הרצח האחרות. כפי שכבר צוין, פתוחה בפני נאשם שזוכה בדין האפשרות להגיש תובענה אזרחית – בצד בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין - ובמסגרתה סלולה דרכו לקיים בירור מקיף, מלא ושלם של כל המסכת העובדתית הצריכה לעניין. העולה מן המקובץ הוא כי חומר הראיות המזין את ההכרעה בהליך הפיצויים שבפנינו הוא חומר הראיות בהליך העיקרי, ואין בילתו. 6. האם טעה בית משפט קמא בקובעו כי היה במקרה הנדון יסוד להאשמה? ההלכה הפסוקה קובעת כי המבחן שעל פיו יקבע בית המשפט, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להציב עצמו בצומת הדרכים שבה ניצבה התביעה ערב הגשת כתב האישום, ולבחון האם באותה נקודת זמן ובהינתן התשתית הראייתית שהייתה בפניה באותה עת, ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה. קרי: האם היה בחומר החקירה שנאסף כדי להעלות אצל תובע סביר ציפייה כי בידיו ראיות לכאורה לביסוס ההרשעה (ראו: עניין יוסף וסרסור, 519). המסקנה לפיה לא היה יסוד להאשמה יכול שתוסק גם מקום שבו הייתה התרשלות בחקירה "באופן שחקירה אחרת אותה ניתן היה לערוך באופן סביר, הייתה מצמיחה חומר חקירה אשר יש בו כדי לשכנע תובע סביר- המעיין במכלול החומר- כי לא קיימת ציפייה כי יש בחומר הראיות לכאורה שבידו, בסיס להרשעת הנאשם" (ראו: עניין יוסף וסרסור, 522). במקרה כזה, מבוססת המסקנה כי לא היה יסוד להאשמה על ראיות בכוח, אשר יכולות היו למנוע את הגשת כתב האישום, ואשר היעדרן מחומר הראיות, בנוסף או במקום חומר הראיות אשר שימש בסיס להגשת כתב האישום, נובע מהתרשלות בחקירה (ראו גם: ע"פ 303/02 דרוויש חמדאן נ' מדינת ישראל פ"ד נז(2) 550, להלן: עניין חמדאן). לא למותר לציין בהקשר זה את קביעת בית המשפט בעניין דבש לפיה על אף שהמושג 'לא היה יסוד להאשמה' אינו פורש עצמו רק על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה, מדובר באותם מקרים מובהקים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע (שם, 106). 7. במקרה שלפנינו מתח בית משפט זה בהליך הערעור ביקורת נוקבת על האופן שבו התנהלה החקירה וכך קבע: אפשר ובנסיבות המיוחדות של המקרה - לנוכח אופיה המיוחד של המסגרת החברתית, שעליה נמנו כל המעורבים - אכן לא היתה לחוקרים ברירה, אלא לנקוט בשיטה יוצאת הדופן של ההפגשה עם סופיאן. ברם, "הפגשה" עם סופיאן לחוד, והפיכתו של סופיאן לחוקר מן המנין, היושב לצידם של החוקרים ונטל חלק פעיל בחקירתם של העדים - כשהוא "לוחץ" במעמד זה לשיתוף פעולה ו"נוקב " בפרטי האירוע שהעד אמור למסור לחוקרים - לחוד; והמרחק בין השתיים לא רק גדול, אלא גם אינו ניתן לגישור. הדעת סובלת "הפגשה", אך אינה משלימה עם הפקדת החקירה בידיו של סופיאן, בדרך שבה הופקדה (דברי השופט קדמי, בעמוד 562 לפסק הדין) ועוד קבע: אינני מתעלם מן האילוצים. דע עקא שבמאמציהם להתמודד עימם, ולהגיע לחשיפת העובדות, פגעו החוקרים בתקינות מהלכי החקירה. קשה לבוא עימם בטרוניה על שנקטו בתחבולות חקירתיות והפגישו את העדים עם סופיאן, שלא בנוכחותם, כדי ליתן לסופיאן הזדמנות לדובב את העדים. אך היה פגם חמור בכך שהחוקרים שיתפו את סופיאן בניהול חקירתם של עדים מרכזיים, כשסופיאן - עבריין שבעצמו היה נתון בחקירה בשל חשד לביצוע מעשה רצח אחר - יושב במחיצת החוקר והעד ומתערב בחקירה. אורח חקירה כזה מפר את עקרונות היסוד החייבים להנחות את חוקרי המשטרה בניהולה של חקירה כלשהי. גילוי וחשיפת העובדות הינם מטרה חשובה, אך גם מטרה זו אינה מקדשת את כל האמצעים. וחקירה המנוהלת בשיטה כה פגומה אינה יכולה להניב תוצאות שבית המשפט יוכל לסמוך עליהן את מימצאיו (דברי השופט מצא, שם, 563). הפגמים הקשים שמצא בית משפט זה בניהול החקירה, בשל מעורבותו היתרה ושיתופו של סופיאן בה, כמפורט לעיל, וכן חוסר המהימנות של סופיאן, אשר על עדותו לא היה אף בית המשפט המחוזי בהליך העיקרי מוכן לבסס את ההרשעה, כל אלה העלו בעיני בית משפט זה חשש ממשי כי תוכן העדויות הוכתב לעדים במידה זו או אחרת על ידי סופיאן, כמי שמסר את שמותיהם למשטרה, וכמי שהיה פעיל ושותף לחקירתם הלכה למעשה. מטעמים אלה, נתקבל הערעור וראלב והילאל זוכו בדין. 8. נשאלת השאלה מהן ההשלכות הנובעות מן הפגמים שנפלו בחקירה, כפי שפורטו על ידי בית משפט זה בהליך הערעור. האם עניין לנו בהתרשלות רבתי של המשטרה, העולה כדי פסילת החקירה ושלילת היסוד להאשמה, או שמא, כפי שקבע בית משפט קמא בהליך הפיצויים, מדובר באי תקינות בלבד, אשר לא היה בה כדי לפסול את החקירה ככזו, וכל תוצאתה בחוסר נכונותו של בית משפט זה בהליך הערעור לסמוך את ממצאיו ומסקנותיו על ההודעות שנגבו באותה חקירה, בלא תמיכה בראיות אובייקטיביות אמינות אחרות. נראה לי כי התנהלות החקירה במקרה דנן, הייתה חריגה בכל קנה מידה והיא אינה מתיישבת בשום פנים ואופן עם נוהל תקין ועם עקרונות היסוד החייבים להנחות את המשטרה בכל הנוגע לביצוע חקירות. על מנת לבצע את מלאכתה נאמנה ועל מנת להביא לגילוי ולחשיפת העובדות, אכן נזקקת המשטרה לתרגילי חקירה כאלה ואחרים ואף עושה שימוש בעבריינים לצורך השגת מידע. אמצעים אלה הם בבחינת הכרח בל יגונה ועל כך אין לבוא עימה חשבון. אך משאיפשרה המשטרה לסופיאן, שהוא עצמו עמד באותה עת לדין באשמת רצח בתיק אחר, להתייצב בחדר החקירות לצד חוקרי המשטרה ובחזית אחת איתם, נחצה קו אדום אשר אסור היה לחצותו משום שהצבת סופיאן אל מול פני העדים באותו צד של המתרס שבו ניצבים חוקרי המשטרה, היה בו כדי לטשטש באופן מסוכן את הגבול שבין שוטרים ובין עבריינים או נאשמים. בכך ניתנה לסופיאן הבמה, בנוכחות חוקרי המשטרה, להפעיל את השפעתו על העדים, 'להזכיר' להם את הגרסה ולכוון את עדותם, עד כדי הכתבת תוכן ההודעות לעדים המרכזיים בפרשה. הדברים חמורים בייחוד נוכח העובדה כי מדובר בשורה של עדים, המשתייכים לאוכלוסיה המכורה לסמים קשים ועוסקת בזנות, אליה משתייך גם סופיאן עצמו, ומותר להניח כי עדים מקרב אוכלוסייה זו ניתנים להשפעה ביתר קלות בשל התמכרותם לסמים ובשל רתיעתם ממגע כלשהו עם רשויות החוק. עם זאת וככל שהדבר נוגע להתנהלות התביעה, כבר צוין כי הנקודה בזמן שבה נבחנת השאלה האם היה יסוד להאשמה, הינה ערב הגשת כתב האישום. באותו שלב, כפי העולה מחומר הראיות, טרם נתבררה לתביעה במלוא היקפה מעורבותו של סופיאן בחקירה. קלטות הוידיאו תיעדו את המפגש שבין סופיאן לעדים באופן חלקי בלבד, והעובדה שחלק נכבד מן העדים הכחיש, עד 'שהופגש' עם סופיאן, כל ידיעה באשר לפרשה, אף היא לא תועדה כראוי בהודעות שנגבו. בנסיבות אלה, מה שעמד בפני התביעה בעת שהחליטה להגיש את כתב האישום הוא הודעות מפורטות של ארבעה עדים מרכזיים, והם: סופיאן, שתי עדות ראיה, שאף הצביעו על זירת ההתרחשות, וכן עד חיצוני, בן-ברוך, שסיפר על התוודות של הילאל בפניו בעת ששהו יחד בתא המעצר. כמו כן, נגבו הודעות מפי שורה של עדי תמיכה באשר להתנהגותם המפלילה של המערערים בשעות שלאחר הרצח. בהתחשב בנתונים אלה, אין לומר כי התביעה הפעילה שיקול דעת בלתי סביר בהחלטתה להגיש את כתב האישום וגישתה כי מהימנות הראיות, לנוכח היקפן ותוכנן, ראוי שתיבחן על ידי בית המשפט, היא גישה סבירה בנסיבות העניין. הא ראיה – אותן ראיות עצמן נבחנו על ידי הסניגורים בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, והם הסכימו למעצר משום שסברו כי באותו שלב היה בראיות לכאורה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה. יתרה מכך, גם לאחר שנחשפו בפני בית המשפט המחוזי, במהלך פרשת התביעה, פרטים נוספים באשר לדרך ניהול החקירה, סבר בית המשפט המחוזי כי יש יסוד להאשמה ודחה באותו שלב את טענת הסניגורים כי 'אין להשיב לאשמה' (לדימיון שבין השיקולים המופעלים בעניין זה ובין השיקולים לענייננו ראו: ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(2) 650, 655); לבסוף, לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי סבר כי יש יסוד להאשמה אלא שמצא בחומר הראיות שהוצג בסיס מספיק להרשעת ראלב והילאל, ואילו את איברהים זיכה מחמת הספק שבזיהויו. ככל שהדבר נוגע להתנהלות התביעה אני סבורה, אפוא, כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין בה כדי לבסס עילה של העדר יסוד להאשמה. אשר להתנהלות המשטרה, נראה כי הפגמים החמורים שנפלו בחקירה, עליהם עמדתי לעיל, עולים כדי התרשלות בחקירה וכפי שכבר צוין, ייתכנו מקרים שבהם התרשלות המשטרה בחקירה עשויה לבסס טענה כי לא היה יסוד להאשמה, אך אין זה המקרה שבפנינו. התרשלות המשטרה במקרה דנן מתבטאת בכך ששיתפה את סופיאן בחקירה באופן פעיל, החורג מכל נוהל תקין, ובכך פגמה בחומר הראיות והכתימה אותו בכתם של חשש שמא נחשפו העדים להשפעתו של סופיאן ומסרו את הודעותיהם בהשראתו. יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע כי אילמלא מעורבות היתר של סופיאן בחקירה, היה חומר החקירה שבפני התביעה מונע את הגשת כתב האישום. ויודגש, בית משפט זה בהליך הערעור לא קבע ממצא לפיו החקירה כולה הינה תוצאה של עלילה שהעליל סופיאן, והוא אף לא קבע כי התנהלות המשטרה בפרשה זו יש בה כדי לאיין לחלוטין את החקירה, ולשלול את ממצאיה מיסודם. צדק, אפוא, בית משפט קמא בקובעו כי במקרה הנדון לא קמה העילה בדבר היעדר יסוד להאשמה, ככל שטענת המערערים בעניין זה נסמכת על חומר הראיות בהליך העיקרי. 9. אשר לעילת הזכאות לפיצוי המעוגנת ב'נסיבות אחרות המצדיקות זאת'. עילה זו מנוסחת באופן רחב ומאפשרת גמישות באשר למגוון הנסיבות, אשר יכול ותבואנה בגדרה. בע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 481, 497 (להלן: עניין רייש), מדגיש השופט זמיר כי הביטוי 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת' הינו עמום וראוי כי כך יישאר על מנת לאפשר לבית המשפט שיקול דעת, שאיננו תחום ברשימה סגורה של מקרים. יחד עם זאת, ראה בית משפט זה לנכון להתוות קווים מנחים וקטגוריות כלליות גם באשר לעילה זו בקובעו כי מדובר בשלושה סוגי עניינים: 1) נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו. 2) טיב זיכויו של הנאשם 3) נסיבות אישיות של הנאשם שזוכה - כגון פגיעה בבריאותו, בשמו הטוב, משפחתו וכדומה (ראו: עניין חמדאן; ע"פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); עניין דבש עמוד 118). במקרה שלפנינו סבר בית משפט קמא כי המערערים זכאים לפיצוי ולתשלום הוצאות הגנתם בשל טיב הזיכוי ובשל נסיבותיהם האישיות של המערערים, אך פסק להם, כאמור, פיצוי מצומצם בשיעור 20% בלבד מן הסכום המירבי וכן הוצאות הגנה. אני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית משפט קמא שכן, הפגמים אשר נפלו בחקירת המשטרה מציבים את המקרה שבפנינו בקטגוריית המקרים המקימים זכאות לפיצוי ולהחזר הוצאות, בשל נסיבות הנוגעות להליך המשפטי. סיווג זה של הנסיבות המזכות בפיצוי, חומרתה של ההתרשלות במקרה הנדון, והנסיבות האחרות אותן מנה בית משפט קמא במניין שיקוליו, אף מצדיקים בעיני את הגדלת סכום הפיצוי שנפסק והעמדתו על 80% מן הסכום המירבי הקבוע בתקנות הפיצויים, לכל אחד מן המערערים. עם זאת, הייתי מותירה בעינם את הסכומים שפסק בית משפט קמא בגין הוצאות ההגנה. לפני סיום ראוי להדגיש, כי הקביעה לפיה התנהלה המשטרה ברשלנות במקרה דנן כוחה יפה לצורך העניין שבפנינו, דהיינו לצורך פסיקת פיצוי והחזר הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ואילו לצורך ביסוס עוולה של רשלנות בנזיקין יש להצביע על קיומם של היסודות הקבועים בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על השוני שבין היסודות הנדרשים לצורך עילות הזכאות על פי סעיף 80 לחוק העונשין לעומת היסודות הנדרשים לצורך העוולה הנזיקית, כבר עמד בית משפט זה בעבר (עניין גורדון, 127). סיכומו של דבר אילו נשמעה דעתי היה הערעור מתקבל באופן המעמיד את הפיצוי המגיע לכל אחד מן המערערים על פי סעיף 80 לחוק העונשין, על 80% מן הסכום המירבי הקבוע בתקנה 8 לתקנת הפיצויים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא, השופט ת' אור: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, י"ג תשרי, תשס"ד (09.10.03). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02110240_V02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il