בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1101/99
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט מ' אילן
המערער: אליעזר
ברקוביץ
נגד
המשיבה: 1. חנה ברקוביץ
משיב
פורמלי: 2. מינהל מקרקעי ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום
31.1.99 בה.פ. 836/95 שניתן על ידי
כבוד
השופט ע' גרשון
תאריך הישיבה: י"ג
בתמוז תשנ"ט (27.6.99)
בשם
המערער: עו"ד מנחם שכטר
בשם המשיבה: עו"ד אלכסנדר שיבר
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
ערעור
זה נוגע לשאלת תוקפה של פעולה משפטית - העברת זכויות במשק ללא תמורה - שנעשתה על
ידי אשה שהוכרזה לאחר זמן פסולת דין בשל ליקוי שכלי. כידוע, הכרזת פסלות אינה
פועלת למפרע. בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית,
שנערכה על-ידי אדם בעת שהיה חולה נפש או סבל מליקוי שכלי, יש לבחון את תוקפה על-פי
הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבעו בחוק החוזים (חלק כללי),
תשל"ג1973-. בנסיבות המקרה הנדון, השאלה היא האם מנע הליקוי השכלי של האשה,
שערכה את הפעולה המשפטית, את גמירת הדעת שלה, כך שהפעולה היא חסרת תוקף. התשובה
לשאלה זו תלויה במצב השכלי הקונקרטי של עורכת הפעולה; המדובר אפוא בשאלה שהיא
עובדתית ביסודה.
1. הרקע לשאלת התוקף של המתנה מצוי בסכסוך משפחתי
בין שני אחים - אליעזר (המערער) ופנחס - הנאבקים על רכושה של אמם הקשישה (המשיבה),
הסובלת מזה מספר שנים ממחלת הדמנציה. רכושה מסתכם בזכויות במשק במושב כרם
מהר"ל, בו היא התגוררה עשרות שנים.
2. אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים. ביום
9.10.94 הגיעה המשיבה, יחד עם המערער, שחזר ביוני 1994 משהות ממושכת בארה"ב,
למשרדו של עורך-דין גולן. שם חתמו השניים בפני עורך-הדין על תצהיר, בו העבירה
המשיבה לבנה, במתנה גמורה וללא כל תמורה, את כל זכויותיה במשק במושב כרם
מהר"ל. כן הוחתמה המשיבה על בקשת צו קיום צוואה של בעלה המנוח, אשר הלך
לעולמו בשנת 1982 (בבקשה נכתב בטעות כי נפטר ביום 28.4.94). כעבור כחודש החתים
המערער את המשיבה על טופס "בקשה להעברת זכויות במגזר החקלאי", וביום
20.11.94 אימת עו"ד גולן את חתימתה, מבלי שפגש בה שוב.
3. זמן מה לאחר מכן, בחודש דצמבר 1994, נודע דבר
העברת הזכויות לבן הנוסף פנחס ולנכדה יפית. הם החלו מיד לפעול לביטול ההעברה. הצעד
הראשון היה פניית הנכדה לבית המשפט, ביום 26.12.94, בבקשה למנותה כאפוטרופסית על
המשיבה. בית המשפט החליט ביום 25.4.95 למנות את הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס
זמני למשיבה. יצויין, כי בסופו של הליך זה, ביום 16.10.96 הוכרזה המשיבה פסולת דין
(תיק מעמד אישי 2063/94).
4. בינתיים, בשנת 1995 פנתה הקרן, בשמה של
המשיבה, לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה להצהיר כי ההעברה בטלה ומבוטלת, משום
שהמשיבה הייתה במצב גופני ונפשי שלא אפשר לה להבין את משמעות חתימתה. ואמנם, בית
המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי במועד האמור, המשיבה הייתה "במצב נפשי ששלל ממנה
את האפשרות להבין את טיב מעשיה ותוצאותיהם ו'להסכים' לביצוע הפעולה המשפטית של
העברת רכושה למשיב ללא כל תמורה".
5. מאחר שאיש אינו חולק על כך שהמשיבה סובלת זה
שנים אחדות מדמנציה קשה בשלב מתקדם מאד, השאלה התרכזה סביב מצבה השכלי בעת עריכת
הפעולה, דהיינו, בחודש אוקטובר 1994. לבירור שאלה זו נעזר בית המשפט קמא בחוות
דעתם ובעדויותיהם של מומחים רפואיים, וכן בעדויותיהם של בני משפחה ושל בני המושב,
אשר הכירו את המשיבה שנים ארוכות וסיפרו על התנהגותה ותפקודה בתקופה הנדונה.
6. חוות הדעת
הרפואיות הסתמכו כולן על בדיקות של המשיבה. אך בשל העובדה כי כל הבדיקות האלה
נערכו לאחר ביצוע הפעולה המשפטית, המומחים הרפואיים נתבקשו לחוות את דעתם על מצבה
השכלי של המשיבה בתקופה שקדמה לקיום הבדיקה. לשם מתן תשובה על שאלה זו, יש חשיבות
ניכרת למהות המחלה הפוגעת בכושרה השכלי של המשיבה, שכן לפי מהות זו אפשר להעריך את
המצב השכלי בתקופת זמן שבעבר. כלומר, יש הבדל בין מהלך של המחלה שהוא הדרגתי ובעל
תנודות, לבין מהלך שהוא בבחינת הידרדרות מהירה. במקרה הנדון, השאלה המיוחדת הייתה
אם המחלה של המשיבה היא דמנציה סנילית מסוג אלצהיימר, או דמנציה וסקולרית, בעלת
אוטמים מרובים.
7. מטעם המשיבים הוגשו לבית המשפט קמא חוות הדעת
של ארבעה מומחים רפואיים. המומחים אף נקראו להעיד על חוות הדעת שלהם. חוות הדעת
עצמן הוכנו כבר קודם לכן, לשם ההליך הנזכר של מינוי אפוטרופוס והכרזת פסלות. חוות
הדעת המוקדמת ביותר, שהוגשה מטעם המשיבה, היא זו של פרופ' פילר מיום 16.12.94.
מומחה רפואי זה מצא כי המשיבה היא בעלת זכרון לקוי מאוד, תופעה שהיא בדרך כלל
ביטוי למחלת אלצהיימר. לכן, כך נקבע, שיקול דעתה של המשיבה לקוי לפחות מזה 6
חודשים והיא אינה מסוגלת להבין את משמעות החלטותיה. בפני בית המשפט הוצגה תעודת
רופא מיום 25.1.95 של ד"ר אהרון, לפיה אובחנה המשיבה כסובלת מדמנציה סנילית,
"אינה מסוגלת לדאוג לעניניה ולטפל בהם, זקוקה למינוי אפוטרופוס עליה"
(ד"ר אהרון חזרה על מסקנותיה בחוות-דעתה מיום 27.11.97). חוות דעת רפואית
נוספת נערכה ביום 6.2.95 על-ידי ד"ר משיח, לפיה "אין ספק כי [המשיבה]
סובלת מתהליך דמנציה מתמשך, מזה מספר שנים, המתבטא בירידה קוגניטיבית, עד כדי כך
שכיום זקוקה לעזרה סיעודית. במצבה אינה אחראית למעשיה, ואינה מסוגלת להביע דעה,
לכן זקוקה למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה ואין ספק שגם בשנה האחרונה לפחות, סבלה
מאותה הפרעה ולא הייתה אחראית על מעשיה". כן העיד לפני בית המשפט קמא
ד"ר דוידוב, הרופא המטפל של המשיבה. לפי עדותו, הוא הבחין בשינויים
התנהגותיים אצל המשיבה עוד בתחילת שנת 1993, אשר התפתחו בהדרגה.
8. מטעם המערער הוגשה חוות-דעת של פרופ' שטסמן,
אשר בדק את המשיבה ביום 13.11.95, דהיינו מעל לשנה לאחר עריכת הפעולה המשפטית. לפי
חוות דעת זו המשיבה סובלת מדמנציה קשה ובשלב מתקדם למדי. המומחה הרפואי הסיק כי
"לאור ההתפתחות המהירה והחמרת המחלה כפי שתוארה לעיל, יש סבירות כי מדובר
בדמנציה מסוג אוטמים מרובים המתפתחת לעתים מהר ובצורת "מדרגות", או האצה
מהירה ובלתי שגרתית בהחמרת מחלת האלצהיימר, או שילוב של שתי המחלות גם יחד".
פרופ' שטסמן נשאר נאמן לאבחון זה גם לאחר פיענוח ממצאי בדיקת CT מוח, שנערכה למשיבה. בהסתמך על דברים אלה הוא כתב, כי אין אפשרות
לשלול כי באוקטובר 1994 הייתה מסוגלת עדיין להבין בטיבם ומטרתם של המסמכים שנחתמו
על ידה.
9. כאמור, בית המשפט שמע גם עדויות של הדיוטות
שבאו במגע עם המשיבה בתקופה הרלוונטית. במסגרת זו, העידו הבן פנחס והנכדה כי חלה
התדרדרות בתפקודה המנטלי של המשיבה בתקופה שקדמה להעברת הזכויות. כמו כן, לבית
המשפט הוצגו תצהיריהן של שלוש נשים, שהכירו את המשיבה מחייה במושב. שלושתן סיפרו
על התדרדרות במצבה הנפשי של המשיבה במהלך שנת 1994, על בלבול, שכחה רבה, והתנהגות
תמוהה. בבית המשפט אישרו המצהירות את נכונות הצהרותיהן, תוך כדי הסתייגויות
מסוימות, שנבעו ככל הנראה מכך שלא רצו להיות מעורבות בסכסוך המשפחתי.
10. לעומתם העיד
המערער, כי לדעתו המשיבה הייתה באותה תקופה בעלת כושר שכלי מספיק כדי לנהל עניינה
הכספיים ולדאוג בעצמה לצרכיה וכי לא חל שינוי במצבה מתקופה זו ועד לסוף שנת 1995.
גם עורך-דין גולן, לפניו חתמה המשיבה על חלק מן המסמכים, העיד בבית המשפט. לדבריו,
הוא לא זוכר את פרטי המקרה, אך, ככלל, הוא נוהג להסביר לאדם החותם בפניו את מהות
העניין ולוודא שהוא פועל מרצון חופשי. עורך-דין גולן לא זכר כי לגבי חלק מהמסמכים
רק אימת את חתימת המשיבה, מבלי שזו הופיעה בפניו. כמו כן, מטעם המערער העיד אדם נוסף,
שנהג לרכוש אצל המשיבה אסימונים לטלפון ציבורי, ואשר סיפר על תפקודה התקין בהקשר
זה.
11. בית המשפט קמא ערך ניתוח מפורט ומעמיק של
התשתית הראייתית. הוא הגיע למסקנה כי המשיבה סובלת מדמנציה סנילית מסוג אלצהיימר.
בית המשפט העדיף את גרסתם של ארבעת המומחים הרפואיים מטעם המשיבה, על-פני גרסתו של
המומחה הרפואי מטעם המערער. גרסתם של הראשונים נתמכה בממצאי בדיקת CT מוח, בה לא נתגלו סימנים לאוטמים מרובים אצל המשיבה. תמיכה נוספת
למסקנות הרפואיות מצא בית המשפט בפרטים העובדתיים, אותם מסרו שלוש בנות המושב,
שהעידו מטעם המשיבה. על יסוד ראיות אלה הגיע בית המשפט קמא למסקנה הנזכרת, כי
במועד עריכת הפעולה המשפטית המשיבה לא הבינה את טיב מעשיה ותוצאותיהם. לאור מסקנה
זו, לפיה ההעברה היא חסרת תוקף, לא נזקק בית המשפט לטענות נוספות שהועלו מטעם
המשיבה, והן: קיום עושק וחזרה מהתחייבות לתת מתנה.
12. בערעור שלפנינו תוקף המערער את קביעותיו
העובדתיות של בית המשפט קמא, תוך התמקדות בטענות כי בית המשפט קמא התעלם בפסק-דינו
מקטעי עדות מסוימים, בעיקר של העדים מטעם המערער, וכי לא הסיק את המסקנה העובדתית
הנכונה מניתוח התשתית העובדתית. לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין, בחוות הדעת
ובתעודות הרפואיות, בתצהירים ובעדויות שנשמעו בבית משפט קמא, השתכנעתי כי מסקנותיו
של בית המשפט קמא מבוססות על חומר הראיות שהיה לפניו וכי אין עילה להתערבותנו.
ככלל, בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב במסקנות בית משפט קמא בדבר העדפת חוות
דעת של מומחה פלוני על פני חוות דעת של מומחה אלמוני (ע"א 5681/93 קופת
חולים של ההסתדרות נ' ידיד (טרם פורסם)). הוא הדין לגבי העדים האחרים, מהם
התרשם בית המשפט קמא באופן ישיר. יצוין, כי באשר לחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם
המערער, כל מה שנאמר בה הוא כי "לא ניתן לשלול" את האפשרות שהמשיבה
הייתה כשירה שכלית באוקטובר 1994. לעומת חוות דעת זו, עמדו חוות הדעת הפוזיטיביות
של מומחים רפואיים, שבדקו את המשיבה בסמוך יותר לעסקה הנדונה, ואשר שללו במפורש את
כושרה של המשיבה בעת עריכתה. עדותו של עורך-הדין, אשר לא זכר את פרטי המקרה,
ואפילו לא את מספר הפעמים בהם ביקרה המשיבה במשרדו, גם עדות זו אינה בעלת משקל רב.
בנוגע לעדות המערער עצמו, גרסתו כי אף בסוף שנת 1995 המשיבה עדיין הייתה כשירה
לדאוג לענייניה - גרסה זו עומדת בסתירה גלויה לדעותיהם של כל חמשת המומחים, ביניהם
המומחה מטעמו, כי המשיבה סבלה בתקופה ההיא מדמנציה קשה. לכן, רשאי היה בית המשפט
קמא להעדיף את הראיות לפיהן סבלה המשיבה בעת עריכת העסקה מליקוי שכלי חמור, אשר
שלל ממנה את היכולת להבין את משמעות העסקה. התוצאה היא, כי צדק בית המשפט קמא
במסקנתו כי למשיבה לא הייתה גמירת-דעת לערוך את עסקת המתנה וכי משום כך העסקה בטלה
מעיקרה.
אי לכך, הערעור נדחה. צו עיכוב ביצוע פסק-הדין
מתבטל בזאת. המערער ישלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 15,000
ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט מ' אילן:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, א' באב תשנ"ט (14.7.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו
פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99011010.Q14 /שב