יוסף ליטבק נ. זאב וול

פסק-דין בתיק רע"פ 11007/07 בבית המשפט העליון רע"פ 11007/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המבקשים: 1. יוסף ליטבק 2. חנה ליטבק נ ג ד המשיבים: 1. זאב וול 2. אורית וול בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בתל אביב מיום 13/12/2007 בתיק עפ 00-071429/06 שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' סוקולוב ,י' שיצר וז' המר בשם המבקשים: עו"ד י' קליין בשם המשיבים : עו"ד י' וינגרטן פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ז' המר, מ' סוקולוב, י' שיצר) בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת ק' רג'יניאנו), אשר מצא אותם אחראיים לביצוע עבירת לשון הרע בהליך קובלנה פלילית, שהוגש נגדם, והטיל עליהם צו שירות לתועלת הציבור ותשלום פיצוי למשיבים. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. המבקשים והמשיבים התגוררו במועדים הרלבנטיים בישוב רמות השבים. הם נקלעו לסכסוך שכנים חריף ביניהם. ביום ה-18.11.99, או בסמוך לו, הפיצו המבקשים מכתב שכותרתו "מכתב גלוי", ובו הם מאשימים את המשיבים בבצוע מעשי היזק לרכוש, ומעשי התנכלות שונים כלפי שכניהם, כנקמה על כך שאלה חנו בכביש הסמוך לביתם. המכתב הגלוי פונה לראש המועצה ומבקשו להוקיע ולגנות בפומבי את התנהגות המשיבים בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לרסנם מפני ביצוע פעולות אלימות בעתיד. המכתב הופץ לשלוש-מאות משפחות המתגוררות במושב, וכן למשטרה. 3. בעקבות זאת, הגישו המשיבים קובלנה פלילית פרטית כנגד המבקשים בבית המשפט השלום בכפר-סבא בגין פרסום לשון הרע בניגוד לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – ה"חוק"). השאלות שעמדו לדיון בקובלנה היו האם הדברים שפורסמו במכתב הגלוי "עלולים לבזות ולהשפיל" את המשיבים כמשמעותם בסעיף 1 לחוק, והאם הוכחה כוונת המבקשים לפגוע במשיבים, כדרישת סעיף 6 לחוק. שאלה נוספת שעלתה היתה האם הוכיחו המבקשים את הגנת "אמת הפרסום", כמשמעותה בסעיף 14 לחוק. 4. בית משפט השלום קבע בהכרעת הדין כי תוכן המכתב הוא בבחינת לשון הרע באופן ש"אינו משתמע לשני פנים" (פסקה 6 בהכרעת הדין). הוא קבע, כי האשמת המשיבים במכתב גלוי בתפוצה רחבה, במעשי אלימות הכוללים גרימת נזק למכוניות, ובכלל זה שבירת מגבים ואנטנה, שריטת המכוניות, שבירת שמשות רכב והוצאת אויר מגלגלי מכוניות, וכן גניבת צלחות מגלגלי מכוניות, בצד פיזור צואת כלבים ליד דלתות מכוניות, פיזור גזם על מכוניות חונות, ריקון פחי זבל בחצר הבית והתעללות בכלבה של המבקשים – כל אלה מהווים לשון הרע. על התקיימותו של היסוד הנפשי שעניינו "כוונה לפגוע" במשיבים, למד בית המשפט מלשונו הפוגענית ומתפוצתו הרחבה של המכתב. עוד נקבע, שטענת המבקשים להגנת אמת הפרסום הינה "מופרכת", כלשון בית המשפט בפסקה 21 להכרעת הדין מיום 5.1.06. נוכח זאת, הורשעו המבקשים בתחילה בביצוע העבירה בה הואשמו. 5. לאחר מתן הכרעת הדין בעניינם, פנו המבקשים לבית משפט השלום וביקשו את ביטול הרשעתם. בית משפט השלום קיבל את הבקשה, וביטל את ההרשעה (החלטה מיום ה-20.6.2006). הוא נסמך בהחלטתו, בין היתר, על התרשמות חיובית של שירות המבחן מן המבקשים, לפיה מדובר בהתנהגות שהינה חריגה לאורח חייהם הנורמטיבי, ועל הבעת חרטה כנה מצידם באשר לדרך בה נקטו. כן התחשב בית המשפט בנסיבותיהם האישיות של המבקשים אשר, במהלך ההליך המשפטי התגרשו ועזבו את הישוב. בעקבות כך, בטלה ההרשעה, והוטל על המבקשים צו שירות לתועלת הציבור, ופיצוי המשיבים בסך כולל של אלף שקלים. ההליך בבית המשפט המחוזי 6. ערעור וערעור שכנגד הוגשו לבית המשפט המחוזי. המבקשים ביקשו בערעורם לבטל את הכרעת הדין של בית משפט השלום, לפיה הם אחראים לביצוע עבירה על פי חוק איסור לשון הרע, ולזכותם בדין. הם טענו כי יש לזכותם, בין היתר, מאחר שהוכיחו את קיום יסודות ההגנה של "האמת בפרסום". להגנה זו שני מרכיבים – נדרש להראות שהפרסום הוא אמת, וכי יש בו עניין ציבורי (סעיף 14 לחוק). אשר ליסוד "האמת", המבקשים טענו שיסוד זה הוכח באמצעות עדות המבקשת, ולא נסתר בידי המשיבים. אשר לקיומו של "עניין ציבורי", הם טענו כי יסוד זה מתקיים, מאחר שפרסום המכתב הגלוי נעשה במסגרת מסע ציבורי למלחמה באלימות. המשיבים מצידם הגישו ערעור שכנגד על הכרעת הדין ועל העונש שנגזר. הם טענו כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק ביטול הרשעת המבקשים. כן טענו, כי גובה הפיצוי הכספי שנפסק לטובתם אינו משקף את חומרת העבירה שנעברה על ידי המבקשים, ואת הפגיעה שנפגעו ממנה, וכי יש להגדילו. 7. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדונה סוגיית הגנת "אמת הפרסום" במסגרת סעיף 14 לחוק. בדעת הרוב מפי כב' השופט מ' המר, אליו הצטרפה גם כב' השופטת שיצר, הוטל ספק באשר לקביעת בית משפט השלום כי תוכנו של המכתב הגלוי היה משולל כל יסוד אמיתי. אמנם, כך צוין, לא הובאו ראיות ישירות לרוב המעשים שיוחסו במכתב למשיבים, אך עם זאת, ניתן היה ללמוד מהעדויות שהובאו בפני בית משפט השלום על אמיתות הדברים שיוחסו להם, ואפשר שהיה צריך להעביר למשיבים את הנטל להפריכם. עם זאת, פסק השופט המר, כי לא היה צורך לקבוע מסמרות בענין יסוד האמת בדברים שפורסמו, מאחר שממילא נקבע כי לא מתקיים היסוד האחר של הגנת אמת הפרסום, קרי – קיום ענין ציבורי בפרסום (פסקאות 1-8 לפסק דינו של השופט המר). כב' השופטת מ' סוקולוב בדעת מיעוט סמכה ידיה על הקביעה העובדתית של בית משפט השלום לפיה המבקשים כשלו בהוכחת אמיתות תוכנו של המכתב ששלחו. לגישתה, קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות, והמבקשים לא הרימו את נטל הראייה להראות כי יסוד האמת בהגנתם מתקיים. נוכח מסקנה זו, לא נזקקה השופטת סוקולוב לשאלה האם היה בפרסום משום "עניין ציבורי" (פסקאות 17-22 לפסק דינה). בסופו של יום, עיקר הערעורים ההדדיים שהגישו הצדדים נדחו, למעט ערעור המשיבים על גובה הפיצוי שנפסק לטובתם בבית המשפט השלום. בעניין זה נקבע, שההתחשבות לקולא במבקשים, אשר הובילה לביטול ההרשעה, אינה מצדיקה את הפיצוי הנמוך שנפסק לחובתם, ולאור חומרת העבירה הועלה סכום הפיצוי מאלף שקלים לסך כולל של חמשת אלפים שקלים. טענות הצדדים בהליך זה 8. טענות המבקשים בבקשת רשות הערעור מתמקדות בשני אלה: ראשית, במישור העובדתי – הוכחתי, נטען כי על פי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, לא הונח בסיס לקביעה העובדתית של הערכאה הדיונית לפיה הדברים שנכתבו במכתב היו שיקריים. המבקשים טוענים כי הביאו ראיות לאמיתות הדברים, ומשהמשיבים לא הביאו ראיות לסתור, היה מקום לקבוע כי הדברים במכתב הם אמת, ובכך נתקיים התנאי הראשון בהגנת "אמת הפרסום". אשר לתנאי השני בהגנה זו נטען, כי משמעות הביטוי "ענין ציבורי" ופרשנות בית המשפט המחוזי לתנאי זה מצדיקות התערבות בית משפט זה בערכאה שלישית. לגישת המבקשים, מתעוררת שאלה של היקף הביטוי "ענין ציבורי", לצורך הגנת "אמת הפרסום" לאור הפרשנות המצמצמת שניתנה למושג זה בידי בית המשפט המחוזי. לדבריהם, מושג זה, על פי טיבו, אינו מוגבל לממלאי תפקידים ציבוריים או לנבחרי ציבור, אלא עניינו מתפרש גם לכל נושא חשוב שיש בו כדי לעורר ענין ציבורי, ובכללו גם מסע למניעת אלימות, כפי שארע כאן. פעולה כפי שנעשתה במקרה זה, הנעשית לטובת הציבור, בענין בעל חשיבות לציבור, נכנסת לגדר המושג "ענין לציבור" לצורך תחולת ההגנה. לאור שאלה עקרונית זו, יש מקום, לדעת המבקשים, ליתן להם רשות ערעור, לקבל את ערעורם, ולזכותם בדין. 9. המשיבים הגיבו בתמצית לטענות המבקשים בבקשה. לדעתם, אין הצדקה מספקת לבחינת התיק בגלגול שלישי, לאחר ששתי ערכאות קבעו את אחריות המבקשים לביצוע עבירה של לשון הרע. אשר לפרשנות המוצעת בידי המבקשים למונח "עניין ציבורי", נטען כי זו פרשנות מרחיבה שאין לה ביסוס, ואין בה סבירות, וכל מטרתה לחלץ את המבקשים ממעורבותם הפלילית. דיון והכרעה 10. דין בקשת רשות הערעור להידחות, משאין היא אינה עומדת באמות המידה הקבועות בהלכה הפסוקה לצורך מתן רשות ערעור בעניין שהוכרע בשתי ערכאות קודמות. 11. מתן רשות ערעור בגלגול שלישי מותנה בקיומה של שאלה משפטית או ציבורית בעלת השלכה עקרונית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור, פד"י לו(3) 128 (1982); רע"פ 5670/05 בר יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2006). בעניינים פרטניים הנוגעים לבעלי הדין עצמם, הבירור העובדתי והמשפטי של המחלוקת מתמצה בדרך כלל בשתי ערכאות שיפוט, ואינו אמור להתברר גם בערכאה שלישית מבחינת דרישות הצדק, והיעילות המערכתית. שונה הדבר כאשר עולה שאלה עקרונית בעלת היבט ציבורי כללי, שהכרעה בה חשובה בהשלכתה על ציבור רחב של בני אדם. יתר על כן, לעיתים ישנה חשיבות בדיון בערכאה שלישית לצורך מתן הכרעה משפטית שתגביר את הוודאות לגבי הדין בסוגיה מסוימת, ותתרום לאחידות ההלכה, מקום שישנן פסיקות נוגדות בערכאות משפט שונות. עניין אשר נדון בהרחבה בהלכה הפסוקה, ונתגבשו לגביו אמות מידה משפטיות לא יצדיק, בדרך כלל, היענות לבקשה למתן רשות ערעור לצורך דיון בערכאה שלישית (רע"ב 8734/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.2.09)). 12. בענייננו, אין מקום למתן רשות ערעור מבחינת שני חלקיה של הבקשה שלפנינו. הראש הראשון לבקשה עוסק בפן העובדתי-ראייתי, ומתמקד בשאלה אם הוכח כי הדברים שיוחסו למשיבים בפרסום הם שיקריים, אם לאו, ונוגע כל כולו לעניינם הפרטני של הצדדים להליך זה. ככזה, הוא אינו מתאים לדיון בגלגול שלישי. 13. אשר לראש השני, טוענים המבקשים כי קיימת חשיבות עקרונית כללית בפרשנות המושג "ענין ציבורי" בסעיף 14 לחוק, וכי טעה בית המשפט המחוזי בגישתו הפרשנית למושג זה, שהיא מצמצמת מדי. גם טענה זו, אף שהיא עוטה, לכאורה, כסות משפטית-עקרונית-כללית, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. המושג "ענין ציבורי" לצורך הגנת "אמת הפרסום" על פי סעיף 14 לחוק נדון פעמים רבות בבית משפט זה, וזכה לפרשנות ענפה בהלכה הפסוקה (למשל ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פד"י נו(2) 607; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פד"י נח(3) 558, 568-570; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (לא פורסם, 12.11.2006); רע"א 3614/97 אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית, פד"י נג(1) 26, 96-97; ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פד"י מח(3) 808, 826). בהתייחסותם של שופטי הרוב לפרשנות המושג "ענין ציבורי" לצורך סעיף 14 לחוק, הם יישמו את הפרשנות שנתגבשה בהלכה הפסוקה על נסיבות מקרה זה. הכרעת בית המשפט קמא מהווה החלה ויישום של עקרונות קיימים על מערכת עובדתית נתונה או נטענת. ככזו, אין בהכרעה זו כל חידוש עקרוני, ואין היא מעלה סוגיה משפטית עקרונית, בעלת חשיבות כללית, המצדיקה דיון בערכאה שלישית. 14. אוסיף ואומר, מעבר לנדרש, כי פרשנות בית המשפט למושג "ענין ציבורי" מתיישבת לגופה עם משמעות מושג זה על פי עקרונות ההלכה הפסוקה. פרסומו של מכתב גלוי, המופץ לציבור גדול של תושבי רשות מקומית, ולגופים ציבוריים הפועלים בתחומה, הכולל מסכת ארוכה של מתקפות מילוליות בלשון גסה ובוטה, שיסודן בסכסוך שכנים, אינו נושא "ענין ציבורי" כמשמעותו המשפטית של מושג זה. מכתב זה משקף סכסוך קשה בין שכנים שעבר לטונים צורמים, שהיה ונותר ענין פרטני בין המבקשים לבין המשיבים, והיה מקום לבררו וליישבו בדרך תרבותית והוגנת, כמקובל בחברה מתוקנת. דרכם של המבקשים לא היתה כזו, והצעד בו נקטו במשלוח המכתב, לא רק שלא היווה "מסע נגד אלימות" כדברי בא כוחם, אלא הוא עצמו ביטא אלימות מילולית שלא היה לה מקום. באמצעי בו נקטו המבקשים כלפי המשיבים אין משום דוגמא ומופת שלציבור ענין בהם. בקשת רשות הערעור נדחית. ניתנה היום, י"ז בחשון תש"ע (4.11.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07110070_R05.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il