סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ. עיזבון המנוח איתן מימון

פסק-דין בתיק ע"א 1100/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1100/09 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערת והמשיבה שכנגד: סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. עיזבון המנוח איתן מימון ז"ל 2. עמוס מימון 3. רם מימון 4. דוד מימון 5. אמיתי ובניו עפולה סוכנויות בע"מ (פורמלית) ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 28.12.08 בת.א. 2392/02 שניתן על ידי כבוד השופט א' אורנשטיין תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו התשע"א (29.11.2010) בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד אהוד שטיין בשם המשיבים 1-4 והמערערים שכנגד: עו"ד צבי שטוירמן; עו"ד מיטל חביב בשם המשיבה 5: אין התייצבות פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' אורנשטיין) בת.א. 2392/02 מיום 28.12.2008. 1. במוקדם של הערעורים אסון אשר בו מצא את מותו איתן מימון ז"ל (להלן: המנוח), אשר היה באותה העת כבן 23 שנים, כתוצאה מהרעלת פחמן דו חמצני שנפלט ממתקן לחימום מים באמצעות גז שהותקן בחדר האמבטיה בביתו (להלן: המתקן). השאלה המתעוררת בערעור הינה האם צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: המערערת), חברת הגז אשר סיפקה את הגז למתקן, התרשלה כלפי המנוח ולכן חייבת בתשלום פיצויים או שמא יש לייחס את האשמה, באופן מלא או חלקי, למנוח ולבני משפחתו (המשיבים 4-2 והמערערים שכנגד, להלן: המשיבים). הערעור שכנגד עניינו בשאלת גובה הפיצויים שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי. רקע עובדתי ודיוני 2. המנוח מצא את מותו ביום 31.1.2000, בשעה 6:30 לערך, בעת שהתקלח בחדר האמבטיה בביתו. כאמור, סיבת המוות הייתה שאיפת יתר של פחמן דו חמצני שנפלט מהמתקן. אביו של המנוח (המשיב 2, להלן: האב) הוא שמצא את גופת בנו על רצפת חדר האמבטיה, בסמוך לשעה 8:30, כאשר פניו מופנים לכיוון הדלת. האב, אשר ישן בחדר סמוך נפגע אף הוא משאיפת פחמן דו חמצני ופונה לבית החולים. מתקן חימום המים שנמצא בחדר האמבטיה הותקן על ידי המערערת בשנת 1983 וחובר לצובר 500 גלון שנמצא בחצר ביתו של המנוח. בשנת 1994 הוחלף המתקן במתקן חדש יותר. עוד חשוב לציין כי בעת האירוע חלק מהארובה המחוברת למתקן היה חסר וכך גם ברדס אשר תפקידו למנוע חדירה של לכלוך וחפצים לתוך הארובה. כמו כן, בחדר האמבטיה היה חלון רפפות אשר חמש מתוך שבע הרפפות שלו היו שבורות. חלון זה כוסה על ידי המנוח בזמן שהתקלח באמצעות מגבת. 3. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מקיף ומנומק, קבע כי המערערת והמשיבה 5 הן שגרמו לאסון בהתרשלותן וחייבן לשלם למשיבים פיצויים בסך כולל של 2,963,072 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 500,000 ש"ח בצירוף מע"מ. 4. ראשית, קבע בית המשפט כי המערערת חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למשיבים. מושגית, כיוון שנקבע בפסיקה כי ספק גז חב חובת זהירות מושגית לצרכן הגז וקונקרטית, כיוון שהמערערת יכלה וצריכה הייתה לצפות כי המתקן עלול לסכן את המשתמשים בו. בהקשר זה התייחס בית המשפט למכתב ששלחה המערערת לסוכנות הגז כבר בשנת 1997 ובו נכתב כי יש לנתק מחממי מים שהותקנו בחדרי אמבטיה. 5. שנית, קבע בית המשפט כי המערערת הפרה את חובת הזהירות והתרשלה. לפי קביעת בית המשפט ההתרשלות באה לידי ביטוי בשני מישורים עיקריים. הראשון הינו התקנת המתקן תוך סטייה מהוראות התקן. בהקשר זה קבע בית המשפט כי התקנת המתקן לא עמדה בדרישות התקן כיוון שבחדר האמבטיה לא היו שני פתחי אוורור "בלתי ניתנים לסגירה" וכיוון שלא הותקנה ארובה תקנית בתוספת ברדס מגן. המישור השני הינו אי עריכת בדיקות תקופתיות. בהקשר זה קבע בית המשפט כי המערערת התרשלה בחובתה לבצע בדיקות תקופתיות אחת לחמש שנים לפי התקן במועדו בעת ההתקנה וכן בחובתה, החל משנת 1998, לבצע בדיקות תקופתיות אחת לשנה בהתאם לתקן המעודכן. לפיכך, קבע בית המשפט כי המערערת לא נקטה באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את האסון, הן בכך שלא ערכה בדיקות תקופתיות כנדרש והן בכך שלא ניתקה את אספקת הגז למתקן. 6. שלישית, קבע בית המשפט כי מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות המערערת לבין קרות האסון. בית המשפט קבע כי הצטברותם של מספר גורמים הוא שהביא למותו של המנוח. בין אותם גורמים ניתן למנות את היעדר הברדס שנועד למנוע כניסתם של גורמים זרים לארובה, את היעדרם של פתחי אוורור מספקים ואת אי ביצוען של בדיקות תקופתיות כנדרש. בית המשפט דחה את טענת המערערת לפיה אחד הגורמים לתאונה הוא הסרת המשך הארובה והברדס על ידי מי מהמשיבים כמו גם את טענתה לפיה העובדה כי המנוח כיסה את החלון במגבת הביאה לניתוק הקשר הסיבתי. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה כי לא ניתן לראות בכיסוי החלון השבור משום אשם תורם של המנוח וכי לא ניתן לייחס אשם תורם לאב בשל כך שלכאורה הסיר חלקים מהארובה. 7. לפיכך, קבע בית המשפט כי המערערת היא שגרמה לאסון בהתרשלותה ולכן עליה לשלם למשיבים פיצויים. בכל הנוגע לתביעת העיזבון, קבע בית המשפט כי בסיס השכר של המנוח יעמוד על כפל השכר הממוצע במשק ועל כן בגין הפסד שכר לעבר ולשנים האבודות זכאי העיזבון לפיצויים בסך של 1,798,072 ש"ח. עוד קבע בית המשפט כי העיזבון זכאי לפיצויים בגין נזק לא ממוני – סך של 500,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת החיים וסך של 650,000 ש"ח בגין כאב וסבל. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים זכאים לקבל פיצוי בגין הוצאות אבל, קבורה ומצבה בסך של 15,000 ש"ח. בית המשפט דחה את תביעת המשיבים לפיצוי בגין אובדן שירותים וכן את תביעת האב לפיצויים בגין נזק נפשי שנגרם לו. 8. עוד יצוין כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת לפיה ההחלטה של בית המשפט השלום בטבריה בת.פ. 3325/05, אשר ביטלה את כתב האישום שהוגש נגד המערערת בגין גרימת מוות ברשלנות מחמת התיישנות מהווה השתק פלוגתא כיוון שנכתב בה כי הגורם הרשלני העיקרי הוא בעל הבית. בית המשפט קבע כי אמירה זו אינה מהווה השתק פלוגתא כיוון שמדובר בדברים שנאמרו כאמרת אגב. טענות הצדדים בערעור 9. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי היא אחראית למותו של המנוח וחוזרת על טענותיה לפיהן האשמים באסון הם המנוח עצמו בכך שכיסה את החלון באמצעות מגבת ובני משפחתו בכך שהסירו את התוספת לארובה ואת הברדס. ראשית, טוענת המערערת כי המתקן הותקן בהתאם לדרישות התקן. לטענתה, התקן הרלבנטי הוא התקן במהדורתו המקורית משנת 1962 כיוון שהוא זה אשר היה בתוקף בעת התקנת המתקן המקורי. בניגוד לעמדתו של בית המשפט המחוזי, סבורה המערערת כי לא ניתן לראות בהחלפת המכשיר בשנת 1994 משום התקנה חדשה ולכן הקביעה כי התקן הרלבנטי הוא התקן המעודכן שהיה בתוקף בעת ההחלפה היא קביעה מוטעית. עוד טוענת המערערת בהקשר זה כי המועד הרלבנטי לבחינת השאלה האם המתקן תאם את דרישות התקן הוא מועד קרות האסון ולא המועד בו הותקן המתקן בביתו של המנוח. מכאן מגיעה המערערת למסקנה לפיה במועד האסון התקיימו דרישות התקן הרלבנטי. כך, במועד האסון היו שני פתחים בחדר – חלון הרפפות השבור והמרווח בין דלת האמבטיה לרצפה – אשר שטחם הכולל עולה על הנדרש בתקן. לטענתה, התקן אינו דורש קיומם של פתחים אשר אינם מיועדים לסגירה כיוון שכל פתח אשר נמצא בחדר האמבטיה בהכרח יהיה מיועד לסגירה. עוד טוענת המערערת כי לא התרשלה בכך שלא ביצעה את הבדיקות התקופתיות. לענין הבדיקה התקופתית אחת לחמש שנים, טוענת המערערת, בין היתר, כי מכוח צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שירותי החזקה למתקני גז), התשל"ה-1975, החובה המוטלת עליה היא לקיים בדיקה תוך חצי שנה ממועד תום חמש השנים שנקבעו בתקן. לטענתה, היא עמדה בחובתה כיוון שבמועד האסון טרם חלפו חמש וחצי שנים מבלי בדיקה. כמו כן, טוענת המערערת כי החובה לבצע בדיקה חד שנתית בהתאם לתקן המעודכן מוטלת על הצרכן ולא על ספק הגז. לחלופין, טוענת המערערת כי קיימה את חובתה לבצע בדיקה שנתית בכך ששלחה (באמצעות המשיבה 5) למשיבים מכתב רשום המתריע כי יש לבצע בדיקה. בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי טוענת המערערת כי לא הוכח כי ידעה שהמכתב לא הגיע ליעדו ובכל זאת ביצעה מילוי נוסף של צובר הגז. בנוסף, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי היא לא הקצתה מספיק משאבים לאכיפת התקן, לא פיקחה על הסוכנויות באופן מספק ולא ניתקה את אספקת הגז למשיבים בניגוד להנחיה שהוציאה לפיה לא יותקנו יותר מחממי מים בחדרי האמבטיה. שנית, טוענת המערערת כי האסון נגרם לא בשל היעדרם של פתחי אוורור אלא בגלל שפתח האוורור נחסם על ידי המנוח ובעקבות הסרת הברדס וחסימת הארובה. בהקשר זה טוענת המערערת, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לא הותקנה כלל ארובה ובכך שקבע כי טענה זו של המשיבים לא הייתה בגדר "הרחבת חזית" אסורה. המערערת חוזרת על טענתה לפיה הראיות מצביעות על כך שהארובה הותקנה כראוי, לרבות הברדס, וכי המשך הארובה והברדס הוסרו על ידי מי מהמשיבים. הסרה זו מהווה, לטענתה, ניתוק כל קשר סיבתי לכאורי בין התנהלותה לבין האסון. בהקשר של היעדר קשר סיבתי וייחוס אשם תורם למשיבים, חוזרת וטוענת המערערת כי ההחלטה בתיק הפלילי, בה נאמר כי הגורם הרשלני העיקרי לקרות האסון הוא בעל הבית מהווה השתק פלוגתא בנוגע לאשמם התורם המכריע של המנוח והמשיבים. לטענתה שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לא מדובר במקרה זה בהשתק פלוגתא כיוון שכתב האישום בתיק הפלילי התבסס על אותן ראיות אשר הוגשו מטעם המשיבים בתיק זה. לבסוף, טוענת המערערת טענות שונות ביחס לגובה הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי וביניהן הטענה כי שגה בית המשפט בכך שהעמיד את שכרו של המנוח על כפל השכר הממוצע במשק, הטענה כי שגה בית המשפט בכך שפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני בשני "ראשים שונים", וכן הטענה כי הסכומים שפסק בית המשפט בראשי הנזק השונים הם גבוהים ביחס להלכה הפסוקה. 10. מנגד, סומכים המשיבים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל מסקנותיו. לטענתם עיקר טענותיה של המערערת הינו התערבות בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי וזאת בניגוד להלכה הקובעת כי ערכאת הערעור, לרוב, אינה מתערבת בממצאים אלו. לגופו של ענין טוענים המשיבים כי הוכח שהמתקן הותקן בניגוד לתקן הרלבנטי וכי מעולם, לא בעת ההתקנה, לא בעת ההחלפה ולא בעת האסון, הוא לא עמד בדרישות התקן שכן לא הותקנו בחדר האמבטיה שני פתחי אוורור בלתי ניתנים לסגירה ולא הותקנה ארובה חיצונית. בהקשר זה טוענים המשיבים כי לא ניתן לראות בחלון, אשר נועד מעצם טיבו לסגירה, כממלא אחר דרישת התקן. בנוסף, הוכח גם כי המערערת לא ביצעה ולו בדיקה תקופתית אחת למתקן הגז, אף זאת בניגוד לתקן ולדרישות החוק. עוד טוענים המשיבים כי הוכח כי התקנת המתקן בניגוד לתקן, אי ביצוען של בדיקות התקינות התקופתיות והמשך אספקת הגז הם הגורמים הישירים והיחידים לקרות האסון. לטענתם, לא ניתן לומר כי נותק הקשר הסיבתי על ידי הסרת המשך הארובה והברדס כיוון שבית המשפט קבע כי מלכתחילה לא הוכח כי אלו הותקנו על ידי המערערת. בנוגע לגובה הפיצויים, טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שפסק לזכותם פיצויים הן בגין קיצור תוחלת החיים והן בגין כאב וסבל וזאת כיוון ששני ראשי הנזק לא מוציאים זה את זה. עוד טוענים המשיבים כי הסמוכים שפסק לזכותם בית המשפט המחוזי בגין שני ראשי נזק אלה אינם גבוהים מהנהוג בפסיקה. הטענות בערעור שכנגד 11. בערעור שכנגד, טוענים המשיבים שלוש טענות בנוגע לפיצויים שנפסקו לטובתם בבית המשפט המחוזי. הראשונה, כי יש לחשב את הפיצוי לעיזבון בגין הפסד שכר של השנים האבודות על פי שילוש השכר החודשי הממוצע במשק ולא לפי כפל השכר הממוצע. את טענתם זו מבססים המשיבים, בין היתר, על כך שבעת קרות האסון עבד המנוח כהנדסאי אלקטרוניקה וכי כבר באותה עת עמד שכרו על סך של 165% מהשכר הממוצע במשק. השנייה, כי בית המשפט שגה בכך שלא הוסיף ריבית לפיצוי לעיזבון בגין הפסד שכר מאמצע התקופה ועד למתן פסק הדין וזאת בניגוד לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. השלישית, כי שגה בית המשפט בכך שדחה את תביעתם לפיצויים עונשיים וזאת לאור רשלנותה הפושעת של המערערת והזלזול שהפגינה בחיי לקוחותיה. 12. מנגד, טוענת המערערת כי טעותו של בית המשפט המחוזי לענין חישוב בסיס השכר באה לידי ביטוי בכך שלא העמיד אותו על סכום נמוך יותר. בהקשר זה מציינת המערערת, בין היתר, את העובדה כי תחום ההיי-טק, התחום בו עבד המנוח, עבר משברים כלכליים בשנים האחרונות וכן את העובדה כי המשיבים לא הביאו ראיות להוכחת טענתם לפיה למנוח היה פוטנציאל להרוויח שכר גבוה בעתיד. לענין טענתם השנייה של המשיבים טוענת המערערת כי לפי חוק פסיקת ריבית לבית המשפט יש שיקול דעת האם לפסוק ריבית על הפסדי השכר אם לאו ואין הוא מחויב לעשות זאת. לבסוף, טוענת המערערת כי אין מקום במקרה זה לפסוק פיצויים עונשיים. לטענתה הטלת פיצויים עונשיים היא מעשה חריג השמור למקרים קיצוניים ובמקרה זה בוודאי שלא ניתן להגיע למסקנה לפיה היא נהגה בזדון. דיון 13. בפתח דבריי אציין כי לאחר בחינת נימוקי בית המשפט המחוזי להטלת אחריות על המערערת בגין עוולת הרשלנות, אינני מוצא מקום להתערב בתוצאות פסק הדין שהינו, כאמור, מפורט ומנומק כדבעי. 14. כידוע, על מנת להוכיח כי המערערת אחראית כלפי המשיבים ברשלנות יש לבחון את קיומם של שלושה תנאים מצטברים. בענייננו, נראה כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת התרשלותה של המערערת ובשאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק ובפרט בשאלת ניתוק הקשר הסיבתי על ידי המנוח או מי מהמשיבים. לבחינת שאלות אלה אפנה עתה. אחריות המערערת 15. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו לפיה התרשלה המערערת כלפי המשיבים על שני אדנים עיקריים – התקנת המתקן בניגוד להוראות התקן ואי ביצוע בדיקות תקופתיות כנדרש. במסגרת הדיון בשתי סוגיות אלה קבע בית המשפט ממצאים עובדתיים אשר המערערת, בטענותיה בערעור, לא הציגה טעם מספק על מנת שנתערב בהם וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. א. התקנת המתקן בניגוד להוראות התקן 16. ראשית, יש לדחות את טענת המערערת לפיה התקן הרלבנטי לענייננו הוא התקן המקורי משנת 1962. אמנם, ייתכן ולא ניתן היה לחייב את המערערת בדרישות התקן החדש באופן רטרואקטיבי, אך במקרה זה שאלה זו כלל אינה מתעוררת כיוון שמאחר והמתקן הוחלף בשנת 1994 ברי כי חל התקן אשר היה קיים בעת ההחלפה. בהקשר זה מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה "כל המטרה ביסוד עדכון תקנים, היא להבטיח בטיחות למשתמשים, לכן אם הוחלט על עדכון תקן, מחייב העדכון כל התקנה חדשה, ואין המתקין יכול להסתתר תחת המהדורה הקודמת" (פסקה 12). בנוסף, לא ניתן לקבל את טענת המערערת לפיה החלפת מכשיר במכשיר חדש אינה בגדר התקנה. לא מדובר במקרה זה על תיקון חלק במתקן שהתקלקל אלא על החלפת המכשיר כולו. יתרה מכך, ייתכן ויש מקום לקבוע כי גם במידה ונציג מטעם חברת אספקת הגז מגיע לבית הלקוח על מנת לבצע תיקון שוטף או להחליף רכיב, והוא נתקל במתקן אשר לא ממלא אחר דרישות התקן המעודכנות, ניתן לחייב אותו לבצע את התיקונים הדרושים, או למצער להתריע בפני הלקוח כי המתקן שמותקן בביתו אינו בטיחותי. אלא שכאמור, במקרה זה, בו הוחלף המתקן כולו, אין צורך להכריע בסוגיה זו, שכן חובתה של המערערת לוודא כי הדרישות החדשות בתקן מתקיימות ברורה עוד יותר. טענה נוספת שהעלתה המערערת בהקשר זה היא כי היום הקובע לבדיקת התאמתו של המתקן לדרישות התקן הוא היום בו התרחש האסון ולא היום בו הותקן המתקן בביתם של המשיבים. נראה כי גם טענה זו אינה דרושה הכרעה במקרה זה כיוון שאף אם נקבל את גישת המערערת נגיע למסקנה שהמתקן לא תאם את הוראותיו של התקן הרלבנטי וזאת מאחר שביום האסון לא היו בחדר האמבטיה פתחי אוורור נאותים ולא היה המשך לארובה הכולל ברדס, כפי שדורש התקן. 17. בענין פתחי האוורור, קובע התקן בסעיף 503.3 כי מתקן לחימום מים יותקן בחדר האמבטיה רק אם בחדר יותקנו "שני פתחי איוורור מפולשים שאינם מיועדים לסגירה". מלשונו הברורה של הסעיף עולה כי חלון, אשר מעצם טיבו ניתן לסגירה בקלות, אינו יכול להיחשב כפתח אשר אינו מיועד לסגירה. העובדה כי במועד האסון חלק מהרפפות שהרכיבו את החלון היו שבורות, אין בה בכדי לסייע למערערת ובוודאי שאין בה בכדי להפוך חלון לפתח אוורור שעונה על דרישות התקן. המערערת מסתמכת על קיומו של פתח נוסף שהיה קיים בחדר בעת האסון והוא מרווח בין הדלת לרצפה שנוצר בגלל שברים וריקבון בעץ. לטעמי, אף על פתח זה לא יכולה המערערת להסתמך. לא מדובר על פתח שהוגדר מלכתחילה כפתח אוורור אשר אינו מיועד לסגירה, אלא פתח שנוצר כתוצאה מבלאי סביר. לו היו המשיבים מחליפים את הדלת בחדר האמבטיה ייתכן והמרווח כלל לא היה קיים. לפיכך מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בענין זה אשר נסמכת, בין היתר על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים מר י' גל (ראו למשל עמוד 31 לפרוטוקול), לפיה במועד האסון לא היו בחדר האמבטיה פתחי אוורור תקינים. 18. בענין היעדרה של ארובה תקנית קבע בית המשפט המחוזי, כממצא עובדתי, כי לא הותקנה בביתם של המשיבים ארובה בהתאם להוראות התקן. טענת המערערת לפיה המשיבים הסירו חלקים חיוניים מהארובה במהלך השנים נדחתה. קביעתו זו של בית המשפט מבוססת בעיקרה על עדותו המוקדמת של האב, אשר לא נשמעה ישירות על ידי בית המשפט אלא בפני פקידת בית המשפט. על כן, נראה כי יש להפחית מעוצמתה של ההלכה לפיה לא תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית וזאת כיוון שהרציונל העיקרי העומד בבסיסה של הלכה זו הוא שהערכאה הדיונית היא זו ששמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם. בהקשר זה אציין, כי המצב החוקי הנוכחי, המאפשר גביית עדות מוקדמת בפני פקיד בית המשפט ולא בפני שופט עשוי ליצור קשיים – הן לערכאה הדיונית אשר צריכה לקבוע ממצאי עובדה ומהימנות וזאת מבלי שהתרשמה ישירות מהעד והן לערכאת הערעור, אשר עליה לבחון את הממצאים שנקבעו בזהירות יתר. על כן מצטרף אני לקריאתו של בית המשפט המחוזי לפעול לשינוי התקנה הרלבנטית כך שיש לצמצם ככל האפשר את המקרים בהם תאושר גביית עדות מוקדמת בפני פקיד בית המשפט, ולשאוף ככל האפשר לשמוע את העד בפני הערכאה הדיונית, וככל האפשר – על ידי השופט הדן בתיק. על אף האמור לעיל, לא מצאתי במקרה זה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, עיינתי אף אני בפרוטוקול העדות המוקדמת והגעתי לאותה מסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. האב אומר במפורש כי כאשר הותקן המתקן השני, בשנת 1994, שאל את הטכנאי האם יש צורך בהתקנת ארובה בצורת T והלה ענה לו כי אין צורך כיוון שהצינור יוצא מהקיר בזווית של 90 מעלות ולכן לא ייכנס אליו לכלוך (עמודים 42-40 לפרוטוקול העדות המוקדמת). שנית, מסקנתו של בית המשפט לא מבוססת על עדותו של האב לבדה אלא גם על גורמים נוספים וביניהם העובדה כי המערערת לא הביאה לעדות את הטכנאי שהתקין את המתקן או אנשים אחרים מטעמה אשר היו נוכחים בעת התקנתו והיו יכולים להעיד בנוגע להתקנת הארובה. כידוע, הלכה היא כי "באופן עקרוני, הימנעות בעל-דין מלהביא ראיה, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו, באשר על פניה מתחייבת מכך המסקנה שאילו הובאה הראיה היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב" (ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107, 117 (2000). ב. אי ביצוע בדיקות תקופתיות 19. לענין מחדלה של המערערת בכך שלא ביצעה את הבדיקות התקופתיות בהן היא מחויבת על פי חוק מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה חלה על המערערת חובה לבצע הן בדיקה תקופתית אחת לחמש שנים והן בדיקה חד שנתית בהתאם לתקן המעודכן משנת 1998. אלא, מאחר ומדובר בחובות מצטברים, וכך העיד גם מהנדס הבטיחות של המערערת בתקופה הרלבנטית, מר חיים קרטן (להלן: קרטן; עמוד 90 לפרוטוקול, בשורות 17-13), די לצורך הטלת האחריות על המערערת בקביעה כי היא לא עמדה בחובתה לבצע בדיקה חד שנתית בהתאם לתקן המעודכן. התקן המעודכן מחודש מרץ 1998 כולל סעיף חדש אשר קובע כי מתקין גז מוסמך יערוך בדיקה תקופתית של תנורי גז עם ארובה אחת לשנה. לכאורה, כיוון שהמערערת לא דאגה לכך שהמתקן בביתו של המנוח ייבדק מאז שהותקן בשנת 1994 ועד לקרות האסון, נראה כי כשלה במילוי הוראות התקן. אלא, שהמערערת טוענת כי הסעיף אינו מחייב אותה לבצע את הבדיקה התקופתית אלא מטיל את האחריות לביצועה על כתפי הצרכן. בצדק דחה בית המשפט המחוזי טענה זו, בין היתר, כיוון שצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הבטחת אספקה של גפ"מ), התשמ"ט-1989, מטיל באופן מפורש על חברה המספקת גז את החובה לוודא את תקינות המתקן ואת התקיימותם של כל תנאי הבטיחות. המערערת המשיכה לספק גז למתקן שהותקן בביתו של המנוח וזאת על אף העובדה שלא התבצעה במקום בדיקה תקופתית ומבלי שווידאה כי המתקן תקין ובטיחותי. קרטן העיד בהקשר זה כי המערערת אכן ערכה ביקורות בשטח על מנת לוודא כי הבדיקות מתקיימות אך לשאלת בית המשפט השיב כי "אין לי הסבר... מדוע הסתפקה החברה בעריכת ביקורות מדגמיות בלבד ע"י איש אחד, שעה שמדובר במאות אלפי לקוחות" (עמוד 85 לפרוטוקול, שורות 30-29). 20. לסיכום, המערערת הפרה את חובת הזהירות אותה היא חבה למנוח בכך שלא התקינה את המתקן בביתו בהתאם להוראות התקן ובכך שלא וידאה כי מתקיימות בדיקות תקופתיות, הן אחת לחמש שנים והן אחת לשנה (החל משנת 1998). משנוכחה המערערת לדעת כי לא התקיימה בדיקה תקופתית למתקן היה עליה לנקוט בכל הצעדים האפשריים על מנת לוודא כי המתקן אכן בטיחותי, כולל הצעד הקיצוני של ניתוק אספקת הגז עד לבדיקתו. חובה זו מתחדדת לאור העובדה שכבר בשנת 1997, עוד בטרם עודכנו הוראות התקן, שלחה המערערת מכתב למשיבה 5 בו נכתב כי יש לנתק מחממי מים שהותקנו בחדרי אמבטיות. משמע, המערערת הייתה מודעת לסכנות הנשקפות מהמתקן שהתקינה בחדר האמבטיה בביתו של המנוח ולמרות זאת לא מצאה לנכון לוודא כי הנחיותיה נאכפות כלשונן, ובאופן מיידי. קשר סיבתי 21. אף בענין זה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש קשר סיבתי מובהק בין התרשלות המערערת, הן בכך שהתקינה את המתקן בניגוד להוראות התקן והן בכך שלא ביצעה בדיקות תקופתיות, לבין הנזק. בית המשפט ביסס את מסקנתו, בין היתר, על חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, מר לבנברג, בה נכתב כי לו הארובה הייתה תקינה לא הייתה נגרמת הפרעה בבעירה וכי במצב הנתון בו הארובה לא הייתה תקינה, האסון היה נמנע אם החלון היה פתוח, קרי, אם היה קיים בחדר פתח אוורור תקני. עוד נכתב בחוות הדעת כי האסון היה יכול להימנע אם המערערת הייתה מבצעת בדיקה תקופתית למתקן. משמע, היעדרם של ארובה ופתחי אוורור תקניים ואי ביצוע בדיקות תקופתיות כנדרש, הם שגרמו, במצטבר, לקרות האסון. 22. טענתה המרכזית של המערערת בהקשר זה היא כי לאחר התקנת המתקן, שהותקן לפי הוראות התקן, מי מהמשיבים הסיר את המשך הארובה והברדס. לטענתה פעולה זו של המשיבים היא הגורם המרכזי לקרות האסון. אלא, שכאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הארובה כלל לא הותקנה ובקביעה זו לא מצאנו מקום להתערב. 23. טענה נוספת שטוענת המערערת בהקשר זה היא כי המנוח, בכך שתלה מגבת על חלון הרפפות השבור, הביא לניתוק הקשר הסיבתי. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור לעיל, חלון הרפפות השבור אינו עונה על דרישות התקן לקיומם של פתחי אוורור אשר אינם ניתנים לסגירה. ברי כי המערערת לא יכלה לסמוך על כך שהחלון יישבר והיה עליה לוודא כי בחדר האמבטיה קיימים פתחי אוורור. הרי גם לו היה החלון שלם ותקין היה המנוח (וכל אדם סביר אחר, הבוחר להתקלח בבוקרו של יום חורפי) סוגר אותו, וגם אז היה עשוי להתרחש האסון. יתרה מכך, המשיבים, אשר לא ידעו כי החלון השבור משמש כפתח אוורור חיוני, היו יכולים לתקן את החלון. האם גם בפעולה זו הייתה רואה המערערת משום ניתוק הקשר הסיבתי? ברור כי התשובה לטענה זו, לו הייתה עולה, הייתה בשלילה. 24. כמו כן לא ניתן לקבל את טענת המשיבה לפיה אף אם הייתה מקיימת בדיקות תקופתיות כנדרש, עדיין יכול היה האסון להתרחש, בין היתר, כיוון שהמשיבים היו יכולים להסיר את הארובה ביום שלאחר הבדיקה. כאמור לעיל, בחוות הדעת שכתב המומחה מטעם המערערת נכתב כי "ניתן לציין בביטחון, כי המקרה היה יכול להימנע אילו הבדיקה התקופתית היתה מספיקה להתבצע, לפני האסון" (עמוד 12 לחוות הדעת המצורפת כנספח 3 לתיק המוצגים מטעם המשיבים). מטרתה של הבדיקה התקופתית היא לוודא כי המתקן תקין ואינו מהווה סכנה. העובדה כי מתקין התקן מצא לנכון לחייב את חברות הגז בבדיקה חד שנתית חלף בדיקה אחת לחמש שנים מעידה על חשיבותה של הבדיקה בהגנה על בטיחותם של הצרכנים. ההנחה כי המתקן עשוי להתקלקל יום אחד לאחר הבדיקה אינה יכולה לפטור את המערערת מקיומן של הבדיקות בתדירות שנקבעה בתקן. מאחר והמערערת לא ביצעה את חובתה, ומאחר שהמומחה מטעמה קבע כי לו הייתה מבצעת את הבדיקה, במקרה ספציפי זה האסון היה נמנע, לא ניתן לקבל את טענתה לפיה באופן תיאורטי ייתכן והבדיקה לא הייתה מועילה למניעת הנזק. אשם תורם 25. המערערת טוענת כי יש לייחס לאב אשם תורם בשל כך שהסיר את המשך הארובה והברדס. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי אשר בו קבענו כי אין מקום להתערב, כי מלכתחילה לא הותקנה הארובה כראוי ולכן דינה של טענה זו להדחות. עוד טוענת המערערת כי יש לייחס אשם תורם למנוח בשל כך שכיסה את החלון השבור באמבטיה באמצעות מגבת בזמן שהתקלח. אף טענה זו דינה להדחות. כאמור, כיסוי החלון השבור בזמן המקלחת במזג האוויר הקר הוא פעולה סבירה בנסיבות הענין. המנוח לא ידע כי החלון השבור משמש כפתח אוורור ובעת התקנתו של המתקן לא הוסבר לו או למשיבים דבר בנוגע לחשיבות קיומו של פתח אוורור בחדר האמבטיה. לו היה קיים פתח אוורור בחדר, כמצוות התקן, והמנוח היה מכסה אותו, יכול להיות והמצב היה שונה ואכן ניתן היה לטעון כי יש לייחס לו אשם תורם. אבל בנסיבות הקיימות, בהן מלכתחילה לא היה פתח אוורור בחדר האמבטיה אלא רק חלון, אשר ניתן לסגירה, לא ניתן לייחס למנוח אשם תורם בכך שכיסה את החלון במטרה למנוע את כניסתו של האוויר הקר אל החדר. השתק פלוגתא 26. המערערת טוענת כי קיים במקרה זה השתק פלוגתא וזאת בהסתמך על החלטה בתיק פלילי שניתנה על ידי בית משפט השלום בטבריה (ת.פ. 3325/05, כבוד השופט ג' אזולאי). ההחלטה בתיק הפלילי ניתנה בבקשה שהגישה המערערת לביטול כתב אישום שהוגש כנגדה בהקשר של המקרה שבפנינו וזאת מחמת התיישנות. בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי עברה תקופת ההתיישנות ולכן לא ניתן להגיש כתב אישום כנגד המערערת (ערעור שהוגש על ההחלטה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בע"פ 1012/07). בשולי ההחלטה כתב בית המשפט כך: "מעבר לנדרש, ומבלי להיכנס לתיק גופו או לקבוע מסמרות, מסופקני האם בדיקה תקופתית של חברת הגז יכולה היתה בכל רגע נתון למנוע מבעלי הבית טיפול במחמם המים ובארובה, ובודאי שלא הייתה יכולה יכולה למנוע פעולת אטימתם של החלון והדלת בשעת הרחצה". עוד נכתב בהחלטה, אף זאת בשולי הדברים, כי הגורם הרשלני העיקרי לתאונה הוא בעל הבית. המערערת טוענת כי כיוון שמדובר בכתב אישום שהוגש בשל אותו אירוע וכיוון שהוא התבסס על אותן הראיות שהוגשו מטעם המשיבים כאן, הקביעות העובדתיות בהחלטה מהוות השתק פלוגתא באשר לניתוק הקשר הסיבתי על ידי המשיבים וכן באשר לייחוס אשם תורם מכריע למשיבים ולמנוח. לטעמי לא ניתן לקבל טענה זו. ההלכה קובעת כי נדרשים ארבעה תנאים לצורך הוכחת קיומו של השתק פלוגתא, כאשר אחד מהם הוא התנאי שההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך מתן פסק הדין (ראו למשל ע"א 9345/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 796 (2004)). אין ספק כי תנאי זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו. החלטתו של בית משפט השלום עסקה בשאלת התיישנותו של כתב האישום. כל אמירה של בית המשפט שאינה עוסקת בשאלה זו הינה מעבר לנדרש ובגדר אמרת אגב בלבד, כפי שאף נכתב במפורש בהחלטה. לכן, ברי כי לא ניתן לראות באמירות שנאמרו כאמרת אגב בהחלטת בית משפט השלום שלא לצורך, מבלי לשמוע עדויות ומבלי דיון לגופו של ענין בראיות הצדדים, משום השתק פלוגתא. בנוסף, ולמעלה מן הצורך, אציין כי המשיבים לא היו צד להליך הפלילי שהתנהל בפני בית משפט השלום ולא ניתן להם "יומם בבית המשפט" ולכן נראה כי אף מטעם זה יש לדחות את טענת המערערת לקיומו של השתק פלוגתא. גובה הפיצויים 27. המשיבים הגישו ערעור שכנגד אשר עניינו בסכום הפיצויים שפסק לזכותם בית המשפט קמא. דין ערעור זה להידחות, כמו גם טענותיה של המערערת אשר עוסקות בגובה הפיצויים. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בסכומי הפיצויים שפסקה הערכאה הדיונית אלא אם מדובר בסכומים לא סבירים או במקרים בהם נפלה טעות בולטת בקביעתם (ראו למשל ע"א 6091/06 הלון נ' בלייר (טרם פורסם, 10.1.2008, בפסקה 26)). לא מצאתי כי נסיבות מקרה זה הינן נסיבות חריגות אשר מצדיקות את התערבותנו בקביעותיו הסבירות של בית המשפט המחוזי בהקשר זה ואתייחס להלן רק למקצת מטענות הצדדים בהקשר זה. 28. שני הצדדים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי שכרו של המנוח יחושב לפי כפל השכר במשק. לאחר שבחנתי את טענותיהם בענין זה הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. הכלל הוא שכאשר מדובר בקטין אשר טרם ידוע עתידו התעסוקתי או ההשכלתי יש לערוך את חישוב אובדן כושר ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 61 (2005)). אלא שבמקרה זה לא מדובר בקטין אלא בבחור צעיר, אשר רכש השכלה כהנדסאי אלקטרוניקה וכבר הספיק להשתלב בשוק העבודה. בנסיבות אלה החלטתו של בית המשפט המחוזי לחשב את שכרו לפי כפל השכר הממוצע במשק הינה החלטה סבירה. 29. המערערת טוענת עוד כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שפסק פיצוי גבוה בגין אובדן תוחלת חיים כיוון שהרקע לפיצוי נפרד בגין קיצור תוחלת חיים הוא אי האפשרות למתן פיצוי בגין ה"שנים האבודות". אין בידי לקבל טענה זו. כבר בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486 (2004) (להלן: פרשת אטינגר), אשר בו נקבעה ההלכה לפיה ניתן לפצות את העיזבון בגין אובדן יכולת השתכרות של המנוח ב"שנים האבודות", נקבע כי אין מקום להתערב בפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי בגין ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים (שם, בעמוד 569). מדובר בשני ראשי נזק נפרדים, האחד ממוני והשני לא ממוני, אשר אינם מוציאים זה את זה ואין במתן פיצוי בגין שניהם בכדי להביא למצב של כפל פיצוי. 30. לבסוף, אין בידי לקבל את טענת המשיבים לפיה יש להטיל על המערערת פיצויים עונשיים. אמנם, הפסיקה הכירה באפשרות להטיל פיצויים עונשיים (ראו סקירה בנושא זה בפרשת אטינגר, בעמודים 567-566). אך במקרה זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין זה מקרה חריג המצדיק הטלת פיצויים עונשיים כיוון שלא הוכח כי התנהגות המערערת נבעה מזדון. סוף דבר 31. כאמור, המערערת התרשלה בכך שלא התקינה את המתקן בהתאם להוראות התקן ובכך שלא קיימה בדיקות תקופתיות כנדרש. התרשלות זו היא שהביאה למותו הטראגי של המנוח. המערערת ידעה כי המתקן שהותקן בחדר האמבטיה הוא מתקן מסוכן אשר עשוי לגרום נזק ולכן הנחתה את סוכניה, עוד בטרם עודכן התקן הרלבנטי, שיימנעו מהתקנת מתקנים מסוג זה בחדרי האמבטיה ויפעלו לניתוק מתקנים קיימים. אלא, שהמערערת לא בדקה כי הנחיותיה מתקיימות, לא דאגה לפקח על קיומן של הבדיקות התקופתיות ולא הורתה לנתק את אספקת הגז למתקנים אשר טרם עברו בדיקה לפי הנדרש. לכן, לו תישמע דעתי, דין הערעור להדחות. בנוסף, כאמור לעיל, סכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי הוא סכום סביר וראוי בנסיבות הענין ועל כן אף דינו של הערעור שכנגד להדחות. המערערת תישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 1-4 בסך של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ד באדר ב התשע"א (‏20.3.2011). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09011000_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il