בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 11/99
ע"פ 456/99
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער
בע"פ 11/99
והמשיב
בע"פ 456/99: מיכאל בן אנטולי ויניצקי
נ
ג ד
המשיבה
בע"פ 11/99
והמערערת
בע"פ 456/99: מדינת ישראל
ערעורים
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 7.12.98 בת.פ.ח 267/97 שניתן
על ידי כבוד השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר
בשם
המערער: עו"ד יעקב שקלאר
בשם
המשיבה: עו"ד אריה פטר
בשם
קצינת שירות המבחן: גברת זהבה מור
פסק-דין
השופט ת' אור:
עיקרי העובדות
1. המערער בע"פ 11/99, מיכאל ויניצקי (להלן:
המערער) הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1977-,
ונדון ל15- חודשי מאסר בפועל וכן למאסר על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים שלא
יעבור עבירה של אלימות.
בע"פ 11/99 מערער המערער על הרשעתו,
ולחילופין על גובה העונש. בע"פ 456/99 מערערת המדינה על קולת העונש.
2. עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:
ביום 3.7.97 החנה המערער את רכבו בשטח חנייה
פרטית ליד בניין מגוריו של המנוח יצחק יקותיאל (להלן: המנוח). המנוח פנה אל
המערער בדרישה שיפנה את רכבו משטח החנייה הפרטית, אך המערער לא שעה לו. בין השניים
התפתח ויכוח והרוחות התלהטו. במהלך ויכוח זה אמר המערער למנוח שהחנייה אינה פרטית
שלו, וכי בטח לא שילם עבורה. עוד הוסיף במהלך הדברים אזהרה כלפי המנוח, כי הוא, המערער,
יתן לו מכה וישכיב אותו על הריצפה.
בהקשר זה יצויין, שבמהלך הריב בין השניים הגיע
למקום שכן בשם אוסבלדו סתיו (להלן: סתיו). על פי עדותו של עד זה, אשר נמצא
מהימן על בית המשפט, במהלך הריב בין השניים פנה סתיו בצעקות אל חברו של המערער
שהיה עמו, אלכס גורוחובסקי (להלן: אלכס), ואמר לו שהמנוח חולה לב.
בהמשך הויכוח בין השניים דחף המנוח את המערער
בשתי ידיו, ואז הכה המערער במנוח במכת אגרוף בעוצמה חזקה באזור המצח. כתוצאה ממכה
זו הופל המנוח ארצה. כפי שהוברר אחר כך, ובעניין זה סמך בית המשפט המחוזי על עדותו
של הפתולוג ד"ר היס, כתוצאה ממכת האגרוף נגרם למנוח שבר בעצם המצח. הוא גם
נחבל בראשו מהאספלט במגרש החניה עליו נפל. עקב החבלה שנחבל כתוצאה ממעשיו של
המערער, נגרמו למנוח דימומים קשים במוח, אשר כתוצאה מהם נפטר ביום 20.7.97.
ערעור המערער על ההרשעה
3. העובדות כאמור נקבעו על ידי בית המשפט בהתאם
להתרשמותו מהעדים עליהם ראה לסמוך. בית המשפט התרשם ממהימנות עדותו של סתיו
והעדיפה על עדויות המערער וחברו אלכס, אשר הכחישו את העובדה שהמערער נתן למנוח מכת
אגרוף. לטענתם, המערער רק דחף את המנוח.
בטיעונו בפנינו ביקש סנגורו של המערער שנעדיף
את עדויות המערער וחברו על עדות סתיו. לא מצאנו עילה להעתר לו. בית המשפט קבע את
הממצאים העובדתיים על פי העדפתו, מבחינת מהימנותן, את עדויות סתיו וד"ר היס,
ובכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, באין הנמקה שתצדיק זאת. הנמקה כזו
אינה קיימת בענייננו.
4. על פי העובדות האמורות, גרם המערער במעשה
תקיפתו את המנוח למותו. נסיבות המקרה גם מלמדות, שאין עומדת לו הגנה עצמית כמובנה
בסעיף 34 י' לחוק העונשין. המערער, צעיר בן 28 שנים, הנו גבוה וחזק מהמנוח, אשר
היה בן 67 שנים בעת המקרה. לא היה לו כל קושי להדוף מעליו את המנוח מבלי להזדקק
למכת אגרוף עזה, אשר כפי שהתברר היתה מכה קטלנית. אין, על כן, לומר, שאותה מכת
אגרוף קטלנית היתה דרושה באופן מיידי כדי להדוף את התקיפה מעליו, כמובנה של דרישה
זו בסעיף 34 י' לחוק העונשין. מכה בעוצמה כזו גם חרגה בבירור מהסביר לצורך מניעת
פגיעה במערער (סעיף 34 טז' לחוק העונשין).
לכאורה, לא עומדת למערער טענת הגנה עצמית גם
בהסתמך על האמור בסיפא של סעיף 34 י'. על פי האמור בסיפא זו:
"אין
אדם פועל מתוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש
את אפשרות התפתחות הדברים".
המערער נמצא במגרש החנייה כמשיג גבול, לאחר
שלא נעתר לפניית המנוח אליו שיסלק את רכבו מהמקום. בודאי ידע שהמנוח אינו מוכן
לוותר ולהתיר לו לחנות בחנייה הפרטית של דיירי הבית. המנוח הבהיר זאת היטב בדבריו
אל המערער, והמערער הבין זאת. המערער גם ראה והבין שהרוחות מתלהטות והדברים עלולים
להגיע למעשי אלימות. הוא עצמו איים קודם לכן על המנוח שיתן לו מכת אגרוף שתשכיבו
ארצה. על אף כל זאת, התעקש המערער להתעמת עם המנוח, כשהוא מתעקש להחנות את רכבו
במקום בו אין הוא זכאי להחנותו, וכשהוא צופה שעקב כך הוא עלול להגיע לעימות פיסי
עם המנוח.
5. השאלה האחת שהטרידתנו בכל הנוגע לעבירה בה
הורשע המערער, היא שאלת קיומה של המחשבה הפלילית הנדרשת אצל המערער כתנאי להוכחת
האשמה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. לשאלה זו שני היבטים: האחד, משפטי,
והוא מה טיב המחשבה הפלילית הנדרשת מנאשם בעבירת הריגה. השני, האם מחשבה פלילית
במובן זה התקיימה אצל המערער.
6. סעיף 20(א) לחוק העונשין, אשר נכנס לתוקף עם
תיקון חוק העונשין (תיקון מספר 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-,
קובע:
"20.
(א)
מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה,
לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין
התוצאות גם אחת מאלה:
(1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2) פזיזות שבאחת מאלה:
(א)
אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת
התוצאות האמורות;
(ב)
קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי
סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".
על פי האמור בסעיף, תנאי לקיומה של מחשבה
פלילית הוא שקיימת "מודעות ... לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי
העבירה".
בעבירת הריגה חלק מפרטי העבירה הוא התוצאה של
מות הקרבן. לפיכך, נראה הדבר כי לפי סעיף 20(א) הנ"ל צריכה להתקיים מודעות
לתוצאה זו, דהיינו לתוצאה קטלנית, ולא די במועדות לאפשרות של פגיעה, אפילו חמורה,
בקורבן, אשר כתוצאה מאותה חבלה מוצא אחר כך המנוח את מותו.
דרישה זו, על פי סעיף 20(א), שונה מהמצב
המשפטי אשר שרר קודם תיקון 39 לחוק העונשין, על פיו די היה, לפי הפסיקה, במודעות
לאפשרות פגיעה בשלמות גופו של אחר, ולא היה צורך במודעות לתוצאה הקטלנית דווקא
(ראו, לדוגמה, ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3)
635).
פרשנות זו מתחזקת, נוכח ביטולו של סעיף 299
לחוק העונשין, על פיו מחדל אסור (אשר סעיף 298 דן בו) הוא מחדל העולה כדי התרשלות
פושעת במילוי חובה "בין שיש עמו כוונה לגרום מוות או חבלת גוף, ובין שאין
עמו כוונה כזאת" (ההדגשה שלי - ת"א). המצב המשפטי לפי סעיף 299 היה,
שעבירת הריגה לפי סעיף 298 יכולה היתה להתקיים גם ללא שקננה אצל הנאשם מודעות
לתוצאה הקטלנית. ביטולו של סעיף זה יש עמו, על כן, חיזוק לפרשנות האמורה של סעיף
20(א) המצוטט לעיל.
7. הפרשנות האמורה, הגורסת שעל פי המצב המשפטי
כיום קיום מודעות לתוצאה הקטלנית הינו תנאי לקיום עבירת הריגה, מצאה את ביטויה
בפסיקה. כך פסק השופט גולדברג בע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל (דינים,
מב' 218); וכן בע"פ 4639/95 מלכה נ' מדינת ישראל (פ"ד נ(2) 661).
דעה שונה הובעה על ידי השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 2598/90 הנ"ל, וכן
בע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל (פ"ד נ(1) 265).
מקובלת עלי הגישה, כי על פי המצב המשפטי כיום
אחד האלמנטים של עבירת ההריגה הוא מודעות לתוצאה הקטלנית. מודעות כזו היתה למערער,
כפי שאבהר להלן.
8. המערער הינו, אדם צעיר, גבוה, בעל מבנה גוף
מלא וספורטאי. כבר בחילופי הדברים בינו לבין המנוח איים עליו שהוא יוכל במכה אחת
להשכיבו ארצה. כלומר, שהוא ידע והעריך את כוחו כמסוגל לעשות כן, ואף הוכיח את
כושרו זה, הלכה למעשה, כעבור זמן קצר. הוא גם, יש להניח, שמע את צעקותיו של סתיו
אל חברו אלכס, כי המנוח היה חולה לב. כפי שמציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו,
בהתייחסו למערער, שהוא היה זה ש"בטווח שמיעתו מוסר השכן סתיו בצעקות
לחברו כי המנוח סובל ממחלת לב" (ההדגשה במקור - ת"א).
בנסיבות אלה, כשהכה המערער במנוח במכת אגרוף
עזה במצחו, ניתן להניח שהיה ער לכך שהמנוח ייפגע במוחו או עלול ליפול ארצה ממכת
האגרוף שלו, על כל קשת האפשרויות הקשורות בכך, לרבות אפשרות התוצאה הקטלנית. תוצאה
כזו הנה תוצאה אפשרית של מכת אגרוף במצח ונפילה עם הראש על משטח האספלט.
ככלל, את מחשבתו הפלילית של נאשם ניתן להוכיח
גם על פי הנסיבות. כשאין להציל מפיו של הנאשם עצמו את הלך מחשבתו, עובדות המקרה
ונסיבותיו, לרבות התנהגות הנאשם בסמוך לארוע, יכולים ללמד על כך. את גירסתו של
המערער לגבי הלך מחשבתו בעת מתן מכת האגרוף, לא ניתן היה לקבל. כזכור, הוא הכחיש
הן את אמירתו למנוח שבמכת אגרוף אחת יוכל להשכיבו ארצה והן את עצם מתן מכת האגרוף.
כל שעשה, לדבריו, הוא שדחף את המנוח מעליו. אך כפי שבקשתי להראות לעיל, המערער היה
מודע ל"פער הכוחות" בינו ובין המנוח, ולכוחו הרב ויכולתו להכריע את
המנוח ארצה במכה אחת. כשנתן לו את המכה, היה מודע לכך כי עלולות להגרם כל אותן
תוצאות של מכת אגרוף עזה בראש ונפילה ארצה תוך פגיעה נוספת בו, דהיינו גם לתוצאה
הקטלנית.
9. על פי סעיף 20(א), לא די בכך שהמערער היה מודע
לאפשרות התוצאה הקטלנית. יש גם להוכיח שהתקיימה מצידו פזיזות, כמובנה של זו בסעיף
20(א). פזיזות כזו הוכחה בענייננו, משהוכח שהמערער היה ער לתוצאה של מכת אגרוף עזה
שיתן למנוח, ובכל זאת הכה במנוח במכת אגרוף. בכך הראה שהוא אדיש לתוצאה הצפויה
ממכה זו, ובכך מתבטאת פזיזותו בנסיבות המקרה.
על סמך כל האמור לעיל, דין הערעור על ההרשעה
להידחות.
הערעור על העונש
10. נראית לנו עמדת המדינה, על פיה העונש אשר הוטל
על המערער - 15 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי לשנתיים - הינו עונש קל ומצדיק
התערבות. המערער התעקש להחנות את מכוניתו במקום בו החנייה היא פרטית ולא נעתר
למנוח כשחזר ודרש ממנו להזיז את מכוניתו מאותו מקום. המערער איים על המנוח שישכיבו
במכת אגרוף, וכך עשה. כתוצאה מכך, מצא המנוח את מותו. השימוש בכוח נעשה על ידי
צעיר חסון וחזק כלפי אדם מבוגר, בן 67 שנים, חלש ממנו. נסיבות אלה יש לראות
בחומרה, והן מצדיקות החמרה בעונש שהוטל על המערער, גם אם מתחשבים בכך שלמערער אין
הרשעות קודמות, וכן בכך שהמנוח דחף את המערער קודם שזה הנחית עליו את מכת האגרוף
הקטלנית.
בהתחשב בכלל הנסיבות, ובעיקר בתוצאה הקטלנית,
מתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, במובן זה שבמקום עונש המאסר בפועל שהוטל עליו
לתקופה של 15 חודשים, יבוא עונש מאסר ל30- חודשים. עונש המאסר על תנאי אשר הוטל
עליו יישאר בעינו. ערעור המערער, על שני חלקיו, נדחה.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ת' אור.
באשר למודעות, גם אני בדעה שלצורך הרשעה בעבירת הריגה דרושה כעת, לאחר חקיקת סעיף
20(א) לחוק העונשין, מודעות לתוצאה הקטלנית.
בעניין ההיבט התכליתי של המחשבה הפלילית,
נסיבות המקרה מצביעות על כך כי אצל המערער, אשר היכה את המנוח במכת אגרוף, ששברה
לו את עצם המצח, נתקיימה, לפחות, החלופה של קלות דעת כדרגה של פזיזות.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, יא' בניסן התשנ"ט (28.3.99).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99000110.E03
/עכב