יבגני פסקו נ. השר לביטחון פנים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 11/24 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט י' כשר העותר: יבגני פסקו נ ג ד המשיבים: 1. השר לביטחון פנים 2. שר המשפטים עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ' באייר התשפ"ד (28.5.2024) בשם העותר: עו"ד יורם שפטל בשם המשיבים: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל פסק-דין השופט א' שטיין: העותר, אסיר המרצה עונש של מאסר עולם בגין רצח, מבקש מאתנו להורות למשיבים, השר לביטחון לאומי, מר איתמר בן גביר, ושר המשפטים, מר יריב לוין, להפעיל את סמכותם לפי חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן: חוק ההעברה), ולהורות על העברתו לאוקראינה לריצוי יתרת עונשו מטעמים שיקומיים והומניטריים. העותר, יליד אוקראינה, עלה לישראל והיה לאזרח מאזרחיה בגיל 16, בשנת 1996. הוא עלה ארצה יחד עם אמו, שאינה יהודייה, אשר מתגוררת בישראל עד עצם היום הזה. לפי האמור בעתירה, העותר הוא "גוי גמור" (כך במקור), אשר מחזיק גם באזרחות אוקראינית, ויש לו בן קטין שמתגורר באוקראינה במחיצת אמו. אביו של העותר ושני אחיו מתגוררים אף הם באוקראינה. כמו כן, טוען העותר כי הוא הובא ארצה בניגוד לרצונו בעקבות נישואי אמו, שכאמור אינה יהודייה, ליהודי הזכאי לשבות. העותר טוען כי שהותו בכלא בישראל, ארץ זרה לו, מסבה לו סבל נפשי רב, שהולך ומצטבר. לטענת העותר – וזאת אניח לטובתו לצרכי הדיון וההכרעה בעתירה – בצד האוקראיני ישנה נכונות לקלוט את העותר לריצוי עונשו באחד מבתי הסוהר באוקראינה. בשנת 2008 הורשע העותר על ידי בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (תפ"ח 1123/06) ברצח בכוונה תחילה, אותו ביצע בשנת 2006, ונדון למאסר עולם (לצד עונש חופף של 5 שנות מאסר). בית משפט זה דחה את ערעורו של העותר על הרשעה זו (ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל (7.3.2012)) וכן את בקשתו להעמיד את פסק הדין אשר דחה את הערעור לדיון נוסף (דנ"פ 2846/12 פסקו נ' מדינת ישראל (21.5.2012)). החל משנת 2012, העותר מנהל מערכה עיקשת שמטרתה להבטיח את העברתו לריצוי עונשו באוקראינה – המדינה היחידה אליה, לפי דבריו, הוא קשור במירב הזיקות. איני רואה סיבה לפרט מערכה זו על כל חלקיה. די אם אפנה בעניינה לאמור בעתירות הקודמות שהגיש העותר כדי לקדם את העברתו לאוקראינה לריצוי יתרת עונשו: בג"ץ 4042/16 פסקו נ' השר לביטחון פנים (15.3.2017); בג"ץ 7946/21 פסקו נ' השר לביטחון פנים (27.2.2022); ובג"ץ 6855/23 פסקו נ' השר לביטחון לאומי (12.9.2023). שרי המשפטים שדנו בבקשת העותר לא ראו לנכון להיענות לה מטעמים שכללו, בין היתר, את חומרת העבירה שביצע העותר, את זיקתו של העותר לישראל, את התנגדותם של נפגעי העבירה להעברה המבוקשת ואת תקופת המאסר שהעותר הספיק לרצות (ראו: מש/5, מש/8 ו-מש/10). החלטת השר לביטחון לאומי שלא להיענות לבקשת העותר התבססה על חומרתו של מעשה העבירה שביצע העותר ונסיבותיו, על הגנה על שלום הציבור, על הרצון למנוע את סיכולו של העונש – מאסר עולם, שכאמור הושת על העותר בגין רצח – וכן על החשש שההעברה המבוקשת לא תשרת את התכלית ההומניטרית שביסוד האמנה האירופית בדבר העברת נדונים (להלן: האמנה) (ראו: מש/9). נגד החלטה זו העותר מעלה שני מקבצי טענות. המקבץ הראשון מכיל בתוכו טענות שמבקרות את שיקול הדעת אשר הופעל על ידי השרים כפי שהופעל. על עצם קיומו של שיקול דעת זה אין – ולא יכול להיות – חולק. שיקול דעת זה מעוגן בהוראותיו של חוק ההעברה. כמו כן, לא יכול להיות חולק על כך שהשרים הביאו בחשבון את כל הנתונים הרלבנטיים להחלטת ההעברה, כפי שפורטו במסמך השיקולים הכללי (מש/6), ולא שקלו ביחס לבקשת העותר שום שיקול שלא ממין העניין. העותר טוען כי השרים הפחיתו הפחתה בלתי סבירה מחשיבותם של שיקולים הומניטריים ובפרט מהיות העותר נטול זיקות אמת לישראל – וכפועל יוצא מכך, מהסבל היומיומי שבו הוא נתון בהיותו כלוא בבית סוהר בישראל. הווה אומר: העותר טוען כי ההחלטה מושא העתירה אינה סבירה במידה קיצונית וכי בשל כך מן הדין לבטלה ולהעמיד תחתיה החלטה אחרת שמעניקה לעותר את מבוקשו. טענה זו, דינה להידחות. החלטה בלתי סבירה במידה קיצונית היא החלטה שאינה מתקבלת על הדעת או החלטה המבוססת על איזון שיקולים מעוות מיסודו – בענייננו: החלטה ששום צוות שרים לא היה מקבלה בעמדו בנעלי המשיבים, בהתחשב במטרותיו ההומניטריות של חוק ההעברה ובשיקולים נוספים שחוק זה מכירם כבני תוקף (ראו: דעת רוב באשר להגדרתה של "אי-סבירות קיצונית" בדנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל (15.12.2021) (להלן: דנ"פ רותם); בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 438-437 (1980) (להלן: נוסחת דפי זהב); וכן אימוצה של ההגדרה כאמור, הידועה כנוסחת דפי זהב, על ידי רוב השופטים בבג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024)). במקרה דנן: בהינתן העובדה שהעותר מרצה את עונשו בגין עבירה אותה ביצע בחלוף עשור (בשנת 2006) אחרי שהעתיק את מגוריו לישראל, מרצון או שלא מרצון; בהינתן חומרתה המופלגת של העבירה, רצח בכוונה תחילה, שהעותר ביצע; בהינתן החובה להבטיח את מיצוי הדין בגין עבירה כאמור בהתאם לתפישתנו כחברה, כפי שסבר, בצדק, השר לביטחון לאומי; ובהינתן האינטרס שיש לנפגעי העבירה במיצוי הדין כאמור – אין צל של ספק בכך שלפנינו החלטה שאינה חורגת ממתחם הסבירות. בהקשרו של מיצוי הדין לפי תפישתנו כחברה, אוסיף ואציין כי ככלל, עבריין ישראלי המועבר לשטחנו, במסגרת האמנה, לשם ביצוע העונש שהושת עליו על ידי בית משפט של מדינה זרה, מרצה את עונשו as is, כפי שנפסק, ללא הנחות וללא הקלות (ראו: סעיף 10 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; וכן ע"פ 6414/18 היועץ המשפטי לממשלה נ' עייש, פסקאות 4 ו-13 לפסק דיני, שניתן בהסכמת השופטים י' עמית וע' ברון (17.11.2019)). בהינתן כלל זה, מדינת ישראל רשאית לפעול כדי להבטיח לעצמה הדדיות בביצוע עונשים פליליים בחוץ לארץ. העותר מלין על כך שהשר לביטחון לאומי כלל במניין שיקוליו את האפשרות שהעותר יזכה להקלה במאסרו לפי הדין האוקראיני, אך לאור האמור, שיקול זה הינו לגיטימי לחלוטין, ובוודאי שאינו פוגם בסבירותה של ההחלטה מושא העתירה. המקבץ השני של טענות העותר, עניינו התנהלות המדינה במגעיה עם שלטונות אוקראינה. לדברי העותר, המדינה גררה רגליים ולא ענתה לבקשות בירור והשלמת פרטים אשר שוגרו לה על ידי שלטונות אוקראינה בקשר עם העברתו האפשרית לריצוי מאסרו באוקראינה. בד-בבד, המדינה הודיעה לבית משפט זה בהליכים קודמים כי עודנה ממתינה להחלטת השלטונות האוקראיניים בנוגע להעברה המבוקשת – זאת, מבלי לגלות לבית המשפט את גרירת הרגליים כאמור. העותר טוען כי עסקינן בחוסר ניקון כפיים מצד המדינה; וכשם שעותרים לבג"ץ אשר באים לבית משפט זה עם כפיים לא נקיות, עתירותיהם נמחקות ונדחות על הסף – כך חובה עלינו לנהוג גם עם משיבי המדינה; ולפיכך, טוב נעשה אם נוציא מלפנינו פסק דין לחובתם של משיבים אלה ונזכה את העותר במבוקשו. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, אציין כי אחרי שהנחנו, לטובת העותר, כי שלטונות אוקראינה אכן נכונים לקלטו כאסיר באחד מבתי הסוהר דשם – המחדל המיוחס למדינה אינו נוגע לענייננו-שלנו. שנית, גם אם אניח, כטענת העותר, כי לפנינו מחדל – ואציין כי טענה זו נטענה, אך לא הוכחה – מחדל כאמור אינו עולה כדי חוסר ניקיון כפיים שבעטיו עתירות נדחות או נמחקות. חוסר ניקיון כפיים אשר מצדיק הפעלת סנקציה חריפה בדמות מחיקת העתירה או דחייתה על הסף כולל בתוכו הפרה מכוונת של הוראה או פקודה חוקית, מעשה בוטה של עשיית דין עצמית, מסירת מידע שקרי בנושא מהותי לעתירה וכיוצא באלה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת, פסקאות 16-12 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (9.9.2007)). אי-גילוי מידע שולי יחסית, שאינו מגיע כדי ניסיון להטעות את בית המשפט בנושא מהותי לעתירה, לא מהווה חוסר ניקיון כפיים אשר מצדיק את דחיית העתירה או את מחיקתה על הסף (ראו: בג"ץ 799/80 שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים, פ"ד לו(1) 317, 321 (1981)). שלישית, בשל חשיבותו הרבה של ההליך הפלילי שמגן על החברה ועל סדרי חייה התקינים, מחדלה של המדינה יכול להצדיק מתן הקלות מהותיות לנאשם בפלילים – עד כדי מחיקת כתב אישום, ביטול הרשעה והפחתה משמעותית של העונש – רק בגדרי ההגנה מן הצדק המעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. הגנה זו קמה לנאשם במקרים של פגיעה מהותית וממשית באחת מזכויותיו היסודיות, כדוגמת הזכות לחירות, הזכות לשלמות גופנית, הזכות נגד עינויים, הזכות להליך הוגן והזכות לשוויון בפני החוק – וכפועל יוצא מכך, הזכות נגד אכיפה שרירותית או בררנית של הדין הפלילי (כפי שנקבע, בין היתר, בדנ"פ רותם). ניסיונו של העותר, במסגרת מקבץ הטענות השני, להשוות את מצבו למצבו של נאשם הזכאי להגנה מן הצדק נדון אפוא לכישלון, ועלינו לדחותו בשתי ידיים. מטעמים אלה, אני מציע לחבריי לדחות את העתירה ולחייב את העותר לשלם למשיבים הוצאות בסך כולל של 3000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' כשר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏ד' בתמוז התשפ"ד (‏10.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24000110_F09.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1