פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 11/17
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 11/17
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט מ' מזוז
העותרת:
חנה פחלייב
נ ג ד
המשיבים:
1. ועדת ההשגות של רשות מקרקעי ישראל
2. הממונה על הרכוש הנטוש הממשלתי והנטוש באיו"ש- המינהל האזרחי
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
עו"ד יהודה שנייויס
בשם המשיבים:
עו"ד שי כהן
פסק-דין
השופט מ' מזוז:
1. עניינה של העתירה בהחלטה מיום 21.9.2015 של ועדת ההשגות על שומות של רשות מקרקעי ישראל הפועלת מכוח ולפי החלטה 1304 של מועצת מקרקעי ישראל (בעבר לפי החלטה 1811) (להלן: ועדת ההשגות או הוועדה).
2. כעולה מן העתירה, העותרת רכשה זכות חכירה בנכס בגבעת זאב ונדרשה לשלם בעבור כך לרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) דמי היוון וחכירה בגובה של 91% מערך הקרקע. לצורך הערכת שווי הקרקע מונה שמאי מקרקעין מטעם רמ"י אשר העריך את שווי המגרש בסך של 641,000 ₪. העותרת סברה כי השמאי העריך את המגרש ביתר והגישה השגה לוועדת ההשגות.
3. ביום 10.5.2015 נערך דיון לפני ועדת ההשגות, ולאחריו הופץ לצדדים סיכום דיון שבסופו ניתנה החלטת הוועדה (להלן: החלטת הביניים). בהחלטת הביניים נכתב כי רמ"י תמציא מסמכים רלבנטיים תוך 30 ימים וכי לכל צד תהיה זכות תגובה בהתייחס למסמכי הצד השני תוך 14 ימים מיום קבלתם. חלף זמן, המסמכים לא הומצאו ובדיעבד הסתבר כי ועדת ההשגות נתנה את החלטתה הסופית ביום 21.9.2015, בהעדרם של המסמכים. במסגרת החלטתה הגיעה הוועדה למסקנה כי שווי הקרקע הוא גבוה יותר מכפי שהוערך על ידי השמאי, וקבעה כי שוויו הוא בסך 800,000 ₪.
4. בעתירה נטען, כי החלטת הוועדה מיום 21.9.2015 לא הומצאה לעותרת. למעשה, כך נטען, נודע לעותרת על ההחלטה רק בעקבות פניית השמאי מטעמה ליו"ר ועדת ההשגות, ביום 22.1.2016, לקבל את המסמכים הרלבנטיים שהיו אמורים להימסר לוועדה לפי החלטת הביניים. לאחר שנודע לעותרת על דבר ההחלטה היא הגישה שתי בקשות לעיון חוזר, ושתיהן נדחו. מכאן העתירה.
5. בעתירה נטען כי דין החלטת ועדת ההשגות להתבטל, שכן לעותרת לא ניתנה האפשרות - שהועלתה גם בדיון שנערך לפני הוועדה - לחזור בה מהשגתה, וזאת לאחר שיומצאו לעיונה המסמכים הרלבנטיים שעל המצאתם הורתה הוועדה בהחלטת הביניים. נטען כי בכך שהוועדה לא אכפה את החלטת הביניים שלה עצמה, ולא ניתנה לעותרת זכות תגובה כאמור בהחלטת הביניים, נפגעו כללי הצדק הטבעי ונפגם ההליך באופן המצדיק את ביטולו.
6. מנגד, לטענת המשיבים דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לערכאה אזרחית. בתגובת המשיבים הודגש כי חרף העובדה שהטענות הנטענות בעתירה הן לכאורה מתחום המשפט המינהלי, אופייה האמיתי של המחלוקת בין הצדדים הוא אזרחי-כספי, ולפיכך יש לברר את המחלוקת בערכאה האזרחית המוסמכת.
7. לאחר העיון מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף. ככלל, בית משפט זה לא יידרש לעתירה מקום בו קיים לעותר סעד חלופי. בענייננו, בהינתן שהמחלוקת בין הצדדים היא כספית במהותה - שווי ערך הקרקע לצורך תשלום דמי היוון וחכירה - ובהינתן שלא מדובר בהחלטה המצויה בשדה המשפט הציבורי, אלא במחלוקת כספית בין רמ"י לבין העותרת על רקע יחסים חוזיים, מקומה של המחלוקת להתברר לפני הערכאה האזרחית המוסמכת (בג"ץ 863/11 בית מאפה לדוגמא בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (5.10.2011); בג"ץ 533/09 אמקור בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (21.1.2009)). מובן כי ככל שתוגש תובענה לערכאה האזרחית המוסמכת, תוכל זו להידרש גם לטענות ה"מינהליות" שהועלו בעתירה.
8. אשר על כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ז באדר התשע"ז (15.3.2017).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17000110_B02.doc אב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il