מחמוד גלאיטה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10998/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10998/08 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: מחמוד גלאיטה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 18.11.08 שניתן ע"י כב' השופט ח' כבוב בתיק פ' 40117/08 תאריך הישיבה: י"א בחשון התש"ע (29.10.09) בשם המערער: עו"ד דוד ברהום בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 18.11.08, בת"פ 40117/08 (מפי השופט כבוב). המערער הורשע, לאחר הוכחות, בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע, וכן בשהיה בלתי חוקית. הוא נדון ל-72 חדשי מאסר מיום מעצרו, וכן ל-20 חודשי מאסר על תנאי. ב. על פי כתב האישום בו הורשע, נכנס המערער, יליד 1974 ותושב יריחו, לישראל שלא כחוק בחברת שני שותפים, איברהים עואג'נה וסאמר סיורי. הם קשרו לשדוד מפעל בתל-אביב, ונכנסו אליו בזחילה מתחת לשערו ביום 1.10.07 בשעות הערב. במקום שהה המתלונן, שהיה אז כבן 87 שנים, ואשר שמר על המפעל. המערער ניגש אל המתלונן, כיסה ראשו בבד וגררו לחצר יחד עם עואג'נה, כשהוא אוחז בגרונו ובפיו. השלושה היכו את המתלונן במקל, בידיהם וברגליהם וקשרוהו למלגזה. אחר כך שדדו המערער ועואג'נה מן המפעל כסף מזומן, פלאפון, מעיל שחור ועטים. סיורי נותר לשמור על המתלונן, עוד שדדו מן המתלונן עצמו סכום שבין 2,400 ל-4,000 ₪ והותירהו קשור ומדמם; הוא נפצע בראשו, נחבל באופן שהצריך תפרים מאחורי אוזנו, וכן נגרמו שברים בצלעותיו ושטפי דם סביב עיניו. ג. בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי, כי השותפים נדונו בפני מותב אחר בהסדר טיעון – עואג'נה נדון ל-67 חודשי מאסר וסיורי ל-54 חודשי מאסר; המותב שדן אותם, סגנית הנשיא ד"ר ע' קפלן-הגלר, איבחן ביניהם בעבר הפלילי ובחלק השונה באירוע. עוד צוין, כי המערער נעצר רק כשנה ושלושה חודשים לאחר האירוע. יצוין כי עונשו של סיורי אושר בבית משפט זה (ע"פ 6822/07 סיורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ד. בית המשפט קמא ציין, כי השלושה חברו כנגד שומר בן 87 שלא יכול היה לעמוד כנגדם; הם גם יכלו, אף בגדרי שוד, שלא להפעיל כנגדו אלימות קשה, כפי שעשו. בית המשפט נדרש לעקרון אחידות הענישה, וציין כי על פי הודעות שותפיו היה המערער הדומיננטי שביניהם, ומעשיו היו ברף העליון – בדומה לעואג'נה, אלא שזה האחרון – כמותו כשותף הנוסף סיורי – הודה ונטל אחריות. נאמר כי חומרת המעשים קשה, מקום שהמדובר בפגיעה במבוגר חסר ישע, ופסיקתו של בית משפט זה מחמירה בפגיעה בקשישים חלשים וחסרי ישע. בית המשפט ציין כי הביא בחשבון "שהנאשם כפר במיוחס לו ובחר לנהל משפט מבלי שתהיה לו הגנה של ממש". נקבע "שחלקו של הנאשם הוא כחלקו של עואג'נה, אך יחד עם זאת עברו של הנאשם אינו מכביד כעברו של עואג'נה, לעומת זאת עמדת הנאשם שבחר לכפור במיוחס לו בניגוד לעואג'נה שהודה במיוחס לו, מאזנת באופן ראוי בין השניים בכל הנוגע לשיקולי ענישה..." הוטל העונש כאמור. ה. בנימוקי הערעור נטען, כי בית המשפט החמיר ביתר עם המערער, וזאת משראהו כדומיננטי באירוע וכן כיון שלא נזקפו לזכותו הודאה ונטילת אחריות. לשיטת המערער, יש להתייחס בקב חומטין להודעות השותפים, שכן מטבע הדברים עשו לצמצום חלקם בפרשה על-ידי השחרת פניו של הזולת, המערער. נטען כי המערער זהה באחריותו לעואג'נה, והשוני היחיד הוא שהמערער נתן למתלונן את המהלומה הראשונה. עוד נטען לגבי סיורי, כי אף הוא נטל חלק באלימות, ובסופו של יום קשה איפוא לקבוע מי היה הדומיננטי שבחבורה. אכן – כך נטען – המערער ניהל משפט, אך נוהלו בסך הכל שתי ישיבות הוכחות, ואולם בית המשפט קמא השתמש בכפירה כנסיבה מחמירה. ועוד, בניגוד ל-26 עבירות בעברו של עואג'נה וכן מאסר על תנאי, היו למערער רק שתי הרשעות מ-1991 ו-1994 בגין ידוי אבנים; על כן יש לראות את עואג'נה כחמור יותר. ועוד נטען, כי אין לראות את כפירת המערער כ"מתקזזת" עם עברו של עואג'נה, על כן חורג העונש משמעותית מן הראוי. נאמר, כי יש איפוא מקום ליתן ביטוי לאחידות הענישה, בפנינו הוסיף עו"ד ברהום, שטען כל הניתן, כי המערער תושב יריחו ונמנעות ממנו פריבילגיות הניתנות לאסירים ישראלים, וגם לא יזכה להפחתת שליש. ו. בא כוח המדינה ציין כי המדובר במעשה חמור של שוד אלים בחבורה, והפגיעות במתלונן באו שעה שכבר היה מנוטרל, ואחר כך ניטש ללא טיפול. אלימות כנגד קשישים, שהפכה נפוצה, כך נטען, מצדיקה ענישה בהתאם. ז. אכן, תמונות הפגיעות במתלונן ממחישות את עוצמת החבלות והמכות בראשו של מי שיכול היה להיות סבו של המערער. סגנית הנשיא ד"ר ע' קפלן-הגלר בתיקם של עואג'נה וסיורי (ת"פ (ת"א) 40076/07) ציינה באשר למקרה כי "כחיית אדם נהגו, בעת ביצוע ובהפקרת האיש, כמצבו, כמשתקף באותן תמונות קשות (הדגשה במקור –א"ר). אין מלים על מנת להביע רגשות סלידה, זעזוע...". ח. בע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, מקרה שבו נשדדו קשישים והוכו בביתם, נזדמן לי לומר: " חברה שבה תחושת הביטחון האישי של בניה ובנותיה, ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת – זקוקה לשיקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה. זו תפיסת החוק והסדר, law and order, שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי, אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה. הענישה הספציפית היא כמובן אינדיבידואלית, בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו; לא אחת הנאשמים באים עצמם מרקע קשה המצדיק התחשבות; אך המחוקק והפסיקה רואים לנגד עיניהם גם את הקרבנות, קרבנות בפועל וקרבנות פוטנציאליים, את היחיד שאיתרע מזלו להיות קרבן, ואת כלל החברה החוששת כי ירבו קרבנות." ועוד שם: "אין לכחד, כי קשת הענישה רחבה היא, וכמעט אין לך תחום שלא תמצא בו עונשים חמורים יותר וקלים יותר, על פי הזמן והמקום. השאיפה לאחידות הענישה היא עקרונית, אך אינה יכולה להיות מושגת כענין מתמטי במציאות האנושית..." דברים אלה תואמים גם את ענייננו. לדידנו לא החמיר בית המשפט קמא כל עיקר עם המערער, ואולי הקל עמו ושמא כל שכן עם שותפיו, אף כי תיקיהם אינם לפנינו. לא רק עבירה פלילית יש כאן, אלא גם שפלות מוסרית שאין צורך להכביר עליה מלים. יצוין כי בענין אלייב נדנו פורצים לדירת מגורים שהיכו קשות זוג קשישים לתשע שנות מאסר, ובית משפט זה אישר את העונש. אין הבדל מהותי בין המקרים. ט. עם זאת עלינו להידרש לטענה בדבר אחדות הענישה. אין בידינו מאזניים ופלס למדידתה של זו, ואחידות "מדויקת", כפי שנאמר לא אחת, אינה אפשרית (ראו למשל ע"פ 8597/07 ח' ז' נ' מדינת ישראל ( טרם פורסם)), שהרי אין תיק זהה למשנהו ואין אדם זהה למשנהו; היא עניין של הלך רוח ומאמץ מודע מצד בית המשפט. עוד מכבר ציין בית משפט זה (ע"פ 348/77 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ב(1)517, 521, מפי השופט עציוני) כי קנה המידה לענין זה "יהיה תמיד זה שהפער בין העונשים הוא כה גדול, שכל אדם סביר ירגיש בהם 'אי צדק צורב' (a burning sense of grievance)", בציטוט מדברי הלורד וידג'רי בפסק הדין .R.v. Dickinson Cr. L.R. (1977) 303. אמנם, בע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציינה השופטת פרוקצ'יה, כי עקרון השויון ואחידות הענישה הנגזר הימנו "הוא כלל יסוד בתורת הענישה. הוא מורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבות אישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים". בית המשפט קמא בנידון דידן ראה לנגד עיניו את חלקם היחסי של המערער ועואג'נה, ואיזן זה מול זה את עברו הפלילי המכביד של עואג'נה אל מול ניהול משפט ההוכחות על-ידי המערער; משמעות הדברים היא, כי - מזה - כנודע, בהודאה ובחסכון הזמן השיפוטי יש בכלל כדי להקל, אולם לחובת עואג'נה עמד מנגד עברו הפלילי. ומזה - לחובת המערער לא היה עבר פלילי מכביד, אך כפירתו וניהול ההוכחות שללו את ההקלה שמביאה הודאה בכנפיה. ואולם האיזון שערך בית המשפט אין פירושו ומשמעו שויון "אחד לאחד". על פי כתב האישום, גם אם יש קרבה רבה בין מעשי עואג'נה לאלה של המערער, עדיין מיוחס למערער המעשה הבלתי אנושי של גרירת המתלונן (עם עואג'נה) תוך שהוא – המערער – האוחז בגרונו ובפיו, לא פחות, משל לא בבן אנוש עסקינן. אך אף מעבר לכך, מתוך חומרת המעשה, ועם שערים אנו להבדל בעבר הפלילי, ומבלי להקל ראש גם בחמישה חודשי מאסר שהם ההפרש בין המערער לעואג'נה, איננו רואים מקום להתערבות בעונש. אין זה המקרה שבו ישנה תחושה של "אי צדק צורב". י. בא כוח המערער ציין את היות שולחו מיריחו ועל כן הקושי בחופשות ובשחרור על תנאי. אנו ערים לכך, אך נושא זה מעורר שאלות רחבות יותר שעניינן הליך אחר. י"א. כאמור, לא נוכל להיעתר לערעור.‏ ניתן היום, כ"א בחשון תש"ע (8.11.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08109980_T05.doc מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il