חסיין טורשן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10988/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10988/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: חסיין טורשן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ח' עמר) בתיק פ 8007/05 בימים 29.9.05, 16.10.05 תאריך הישיבה: ח' בשבט תשס"ו (6.2.06) בשם המערער: עו"ד אורי דייגי בשם המשיבה: עו"ד דניאלה ביניש פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט עמר) בת"פ 8007/05 לפיו הורשע המערער בעבירות סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין או החוק), הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נגזרו על המערער שמונה עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל, והופעל מאסר מותנה של שנים עשר חודשי מאסר מתיק קודם, חציו בחופף וחציו במצטבר, קרי, בסך הכל עשרים וארבעה חודשי מאסר. כן נגזרו על המערער שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, ופסילה מנהיגה ומקבלת רשיון נהיגה לשנה מיום שחרורו. ב. במהלך משפטו של המערער שינתה התביעה עמדתה באשר לעובדות האישומים ומתוך כך באשר לעבירות שיוחסו למערער. ג. כתב האישום שהוגש מלכתחילה תיאר שני אירועים בשלהי דצמבר 2004. באישום הראשון תואר כי המתלונן, מנהל פיקוח בועדה לתכנון בניה במגזר הבדוי, נסע ללקיה בשעות הבוקר לצורך פתיחת תיקים על עבירות בניה, ומשסיים עבודתו שב עם שותפו לעבודה לבאר שבע. בהיותו שם הבחין בו כנטען המערער, שהיה ברכבו, וציפצף לו לעצור, אך המתלונן התעלם מכך; אולם שעה שעצר וחברו יצא מן המכונית לתוך מוסך, הגיע המערער לקרבתו, יצא מרכבו, פתח את דלת רכבו של המתלונן וניסה כנטען לשלוף את מפתח הרכב מן המתנע, בעודו צועק למתלונן שיתן לו את מצלמתו בה צילם אותו כנטען, וכן ניסה לחטוף את המצלמה. המתלונן הדף את המערער, הוציא את המצלמה מהישג ידו ודרש ממנו לעזבו. המתלונן נסע והנאשם אחריו, תוך שהוא קורא לאחרים לסייע לו, ובהמשך חסמו הללו את רכבו של המתלונן, הוא נחלץ מהם ונסע לכיוון שוטרים שהיו בדרך, התלונן בפניהם ואחר התערבות השוטרים המשיך לדרכו. בהמשך, ימים אחדים לאחר מכן אירע האירוע שבאישום השני: המערער נסע כנטען ברכב שמספר תוית הזהות שלו לא נכון תוך התקרבות לרכבו של המתלונן, עצר לפני רכב המתלונן; מרכבו ירדו שני אנשים והזהירו את המתלונן בעקבות תלונתו הקודמת. לאחר מכן נסע המערער כנטען, כשאחריו אנשי משטרה, וזאת במהירות תוך עבירות תנועה, ונמלט מהשוטרים תוך סיכון השימוש הבטוח בכביש. מלכתחילה יוחסו למערער עבירות סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. ד. (1) הנאשם כפר בעבירות וטען לגבי האירוע הראשון שרק מחה בפני המתלונן על צילומו על-ידיו ותו לא, ולא היה נוכח כלל באירוע השני. ה. לאחר מסכת הראיות, במסגרת הסיכומים, שינתה התביעה את טעמה באשר לשני האישומים: העבירות שבהן נתבקשה עתה הרשעה באישום הראשון היו סחיטה בכוח וסחיטה באיומים והסתייעות ברכב לביצוע פשע, ובאשר לאירוע השני עתרה התביעה להרשיע את המערער בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. פסק הדין קמא ו. (1) בית המשפט העדיף, לאחר ניתוח הראיות, את גירסת המתלונן באישום הראשון, וקבע כי המערער נסע - רדף - ברכבו אחר רכב המתלונן וצפר לו לעצור; אך הוא לא עשה כן. כששותפו של המתלונן לעבודה יצא מן הרכב ונכנס למשרדו של מוסך פלוני, ניגש המערער אל רכבו, פתח את דלתו בחזקה ודרש מהמתלונן למסור לו את מצלמתו בטענה שצילם אותו; כן ניסה להוציא את מפתחות הרכב מהמתנע ולחטוף את המצלמה, אך המתלונן מנע זאת ממנו. בית המשפט ראה את העובדות שקבע כמגבשות את יסודותיה של עבירת סחיטה בכוח (סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין), וכן עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה. בית המשפט סבר, שגם אם נתמלאו משפטית יסודות העבירה של סחיטה באיומים, אין מקום להרשעה בה, שכן האיומים נבלעים ביסוד ה"כוח" שבעבירת הסחיטה בכוח. (2) באשר לאישום השני, בית המשפט קיבל את גירסתם של השוטרים בדבר זיהוי המערער כמי שנהג ברכב, תוך דחיית טענת האליבי של המערער שלפיה התבודד באותם ימים באיזור ים המלח. בית המשפט האמין לעדות השוטרים באשר למהלך ההתרחשות. בתחום המשפטי, סבר בית המשפט דנא כי אין מקום בהתרחשות קצרה זו להרשעה בסעיף 332(2) לחוק העונשין (סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה), מה גם שלא שוכנע בקיום כוונה ברמת זדון, אך הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיף 338(1) לחוק (שעניינו נהיגה פזיזה או רשלנית בדרך ציבורית), וכן בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק. הערעור ז. (1) הודעת הערעור מפורטת כדבעי, ואינה מניחה טענה שלא נטענה. באשר לאישום הראשון נטען כי המשטרה התרשלה בחקירתה באשר לגביית עדויות נוספות; כי היה שיהוי של למעלה מעשרים וארבע שעות בהגשת תלונתו של המתלונן; וכי בית המשפט קמא לא נתן דעתו לסתירות שבעדות המתלונן, שהיא עדות יחידה, וכן הורשע המערער בעבירות שונות מאלה שבהן הואשם, בלא הזדמנות נאותה להתגונן ובלא תיקונו של כתב האישום. באשר לחקירת המשטרה נטען, כי הכשל באיתורם של אנשי המשטרה שבפניהם קבל המתלונן באירוע הראשון שקול כנגד אי בדיקתה של טענת אליבי. עוד נטען כנגד אי זימונו לעדות של מר בונס, מי שהיה שותפו של המתלונן בעבודתו, וכנגד קביעות של בית המשפט קמא, כגון זו השוללת אפשרות לנהוג ולצלם בעת ובעונה אחת (אל מול טענת המערער כי המתלונן צילם אותו תוך שהוא נוהג). (2) באשר לאישום השני, נטען בין השאר כי בית המשפט הושפע מתאורי עבירה שבכתב האישום שמהם חזרה התביעה, וכן שגה באשר לזיהוי, שלא היה אפשרי, כך נטען, במצב בשטח, וכי העובדה שהמערער לא היה ברכב בראשית האירוע השני, מקרבת את הדברים לטעות בזיהוי; ועוד, חשיפתו של עבר פלילי של המערער על-ידי השוטרים אולי פעלה לרעתו. נטען גם כי יש סתירות בעדות השוטרים, וכן הועלתה הטענה באשר לעבירות שלא הופיעו בכתב האישום. (3) לחלופין, נטען באשר לחומרת העונש, בין השאר באשר לכך שהמערער זוכה ממרבית האישומים, וכן באשר לפסילת רשיון הנהיגה שלו, שכן הוא סובל מנכות. (4) המדינה משיבה כי בית המשפט שיווה לנגד עיניו את כל תמרורי האזהרה האפשריים, לרבות אלה שלטובת המערער; כי למתלונן אין עניין להעליל על המערער; וכי ההכרעה נפלה על בסיס מהימנות וקשה מאוד להתערב בה. ההכרעה ח. (1) עיינתי בחומר הראיות. בסופו של יום, מעבר לביקורת על הכרעת בית המשפט קמא, מתבקשת בערעור התערבות בממצאים עובדתיים שאיננה מדרכו של בית משפט לערעור. אדרש לטענות העיקריות. (2) (א) באשר לאישום הראשון, אמנם כשלעצמי סבורני כי צדק המערער בטענה באשר לחקירה: קשה להלום את אי איתורם, ולמצער ניסיון ראוי לאיתורם, של שוטרי הניידת שבהם נתקלו הצדדים לקראת סופו של האירוע שבאישום הראשון. תשובתו של עד משטרתי (מר אוקנין) כי לא חיפשו כיוון שלא ידעו במי מדובר, אינה מתיישבת דיה עם חקירה שלמה ראויה; בעולם דהאידנא הדעת נותנת כי לא בשמים היא למצוא ניידת ושוטריה. הוא הדין באשר לאי חקירתו ואי העדתו של העד לואיס בונס שותפו לעבודה של המערער. כמי שהיה עד לפחות לחלק משמעותי מן ההתרחשויות הקשורות לאישום הראשון, היה לכאורה מקום לחקירתו. ואולם, האם מגיע הדבר לדרגה של אי בדיקתה של טענת אליבי, כטענת המערער? לדעתי אין התשובה לכך בחיוב. אין הדבר דומה, בראש וראשונה במובן זה שטענת אליבי אם נכונה היא משמיטה את הקרקע מתחת לאישום כולו. בנידון דידן, לדעתי, עם כל האמור, אין תמיהות אלה יורדות לשורש ההרשעה. בענייננו אילו נעשה הנחוץ היתה מתרחבת האפשרות להידרש לשאלות מסוימות, דבר שהיה רצוי, אך מבחינת המסכת הראייתית הבסיסית יכלה התביעה להסתפק במה שנעשה, אם סברה כי בידה להשיג הרשעה. עם זאת, אומר מעבר לתיק זה כי ה"מבט הראייתי" בעריכת חקירה צריך שיהא רחב, הן כדי שהתביעה תוכל לשקול את התמונה כולה, הן כדי לשכנע את בית המשפט והן כדי ליתן לנאשם את כל רוחב היריעה ההגנתית; ליווי החקירה על-ידי התביעה מכוון בין השאר למטרה זו. אך אחר כל אלה, המסכת הראייתית שקבע בית המשפט קמא בנידון דידן כממצאי מהימנות, עומדת בפני עצמה. (ב) איני יכול לקבל את הטענה בדבר השיהוי בהגשת התלונה בדבר האישום הראשון. כשהמדובר באיחור של יום, ולאחר שגם שוחח המתלונן ביום המעשה עם השוטר איצקוביץ, ולשיטתו אף צריך היה להיוועץ בממוניו כעובד ציבור, והרי כעובד ציבור, ולא באישיותו הפרטית, היה המתלונן יעד העבירות - אין לראות בכך מרכיב משמעותי הפוגע ביסודות ההרשעה. (ג) משהאמין בית המשפט לעדותו של המתלונן, נתן דעתו לסתירות מסוימות אך סבר כי לא היו אלה מהותיות, אין מקום להתערב בכך. כרקע להלוך רוחו של המערער הנה קטע מדבריו בעדותו בבית המשפט (עמ' 27) כי אמר למתלונן: "אני לא עף מפה, אני לא יעזוב (כך! – א"ר) אותך היום בכלל, לאן שתגיע אני אסע אחריך"; וראו גם אישור מחדש של הדברים בסבב שני של החקירה בעמ' 50. נחושה היתה דעת המערער להשיג את מבוקשו, קרי מידע מדוע לשיטתו צילם אותו המתלונן. (ד) אשר לפן המשפטי הקשור בעבירה של סחיטה בכוח, סעיף 427 (א) קובע: "המשתמש שלא כדין בכוח כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; הביא השימוש בכוח לידי עשיית המעשה או המחדל, דינו - מאסר תשע שנים". מהחלופה הראשונה ברי כי גם סחיטה "עקרה" - שלא הביאה לתוצאה המבוקשת - סחיטה שמה (ע"פ 791/93 יצחק גרליץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 407/89 אהרון בן משה דרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); י' קדמי, על הדין בפלילים - חוק העונשין (מהדורת תשס"ו, חלק שני) 939). במקרה שלפנינו, אף אם לא היה במדרג הגבוה של העבירה, ביקש המערער לחייב את המתלונן למסור לו את המצלמה ("לעשות מעשה"), ולצורך כך עשה שימוש בכוח שלא כדין (אין הכוונה לעצם הניסיון לחטוף את המצלמה, אלא לאלימות שהופעלה נגד המתלונן על מנת לחייבו למסור אותה - השוו ע"פ 469/73 סבח ציפורה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 549). בעשותו זאת ביקש המערער לסכל את עבודת המתלונן, ולפיכך מתקיימת גם החלופה "להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו". על מנת למנוע מהמתלונן להמשיך בביצוע תפקידו השתמש המערער בכוח, הן בשלב האירוע במוסך והן במרדף הרכוב שהתפתח בעקבותיו. כוונתו של המערער היתה למנוע מהמתלונן לבצע את תפקידו, ולפיכך השימוש בכוח, והנסיון לחטוף את המצלמה, נצבעים בצבעה הייחודי של עבירת הסחיטה (השוו ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (תשנ"ב, כרך שני) עמ' 84, המציין כי "המרכיב הדומיננטי בעבירה מורכבת זו הוא זה, שטמון בו המשקל של התגברות על יכולתו של הקרבן לעשות את מה שהיה רשאי לעשות"). מסכים אני גם לגישת השופט קמא, שאף אילו היה מקום להרשעה בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא, לא היה מן המידה להוסיף הרשעה גם בכך. ולבסוף, ההסתייעות ברכב לביצוע פשע אמנם אינה עבירה "רבת שימוש" בשדות המשפט הפלילי, אך אין דופי בהרשעה גם בה, ואכן הרכב שימש לצורך העבירה של סחיטה בכוח. (ה) אשר לאישום השני, שאף הוא צומצם משמעותית על ידי התביעה; אף כאן מבקש בא כוח המערער, התערבותו של בית משפט זה בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא. בית המשפט האמין לגירסת השוטרים באשר להיכרותם המוקדמת עם המערער, וכדבריו "ראיתי לאמץ ללא ספק, את גירסת השוטרים, ולהעדיפה על פני גירסתו של הנאשם, ואשר מצביעה על עוד ניסיון מיתמם מצדו, להרחיק עצמו, כליל, מכל חשד". בית המשפט קיבל עובדתית כי היכרות זו באה מביקורי המערער בתחנה בה משרתים השוטרים. גם באשר ל"מפגש" בין השוטרים למערער, נשוא העבירה, קבע בית המשפט, לאחר שהזהיר עצמו באשר לבעייתיות האפשרית, כלהלן: "שוכנעתי כי חרף זאת, ניתן לקבוע מעבר לספק סביר, כי אכן נהג הפג'ארו שזוהה על-ידם, בעת שאורות רכביהם האירו על הפג'ארו, הוא הוא הנאשם, וכי העובדה שהוא 'סומן' מלכתחילה כ'מטרה' לחיפושיהם, אין בה, כשלעצמה, כדי לקעקע את אמינות זיהוים אותו, וככזו המגעת, לפחות, לכדי מידה שמעבר לספק סביר". בית המשפט נתחזק בדעתו נוכח טענת האליבי התמוהה של המערער, וגם נוכח בירור שערך עורך הדין של המערער בשאלה מדוע הוא נדרש על-ידי המשטרה; לעניין האליבי – התבודדות באיזור ים המלח - אציין כי קשה מאוד להלמו, ואין הוא מדיף ניחוח של אמת. סוף דבר, השופט קמא שוכנע מעבר לספק סביר בזיהוי הנאשם בדרך "אף אם היה זה זיהוי לאורך שניות ספורות באותו רגע שבו הקרינו אלומות אור פנסי רכביהם (של השוטרים - א"ר) על רכבו ופניו של הנאשם". אשר לאירוע עצמו, השוטרים הבחינו במכונית נוסעת במהירות גבוהה כך שנאלצו לסטות ימינה תוך סכנת פגיעה. אכן, יש קושי בסיטואציה של זיהוי בחשכה, בתוך פרק זמן קצרצר, על-ידי פנסי מכונית - אך בית המשפט קמא הזהיר עצמו, וקבע אשר קבע. בא כוח המערער הקדיש עמודים רבים לתקוף מכל זוית אפשרית את היתכנות הזיהוי; ואולם, בכל ההערכה למאמציו, אין מקום כי בית משפט זה יתערב בממצאים העובדתיים בהם שוכנע בית המשפט קמא. (ו) אשר לעבירות באישום זה, לשיטת המערער הרשעתו בסעיף 338(1) לחוק העונשין – שכותרתו "מעשי פזיזות ורשלנות" - לוקה בכך שלא הוכח כי המדובר ב"דרך ציבורית", כנדרש על פי הסעיף ("העושה אחת מאלה, בדרך נמהרת או רשלנית, שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה... (1) נוהג רכב או רוכב בדרך ציבורית". בית המשפט העדיף הרשעה בסעיף זה, על הרשעה בסעיף של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (סעיף 332(2) לחוק, שעונשו עשרים שנה. בעניין זה הזכיר בית המשפט את ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), ונדרש בעקבותיו לשאלת המידתיות. אוסיף כי העבירה שלפי סעיף 338(1) אמנם שימשה לא אחת כעבירה נלוית לעבירות אחרות חמורות הימנה (ראו לדוגמה בע"פ 4639/95 ירון מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 661; נדפס שם בטעות, בעמ' 662, סעיף 388(1))) ואילו כעבירה עצמאית, על פי פסיקתו של בית משפט זה, לא היו מופעיה רבים, אך כבר קבע הנשיא ברק בע"פ 217/04 הנזכר כי עבירה זו אינה דורשת יסוד נפשי או עובדתי שלילי מיוחד; לשיטתו סעיף זה מטפל "בנהג הסביר, הממוצע, שבשל נסיבות שונות מבצע עבירה בזמן נהיגה". הרשעת המערער בסעיף זה, ולא בעבירה לפי סעיף 332, נוטה לכף קולה כלפיו. השופט קמא נדרש גם לשאלת הדרך הציבורית; זו מוגדרת בחוק העונשין (סעיף 34כד) כ"כביש, שוק, ככר, רחוב, גשר וכל דרך שעוברים בה הרבים כדין". בית המשפט ציין עובדתית כי שביל העפר הוא "דרך ציבורית", בשמשו את אנשי שבט אל-אטרש, ואינו דרך פרטית. איני רואה מקום להתערבות אף בקביעה בנושא זה. (ז) אשר לגזר הדין, דומה כי בית המשפט קמא איזן - בכל הכבוד - נכונה את שהיה על הפרק לפניו. מחד גיסא, הביא בחשבון את העובדה שכתב האישום המקורי צומצם משמעותית; מאידך גיסא, עמד על החומרה שבעבירות נשוא ההרשעה, גם אם לא הגיעו לחומרת העבירות שנטענו בתחילה, וכן נתן דעתו לעברו הפלילי של המערער בעבירה דומה ועל עשיית העבירה בהיות המערער אסיר ברישיון. בית המשפט ראה, במישור הנורמטיבי, חשיבות להיאבק בקריאת תיגר על עובדי ציבור העוטה "עטרת" של סחיטה. חרף כל זאת, נקט במידה מתונה בענישה; למאסר בפועל בן השנה ומחצה נתלותה חפיפת מחצית מעונש המאסר המותנה בן השנה, ובסך הכל מאסר לשנתיים ימים מיום מעצרו של הנאשם. אילו היה המדובר בעבירתו הראשונה של המערער, יתכן שהיה מקום לעונש קל יותר. אך בנסיבות, כשהמערער נשא בצקלונו מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד, אין גזר הדין מצדיק התערבות. התאנות לאנשים העוסקים באכיפה כבאישום הראשון מצדיקה תגובה מתאימה מאת בית המשפט, כדי להרתיע עבריינים, וכדי לאפשר לאוכפי החוק לעשות מלאכתם, שלא תמיד היא נעימה כל עיקר. (ח) התוצאה היא כי אין בידינו להעתר לערעור. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, א' בניסן תשס"ו (30.3.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05109880_T01.docמפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il