על"ע 10982/04
טרם נותח

עו"ד רוני גורסקי נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב

סוג הליך ערעור לשכת עורכי הדין (על"ע)

פסק הדין המלא

-
פסק-דין בתיק על"ע 10982/04 בבית המשפט העליון על"ע 10982/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: עו"ד רוני גורסקי נ ג ד המשיב: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מיום 26.10.04, בבד"א 125/01 תאריך הישיבה: א' באייר תשס"ה (10.5.2005) בשם המערער: בעצמו בשם המשיב: עו"ד עמוס ויצמן פסק-דין השופט א' א' לוי: ערעור זה עוסק בשלוש קובלנות שהוגשו נגד המערער, עו"ד רוני גורסקי, לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, ולהלן תמציתן: א. תיק בד"מ 63/96 – חברת סימה בע"מ, בעלת בניין בתל-אביב, שכרה את שרותיו של המערער כדי שיטפל במכירת חלק מגג הבניין לאחרים. נטען, כי במשך שנתיים ומחצה שחלפו מאז ביצוע העסקה ועד להגשת הקובלנה, לא השלים המערער את העברת הזכויות, ולא שילם את מס השבח עבור העסקה אף שהופקד בידו סכום כסף למטרה זו. המערער אישר כי חל עיכוב בהשלמת הרישום ובתשלום מס שבח, אולם הוסיף כי האשם אינו רובץ לפתחו, באשר האיחור נגרם בעטיים של הליכים משפטיים שהתקיימו בין הצדדים ובגין מחדליהם של אלה. לאחר הליך ממושך, זיכה בית הדין המשמעתי המחוזי (להלן: גם בד"מ מחוזי) את המערער מאשמת אי-מתן תשובה לפניית הקובל, אולם הרשיעו באי-דיווח לשלטונות מס שבח ובאי-תשלום המס, וכן באי-מסירת דווח ובאי-העברת כספי פיקדון ללקוח. בגין כל אלה גזר הבד"מ למערער, בחודש ספטמבר 2001, נזיפה, והוא חויב לשאת בהוצאות הלשכה בסכום של 5,000 ש"ח. כנגד פסק הדין הוגשו שני ערעורים: האחד (בד"מ 139/01) של הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין (להלן: "המשיב"), והוא כוון כנגד העונש. הערעור האחר (בד"מ 146/01) הוגש על-ידי המערער, והוא כוון כנגד שני חלקיו של פסק-הדין, ההרשעה והעונש. ב. תיק בד"מ 210/96 – קובלנה זו עסקה בשתי פרשיות. בראשונה נטען, כי המתלוננות, שביקשו למכור דירה שירשו מהוריהן, שכרו את שירותיו של המערער כדי שייצגן בעריכת ההסכם ויטפל בהעברת הזכויות לשמם של הקונים. נטען, כי אף שההסכם נחתם בחודש יולי 1994, לא הגיש המערער לשלטונות המס בקשה לפטור את המתלוננות מתשלום מס שבח, עד שלבסוף נשלח לכל אחת מהן חיוב בסכום של כ-216 אלף ש"ח. גם בהמשך התרשל המערער כאשר נמנע מלהגיש השגה על אותו חיוב, עד שלבסוף טופל העניין בידי עורך דין אחר והפטור ניתן בחודש אוגוסט 1995. ועוד נטען, כי המערער קיבל לידיו את התשלום השני עבור הדירה (110 אלף דולר), ובמקום להעבירו ללקוחותיו כפי שהיה חייב לעשות, הוא עיכבו תחת ידו, ורק לאחר דרישות חוזרות של המתלוננות הוא העבירו לידן. התשלום השלישי, אף הוא בסך 110 אלף דולר, נועד לתשלום חיובים שהמוכרים היו אמורים לשאת בהם. נטען, כי המערער נמנע מלהשקיע סכום זה בהתאם להוראת המתלוננות והוא אף נמנע מלדווח להן על פעולותיו בתחום זה. לבסוף נטען, כי עובר לחתימת ההסכם בחודש יולי 94, נמסר לידי המערער הטיפול בהיטל השבחה, אותו הוא התבקש לשלם מתוך הכספים שהקונים הפקידו בידיו, אולם הוא עשה זאת רק בחודש נובמבר 1994. באשר לדיווח למס-שבח, התגונן המערער באומרו, בין היתר, כי שיגר את הטופס לשלטונות המס בחודש אוגוסט 1994, אולם מסיבה כלשהי הוא לא הגיע ליעדו. באשר לכספי הלקוחות שהגיעו לידיו, טען המערער, כי אלה הופקדו בטעות בחשבון פיקדונותיו, ומכל מקום הוא דיווח על התשלום לאחת המתלוננות שגם הנחתה אותו כיצד להשקיעו. בד"מ מחוזי דחה את גרסת המערער וקבע כי הוא חטא בטיפול לקוי ורשלני בסוגיית הפטור ממס שבח; עיכב שלא כדין את כספי לקוחותיו; לא יידע את המתלוננות על דרך ההשקעה של כספי הפיקדון והתרשל בטיפול בתשלום היטל ההשבחה. הפרשה האחרת בה מדובר בד"מ 210/94 עוסקת בשניים שרכשו זכויות בחנות, ולצורך כך שכרו את שירותיו של המערער. אותה עסקה נחתמה בחודש ינואר 1993, ורק בחודש יולי של אותה שנה, ובאיחור ניכר, דיווח המערער לשלטונות מס שבח. נטען, כי כתוצאה מכך חויבו המתלוננים בתשלום קנסות, ריבית והפרשי הצמדה על מס הרכישה. לעניין זה אוסיף, כי בהמשך בוטל הקנס, אולם החיוב בריבית והפרשי הצמדה נותר על כנו. המערער, שלא חלק על העובדות, טען כי אי-דיווח העסקה מקורו בטעות, אולם גרסתו נדחתה, ובד"מ מחוזי מצא אותו כמי שחטא באי-דיווח על עסקת המקרקעין ובטיפול רשלני, ובעקבות כך הורשע בעבירות שיוחסו לו. בגין כל אלה נדון המערער, בחודש ספטמבר 2001, להשעיה על-תנאי, והוא חויב בתשלום הוצאות ללשכה ולמתלוננים. כנגד פסק הדין הוגשו שני ערעורים – האחד, מטעם הועד המחוזי והוא מופנה כנגד העונש, בעוד שהערעור האחר שהוגש מטעם המערער, כוון לשני חלקיו של פסק-דינו של בד"מ מחוזי. ג. תיק בד"מ 59/00 - בחודש יולי 1994 מכרו המתלוננים זכויות בחנות, ולצורך כך שכרו את שירותיו של המערער. בידי המערער הופקד סכום של 10,000 ש"ח לכיסוי חיובים שהמתלוננים נטלו על עצמם, ובין היתר, עבור מס שבח. המערער לא שילם את המס, עד שהמתלוננים נאלצו לעשות זאת בעצמם. בעקבות כך, פנו המתלוננים למערער ודרשו שיעביר את הפיקדון לידיהם, אולם חרף פניותיהם החוזרות והנשנות, הוא עשה זאת רק בחודש אפריל 1998. בתגובה טען המערער, כי אכן נותר בידו פיקדון, אולם הוא לא ידע כי היה מיועד גם לתשלום מס שבח. המערער הוסיף וטען, כי לא ידע שהמתלוננים שילמו את המס בעצמם, ועיכב את הכסף תחת ידו משום שסבר כי לא נתמלאו התנאים לשחרור הפיקדון. בד"מ מחוזי דחה את גרסת המערער, והרשיעו בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח ועיכוב כספי פיקדון ואי-העברתם ללקוח. בעקבות כך, נגזר למערער עונש של נזיפה והוא חויב בתשלום הוצאות. גם על הכרעה זו השיגו שני הצדדים – הועד המחוזי כנגד גזר-הדין, והמערער כנגד ההרשעה והעונש. 2. הדיון בבית הדין המשמעתי הארצי הערעורים ההדדיים שהגישו הצדדים כנגד פסקי הדין בבד"מ 63/98 ו-210/96, נדונו בפני בית הדין הארצי בחודש מרץ 2002, ובמהלכו חזר בו המערער מהערעורים שהגיש, לטענתו, בהמלצת בית הדין, בעוד שהמשיב עמד על קיום הדיון בהשגותיו כנגד העונש. בסופו של יום דחה בית הדין המשמעתי הארצי את הערעורים כולם. הערעורים כנגד פסק הדין בבד"מ 59/00 נדונו בנפרד, ואף הם נדחו. המשיב, אשר לא השלים עם פסקי הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ובעקבות כך פנה המערער לבית הדין הארצי בבקשה "להחיות" את הערעורים שלו שנדחו בהסכמתו, הואיל ולטענתו בשעתו הוסכם כי הוא יהיה רשאי לעשות זאת אם המשיב יפנה לבית המשפט העליון. בקשה זו נדחתה, ובעקבות כך הוחלט בעתירה שהגיש המערער לבית-משפט זה (בג"ץ 1657/03), לבטל את פסקי הדין שניתנו בבית הדין המשמעתי הארצי, ולחדש את הדיון בפניו בערעורים שהגיש המשיב, ובאלה שהגיש המערער ושמהם הוא חזר במהלך הדיון. ביום י"א בחשוון תשס"ה (26.10.04) השלים בית הדין הארצי את מלאכתו, והחליט לדחות את ערעוריו של המערער כנגד הרשעתו. מאידך, התקבל ערעורו של המשיב כנגד העונש. בעקבות כך הועמד עונשו של המערער על 18 חודשי השעיה, מתוכם 6 חודשים בפועל, ובמצטבר לכל עונש השעיה אחר שהוטל או יוטל על המערער. חיובו של המערער בהוצאות המתלוננים נותר על כנו, והוא חויב לשלם הוצאות ללשכת עורכי הדין בסכום כולל של 10,000 ש"ח. 3. נימוקי הערעור המערער הגיש לבית-משפט זה הודעת ערעור מפורטת ביותר, אליה צירף נספחים רבים, ואת אשר סבר כי החסיר בכתב השלים בטיעון על-פה לא קצר. חרף זאת, הוא הניח בפנינו ביום 26.5.05 בקשה להגיש את מה שהוגדר על ידו כ"תיק מסודר של כתבי הטענות הסיכומים והאסמכתאות האחרות שהיו בפני הערכאות דלמטה + תוכן עניינים + ריכוז הפניות". לבקשה זו לא ראינו מקום להיעתר, ונהגנו כך לנוכח אופיו של ההליך המונח בפנינו, שבחלקו הארי נשען על עובדות שמרביתן לא היו שנויות במחלוקת, ואשר נסקרו בהרחבה הן בפסקי הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, והן בפסק-דינו האחרון של בית הדין המשמעתי הארצי. השגותיו של המערער הופנו בעיקרן כנגד ההחמרה בעונשו, אולם הוא מלין גם כנגד ההרשעה, ולהלן תמצית הדברים: א. בית הדין הארצי שגה כאשר נמנע מלדון בשאלת נטל ההוכחה בהליכי הדין המשמעתי. להשקפת המערער, נכון היה לאמץ גם בהליכים אלה את נטל ההוכחה הנהוג במשפט הפלילי, ואם ערכאות המשמעת היו נוהגות כך, היה הדבר מביא לזיכויו מחלקן הארי של העבירות בהן הורשע. ב. בית הדין הארצי שגה ביישום הוראת סעיף 39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 (הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נכללו בכתב האישום). ג. הקובל לא קיים חובתו במועד שנקצב בסעיף 3א לאותם כללים (קבלת ההחלטה אם להגיש קובלנה או להימנע מכך), ובכך קמה נגדו מניעות מלהגיש את הקובלנות. ד. בפיו של המערער היו גם השגות פרטניות ביחס לכל אחת מהפרשיות בהן עסקו פסקי-הדין של בד"מ מחוזי. לעניין זה הוא טען, כי בית הדין הארצי שגה בכך שנמנע מלדון באותן השגות, והסתפק בהכרעה כללית אשר התבססה על אימוץ ממצאיה של הערכאה הדיונית מבלי לבחון אותן לגופן. בפיו של המערער היו השגות רבות גם כנגד העונש. לעניין זה הוא הדגיש את השנים הרבות אשר נדרשו כדי לסיים את ההליכים בעניינו, וכן לעינויי הדין שהיו כרוכים בכך כמו גם עינויי הדין שהיו כרוכים בקיומו של הליך ערעור כפול בפני בית הדין המשמעתי הארצי. המערער הוסיף וטען, כי לא היה מקום לגזור לו עונש כולל בגין כל הפרשיות בהן הורשע, באשר עונש זה חמור במידה רבה מסך כל העונשים שנגזרו לו בשלושת התיקים אשר נדונו בפני בית הדין המשמעתי המחוזי. כן נטען, כי לא ניתן משקל לכך שלמערער אין הרשעות קודמות, כמו גם למצבו האישי הקשה והחובות אליהם הוא נקלע. לבסוף נטען, כי בית הדין הארצי שגה הן בחיוב שהטיל על המערער כלפי המתלוננת בבד"מ 63/96, והן בחיוב בתשלום הוצאות ללשכת עורכי הדין. דיון 4. ההלכה הנוהגת עימנו שנים רבות היא שככלל, אין ערכאת הערעור נדרשת לממצאים שבעובדה אשר נקבעו בערכאה הדיונית (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265, 280; ע"פ 4973/92, 5371/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 690, 695; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 918, 924; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150, 165; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632). העולה מכך הוא, שבפני בעל-דין המבקש להשיג על ממצאים שבעובדה, ניצבת משוכה גבוהה, מעליה יוכל לדלג רק אם בידו להראות כי עניינו נמנה על החריגים לאותו כלל, לדוגמה, כאשר אי-מהימנותו של עד עליו ביססה הערכאה הדיונית את הכרעתה הנה בולטת או כאשר מתברר שהיא התעלמה מראיה חשובה שהיתה בפניה. לאחר שהפכתי ושבתי והפכתי בהכרעות הדין של בתי הדין המשמעתיים המחוזיים שדנו בעניינו של המערער, לא מצאתי כי הוא עמד בנטל זה. אדרבא, מרביתן של העובדות בפרשיות השונות שיוחסו למערער לא היו שנויות כלל במחלוקת, אולם בפיו היו הסברים אשר עשויים היו להצביע על חפות, ובלבד שהיו זוכים לאמונו של בית הדין. דא עקא, אותם הסברים לא עמדו במבחני הסבירות וההיגיון, ואודה כי גם באוזני הם נשמעו תמוהים אם לא למעלה מכך, במיוחד כאשר הם באו מפיו של עורך-דין האמור לדעת את חובותיו על בורין, ולהקפיד לקיימן, קלה כחמורה. בנסיבות אלה אינני סבור כי נפל פגם כלשהו בהחלטתו של בית הדין הארצי, שלא לשוב ולעסוק בממצאים שנקבעו בבית הדין המשמעתי המחוזי, בהתבסס על האמון שניתן בעדים ובראיות שהובאו בפניו בפרשיות השונות, ומקל וחומר שלא מצאתי מקום לעסוק בכך בערכאתנו. כך היא דעתי גם ביחס לטענתו האחרת של המערער, ולפיה ראוי היה שבית הדין המשמעתי הארצי יקדיש דיון לשאלת מידת ההוכחה בהליכים המתקיימים בפני הערכאות המשמעתיות. עיון בהכרעות הדין המקוריות סילק מלבי כל ספק כי אשמתו של המערער באותן עבירות בהן הורשע, הוכחה גם ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, ועל כן הדיון בשאלת נטל ההוכחה הפך לתיאורטי, וממילא לא היה מקום להידרש לו. 5. באשר ליישומו של סעיף 39 לכללים בדבר סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים – לעניין זה ניתן ללמוד בהשאלה ממקבילו – סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. נקדים ונאמר, כי הכלל הוא שנאשם זכאי לדעת מראש מהן העובדות והעבירות המיוחסות לו, הואיל ורק כך הוא יוכל להיערך כראוי להגנתו. מכאן, שסעיף 184 בא לענות על מצבים מיוחדים, ועל כן אין לנהוג בו בדרך של שגרה (ע"פ 533/84 אריה (פנחס) נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 561); השימוש בסעיף מותנה בשניים אלה: אשמתו של הנאשם נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית המשפט, ולנאשם ניתנה הזדמנות להתגונן (לעניין זה ראו ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2), 534; ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 606, 615). עם זאת נקבע, כי לצורך השימוש בסעיף 184 הנ"ל לא נדרש תיקון פורמלי של כתב האישום (ע"פ 689/82 מאירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 322), ובית המשפט אף רשאי לעשות זאת מיוזמתו גם מקום שהתביעה לא ביקשה זאת (ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5), 747). בחנתי את פסק-דינו של בית הדין הארצי על פי כללים אלה, ולא מצאתי כי הוא שגה במסקנה אליה הגיע, ולפיה בהרשעתו של המערער "בעבירות הנוספות" לא נפל פגם. 6. חוששני, שגם בטיעון לפיו מנוע היה המשיב מלהגיש את הקובלנות משלא קיבל את החלטותיו במועד הקבוע בסעיף 3א לכללים, אין כדי להושיע את המערער. סעיף זה מקורו ברצון להאיץ בעובדי הציבור לטפל בפניות של מתלוננים, ומטרתו להגן לא על הנילון אלא על מי שטוען כי היה קורבנו. מכאן, שסעיף זה לא נועד להציב בפני המשיב מחסום של "מעין-התיישנות" או מניעות, אף כי יתכנו מקרים, דוגמת זה שנדון בעל"ע 2531/01 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 55, ששיהוי בנקיטתם של הליכים משמעתיים נגד עורך-דין הנמשך שנים רבות, ייחשב כשיהוי בלתי סביר המקים הגנה מן הצדק גם מקום בו לא נקבעה תקופת התיישנות סטטוטורית. עניינו של המערער אינו נמנה על סוג זה של מקרים, ומכאן דעתי כי בכל הנוגע להרשעה, ראוי הערעור להידחות. 7. הערעור כנגד העונש המערער חטא בשורה של עבירות שהן מנשמת אפו של מקצוע עריכת הדין – ייצוג נאות ונאמנות ללקוח. המכנה המשותף לכל הפרשיות בגינן הועמד המערער לדין, הוא טיפולו הרשלני בעניינם של לקוחותיו, אולם, חמורה מכך העובדה שהוא גם הוכיח, פעם אחר פעם, במעשה ובמחדל, כי לקוחותיו נוטלים על עצמם סיכון כאשר הם מפקידים בידיו את כספם. לעניין זה אין טוב יותר מהדברים שאמר בית הדין המשמעתי הארצי (ראו עמ' 19 לפסק-הדין): "מסכים אני שהמשיב גילה מקצוענות לא מבוטלת בהצגת עמדותיו בפני בתי הדין קמא, וכי מבחינה זאת ראוי הוא להימנות על ציבור עורכי הדין. אך מה ערך יש לכושר להציג טיעונים באופן מקצועני, אם לקוח איננו יכול לתת בו אמון שישלח עבורו את הדיווחים הנדרשים ללא פיגור באופן שלא יחוייב בקנסות פיגורים ושלא יגרם לו נזק מיותר, קטן כגדול. ובמיוחד מה ערך למקצוענות הזאת, אם לקוח איננו יכול להפקיד בידיו כספים ולהיות סמוך ובטוח שעורך הדין ישתמש בהם לצרכים שהופקדו בידו ושיקבל את יתרתם חזרה מיד כאשר הדבר יתאפשר. מה ערך למקצוענות אם הלקוח חייב לשמש כלב משמר הבולש אחר בא כוחו כדי להבטיח שלא יפגע בכספיו. קבלת כספים בנאמנות על ידי עורך דין לצורך ביצוע פעולות משפטיות, הוא אחד מאושיות המקצוע, ופגיעה באמון בתחום זה פוגעת פגיעה אנושה באימון שהציבור והמערכת המשפטית בכללה נותנת בציבור עורכי הדין. לא אגזים אם אומר שפגיעה באמון זה עלולה להשמיט את אחד מן הכלים החיוניים לחיי המסחר – שימוש בשירותיו של עורך דין לביצוע פעולות כספיות הדורשות אימון של שני הצדדים לעסקה". דבריו אלה של בית הדין המשמעתי הארצי מקובלים עלי במלואם, ועל כן אני סבור כי העונש שהושת על המערער לא זו בלבד שאין בו פן של חומרה, אלא שהינו מאוזן ומתון. לפיכך, אני מציע לדחות גם את הערעור שהופנה כנגד גזר-הדין. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ה בתמוז תשס"ה (1.8.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04109820_O02.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il