ד"ר ליביו לאור נ. שר הבריאות

החלטה בתיק ע"א 10979/04 בבית המשפט העליון ע"א 10979/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות המערער: ד"ר ליביו לאור נ ג ד המשיבים: 1. שר הבריאות 2. הועדה שמונתה לבדוק קובלנה כנגד ד"ר ליביו לאור 3. הקובל - משרד הבריאות ערעור מכוח סעיף 47 לפקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ז-1976 על החלטת המשיב 1 מיום 26.10.2004 שניתנה מכוח סעיף 41 לפקודה בשם המערער: עו"ד מיכה גבאי בשם המשיבים: עו"ד תמר בר-אשר צבן פסק דין השופטת א' חיות: כללי בפנינו ערעור על החלטת כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (בדימוס) ו' זיילר אשר ניתנה מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ז-1976 (להלן: הפקודה), אותה האציל לו המשיב 1. בהחלטה זו הורה הנשיא (בדימוס) זיילר כי רישיונו של המערער לעסוק ברפואה יותלה למשך שנה בשל עבירת משמעת שבה הורשע. העובדות 1. המערער הינו רופא במקצועו. ביום 30.5.2004 הגיש המשנה למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה נגד המערער בה יוחסה לו התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה. על פי הנטען בקובלנה, פנה אל המערער אדם וביקש ממנו כי יסייע לו להשתחרר משירות מילואים באמתלת שווא רפואית. המערער הנחה את הפונה לטעון כי הוא סובל מכאבי גב ואף נתן לו אישור בכתב לפיו הוא סובל "מכאבי גב תחתון לאחר תאונה ספורט". באותו אישור רשם המערער את הטיפול שהעניק, כביכול, לפונה ואף הפנה אותו לרופא מומחה "אם מצבו לא ישתפר". בתמורה שילם הפונה למערער 150 ₪. בפועל, היה הפונה תחקירן של תוכנית הטלוויזיה "שומר מסך", והוא נשלח אל המערער בעקבות מידע שהגיע אל אנשי התוכנית לפיו המערער נוהג לספק אישורים רפואיים כוזבים. הפגישה בין המערער לבין הפונה, שנערכה, כאמור, במסגרת תחקיר טלוויזיוני, צולמה במצלמה נסתרת וקטעים ממנה הוקרנו בתוכנית שהוזכרה. בעקבות כך זומן המערער אל נציב קבילות הציבור במשרד בריאות, פרופ' ש' גליק, ומשהתייצב בפניו עם בא כוחו, הודה המערער בעובדות כפי שתוארו לעיל, והוגשה נגדו הקובלנה כאמור. 2. הקובלנה נדונה בפני וועדה אשר מונתה על ידי המשיב 1 מכוח סעיף 44 לפקודה. בישיבה שהתקיימה ביום 26.7.2004 הוקרנה בפני הוועדה קלטת הפגישה בין המערער לבין הפונה, כפי ששודרה בתוכנית הטלוויזיה. כן שמעה הוועדה את עדותו של נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות באשר לפגישה שקיים עם המערער ובא כוחו, במהלכה הודה המערער, כאמור, במעשים שיוחסו לו. לבקשת המערער נדחה באותו שלב המשך הדיון וביום 12.10.2004, עת שבה הועדה והתכנסה לדון בעניינו, הודיעו בא כוח הקובל ובא כוח המערער כי הגיעו להסדר טיעון לפיו יודה המערער בעובדות שנטענו בקובלנה, יורשע בעבירה המשמעתית שיוחסה לו ויעתור לעונש של נזיפה, ואילו בא כוח הקובל יעתור לעונש של ארבעה חודשי התליית רישיון. בא כוח הקובל הסביר כי הוחלט להגיע להסדר הטיעון האמור על מנת לחסוך ניהול הליך של הוכחות ומשום שהקובלנה עוסקת במקרה יחיד המיוחס למערער. המערער מצדו הצהיר כי הוא מודע לכך שהוועדה אינה מחויבת לקבל את הסדר הטיעון והחלטתה היא בבחינת המלצה בלבד המובאת בפני הגורם המחליט מתוקף הפקודה ובמקרה זה הנשיא (בדימוס) זיילר, אשר לו הואצלה, כאמור, סמכותו של המשיב 1 מכוח סעיף 41 לפקודה. 3. ביום 17.10.2004 החליטה הוועדה להמליץ על קבלת הסדר הטיעון ועל העונש שעתר לו בא כוח הקובל, דהיינו: ארבעה חודשי התליית רישיון. בהחלטתה ציינה הוועדה כי המעשה שביצע המערער הינו חמור ופוגע באמינות המקצועית הנדרשת ממי שעיסוקו ברפואה. מאידך גיסא שקלה הוועדה לקולא את העובדה שהמערער לא התנה את הענקת האישור בתשלום סכום כסף חריג, וכן את החרטה שהביע. הוועדה ציינה עוד כי המערער נענש בכך שקלונו נחשף ברבים במסגרת תוכנית הטלוויזיה, וכן ציינה כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין, הסדר הטיעון אינו חורג ממתחם הסבירות. החלטת ההתליה 4. דין וחשבון הוועדה הוגש לנשיא (בדימוס) זיילר, אשר החליט ביום 26.10.2004 להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו, אולם דחה את המלצת הוועדה באשר לעונש והורה להתלות את רישיונו של המערער למשך שנה. בהחלטתו ציין הנשיא (בדימוס) זיילר כי קיים צורך חיוני לשמור על תדמיתם של הרופאים בעיני הציבור כאנשי מקצוע מהימנים, בין היתר נוכח העובדה שהרופא משמש "כ'נאמן הציבור' בכל הקשור להעברת מידע לרשויות, לגופים ולאנשים שונים על מצב בריאותם של אנשים". במקרה שלפנינו, כך קבע הנשיא זיילר: רמס [המערער] ברגל גסה את האמון שניתן בו ובעמיתיו, והכל כדי לספק, תמורת בצע כסף, את רצון [הפונה] בשחרור ממילואים. הוא נכנס לפרטי פרטים של הטיוח שצריך להיעשות, כדי לאפשר [לפונה] להתחמק, ללא סיבה, משרות מילואים. מקרים כאלו קשים מאד לחשיפה, משום שאין עניין למבקשי 'אישור סרק' לחשוף את פעילות הרופא. הדרך היחידה לצמצם פעולות כאלו היא ליצור בקרב הפוטנציאל הלא גדול של רופאים הלוקים 'בחולשת הדעת' גורם הרתעה יעיל שיהווה משקל נגד 'לחולשת דעת' אפשרית. הנשיא (בדימוס) זיילר סבר, אפוא, כי יש חומרה יתירה במעשיו של המערער וכי הוועדה בהמלצתה לא נתנה ביטוי הולם לחומרת המעשים ולצורך בהרתעת אחרים מלבצע מעשים דומים. לפיכך, הגיע הנשיא (בדימוס) זיילר למסקנה כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים שלא לקבל את המלצת הוועדה והורה על התליית רישיונו של המערער למשך שנה, כאמור. הנשיא (בדימוס) זיילר הוסיף וציין כי אלמלא המלצת הוועדה היה מקום להתלות את רישיונו של המערער לתקופה ארוכה יותר. הערעור 5. המערער לא השלים עם ההחלטה, ומכאן הערעור שבפנינו. בערעורו מלין המערער על כי הנשיא (בדימוס) זיילר החליט לסטות באופן משמעותי מהסדר הטיעון שהושג בעניינו, וזאת למרות שעל פי תפיסתו אין המקרה נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהסדר טיעון. המערער מפנה בהקשר זה לע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577 (להלן: עניין פלוני) ולקווים המנחים שנקבעו בו לעניין סטייה מהסדר טיעון בהליכים פליליים. עוד טוען המערער כי הנשיא (בדימוס) זיילר התעלם משיקולים לקולא העומדים לזכותו ובעניין זה מונה המערער, בין היתר, את העובדה שהקובלנה נגדו עוסקת במקרה בודד, את העובדה שבתמורה למעשהו קיבל, לפי השקפתו, סכום של מה בכך דבר המעיד כי לא ביצע את המעשה שיוחס לו בשל בצע כסף, וכן את העובדה שהאישור הכוזב שהוציא לא הוגש בפועל לרשויות הצבא. המערער מציין עוד כי זו העבירה המשמעתית הראשונה בה הוא מורשע וכי הביע חרטה כנה על מעשיו. כן טוען המערער כי המלצת הוועדה אף היא מחמירה עמו יתר על המידה, וכי היה מקום להסתפק בעונש של נזיפה, שהוא רף הענישה התחתון עליו הוסכם בהסדר הטיעון. מן הטעמים שפורטו, סבור המערער כי יש לקבל את הערעור במובן זה שתחת העונש שנגזר עליו ייענש בנזיפה ולחלופין הוא מבקש לקבוע כי התליית רישיונו תוגבל באופן שיוכל להמשיך לשמש כרופא שכיר במקום עבודתו בקופת חולים לאומית. לחלופי חלופין, מבקש המערער לנהוג על פי המלצתה של הוועדה ולהטיל עליו עונש של ארבעה חודשי התליה בלבד. המשיבים מנגד, סבורים כי יש לדחות את הערעור. לטענתם, מעשי המערער חמורים, ואף כי קיימים שיקולים לקולא בעניינו אשר הביאו לגיבוש הסדר הטיעון כפי שתואר לעיל, אין מקום להתערב בהחלטת הנשיא (בדימוס) זיילר. עוד טוענים המשיבים כי ההלכה שנקבעה בעניין פלוני אינה חלה על המקרה שבפנינו, משום שסמכות ההחלטה היא בידי המשיב 1 או מי שבא מכוחו והתערבות בהחלטתו יש לה מקום על פי ההלכה הפסוקה רק כאשר נפלה בה שגיאה מהותית. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הוראות הפקודה אינן מסמיכות את המשיב 1 להתלות את הרישיון באופן חלקי בנסיבות כגון דא ועל כן, הסעד החלופי שעותר לו המערער אינו ממין העניין. דיון 6. בעניין פלוני נפסק כי משבוחן בית המשפט הסדר טיעון אותו נתבקש לאשר עליו לבדוק את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין וכי "בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת מצד אחד, לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית-המשפט את הסדר הטיעון" (שם, 620). לעומת זאת, אם מצא בית המשפט כי "נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה" כי אז עליו לסטות מהסדר הטיעון שהושג ולגזור על הנאשם את העונש הראוי לו, בהתחשב, בין היתר, בעובדה שהודה במסגרת הסדר טיעון (שם, 610). המערער טוען כי נוכח ההלכה שנפסקה בעניין פלוני לא היה מקום במקרה דנן לסטות מהסדר הטיעון שנערך בעניינו ולהחמיר בעונש. אדרבא, לשיטתו היה מקום להסתפק בנסיבות מקרה זה בעונש של נזיפה בלבד. טענותיו של המערער אינן מקובלות עלי. כפי שצוין, עוסק פסק הדין בעניין פלוני בהסדר טיעון שהושג במסגרת הליך פלילי והוא קובע עקרונות לעניין אימוצו ולעניין הסטייה ממנו במקרים ראויים. המקרה שבפנינו, לעומת זאת, עניינו בקובלנה משמעתית על פי פקודת הרופאים, ואין זה מובן מאליו כי יש לגזור גזירה שווה מהתם להכא. השיקול המרכזי בהליכים המשמעתיים שבנידון הינו השיקול של הגנה על האינטרס שיש לציבור בשמירה על רמתו וכבודו של מקצוע הרפואה ועל אמון הציבור ברופאים (ראו: על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה פ"ד מד(1) 353, 362; ע"א 6936/00 ד"ר חוסיין נ' שר הבריאות פ"ד נה(5) 599; ע"א 412/90 ד"ר אליהו נ' שר הבריאות ואח' פ"ד מד(4) 422 (להלן: עניין אליהו); ע"א 4227/94 ד"ר סמחאת נ' שר הבריאות (לא פורסם)). לפיכך נפסק כי בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא אינטרס הציבור, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפניו הם עניין משני שיש לשקלו, אם בכלל (ראו: עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם); עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב פ"ד נב(5) 87, והשוו: ע"א 50/91 ד"ר סבין נ' שר הבריאות פ"ד מז(1) 27 והאסמכתאות שם). על פי רציונאל זה המונח ביסוד הענישה בהליכים משמעתיים, יכולה להישמע הטענה כי יש לאפשר מרחב גדול יותר לסטייה מהסדר טיעון שהושג בין הצדדים בהליך משמעתי, מקום שבו לא ניתן משקל ראוי והולם לאינטרס הציבורי, אף אם נגרמת בשל כך פגיעה לעבריין המשמעת ששינה את מצבו לרעה והודה במעשים שיוחסו לו בהסתמך על הסדר הטיעון. יתר על כן, הפגיעה הנגרמת לעבריין המשמעת כתוצאה מן ההחמרה בעונשו מעבר למוסכם בהסדר הטיעון, קשה פחות מזו הנגרמת לעבריין הפלילי שכן, הסנקציות המוטלות במישור המשמעתי – התליית רישיון למשל – יש להן השלכה על עיסוקו של עבריין המשמעת, ואילו הסנקציות הפליליות כרוכות לא אחת בשלילת חירות. מכל מקום, לצורך הערעור שבפנינו אינני נדרשת להכריע בסוגיית תחולתם של העקרונות שנקבעו בעניין פלוני על הליכים משמעתיים, וזאת מן הטעמים הבאים: הטעם הראשון נעוץ בהלכה לפיה גדר ההתערבות בהחלטות הניתנות על ידי המשיב 1 מכוח סעיף 41 לפקודה הינו מצומצם למדי ומוגבל לאותם המקרים שבהם נפל משגה מהותי בשיקול דעתו (ראו: עניין אליהו, 427; ע"א 4693/90 ד"ר סוסאן נ' שר הבריאות פ"ד מו(1) 309; ליישומה של הלכה זו גם לגבי מערכות משמעתיות אחרות ראו: ע"פ 2161/90 גבאי נ' מדינת ישראל פ"ד מה(3) 777; בג"ץ 78/01 רס"ב טקסירו נ' השר לביטחון פנים ואח' (לא פורסם)). במקרה דנן, אינני סבורה כי נפל משגה מהותי בהחלטתו של הנשיא (בדימוס) זיילר המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, אפילו יש מי שיחלוק עליה. יתר על כן, וזהו הטעם השני והעיקרי למסקנתי: לדידי, ההחלטה לסטות מהסדר הטיעון במקרה דנן ראויה היא לגופה. אכן, האינטרס הציבורי שבהתליית רישיונו של המערער לפרק זמן ממושך, לא קיבל ביטוי הולם ומשקל ראוי בהסדר שהושג. מתמליל הפגישה שבין המערער לתחקירן עולה כי המערער היה מעורב באופן פעיל ביותר בניסיונו של הפונה להשתמט משירות מילואים בתואנות שווא: הוא ייעץ לפונה אילו דרכים לנקוט על מנת להצליח בניסיונו; הוא רתם לצורך כך את סמכותו הרפואית ואת המהימנות שבה מתייחס הציבור לאישורים רפואיים בכך שהנפיק לו אישור רפואי כוזב; והוא אף גייס לצורך כך את מערכת הרפואה הציבורית בכך שהציע לפונה הפנייה לחדר המיון בבית חולים סורוקה והדריך אותו כיצד להתאונן על כאבי שווא על מנת שיתייחסו לדבריו ברצינות. כל זאת עשה המערער בתמורה לסכום כסף, שאמנם איננו גבוה אך איננו מבוטל, אותו שלשל לכיסו. במעשיו אלה עשה המערער את מקצועו כרופא קרדום לחפור בו לצורך מטרה מושחתת ופגע באמון שהציבור רוכש וראוי שירכוש לעוסקים ברפואה. חומרה יתירה מתוספת במקרה דנן למעשיו של המערער משום שהאישור הרפואי הכוזב אותו נתן לפונה נועד, על פי הצגת הדברים בפניו, לשמש את הפונה לצורך השתמטות משירות ביטחון (ראו: עניין אליהו, 428; ע"ש 1189/01 משרד הבריאות נ' לפיד (לא פורסם), פיסקה 6 לפסק הדין). עוד עולה מן החומר שהוצג כי הייתה בידי הקובל הקלטת המתעדת את המעשים במלואם וכן מתברר כי המערער הודה במעשיו בפני נציב קבילות הציבור עוד בטרם הוגשה הקובלנה. בנסיבות אלה נראה לי כי אפילו ניישם את המבחנים שנקבעו בעניין פלוני על המקרה שבפנינו, יימצא לנו כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים לסטות מהסדר טיעון, בשל פגם משמעותי שנפל באיזון שערך הקובל בין השיקולים הצריכים לעניין. צדק, אפוא, הנשיא (בדימוס) זיילר בקובעו כי העונש המרבי עליו הוסכם בהסדר הטיעון חורג במקרה דנן לקולא, ובאופן משמעותי, מן העונש הראוי למערער, ועל כן, בדין סטה ממנו לחומרא. מאליו מובן כי נוכח גישתי זו, אני סבורה כי יש לדחות גם את טענותיו האחרות של המערער להקלה בעונש. מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני מציעה לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינה של חברתי, השופטת חיות. גם לטעמי, אין בהכרח לגזור גזירה שווה מהעקרונות המכוונים את שיקול הדעת השיפוטי לגבי הסדרי טיעון בעניינים פליליים להסדרי טיעון בהליכי משמעת, וזאת בהינתן התכליות המייחדות כל אחד מהתחומים האמורים, לאור מערכות השיקולים שאינן בהכרח חופפות זו לזו, ונוכח השוני באמצעי הענישה הנהוגים בשתי המערכות. כן מוסכמת עלי הגישה לפיה האינטרס הציבורי מחייב הגנה תקיפה על טוהר מידות בתחום העיסוק ברפואה. השמירה על טוהר המידות בתחום עיסוק זה איננה מסתכמת בדאגה לתקינות פעולתה של המערכת הרפואית ביחסה לרשויות הציבוריות האחרות, ובכלל זה מערכת הבטחון, ובשמירה על אימון הציבור בה. נקיון כפיו של העוסק ברפואה וטוהר פעולתה של המערכת הם תנאי הכרחי גם לקיומה של רמה רפואית-מקצועית ראויה המקרינה במישרין על שלום האדם ועל חיי אדם. לאור כל אלה, נראה לי כי ראוי לאמץ את הגישה העונשית בה נקט כב' הנשיא (בדימוס) זיילר במקרה זה, כפי שניתחה וביארה היטב השופטת חיות. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אין מחלוקת ביני לבין חברתי, השופטת א' חיות, כי מעשהו של הרופא-המערער מעשה נלוז ופסול הוא. רופא הנותן אישור כוזב לפונה אליו על מנת שישמש למטרה כלשהי, ובוודאי לשם השתמטות משירות ביטחון, ראוי אכן לעונש של התליית רשיונו. השאלה היחידה במקרה זה היא האם הייתה הצדקה לסטייה מהסדר הטיעון. בהסדר הוסכם כי המערער יודה במיוחס לו וכי בא-כוח הקובל יבקש להטיל עונש של התליית הרשיון לעסוק ברפואה לתקופה של ארבעה חודשים. בסופו של דבר הוטל עונש של השעייה לתקופה של שנה אחת. בפנינו ביקשו המשיבים לדחות את הערעור. קשה לי לקבל עמדה זו, המוצגת עתה בערעור, כאשר עמדתם הקודמת של המשיבים 2 ו-3 הייתה, כי ניתן להסתפק בעונש של ארבעה חודשי התלייה. מה נשתנה מאז שהושג הסדר הטיעון? אכן, לאור ההלכה שנפסקה בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, מוסמך בית המשפט לסטות מהסדר במקרים חריגים, כאשר הופר האיזון בין עניינו של הנאשם לבין אינטרס הציבור. זאת ועוד, אף אם בית המשפט אינו מקבל את הסדר הטיעון, הרי ככלל הסטייה לא תהיה על דרך פער משמעותי בין העונש המוסכם לעונש שיושת (שם, עמ' 612). והנה בענייננו הוטל עונש העולה פי שלושה על העונש המוסכם. בעוד שלדעת חברתי יישום המבחנים שנקבעו בעניין פלוני מצדיק סטייה מן הכלל, דעתי שונה. אילו נשמעה דעתי היינו מעמידים את העונש על ארבעה חודשי התלייה, כמוסכם בהסדר הטיעון. מכל מקום, אפילו קיימת הייתה הצדקה לסטייה מן ההסדר, הטלת סנקציה העולה פי שלושה על המוסכם מהווה חריגה קיצונית שאין לקבלה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות. רישיונו של המערער יותלה מיום 28.3.2005 למשך שנה. ניתן היום, ‏י"ט אדר א, תשס"ה (28.02.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04109790_V06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il