פסק-דין בתיק ע"פ 10968/03
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 10968/03
ע"פ 11062/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' עדיאל
המערער בע"פ 10968/03 והמשיב
שכנגד:
אבי לב
נ ג
ד
המשיבה בע"פ 10968/03
והמערערת שכנגד:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר
הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.11.03 בת.פ. 1040/02 שניתנו על ידי כבוד
השופטים: א' אמינוף, נ' מוניץ-מנהיים וז' הווארי
תאריך הישיבה:
י"ז בתמוז התשס"ד
(6.7.2004)
בשם המערער והמשיב שכנגד:
עו"ד תמר אולמן; עו"ד
רניה סרונג'י
בשם המשיבה והמערערת שכנגד:
עו"ד אורי כרמל
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
לפנינו
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא א' אמינוף
והשופטים ז' הווארי ונ' מוניץ) אשר הרשיע את המערער, בין
השאר, באינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין,
התשל"ז-1977 (להלן – החוק) ובמעשה מגונה בנסיבות מחמירות,
עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק וכן בחטיפה לשם עבירת מין, עבירה לפי סעיף 374 לחוק.
כן הורשע המערער במספר עבירות תעבורה שהיו כרוכות במסכת מעשיו. בגין הרשעתו במעשים
אלה גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 17 שנות מאסר, מהן 14 שנים לריצוי
בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. כן הפעיל בית המשפט עונש מאסר על תנאי בן שנה אחת
שהיה תלוי ועומד כנגד המערער כך שלמעשה המערער נשלח ל-15 שנות מאסר בפועל. נוסף על
עונש המאסר הורה בית המשפט על פסילת המערער מקבלת או החזקת רישיון נהיגה לתקופה של
שנתיים החל מתום מאסרו וכן הטיל עליו תשלום פיצוי בסך של 15,000 ש"ח לקורבן
העבירה. המערער שהורשע טוען כנגד הרשעתו ואילו המדינה מערערת על קולת העונש.
העובדות
1. בהכרעת דינו קבע בית המשפט קמא כי העובדות
אשר יוחסו למערער בכתב האישום, לפיהן חטף המערער ילדה בת 9, הכניסה לרכבו, הביאה
לביתו ושם ביצע בה עבירות מין קשות, הוכחו מעבר לספק סביר. השתלשלות הארועים,
כעולה מקביעותיו של בית המשפט על פי הראיות שהיו בפניו, היא כמתואר להלן:
ביום 24.1.02 יצאה ב', קטינה בת 9, מביתה
והחלה ללכת לכיוון בית הספר בו למדה. באותו זמן נסע המערער ברכבו ומשהבחין בב'
הסיט את הרכב לכיוונה ועצר בסמוך אליה. המערער ניסה לשכנע את ב' לעלות לרכבו אך ב'
סירבה בתואנה כי היא צריכה להגיע לבית הספר. בשלב זה יצא המערער מרכבו, תפס בכוח
בב', והכניס אותה לרכב בניגוד לרצונה. לאחר מכן הסיע המערער את ב' לביתו תוך שהוא
מאיים עליה כי אם תספר להוריה עליו יהרוג אותה וכן איים כי ישבור את רגליה. המערער
הכניס את ב' לביתו, הפשיט אותה, והחל ללטף אותה. בשלב מסוים החדיר המערער את
אצבעותיו לאיבר מינה של ב' תוך שהוא גורם לה כאב רב. לאחר מכן התפשט המערער
מבגדיו, נשכב מעל ב' והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המערער המשיך במעשיו ככל
הנראה עד שהגיע לסיפוקו ואז איפשר לב' להתלבש ולצאת מהבית.
לאחר שיצאה ב' מהדירה היא מיהרה לבית
הספר ושם סיפרה בבכי למורה שאיחרה "משום שמישהו לקח אותי לבית שלו".
המורה, שהבינה מיד כי לילדה ארע דבר מה חמור, דיווחה למנהל בית הספר על חשדותיה
והמנהל הזעיק את המשטרה ואת אימה של הילדה. בעקבות התלונה נחקרה ב' על ידי חוקרת
ילדים ונבדקה בבדיקה רפואית. חקירתה של הילדה תועדה בקלטת וידיאו ובית המשפט
המחוזי צפה בה, בהתחשב בכך שלא ניתן היה להעיד את הילדה עקב גילה. בית המשפט התרשם
מאמינות גרסתה של הקטינה אשר סיפרה את סיפורה המצמרר באי-רצון ומתוך פחד עמוק שמא
המערער יממש את איומיו כלפיה. את התרשמותו ממהימנות הגרסה ביסס בית המשפט, הן על
צפייה בקלטות והן על דברי חוקרת הילדים, אשר מסרה עדות מפורטת ונחקרה ממושכות
בחקירה הנגדית באשר לאופן חקירת הילדה. את הסיוע הנדרש לגרסת הקטינה מצא בית המשפט
בממצאים הרפואיים שנקבעו בעקבות הבדיקה שנערכה לילדה בסמוך לאחר הארוע. כן מצא בית
המשפט סיוע בהודעה שמסר המערער עצמו במשטרה. לאחר שמלכתחילה הכחיש כל קשר לארוע,
אישר המערער בהודעתו במשטרה כי הביא את הקטינה לביתו ונתן הסבר שאינו מהימן ואינו
משכנע למעשיו. יודגש כי בבית המשפט נמנע המערער מלהעיד בטענה כי הוא עושה כן על פי
עצת עורכות דינו. עוד מצא בית המשפט סיוע לגרסה המפלילה בראיות אודות מצבה הנפשי
של הילדה סמוך לאחר הארוע. לפיכך, הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. בגין הרשעתו
גזר בית המשפט על המערער את העונשים המפורטים לעיל. יצוין כי בהכרעת הדין מתח בית
המשפט המחוזי ביקורת קשה על התנהלות הסניגוריה במהלך שמיעת התיק בפניו אף כי בחן
את טענות הסניגוריה לגופן, התייחס אליהן בפירוט והגנתו של המערער לא קופחה.
טענות הערעור
2. בערעורה על הכרעת הדין העלתה באת כוחו של
המערער, עורכת דין ת' אולמן, אשר לא ייצגה אותו בבית המשפט המחוזי, טענות שונות
כנגד הכרעת הדין. אף כי, לכאורה, היתה עמדתה של באת כוח המערער כי בית המשפט קמא
מתח ביקורת בלתי מוצדקת על התנהגות עורכות הדין שייצגו את המערער, טענה היא מצידה
כי היה בקו ההגנה שנבחר על ידן כדי לקפח את הגנתו. לגופו של הערעור טענה באת כוחו
של המערער, בעיקר, כנגד מהימנות גרסתה של הקטינה. בענין זה טענה כי גרסתה של הילדה
הושפעה משאלות מדריכות של חוקרת הילדים וכי הגרסה הנכונה היא זו שנמסרה על ידי
הילדה בעת שדיווחה לראשונה על הארוע, ויצויין כי באותו שלב לא חשפה הילדה את פרשת
האונס שבוצע בה. עוד טענה, כי לענין הארועים שהתרחשו, יש להעדיף את גרסתו של
המערער במשטרה. בהודעתו במשטרה הודה המערער, לטענתה, בביצוע מעשה מגונה בקטינה,
מעשה שהוא מינורי על פי תיאורו, והוא עולה בקנה אחד – כך הטענה – עם גרסתה
הראשונית של הקטינה. באת-כוחו של המערער טענה עוד כי אין להסיק מסקנה כנגד המערער,
עקב הימנעותו מלהעיד במשפט, כיוון שפעל כך על-פי עצת עורכות דינו.
דיון
3. בחנו את טענותיה המפורטות של הסניגורית
ולא מצאנו בהן ממש. הרשעתו של המערער מבוססת היטב ומעוגנת בחומר הראיות שהיה בפני
בית המשפט קמא. באשר לייצוגו של המערער בפני הערכאה הדיונית, לא נוכל לנקוט עמדה
ביחס להתרשמות הקשה של בית המשפט המחוזי מהתנהגותן של הסניגוריות אשר ייצגו את
המערער בפניו, שכן ענין זה נתון כולו להתרשמותו של בית המשפט ממהלך הדיונים. עם
זאת נעיר כי עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי באות כוחו של המערער לא הותירו אף ראיה
מראיות התביעה ואף שאלה שהתעוררה בלא שהפכו בה. הסניגוריות חקרו בפירוט רב את עדי
התביעה, הביאו עדים מטעם ההגנה בעניינים שהיה בהם צורך ואף שלא לצורך וניסו בכל
דרך לקעקע את מסכת ראיות התביעה. לפיכך, אין לומר כי המערער לא זכה להגנה מלאה
בפני הערכאה ששמעה את הראיות. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהרושם שקו ההגנה אשר בחרה
בו הסניגוריה נועד ליצור מראית עין לכאורית של ניגוד גישות בין המערער לבין עורכות
דינו וזאת, כמהלך טקטי. כך, למשל, לקראת תום פרשת התביעה הודיע המערער על רצונו
להעיד אך אז, לכאורה, נאסר עליו הדבר על ידי עורכות דינו והוא חזר בו כשהוא יוצר
את הרושם שהוא עצמו רוצה להעיד אך הדבר נמנע ממנו על פי עצת הסניגוריות. אולם, כפי
שהצביע בא כוח המדינה בטיעוניו, עולה מן הפרוטוקול כי בפתח פרשת ההגנה הוסבר
למערער על ידי בית המשפט כי המנעותו מלהעיד עלולה לשמש ראיה נגדו והוא השיב על כך
כי "הבנתי היטב את הסברי בית המשפט שהימנעותי מלהעיד יכולה להוות סיוע לראיות
המאשימה, ואני מחליט בכל זאת לא להעיד. אני בוחר לא להעיד ולא להגיד כלום"
(ע' 101 לפרוטוקול). בדומה לכך, לקראת סוף פרשת ההגנה, בישיבת העדויות האחרונה,
ביקש המערער לפטר את עורכות דינו אך כשהוצע לו מינוי עורך דין אחר הוא הודיע כי
הוא מסרב לכך ואמר "רציתי רק לתת פומבי למורת הרוח שלי" (ע' 189
לפרוטוקול). הנה כי כן, שוכנענו כי המערער זכה להגנה מלאה ואין ממש בטענה כי בהליך
שהתנהל קופחה הגנתו.
4. הראיות אשר היו בפני בית המשפט קמא הן
בעלות עוצמה משכנעת שאינה יכולה להותיר ספק סביר ביחס לאשמתו של המערער. בשל גילה
הרך לא הובאה, כמובן, הילדה לעדות בפני בית המשפט אולם התיעוד של חקירתה במצלמת
הוידיאו הוא תיעוד משכנע במהימנותו. בית המשפט עמד על התגובות הגופניות של הילדה
בעת חקירתה, אופן העדות המצביע על פחדה הרב וחששה מפני המערער בכל פעם שהיה עליה להתמודד
עם תיאור המעשים הקשים שבוצעו בה. אין ספק שהילדה מלכתחילה נרתעה מלתאר את מעשה
האינוס עצמו וכי בין היתר היו בחקירה שביצעה חוקרת הילדים גם מספר שאלות מדריכות
שנועדו לגרום לילדה לפתוח את סגור ליבה. עם זאת ההתרשמות הכללית שבית המשפט התרשם,
התרשמות המוצאת חיזוק בתיאור הכולל של החקירה ובנוסח המלא של הדברים שמסרה הילדה,
היא כי הדברים שנשמעו מפי הילדה הם אותנטיים וכי הסיפור נבע ממנה ולא הוכתב או
הושפע ממספר שאלות שנשאלה מתוך חקירה ארוכה וממושכת. גם הטענות שהעלתה באת כוח
המערער כנגד הפסקות שהיו במהלך הקלטת החקירה והעדר תיעוד מספיק באשר למה שהתרחש
במהלך אותן הפסקות מצאו מענה מלא בהסברים שניתנו למה שהתרחש בעת החקירה הן מפי
חוקרת הילדים והן מפי איש המשטרה שהיה ממונה על החקירה. בפסק דינו ציין בית המשפט
קמא כי אף המומחה שהובא מטעם ההגנה כדי להצביע על פגמים שנפלו לכאורה באופן ניהול
החקירה בידי חוקרת הילדים אישר על סמך צפייה בקלטות הוידיאו כי מדובר בילדה שחוותה
"משהו רע", "שהיה משהו לא טוב בדירה" וכי ניכר מהתנהגותה של
הילדה לאחר הארוע כי מדובר בילדה שחוותה טראומה באותו מפגש עם אדם זר בדירה. מעבר
לכך, הילדה סיפקה תיאורים מפורטים אשר חוקרת הילדים התרשמה שהיא לא יכולה היתה
למוסרם אלמלא עברה את אותה חוויה קשה.
5. בשים לב לכך כי הקטינה לא העידה בפני בית
המשפט וגרסתה הובאה לידיעת בית המשפט באמצעות חוקרת הילדים הרי על פי הוראת סעיף
11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 נדרש סיוע בראיה אחרת
על מנת לבסס הרשעה על סמך עדותה. בית המשפט קמא מצא בראיות שהובאו בפניו את הסיוע
הנדרש ושוכנענו כי בחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט מצוי סיוע למכביר אשר יש לו
ערך ראייתי עצמאי אף מעבר לסיוע הנדרש כתמיכה לעדות הקטינה.
ראשית, בפני בית המשפט היו ממצאים
רפואיים המאמתים את גרסת הקטינה. הרופאה שבדקה את הקטינה לאחר הארוע סיכמה את
ממצאי הבדיקה כך: "הדברים שציינתי על מה שנצפה בפורשט אומרים שיכול להיות
שהאזור עבר טראומה כתוצאה מלחץ ממושך, או חוזר שגרם לנפיחות, לגודש כלי הדם ולבצקת
הקלה. זה יכול להיות כתוצאה מחיכוך איבר מין, או אצבעות". המומחה שהובא לענין
זה מטעם ההגנה אישר בחקירתו כי הוא אינו מומחה בקביעת מסקנות מהממצאים הרפואיים
שנמצאו אך הוסיף כי המומחה הטוב ביותר בארץ בתחום של תקיפה מינית של ילדות הינו
פרופ' היס. בעקבות עדותו של מומחה ההגנה הובא פרופ' היס כעד הזמה ובחוות דעתו אישר
כי הממצאים הרפואיים שנמצאו הם ממצאים אופייניים לחבלה בעקבות החדרת גוף זר וכי
אלו ממצאים בעלי משמעות. פרופ' היס תיאר בפירוט כיצד נוצרים הסימנים שנמצאו ואכן,
התיאור האובייקטיבי שמסר תאם את תיאורה של הילדה ביחס למעשים שבוצעו בה. בעדותו
הוסיף כי "ידוע שהחדרת גוף זר מותיר סימני חבלה באזור המזלג האחורי בחלק
התחתון של הפות, שזה האזור השכיח ביותר בו נמצאות אותן החבלות ואכן בבדיקה זה נמצא
ועל הרופא המשפטי להסיק מסקנות ממכלול העובדות. אחד, התלונה של הנאנסת והממצאים
האובייקטיבים בבדיקתה, במקרה זה הממצאים בבדיקה התיישבו עם עיקרי התלונה ולכן אפשר
היה לאמת את התלונה". ראיה שניה אשר מהווה ראיה מסייעת היא התנהגותה של
הקטינה מיד לאחר הארוע, דהיינו, מצבה הנפשי הנסער בהגיעה לבית הספר באותו בוקר,
מצב שאובחן הן על ידי מורתה והן על ידי יועצת בית הספר. בשורה של פסקי דין קבע בית
משפט זה כי מצבה הנפשי של מתלוננת בעבירות מין, כפי שהוא ניכר בה על פי התנהגותה
סמוך לארוע, הינו בגדר ראית סיוע עצמאית לביצוע עבירת המין (ראו ע"פ 1211/96 פלוני נ'
מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 361 - 362 וההפניות הנזכרות שם).
על כל אלה יש להוסיף את ראית הסיוע כבדת
המשקל המצויה בהודעתו של המערער במשטרה. המערער אישר כי ראה את הילדה בדרכה לבית
הספר וביקש ממנה להצטרף אליו לביתו כדי שתסייע לו להוריד סוודר ממדף גבוה בארון,
שאליו לא הצליח לכאורה להגיע ללא סולם. המערער סיפר כי הביא את הילדה לביתו, הרים
אותה כדי למלא את המשימה ואגב כך החליקה הילדה מידיו ואז, לדבריו, "בטעות
נגעתי לה קרוב לחזה" אבל הזיז את ידיו כי "אני ראיתי שאני נוגע לה באיבר
אינטימי". המערער הכחיש בהודעתו זו את המעשים המיניים שהילדה ייחסה לו ועמד
על גרסתו כי מדובר בליטוף מקרי בחזה. לגרסתו, איפשר לילדה מיד לאחר מכן לצאת
מהדירה וללכת לבית הספר. גרסה זו של המערער לא היתה גרסתו הראשונה ובהודעה הראשונה
שמסר במשטרה הרחיק עצמו המערער מזירת הארוע וטען כי בשעות הרלוונטיות היה בספריה.
כאמור, בבית המשפט נמנע המערער מלמסור גרסה ולהחקר. בית המשפט קמא ראה בגרסתו
המאוחרת של המערער במשטרה משום "ראשית הודיה" המהווה סיוע לגרסת הקטינה.
בצדק דחה בית המשפט את סיפורו, כאילו הרים את הילדה להורדת סוודר מהארון והיא
החליקה מידיו בטעות, ואף כינה אותה – "גרסת בדים". הסברו של המערער באשר
לסיבה לעיכובה של הילדה בדרכה לבית הספר והבאתה לדירתו הוא ללא ספק הסבר אבסורדי
שאינו מתקבל על הדעת. כמו כן, חיזוק נוסף מצא בית המשפט גם בשחזור שערך המערער בעת
חקירתו במשטרה ובו אימת את גרסת הילדה ביחס לשהותה בדירתו.
כבר ציינו כי המערער נמנע מלהעמיד את
גרסתו במבחן החקירה הנגדית בבית המשפט והוא תלה את סירובו להעיד בייעוץ המשפטי
שקיבל. אף שהמערער ניסה להציג את אי העדתו כדבר שנעשה למורת רוחו, עולה מן
הפרוטוקול כי המערער הועמד על ידי בית המשפט על המשמעויות המשפטיות שיש בהימנעות
מלהעיד ואף על פי כן הוא בחר בשתיקה. לנוכח ריבוי הראיות המבססות את הרשעתו של
המערער ניתן לקבוע כי גם מבלי שנייחס משמעות להמנעותו של המערער מלהעיד, הוכחה
אשמתו מעבר לספק סביר.
אשר על כן, דין הערעור על ההרשעה
להידחות.
ערעור המדינה
6. עקב הרשעתו בעבירות המיוחסות לו נגזר על
המשיב בערעור המדינה (להלן: המערער) עונש
של 14 שנות מאסר בפועל ו-3 שנות מאסר על תנאי וכן הופעל כנגדו במצטבר עונש מאסר על
תנאי של שנת מאסר אחת, כך שיהיה עליו לרצות תקופה כוללת של 15 שנות מאסר בפועל.
העונש שנגזר על המערער הינו ללא ספק עונש חמור ומשמעותי ואף על פי כן ראתה המדינה
לערער ולבקש מאיתנו להחמיר בעונשו במידה ניכרת. בהודעת הערעור ובטיעוני בא כוח
המדינה, עורך דין אורי כרמל, הודגש כי בית המשפט עמד בגזר דינו על כך כי ניתן היה להטיל
על המערער עונש מאסר של עשרים שנה בגין כל אחת מן העבירות החמורות שהורשע בהן,
עבירת החטיפה ועבירת האינוס, אך אין הוא רואה למצות את הדין עם המערער. בית המשפט
נמנע מלהטיל את העונש המירבי גם בגין אחת העבירות ובין טעמיו לעונש הוסיף:
"הנימוק היחידי לקולא העומד לזכות הנאשם הוא שהוא לא ביצע את
העבירות בהן הורשע באכזריות מיוחדת ואולי גם גילו הצעיר והתקוה שלמרות העבירות
שביצע עד כה ולמרות שלא הודה בהן ולא הביע כל חרטה, הוא לא יחזור בעתיד לבצע
עבירות מן הסוגים שבהן הורשע."
בצדק טען בא כוח המדינה כי אין בנימוקים
אלו לקולא כל ממש. האכזריות שגילה המערער כלפי הילדה טבועה במעשה העבירה עצמו.
המערער חטף ילדה קטנה ותמה בדרכה לבית הספר, הכניסה בכוח לרכבו, הביאה לדירתו,
וביצע בה מעשי אינוס שהם על פי טיבם אכזריים. קשה להתעלם מהאכזריות הטמונה גם
באיום שאיים המערער על הילדה כשאמר לה כי ישבור את רגליה ויהרוג אותה אם תספר
להוריה את אשר עשה לה. המערער תפס בילדה בחוזקה, הפשיטה בכוח, החדיר אצבעותיו לתוך
איבר מינה תוך שהוא מסב לה כאב, התפשט ועמד עירום לפניה ולאחר מכן אחז בחוזקה
ברגליה, פישק אותן והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה תוך שהוא גורם לילדה כאב רב.
במעשיו של המערער בקטינה טבועה אכזריות רבה ופגיעה קשה בשלמות גופה ושלמות נפשה של
ילדה רכה בשנים. לבית המשפט קמא הוגש תסקיר קורבן המתאר את הנזק הנפשי המחריד
שנגרם לילדה, אשר כל אורחות חייה שובשו ועימה השתבשו סדרי החיים במשפחתה. אין צורך
לפרט את האמור בתסקיר הקורבן וניתן להעריך, גם אלמלא ראינו תסקיר זה, כי עקבותיו
של הארוע הטראומטי שחוותה הקטינה לא יימחו שנים רבות.
התמונה המצטיירת ביחס לאישיותו של המערער
היא כי מדובר בעבריין מסוכן, פדופיל שאין זו הרשעתו הראשונה בעבירות מאותו הסוג.
הרשעתו הקודמת של המערער התייחסה לביצוע מעשים מגונים בקטינה בת 5. למרבה הצער,
אין בחומר שלפנינו כל יסוד לתקווה שהביע בית המשפט קמא כי למרות שהמערער לא הודה
בעבירות ולא הביע חרטה בגינן הוא לא יחזור בעתיד לבצע עבירות נוספות מאותו סוג.
הניסיון מלמדנו כי עבריינות מינית בילדים אינה באה לידי ביטוי במעשה בודד אחד אלא
מדובר, בדרך כלל, בדפוס התנהגות החוזר על עצמו (ראו את דברי השופטת דורנר
בע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד
נה(1) 684, 698). פגיעתו הקשה והמכאיבה של המערער בילדה קטנה ורכה בשנים היא מעשה
אשר יש להעניש עליו במלוא חומרת הדין. שיקולי הענישה המקובלים עלינו ובהם ההרתעה
הכללית וההרתעה האישית, שיקולי הגמול וההוקעה בגין חומרת המעשה והסלידה ממנו וכן
שיקולי המניעה המעוגנים במסוכנותו של העבריין מחייבים כי נטיל על המערער עונש כבד
ביותר. העונש שנגזר על המערער בבית המשפט קמא, ככל שהוא חמור, רחוק מהעונש המירבי
שניתן לגזור עליו בגין כל אחת מהעבירות שהורשע בהן. בנסיבות כאלו, העונש המירבי
שניתן להטיל בגין אחת העבירות הוא אכן אמת מידה ראויה לגזירת עונשו של המערער.
לפיכך, ראינו להתערב ולהחמיר בעונשו של
המערער למען יראו וייראו כל המבקשים לשלוח ידם אל גופם ונפשם של ילדים וילדות
קטנים העוברים לתומם ברחוב ולהעמיד את העונש על 20 שנות מאסר בפועל. עונש המאסר על
תנאי שהופעל ירוצה בחופף, יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
ש
ו פ ט ת
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' עדיאל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת
ד' ביניש.
ניתן היום, י"ז באב התשס"ד
(4.8.2004).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03109680_N06.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il