עופר שלמה חסון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10960/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10960/03 ע"פ 393/04 ע"פ 570/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערער בע"פ 10960/03: המערער בע"פ 393/04: המערער בע"פ 570/04: עופר שלמה חסון אברהם חסון משה יצחק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 30.11.03, בתיק פ"ח 5086/02, שניתנו על ידי כבוד השופטים: מ' נאור, מ' ארד, ע' חבש תאריך הישיבה: כ"ט באדר א' תשס"ה (10.3.2005) בשם המערער בע"פ 10960/03: בשם המערער בע"פ 393/04: בשם המערער בע"פ 570/04: עו"ד יובל נחמני עו"ד חנן רובינשטיין עו"ד אילן קיסרי בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד דניאלה ביניש גב' אדווה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מבוא המערערים, משה יצחק (להלן: "משה"), אברהם חסון (להלן: "אברהם") ועופר חסון (להלן: "עופר"), הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות של חטיפה לשם כליאה, סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות וכליאת שווא. משה הורשע גם בעבירות שוד, אינוס, מעשה סדום, והחזקת נשק שלא כדין. גם אברהם הורשע בעבירת שוד, וביחד עם עופר הורשעו השניים בעבירות נוספות – חטיפה למעשה זנות והבאת אדם לעיסוק בזנות. בעקבות הרשעתם נדון משה ל-15 שנות מאסר, אברהם ל-10 שנות מאסר, ועל עופר הושתו 9 שנות מאסר. בערעורים שבפנינו משיגים המערערים כנגד הרשעתם, ולחלופין, כנגד העונש. 2. האישום על פי גרסת המשיבה, כפי שהובאה באישום הראשון שבכתב האישום, העסיקו אברהם ועופר במהלך השנים 2001 עד 2002 נשים בזנות. בחודש אפריל 2002 הם קשרו עם נאשם אחר בפרשה זו, שלום ביטון (להלן: "שלום"), להזמין אישה העוסקת בזנות לבית מלון במטרה לחטוף אותה. בעקבות כך הזמינו שלום ואברהם חדר בבית מלון בבת-ים, ובעוד האחרון מקיים יחסי מין עם אותה אישה (להלן: "אולגה"), הסתתר שלום בארון הנמצא בתוך בחדר. לבסוף, יצא שלום מהארון וביחד עם שותפו הם נטלו את תיקה של אולגה ורוקנוהו מתוכנו, ולאחר מכן הסיעו את אולגה לתחנת דלק סמוכה, שם המתין להם עופר ברכבו, והחבורה המשיכה בדרכה לירושלים כשאולגה מבוהלת ובוכה. מכאן, ובמשך כשלושה שבועות, כפו אברהם ועופר את אולגה לעסוק בזנות. 3. לטענת המשיבה, חש שלום מקופח מכך שלא שותף ברווחים שהפיקו אברהם ועופר מהעסקתה של אולגה בזנות, ועל כן החליט לחטוף אותה מידיהם ולשדוד אותם. שלום שיתף את משה בסוד תוכניתו, והם צירפו אליהם אדם נוסף – סלים ערביד (להלן: "סלים"). השלושה הגיעו לביתו של עופר בירושלים, ומשה וסלים הכו אותו תוך שהם דורשים ממנו לשלם להם כספים ולמסור היכן מצויה אולגה. אברהם ועופר נתנו לתוקפיהם סכום של 4,000 ₪, ובעת שמשה הסיע את אברהם כדי להביא סכום נוסף של 10,000 ₪, הצליח אברהם להימלט ולהזעיק את המשטרה. לבסוף, אילצו שלום וסלים את אולגה לנסוע עמם, ואליהם הצטרף משה שהמתין בתחנת דלק סמוכה (אישום שני). 4. בהמשך, הציע משה לאנשים שונים לקנות את אולגה, ומשנואש מכך הציע אותה לאברהם ועופר כדי שיעסיקוה. אלה האחרונים נתנו את הסכמתם לכך, ואף התחייבו לשלם תמורתה סכום של 5,000 ₪, ולשתף את משה ברווחים שיתקבלו מהעסקתה (אישום שלישי). עוד נטען, כי מאז נחטפה אולגה מידיהם של אברהם ועופר ועד שהוחזרה להם, היא הוחזקה על ידי משה בדירתו ברמלה, שם כפה עליה מערער זה את עצמו, וביצע בה עבירות מין רבות אשר כללו אינוס ומעשי סדום (אישום רביעי). לבסוף נטען, כי בחיפוש שנערך בביתו של משה ברמלה, נמצא שהוא מחזיק באקדח, שתי מחסניות וכדורים שלא כדין (אישום חמישי). 5. הערעור כנגד ההרשעה שניים הם האדנים עליהם נשענת הרשעתם של המערערים: עדותם של אולגה וסלים. אולגה היא אזרחית רוסיה, שהגיעה לישראל תוך שימוש במסמכים מזויפים, כדי לעסוק בזנות. על רקע זה ניתן להבין גם את המצוקה בה היתה נתונה ואת חששה לפנות למשטרת ישראל, חרף התלאות שהיו מנת חלקה כאשר הפכה לכדור משחק בידיהם של סוחרים בבני-אדם. עם זאת, נראה כי אף שנחטפה על ידי אברהם ועופר, יחסם של אלה אליה היה טוב, ועל כן, כאשר גברה על חששותיה והתייצבה לראשונה במשטרה כדי להתלונן ולספר את הקורות אותה, היא נעתרה לבקשתם של אברהם ועופר שלא לחשוף את פרשת חטיפתה הראשונה על ידם. אולם, לבסוף גוללה אולגה בפני החוקרים את הפרשה כולה, והערכאה הראשונה, לה היה היתרון להתרשם באופן ישיר ובלתי-אמצעי מהעדים המופיעים בפניה, קבעה כי גרסתה של אולגה ראויה לאמון, ובלשונה: "עדותה של אולגה, כנה ואמינה. אולגה העידה בשטף ובהתרגשות. היא תיארה את האירועים באופן כרונולוגי ומפורט. מדי פעם, מיררה בבכי ... ונאלצה לשתות מים כדי להירגע. ניכר היה שהיא משתדלת לדייק בדבריה ולא להגזים. היא הדגישה, כי לאחר החטיפה יחסם של [אברהם ועופר] היה טוב ודיברה בשבחם, כן ציינה כי [סלים] לא נגע בה ולא עשה לה דבר" (עמ' 10 להכרעת הדין). "... אנו סבורים, כי התנהגותה האמורה של אולגה ובכללה היענות לבקשת [אברהם ועופר] לא להעיד על חלקם בחטיפתה, ולומר כי הייתה עדה לתקיפתם וכן אי-גילוי שמה האמיתי, איננה בלתי מוסברת ... ואין בה כדי לערער את אמינותה. השתכנענו כי אולגה העידה אמת, תיארה את שאירע בדייקנות ובפירוט וידעה לאבחן בין הנאשמים השונים ומעשיהם" (עמוד 11 להכרעת הדין). 6. גרסתה של אולגה לא שימשה ראיה יחידה כנגד המערערים, וכאמור הרשעתם ניצבת על אדן נוסף – עדותו של סלים. הוא נקרא להעיד מטעם המשיבה לאחר שנשפט על חלקו בפרשה והחל לשאת בעונשו. בית המשפט המחוזי התרשם כי סלים עשה מאמץ במהלך עדותו לסייע בהגנתו של משה, והתרשמות זו מקורה ב"שכחה" שתקפה את העד שעה שנתבקש לחזור על פרטים מפלילים אותם מסר בחקירתו. בעקבות כך, הוכרז סלים כעד-עוין, ובית המשפט החליט בסופו של יום להעדיף את הגרסה שמסר העד במשטרה, בעיקר משום שזו משתלבת היטב בגרסתה של אולגה. סלים תיאר את נסיעתו בחברתם של שלום ומשה לירושלים, את תקיפתם של אברהם ועופר על ידי משה, ומשאלה ביקשו להגיב, התערב סלים עצמו והכה אותם. כמו כן, אישר סלים בעדותו את גרסתה של אולגה לפיה לאחר שנחטפה בשנית הובלה לבית מלון בבת-ים, ובהמשך הוצעה לקונים בחיפה, עד שלבסוף חזר משה והציעה לאברהם ועופר. על גרסה זו של סלים אמר בית המשפט המחוזי את אלה: "הודעתו של [סלים] במשטרה סדורה ומפורטת. היא מתארת באופן שוטף וכרונולוגי את האירועים. היא עולה בקנה אחד עם עדותה המשכנעת של אולגה. בעדותו בבית המשפט ניסה כאמור [שלום] לחזור בו מחלק מהדברים, אך בחקירתו הנגדית בידי בא-כוח המאשימה, חזר ואמר כי דבריו במשטרה היו דברי אמת, התרשמנו כי גרסתו המאוחרת של נאשם 3 היא גרסה מאוחרת, משופצת ובלתי מהימנה שהוצאה כדי לרצות את [משה] ולנסות למזער את 'הנזק' מהודעתו במשטרה. מטעמים אלה סבורים אנו כי יש להעדיף את גרסת [סלים] במשטרה ולדחות את דבריו בבית המשפט ככל שאינם מתיישבים עמה" (עמ' 16 להכרעת הדין). 7. החלטתו של בית המשפט המחוזי לתת אמון בעדותה של אולגה, ובדברים שנרשמו מפיו של סלים במהלך חקירתו, היא הכרעה שבעובדה, וגם לאחר שבחנתי, וחזרתי ובחנתי את הכרעת הדין וטענות באי-כוח המערערים, לא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותנו. אדרבא, נדמה כי גם בעדותם של המערערים עצמם יש יותר מאשר חיזוק לגרסתה של אולגה. כך לדוגמה היא עדותו של משה, אשר אישר את נסיעתו לירושלים למפגש עם אברהם ועופר, וכן שבאותו מפגש נאלץ היה להכות את אברהם. עם זאת, טען משה, כי מטרת הנסיעה היתה לגבות חוב שאברהם ועופר היו חייבים לשלום, והוא כלל לא ידע כי מטרת חברו היתה לחטוף את אולגה. גרסה זו לא קנתה אחיזה בלב השופטים המלומדים של בית משפט קמא, וכיצד ניתן היה לסבור אחרת, לנוכח העובדה שאולגה נותרה בחזקתו של משה, ובימים הבאים הוא אף הציע אותה לאחרים לקנותה ממנו. לאותה מסקנה מובילה גם העובדה שמשה ראה את עצמו חופשי לעשות באולגה ככל העולה על רוחו, ובכלל זה גם ביצוען של עבירות מין רבות בגופה. להשקפתי, נסיבות אלה מצביעות על משה כמי שהיה מעורב, אם לא לומר הגורם הפעיל והעיקרי, בחטיפתה של אולגה, ומכאן, ובניגוד להשקפת בא-כוחו המלומד של מערער זה, עו"ד קיסרי, סבורני כי הרשעתו בדין יסודה. 8. גם בעדותו של אברהם כלולים פרטים רבים המסלקים כל ספק בדבר חלקו בפרשה. הוא אישר את קיום מפגשו הראשון עם אולגה בבת-ים, אף שטען כי המתלוננת נסעה עמם מרצונה לאחר ששוכנעה לעבוד בזנות עבור עופר. הוא גם אישר את המפגש האלים עם משה, שלום וסלים, וכן את ההצעה החוזרת להעסיק את אולגה, הצעה שנעתר לה, אף שטען כי עשה זאת רק כדי לחלצה מידיהם של אלה שהחזיקו בה עד אז. גרסה דומה נשמעה גם מפיו של עופר, ועל כן לא נותר לי אלא לחזור על מה שכבר הבהרתי, כי בהרשעתם של המערערים כולם, לא נפל פגם באשר בפני בית המשפט הונח מארג של ראיות שבמרכזו עדותה של אולגה, ומשתלבים בה היטב גם גרסותיהם של סלים והמערערים, אף שהאחרונים עשו הכול כדי למזער את חלקם בפרשה ולהעביר את נטל האשם לאחרים. 9. הטענה בדבר הגנה מן הצדק נגד אברהם ועופר הוגש כתב אישום גם בתיק אחר (ת.פ.ח. 5049/02 של בית המשפט המחוזי בירושלים – להלן – "התיק הראשון"), שגם בו יוחסו להם עבירות של סחר בבני אדם לצורך עיסוק בזנות, והבאת אדם לעיסוק בזנות. לעופר יוחסה גם עבירה של כליאת שווא. בתאריך 7.11.02, מספר שבועות לפני הגשתו של כתב האישום נושא הערעור שבפנינו (12.12.02), הודיעו הצדדים בתיק הראשון לבית המשפט, כי הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הודו אברהם ועופר בעובדות אשר יוחסו להם. המשיבה עתרה מכוח אותו הסדר, לגזור לאברהם שנתיים מאסר ומאסר על-תנאי, בעוד שבעניינו של עופר טענו הצדדים כל אחד על פי הבנתו. בא-כוחו של עופר ביקש לדחות את הטיעון לעונש בעניין שולחו למועד אחר, בעוד שאברהם ובא-כוחו ביקשו לקיים את הטיעון לעונש כבר באותו יום, וכך היה. ביום 13.11.02 נדון אברהם ברוב דעות ל-24 חודשי מאסר ו-24 חודשי מאסר על-תנאי. שופט המיעוט סבר כי יש לגזור לאברהם 6 שנות מאסר, מתוכן 4 שנים בפועל והיתרה על-תנאי. לעניינו של אברהם נוסיף, כי עד למתן גזר הדין לא הביאה המשיבה לידיעתו את כוונתה להגיש נגדו כתב אישום נוסף, שכאמור, הוגש בחודש דצמבר 2002. עניינו של עופר שונה מעט, הואיל וגזר הדין בעניינו ניתן ביום 27.1.03, היינו, לאחר הגשתו של כתב האישום הנוכחי. בית המשפט המחוזי גזר לעופר 5 שנות מאסר ושנה מאסר על-תנאי. כמו כן נגזר לעופר, ברוב דעות, קנס בסך 10,000 ₪, בעוד ששופט המיעוט היה בדעה כי יש להעמיד את הקנס על סכום של 100,000 ₪. באי-כוחם של אברהם ועופר טענו בפנינו כי המשיבה נהגה שלא בתום-לב, כאשר במהלך המשא ומתן בין הצדדים, ואף בעת הצגתו של הסדר הטיעון בפני בית משפט קמא, היא לא הזהירה את המערערים כי עומד להיות מוגש נגדם כתב אישום נוסף. להשקפת באי-כוחם של אברהם ועופר, נכון להגדיר את התנהגות המשיבה כ"בלתי נסבלת" וכזו שהיתה כרוכה בה התעמרות במערערים, ועל כן נכון היה להורות על זיכוים. מנגד, טענה המשיבה, כי אכן ראוי היה להביא לידיעת המערערים את הכוונה להגיש נגדם כתב אישום נוסף, אולם היא גם הוסיפה ואמרה, שלפחות בכל הנוגע לתקופת המשא ומתן שבין הצדדים, יש בפיה הסבר חלקי. לטענתה, עד לסוף חודש אוקטובר 2002 טרם היו ראיות מספיקות לעבירת חטיפתה של אולגה בידי המערערים, וזאת מן הטעם הפשוט שעד אז מילאה אולגה את בקשתם של אברהם ועופר, ונמנעה מלחשוף את חלקם באותה חטיפה. אולם, גם אם יש בהסבר זה כדי ליישב את מחדלה של המשיבה עד לסוף חודש אוקטובר 2002, קשה להבין מדוע לא גילתה למערערים את תוכניתה להגיש כתב אישום נוסף, בימים הנוספים שחלפו ממסירת גרסתה החדשה של אולגה ועד להצגתו של הסדר הטיעון בבית המשפט. כך או כך, הסברה של המשיבה בוודאי שאין בו כדי להניח את הדעת בעניינו של עופר, שכאמור, עונשו נגזר רק בחודש ינואר 2003. העולה מהאמור הוא, שיש ממש בטרוניית המערערים לעניין מחדלה של המשיבה. אולם זהו רק פן אחד של המטבע. הפן האחר מקורו במחדליהם של המערערים עצמם. החקירה בפרשה השנייה שיוחסה להם החלה חודשים ברבים לפני שגובש הסכם הטיעון בתיק הראשון, ועובדה היא שהם לא טרחו לחשוף סוד זה באוזניהם של סנגוריהם, ולפחות לא היתה בפני בית משפט קמא ראיה שהם נהגו כך. מכאן עולה, שבידי המערערים היתה פתוחה הדרך לעתור לצרף את התיק הנוסף למסגרת הענישה בתיק הראשון, ומטעמים השמורים עמם הם בחרו להימנע מכך. זאת ועוד, עופר, שכאמור, גזר הדין בעניינו ניתן בחודש ינואר 2003, יכול היה בעקבות הגשתו של כתב האישום הנוסף, לפנות לבית המשפט ולבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו, אולם הוא לא נהג כך, ולפיכך הוא בבחינת מי שמבקש ליהנות משני העולמות – להותיר את גזר הדין המתון בתיק הראשון על כנו, ולעתור לזיכויו מהתיק השני, אף שלו עצמו היה חלק מכריע בכך שכתב האישום השני לא נלקח בחשבון במסגרת הענישה בתיק הראשון. עם זאת ראוי להבהיר, כי אין דין מחדלם של המערערים כדין מחדלה של המשיבה. גם אם המערערים נטלו על עצמם סיכון במודע כאשר לא חשפו בפני סנגוריהם את קיומה של חקירה בפרשה נוספת, מתוך תקווה שלא יוגש נגדם כתב אישום שני, אין המשיבה, כרשות האמורה לסייע בידי בית המשפט לעשות צדק, רשאית להתנהג כפי שנהגה במקרה הנוכחי. למשיבה לא עומדת הזכות לנקוט בתכסיסנות ולא בטקטיקה כזו או אחרת, באשר אופיו של הסכם הטיעון המתגבש עם נאשם, הוא גם חוזי, ולפיכך על המשיבה לנהוג בתום לב במהלך המשא ומתן הקודם לגיבושו, וגם בעת ביצועו. משהמשיבה לא נהגה כך, שוב אין מנוס מלקבוע כי חטאה במחדל, אולם מכאן ועד לקביעה כי עקב מחדל זה ראוי היה לזכות את המערערים – הדרך ארוכה. 10. גידרה של ההגנה מן הצדק הותווה בפסק-דינו של השופט ד' לוין בע"פ 2910/03 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221, 370: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק" ... נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול-דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם ... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי-אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". באותה סוגיה עסק גם כב' השופט י' קדמי בבג"ץ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(1), 529, 544: "עומדת בבסיסה של ה'הגנה-מן-הצדק' - אם כבסיס לטענת 'הגנה' ואם כבסיס להקמת 'מניעות' בפני הגשת כתב אישום - התנהגות 'שערורייתית' מצידה של הרשות; ואין די בכך שהרשות נוקטת שיטת חקירה "נפסדת", ואפילו מביאה אותה שיטה לפסלותן של הראיות המושגות באמצעותה. פסלות האמצעי לעניין כשרות הראיות המושגות באמצעותו לחוד, ונפסדות האמצעי כגורם המקים מניעות להגשת אישום לחוד, ואין האחד משליך בהכרח על רעהו. 'הגנה-מן-הצדק' הצומחת מהתנהגות 'בלתי נסבלת' של הרשות מבטאת את נקיעת הנפש הציבורית מפני הנקיטה באותו קו של התנהגות; כאשר נקיעת הנפש משקפת לא רק סלידה מאותה התנהגות, אלא גם חשש מפני הפיכתה לנורמה. ההגנה מכוונת לא רק להוקיע את ההתנהגות הפסולה של הרשות ולחנך ולרסן את העושים במלאכת אכיפת החוק, שלא לפגוע בזכויות היסוד של הפרט לחקירה ולמשפט הוגנים, אלא גם להתריע מפני הסכנות הכרוכות באותו קו התנהגות לזכויות היסוד של הפרט במקרים אחרים, ולהשמיע באזני הרשות התראה חמורה מפני חזרה על אותה התנהגות בעתיד". (וכן ראו ע"פ 4505/02 איתמר בורוביץ ואח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). (וכן ראה ע"פ 4855/02 איתמר בורוביץ ואח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). האם ניתן להגדיר את מחדלה של המשיבה בעניינם של אברהם ועופר כ"התנהגות בלתי נסבלת" או "התנהגות שערורייתית", סבורני, כי התשובה היא שלילית. אכן, ראוי היה שהמשיבה תנהג בדרך שונה ותעמיד את המערערים על כוונתה להגיש כתב אישום נוסף, ולו נהגה כך אפשר שהמערערים היו מכלכלים את צעדיהם בדרך אחרת. אולם, כפי שכבר הסברתי, דבר קיומה של החקירה הנוספת לא נעלם מעיניהם של המערערים, ולו ביקשו, באמת ובתמים, שלא להיקלע לתוצאה בלתי הפיכה, יכלו הם או סנגוריהם לשאול ולברר אצל המשיבה כיצד היא עומדת לנהוג עם תיק החקירה הנוסף המתקיים בעניינם. לפיכך, גם אין להגדיר את התנהגות המשיבה כהתנהגות שערורייתית ששינתה את מצבם של המערערים באופן קיצוני לרעה או שגרמה להם עיוות דין, באשר לכל היותר מדובר בהתנהגות לא-ראויה, ומוטב כי המשיבה תימנע ממנה בעתיד. העולה מכל האמור היא כי גם דינה של הטענה בדבר הגנה מן הצדק להידחות. 11. הערעור כנגד העונש במהלך הדיון בבית משפט קמא היו הכול שותפים לדעה, כי התקלה שיצאה מתחת ידה של המשיבה, כאשר לא העמידה את אברהם ועופר על כוונתה להגיש נגדם כתב אישום נוסף, צריכה לקבל ביטוי לפחות בדרך הענישה. בא-כוח המשיבה טען, כי נכון לראות בפרשות שנדונו בשני התיקים כפרשה אחת, ו"להטיל עליהם עונש מאוחד כך שלא ייפגעו מכך שההליכים נוהלו בנפרד" (ראו עמ' 10 לטיעונים לעונש). גישה זו אומצה בפועל על ידי בית משפט קמא אם כי בנוסח מעט שונה, לאמור (ראו עמוד 8 לגזר הדין): "בגזר דין זה לא נזקוף לחובתם של הנאשמים את האישום הקודם, אלא נתייחס רק למעשים בהם הורשעו כאן, תוך שאנו מאמצים את עמדת שני הצדדים, כי העונש שיוטל יפוצה בחפיפה". אותה תקלה של המשיבה לא היתה העניין היחיד עליו נדרש בית המשפט המחוזי לתת את דעתו, הואיל ולאחר הכרעת הדין הוצג בפניו הסכם אליו הגיעו באי-כוחם של המשיבה ושל עופר, ובגדרו עתרה המשיבה לגזור לעופר 5 שנות מאסר, כאשר מחציתן תהא חופפת לעונש מאסר קודם שהוא ריצה, בעוד שהסנגוריה עתרה להסתפק במאסר של שנתיים וחצי בלבד. הסכם זה הוא חריג, הואיל ואין הוא ממין הסכמי הטיעון המובאים לעיתים קרובות בפני בתי המשפט, והמתגבשים בטרם החלה שמיעתן של הראיות או במהלכה. באותם מקרים, ובמיוחד כאשר טרם החלה שמיעת עדי התביעה, רב הנסתר מעיני בית המשפט על הנגלה. על כן, ניתן משקל רב לשיקול דעתם של גורמי התביעה, שהרי הנחת המוצא היא שגורמים אלה, האמורים להגן על אינטרס הציבור, מכירים את חומר החקירה על בוריו, ועל כן הפשרה אליה הגיע עם הנאשם היא כורח המציאות. לעיתים אותו כורח נובע מקשיים העומדים בדרכה של התביעה להוכיח את כתב האישום כלשונו, ולעתים אותו כורח הוא תולדה של שיקולים אחרים, כמו חסכון בזמן שיפוטי, הרצון למנוע את העדתו של קורבן העבירה, ונסיבות חריגות ויוצאות דופן של הנאשם עצמו. אולם זה אינו השיקול היחיד בגינו נוהגים בתי המשפט, על דרך הכלל, לכבד הסכמי טיעון. שיקולים נוספים הם החלטתו של נאשם למחול על חזקת חפותו ללא שמיעתן של ראיות, וצפייתו כי עקב אותה הודיה בה גלומה גם הבעת חרטה, יטה לו בית המשפט חסד, ואף שהוא אינו מחויב להסכם הטיעון, הוא יאמץ אותו. שיקולים אלה ועוד אחרים אותם לא מניתי, אינם מתקיימים בהסכם שהוצג לבית המשפט המחוזי בעניינו של עופר. מערער זה לא הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וגם כאשר הוכרעה הכף לחובתו התרשם שירות המבחן כי הוא רואה את עצמו כקורבן שעל כורחו הפך ממתלונן לנאשם. גם השיקולים האחרים התקפים לעניינו של הסכם טיעון "רגיל", אינם מתקיימים בעניינו של עופר. הוא לא תרם דבר לחסכון בזמן שיפוטי, הוא לא חסך מהמתלוננת את עדותה בבית המשפט ואת החקירה הנגדית הלא פשוטה בפניה נאלצה לעמוד, וגם בנסיבותיו האישיות לא מצאתי דבר חריג שהצדיק הקלה בעניינו. אולם את העיקר אני רואה בכך, שבמקרה הנוכחי לא היה למשיבה יתרון כלשהו על בית המשפט, שהרי בפניו נפרסה התמונה בשלמותה, כאשר כל אחד מהצדדים בוחר להדגיש בה את מה שנראה בעיניו כעיקר. בנסיבות אלו נכון לומר, כי כאשר הסכמי טיעון המתגבשים לפני הכרעת הדין, אין בהם כדי לחייב את בית המשפט לגזור את העונש המוצע על ידי הצדדים, מקל וחומר שהוא לא היה מחויב להסכם שהוצג בעניינו של עופר. במצב זה, וכדי שלא להותיר את שיקוליה של המשיבה לוטים בערפל, נתבקש בא-כוח המשיבה להבהיר מה הניע את שולחתו להביא את ההסכם בעניינו של עופר בפני בית המשפט, ואלה הנימוקים בהם נקב (ראו עמוד 13 לטיעונים לעונש): "[עופר], לשיטתנו, היה פחות דומיננטי בביצוע העבירות ביחס ליתר הנאשמים, ובעיקר ביחס ל[אברהם] ... הרושם שנוצר מעדותה של המתלוננת הוא שגם היה אנושי כלפיה במהלך אותה תקופה. מלבד פסק הדין האחרון, עברו קל הרבה יותר. זאת למעשה היתה ההסתבכות הרצינית הראשונה שלו עם שלטונות החוק ... הבנו ש[עופר] יביע חרטה, ונתנו משקל גם לעניין זה". על כל אלה אמר בית המשפט המחוזי (ראו עמ' 11 לגזר הדין), כי לא עלה בידי המשיבה "להציג הנמקות ממשיות לעריכת ההסדר בעיתוי זה. על כן, אין הוא יכול להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט". מסקנה זו של הערכאה הראשונה נכונה היא מאותם טעמים אותם כבר מניתי, לאמור, שיקוליה של המשיבה הם מן הסוג שאותם יכול היה בית המשפט לקבל או לדחות לנוכח הראיות שהובאו בפניו, ומבחינה זו לא היה למשיבה יתרון כלשהו עליו. כך הוא המצב ביחס לחלקו של עופר בפרשה, וכך היא העובדה שנלמדה מפיה של אולגה שמערער זה נהג בה באופן אנושי יותר משותפיו. מאידך, כיצד ניתן להתייחס בכובד ראש להבעת החרטה, כאשר גם לאחר הרשעתו, וכפי שכבר הדגשתי, הוסיף עופר לראות את עצמו כקורבן ולא כנאשם שזה לא מכבר הורשע בפלילים. לא מצאתי ממש גם בטענת בא-כוחו של עופר בפנינו, לפיה לנוכח ההסכם שהוצג בבית המשפט המחוזי, ויתר עופר על מה שהוגדר כ"זכות מזכויותיו, קרי, על הזכות לטעון לעונש באופן חופשי, ובכלל זה, לדוגמא, על הטענה כי בנסיבות החריגות המקובלות בטענת ההגנה מן הצדק, לא יהיה זה ראוי להענישו כלל, בעונש מצטבר על העונש שנגזר לו בתיק הקודם". דא עקא, עיון בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא (ראו הטיעונים לעונש, החל מעמוד 29) מלמד, כי באת-כוחו של עופר דאז, טענה בשם שולחה ארוכות, תוך שהיא מדגישה את חלקו הקטן-יחסית בפרשה ואת הדומיננטיות של אברהם; את דבריה של אולגה בשבח יחסו של עופר אליה, ואפילו את אותן עובדות עליהן התבססה הטענה של הגנה מן הצדק טרחה הסנגורית לפרט בהרחבה (ראו עמ' 31 ואילך). לנוכח כל האמור, סבורני כי ההסכם אליו הגיעו הצדדים בעניינו של עופר, לא כבל את ידי בית המשפט, ובוודאי שלא היה מקום להתייחס אליו כאל הסדר עליו חלים הכללים אותם קבעה הפסיקה בסוגיית הסכמי-הטיעון. מכאן שבית המשפט היה רשאי לגזור את הדין על פי מכלול הנתונים שהובא בפניו, ובכללם המלצתה של המשיבה. כך הוא נהג, וגם משלא מצא מקום לאמץ את העונש המוצע, אינני סבור כי נתפס לתוצאה שגויה. 12. בטרם אגש להכריע בערעור על העונש, נכון להאיר פן נוסף של אותו הסכם טיעון חריג, והכוונה לעמדה בה נקטה המשיבה ביחס להסכם בפנינו. בניגוד לעמדתה בערכאה הראשונה, תמכה באת-כוחה המלומדת של המשיבה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, והשאלה היא אם ראוי היה שתנקוט בעמדה זו או שתישאר דבקה בהסכם הטיעון כלשונו. בשאלה זו היו קיימות גישות נוגדות, ולאחרונה עסק בכך פסק הדין שניתן בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ ואח' (טרם פורסם). אולם, לא ראיתי מקום להידרש לכל אלה בערעורים שבפנינו, הואיל וגם אם היתה חוזרת המשיבה על העמדה שהציגה בבית המשפט המחוזי, לא הייתי מציע כי נשנה מהעונש. אבהיר את דברי. כאמור, על הכל מוסכם כי יש לראות את שני התיקים בהם הועמדו אברהם ועופר לדין, כמסכת אחת. כך עשיתי גם אני, וזו התמונה המצטיירת. בחודש יולי 2001 קנו מערערים אלה אישה תמורת 6,500 דולר, כלאו אותה והעסיקוה בזנות, ולבסוף מכרו אותה לאחר. בחודש אפריל 2002, חטפו אברהם ועופר את אולגה, ואת קורותיה של אישה זו כבר תיארתי בהרחבה. אולם, לא רק באלה חטא עופר. בחודש יוני 2001 הוא קנה אישה נוספת והעסיקה בזנות, ולאחר מכן הוא מכר את אותה אישה לאחר, ושב וקנה אותה כדי להעסיקה בזנות במשך מספר חודשים. אירוע דומה בו היה מעורב עופר התרחש בחודש מרץ 2002. הפעם הוא קנה אישה תמורת סכום של 5,000 דולר והעסיקה בזנות. עינינו הרואות, כי במהלך השנים 2001 ו-2002 סחרו אברהם ועופר בנשים, משל היו אלו טובין שהחליפו ידיים לעיתים מזומנות, וכל אחד בתורו העסיקן בזנות, וגרף לכיסו את חלקו הארי של האתנן. תופעה בזויה ונתעבת זו, שהפסיקה הגדירה אותה לעיתים כסחר-עבדים מודרני, שלובים בה לעיתים קרובות תופעות לוואי נוספות, כמו כליאתה של הקורבן, וניצול מיני המלווה אף באלימות קשה. על תופעה זו אמרתי בעבר את אלה: "... את הסחר בנשים יש לראות בראש ובראשונה ככזה הפוגע בזכויות יסוד של אדם, הואיל והוא שולל מהאישה את חרותה ורצונה, רומס את כבודה עד עפר, משעבד אותה לשגיונותיו של הסרסור, והופך אותה נתונה לחסדיו עד אשר יחזיר לעצמו את "השקעתו" בתוספת רווח נאה. עד כמה הופכת חרותה של האישה לדבר ערטילאי, מלמדת התופעה שהסרסור רואה באישה שרכש אובייקט זמין לעבירות מין המבוצעות על ידו, ואם מעזה הקורבן להביע תרעומת או להתנגד, היא זוכה לתגובה אלימה עליה תתקשה להתלונן בפני רשויות החוק, הואיל והיא שוהה בישראל שלא כדין, ו..... בזהות שאולה" (ע"פ 3204/03, 3213/03 יעיש בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 543). אולם, לא רק בסחר בנשים והעסקתן בזנות חטאו אברהם ועופר, הואיל ונראה כי עבריינותם עלתה מדרגה, כאשר תכננו וביצעו את חטיפתה של אולגה, אותה הם הובילו על כורחה לירושלים והעסיקוה בזנות. וכך הפכה אישה אומללה זו לכדור משחק בידיהם של המערערים וחבריהם שנלחמו זה בזה כדי להחזיק בה, ככל הנראה, מתוך אותו שיקול שהיא מהווה "סחורה" אותה ניתן למכור או להשכיר לאחר ובדרך זו לגרוף לכיסם סכומי כסף ניכרים. כל האמור עד כה נכון גם למערער הנוסף בפרשה הנוכחית - משה, אולם להשקפתי, חומרת מעשיו של זה גדולה לאין שיעור מחומרת מעשיהם של המעורבים האחרים בפרשה. משה לא הסתפק בחטיפתה של אולגה תוך הפגנת אלימות קשה, וגם לא הסתפק בניסיונות למכור אותה או להשכירה לאחרים, אלא שבמשך כ-20 ימים ביצע בה עבירות מין רבות חרף התנגדותה ומחאותיה. לפיכך, ראוי היה מערער זה לעונש מאסר ממושך שיהיה בו כדי לבטא סלידה ממעשיו, וגם יימנע את סכנתו לציבור במשך תקופה ארוכה. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעורים כולם. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: 1. מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט א' א' לוי באשר לשלושת הערעורים על הכרעת הדין וכן בכל הנוגע לערעורו של משה יצחק על גזר הדין שהושת עליו. אין בידי להסכים לדעת חברי בעניין גזרי הדין של אברהם חסון (להלן – אברהם) ושל עופר חסון (להלן – עופר). 2. בהליך הקודם, שהתנהל אף הוא בבית המשפט המחוזי בירושלים, הורשע אברהם על פי הודאתו בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ובעבירה של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות. ההודאה ניתנה בעקבות הסדר טיעון עם המדינה. בעקבות ההסדר תוקן כתב האישום. באשר לעונש הוסכם כי ייגזרו שנתיים מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר על תנאי. בית המשפט גזר על אברהם, ברוב דעות, שנתיים מאסר לריצוי בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי. שופט המיעוט סבר שיש להשית על אברהם ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל בתוספת שנתיים מאסר מותנה. עופר הורשע בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות (שלוש עבירות), בהבאת אדם לידי עיסוק בזנות, בכליאת שווא ובהבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. אף עופר הורשע על פי הודאתו, שניתנה לאחר שהמאשימה הסכימה לתיקונים מסוימים בכתב האישום. בעניינו של עופר לא הייתה הסכמה באשר לעונש. על עופר הושת מאסר בפועל של חמש שנים, מאסר על תנאי בן שנה אחת וכן קנס של 10,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו. אחד משופטי ההרכב הביע את הדעה שיש להעמיד את הקנס על סכום של 100,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו. 3. בהליך הנוסף, אשר הערעור דנא מתייחס אליו, הורשע אברהם בעבירות הבאות: חטיפה לשם כליאה, חטיפה לחיי זנות, שוד, כליאת שווא, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות והבאת אדם לידי עיסוק בזנות (שתי עבירות). המדינה ביקשה בבית המשפט המחוזי שיושת על אברהם עונש מאסר לריצוי בפועל של חמש שנים לפחות וכי עונש זה יהא במצטבר לעונש שהושת בהליך הקודם. כלומר, עמדת המדינה הייתה שהעונש הכולל, קרי בשני ההליכים יחדיו, לא יפחת משבע שנות מאסר לריצוי בפועל (שהרי בהליך הקודם הוטל עונש של שנתיים מאסר לריצוי בפועל). בסופו של דבר השית בית המשפט על אברהם עונש מאסר לריצוי בפועל של עשר שנים באופן שיחפוף את העונש בן השנתיים מן ההליך הקודם. משמע, בית המשפט גזר עונש מאסר בפועל החורג בשלוש שנים מזה שביקשה המדינה. עופר הורשע בעבירות אלה: חטיפה לשלם כליאה, חטיפה לחיי זנות, כליאת שווא, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות (שתי עבירות) וסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. עניינו של עופר שונה, מאחר שלגביו הושג הסדר אחרי שניתנה הכרעת הדין. על פי ההסדר ביקשה המדינה שיוטל על עופר עונש מאסר לריצוי בפועל של חמש שנים, אשר עד מחצית ממנו תהא בחופף למאסר שהוטל בהליך הקודם. בהסדר הוסכם שעופר יהיה רשאי לבקש שיוטל עליו עונש מאסר של שנתיים וחצי (כנראה הכוונה לעונש שיחפוף במלואו את העונש שנגזר בהליך הקודם). אילו קיבל בית המשפט את עמדת המדינה היה על עופר לרצות מאסר כולל (בשני התיקים) של שבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל. העונש לריצוי בפועל שהוטל בסופו של יום היה תשע שנות מאסר, תוך חפיפה לעונש של חמש שנים מן התיק הקודם. בית המשפט הוסיף, אם כן, שנה וחצי של מאסר בפועל ביחס לעונש המוסכם. בפנינו הציגה המדינה עמדה שונה מעמדתה בבית משפט קמא, הן לגבי אברהם והן לגבי עופר. היא לא עמדה מאחורי טיעוניה לעונש בבית משפט קמא אלא ביקשה להצדיק את העונשים שהשית בית המשפט המחוזי על אברהם ועל עופר. 4. שני התיקים שהוגשו לבית המשפט המחוזי עוסקים בפרשות דומות ובעבירות דומות. המדינה לא נתנה הסבר מספק מדוע היה צורך להגיש שני כתבי אישום. אפילו ניתן הסבר כאמור, ראוי היה להפנות את תשומת הלב, שעה שהושג הסדר הטיעון בהליך הקודם, כי ייתכן שיוגש כתב אישום נוסף. המחדל הינו בעל משקל מיוחד במקרה של אברהם, שכן כתב האישום החדש הוגש לאחר מתן גזר הדין בהליך הראשון. באשר לעופר, גזר דינו בתיק הקודם ניתן לאחר הגשתו של כתב האישום החדש. יצוין, כי המדינה אינה חולקת כיום על כך שנהגה שלא כהלכה בעניין זה. מסכים אני עם חברי השופט א' א' לוי, כי מחדלה של המדינה אינו כה חמור עד שיפתח פתח להגנה מן הצדק. עם זאת, יש ליתן משקל למחדל זה שעה שמונחת על השולחן הסוגיה של גזר הדין. חברי השופט א' א' לוי מציין, ובצדק, כי ההסדר שנעשה עם עופר בתיק החדש הינו חריג, משום שמדובר בהסדר לאחר שניתנה הכרעת הדין. אף אם מדובר בהסדר חריג, הרי נראה שיש הסבר ראוי להסדר שנעשה. אף שאין זה ברור מטיעוניה של המדינה מהם נימוקיה לנטילת חלק בהסדר, נראה שאותו מחדל שכבר נזכר מהווה טעם טוב לעמדה שהובעה בבית משפט קמא. המדינה הבינה שלא פעלה כהלכה ולפיכך הסכימה בבית המשפט המחוזי להתחשבות מסוימת באותם שניים, אברהם ועופר. עתה, שינתה המדינה טעמה בערכאת הערעור והיא מעוניינת להצדיק את גזר הדין שהושת על אברהם ועל עופר. 5. דעתי היא שאין לקבל את עמדתה הנוכחית של המדינה אלא יש לקבל את הערעורים של אברהם ושל עופר באופן שגזר הדין יתוקן כך שיתאם את גישתה של המדינה בבית המשפט המחוזי. המשטרה והתביעה הכללית הן הגופים המרכזיים הפועלים מטעם המדינה לאכיפתו של הדין הפלילי. הן אחראיות להגשתם של כתבי אישום. כמובן, שהתביעה הכללית הינה הגוף הבכיר בכל הנוגע להגשת כתבי אישום. לפיכך, בהחלט ייתכן שהתביעה תחליט שאין מקום להגשת כתב אישום במקרה קונקרטי. אף שהחלטה מעין זו נתונה לביקורת שיפוטית, היקפה של ביקורת זו הינו מוגבל ומצומצם (ראו: בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); בג"צ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, 430). בענייננו אין עסקינן בסוגיה של הגשתו או אי הגשתו של כתב אישום אלא בסוגיה של העונש הראוי. אמנם, בית המשפט הוא בעל הסמכות למדוד את העונש על נאשם שהורשע בדינו, אך אין ספק שעליו ליתן משקל נכבד ביותר לבקשת התביעה באשר לעונש. נדגיש את שמובן הוא מאליו: ההתחשבות בעמדת התביעה באשר למידת העונש, כאשר התביעה נוקבת בשיעור מסוים, למשל תוך ציון מספר שנות מאסר, הינה אך מבחינה זו שמדובר ברף עליון. במילים אחרות, משהתביעה מבקשת מבית המשפט להשית עונש בשיעור מסוים תזכה עמדתה לאוזן קשבת, במובן זה שבית המשפט לא יחרוג לחומרה מן המוצע אלא במקרה חריג (ראו, ע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). יוער, כי אין זה מקובל שהתביעה עותרת בפני בית המשפט להשתת עונש מסוים. הדבר נעשה, בדרך כלל, במצבים בהם הושג הסדר כלשהו עם הנאשם. הנתונים, ככל שהם נוגעים לאברהם, שבעניינו לא הושג הסדר, אינם מצביעים על נסיבות חריגות. אדרבא, מחדלה הנזכר של התביעה בהחלט מסביר את עמדתה בבית משפט קמא ואף יש בו להצדיק את העונש שהציעה כי יושת על אברהם. 6. עניינו של עופר שונה במידת מה, שהרי לגביו הושג הסדר טיעון בעניין העונש (אם כי לאחר מתן הכרעת הדין). האם המדינה רשאית לטעון בערכאת הערעור טענה הסוטה מעמדתה בערכאה הדיונית, עמדה שמבוססת על הסדר טיעון? בית משפט זה השיב בחיוב לשאלה האמורה, אלא שציין כי סטייה כאמור תותר רק במקרה חריג (ראו, דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' אופיר פרץ (טרם פורסם)). אינני מוצא שבעניינו של עופר קיים טעם שיצדיק נקיטת עמדה שונה של התביעה מזו שהציגה בערכאה הדיונית. אכן, הסדר הטיעון בעניינו של עופר נעשה לאחר הכרעת הדין. מבחינה זו אמנם מדובר בהסדר יוצא דופן. עם זאת, אף לגבי עופר לא ניתן להתעלם מהתנהלותה של התביעה. בהליך הקודם הושג הסדר לגבי תוכן כתב האישום, שעה שלמדינה היה ידוע כי מתנהלת חקירה נוספת שאפשר כי תניב כתב אישום נוסף. מן הכיוון האחר נזכיר, כי כתב האישום החדש הוגש לפני שניתן גזר הדין בהליך הקודם. מכאן שעופר יכול היה להעלות טענה בנושא פיצול ההליכים עוד לפני שנגזר דינו בהליך הקודם. מכל מקום, אף אם קיים מחדל גם מצידו של עופר, לא ניתן לומר שהמחדלים "מקזזים" האחד את רעהו. מחדלה של המדינה הינו בעל משקל רב יותר. 7. גישתו של חברי השופט א' א' לוי עלולה להביא לכך שהכלל אותו הזכרתי, הן באשר לקבלת עמדתה של התביעה בעניין העונש והן באשר להסדרי טיעון, יהפוך לחריג. לשון אחר, לבית המשפט יינתן מרחב תמרון רב מדי בכל הנוגע לעונש ביחס למבוקש ולמוצע על ידי התביעה, והכל בכיוון החמרה. לטעמי, אין מקום לכך. לפיכך, אילו נשמעה דעתי, היינו מקבלים את ערעוריהם של אברהם ושל עופר כך שעל הראשון היה מוטל עונש מאסר לריצוי בפועל של שבע שנים (תחת עשר שנים) ואילו עונשו של עופר היה שבע וחצי שנים לריצוי בפועל (במקום תשע שנים). ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. במחלוקת שנפלה בין חברי, השופטים לוי וגרוניס, בקשר לגזרי הדין של המערערים עופר חסון ואברהם חסון, אצרף את קולי לקולו של השופט לוי; בשאר העניינים מסכים אני לדעת שני חברי. באשר לה"ה חסון, אכן, כפי שמציין השופט לוי, וכעולה כמובן מגישתו של השופט גרוניס, אין התביעה הכללית זכאית לתכסיסנות או לטקטיקה. היא משרתת הציבור, ומה שמתיר לעצמו הפרט העומד לדין אינו יכול להיות נחלתן של רשויות המדינה. על המדינה, מלבד החובות המוטלות עליה מכוח המשפט המינהלי, של נאמנות והגינות (י' זמיר, הסמכות המינהלית, א' 36-35, ב' 697-696) מוטלות חובות ספציפיות בהליך הפלילי. בהליך המינהלי נאמר, כי כנגד חובת ההגינות של הרשות המוטלת גם על האזרח חובה לנהוג בהגינות עם הרשות (שם, 697-696); אך בהליך הפלילי, נוכח עוצמתה הרבה של המדינה, שרשויות האכיפה – ובהן המשטרה והפרקליטות – הן חלק הימנה, החובות מוטלות בראש וראשונה על המדינה, ולענייננו, על התביעה. הדבר מוצא ביטויו, למשל בא-סימטריה שבכך שמתן זכות העיון בחומר חקירה מוטל על התביעה (סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982), ואין חובה מקבילה על הנאשם, למעט טענת אליבי – "במקום אחר הייתי" – שיש להקדימה לעת תשובת הנאשם לאישום (סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי; אגב, הדבר אינו מובן מאליו במשפט האמריקני, ולא מעט עסקו בו בזכויותיה של התביעה. ראו LA-FAVE, ISRAEL, KING 827-828, 1999, מה'2, CRIMINAL PROCEDURE ). בשיטת המשפט שלנו, לא רק בהיותה אדברסרית אלא גם בשל עקרונות היסוד הערכיים שלה, לא הניצחון בהליך הפלילי הוא עמוד האש ההולך לפני רשויות האכיפה, אלא חיפוש האמת, ההגינות, היושר והיושרה, וכמובן החוק על כולנה. לא התוצאה בתיק פלוני עיקר, אלא הגשמתם וכיבודם של עקרונות אלה. אין בכך כדי לפגוע בתחושת השליחות ה"תביעתית" של העוסקים בכך בעולם קשה ואלים, ובצורך להילחם בעבריינים ובעבריינות. מלחמה זו תצלח במסגרת העקרונות הללו, ובכיבודם לא תפגע התביעה בעצמה ובשליחותה, אלא אדרבה. אכן "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד, ו'), אך סופו של אותו פסוק הוא "ותשועה ברוב יועץ". יש פעמים שהמשפט הכיר, נוכח הקושי שבאכיפה והתגברות הפשע, בתחבולות מסוימות במסגרת החקירה הפלילית ומאבק המוחות (ראו ההבחנה בין "תחבולה מותרת" לזו שאינה כך, שלגי וכהן, סדר הדין הפלילי (מה' 2), 87-86 והאסמכתאות דשם); אך התשועה, ההצלחה, מקומה ברוב היוועצות ובדרך זהירה. בהליך השיפוטי וסביביו, אין מקום לתחבולות; כך, למשל, בעקבות מקרה פלוני, הוצאו בעת כהונתי כיועץ משפטי לממשלה, על דעת פרקליטת המדינה דאז, הנחיות שאינן מתירות להשתמש כתחבולה במה שנחזה להיות פרוטוקול של בית המשפט ואינו אלא זיוף. חזקה על הנוגעים בדבר, שדברים אלה כולם לנגד עיניהם, ושההנחיות ומימושן בניהול התיקים כך יהיו. ואולם, בפרשה דנא סבורני כי בית המשפט המחוזי איזן את השיקולים הכרוכים במחדל שחדלה התביעה, ועם זאת חש כי אינטרס הענישה בעבירות מן הסוג שעברו המערערים מחייב החמרה. כך חש גם חברי השופט לוי. כך חש גם אני; אף בעיני איפוא גובר אינטרס זה על הדברים, הנכוחים כשלעצמם, שהביאו את חברי, השופט גרוניס, לחוות דעתו. ב. בית משפט זה כבר ביטא לא אחת את שאט הנפש והחומרה שבהן יש לראות את עבירות הסחר בבני אדם, ואל נכון ציטט חברי השופט לוי את דבריו בע"פ 3204/03 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 543. הוא הדין בתיקים רבים אחרים, שלמרבה הצער מתרבים והולכים, והפכו חזון נפרץ במערכת בתי המשפט. כנראה הכסף הכרוך בעבירות אלה לעושיהן רב הוא וקל, ולכן הפרצה קוראת לעבריין ולא הצלחנו לשרש תופעה זו, למרבה הצער. עוברי עבירות אלה מצויים בשפל המדרגה, בתחתיות צלם אנוש, ומי אדם הגון ולא יבקש להיאבק בהם, לא במלים אלא במעשים, ומעשיהם של בתי משפט אינם אלא בפסקי הדין היוצאים מתחת ידיהם. היחס השיפוטי צריך להיות איפוא מחמיר, כשיוצאים מן הכלל הם המקרים שבהם בגלל נסיבות ספציפיות באים להקל. ראוי כי יידעו העוסקים בסחר בבני אדם, והמתכוונים לעסוק בכך, כי לא יינקו וכי יבואו על עונשם ביד קשה. ג. בעת כהונתי כיועץ משפטי לממשלה נדרשתי לנושא זה (ראו רשימתי "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות – עד קצווי הבושה, עד שורשי החובה", קרית המשפט, שנתון הקריה האקדמית ב' (התשס"ב), 151; פורסם גם בספרי נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג), 360). נאמר שם: "סחר בבני אדם – אין אולי צרוף מלים קשה יותר, משפיל יותר, הוא מנוגד לתשתית היסוד שאין מוצקת ממנה של קיום אנושי הגון, של אדם לאדם – אדם (כלשון הנשיא ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199). התורה רואה גניבת אדם ומכירתו כעבירה שעונשה מוות. "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כ"א, ט"ז); "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך" (דברים כ"ד, ז'). הדיבר "לא תגנוב" שבעשרת הדיברות – לא רבים זוכרים זאת – פורש כעוסק בדיני גניבת נפשות ולא בגניבת כסף" (שמות כ"ג, י"ג), וכהסבר רש"י, "בגונב נפשות הכתוב מדבר". מכירת יוסף על-ידי אחיו היתה לדיראון בתולדות העם היהודי, ונתפסה כעילה לגורלם אל 10 הרוגי מלכות. איננו מדברים כיום בסיטואציות כאלה על עונש מוות, אך ודאי על ענישה ראויה". ראו גם בבלי סנהדרין פ"ו, א'; אנציקלופדיה תלמודית ו', ערך "דבר הלמד מעניינו", תקנ"ט. ואכן הן המחוקק הן בתי המשפט קלטו את עוצמת התופעה שבאה לפתחנו בשנות התשעים, ונחרדו הימנה; המחוקק חוקק את תיקון מס' 56 לחוק העונשין תשל"ז-1977, שקבע את עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, ובתי המשפט החלו מחמירים בדין. בשעתו מונתה על-ידי ועדה לנושא זה בראשות הקצין א' דוידוביץ ממשטרת ישראל, שסיכומיה והמלצותיה היו פינה ויתד לפעילויות שונות במערכת הממשלתית. ואולם, כל אלה לא הועילו עד כה לשרש את התופעה, עד כדי כך רב הפיתוי הכספי, ואל הפיתוי לסוחרים ולסרסורים מצטרף הצורך הכלכלי של נשים עלובות חיים ממדינות מסוימות, בעיקר במזרח אירופה, הבאות ארצה לשם כך. מכאן ההכרח בהמשך הושטת היד מאת בתי המשפט כדי לסייע לשירוש התופעה. אציין בשולי הדברים, כי באשר להשלכותיו של דנ"פ 1187/03 פרץ נ' מדינת ישראל בענייננו דעתי כדעת חברי השופט לוי. אוסיף, כדי להפיס דעתו של חברי השופט גרוניס, כי איני מאמין שאשר אירע כאן הוא תופעה שכיחה בעבודת התביעה הכללית, קרי, שהכלל באשר לעמדת התביעה לענין העונש והסדרי הטיעון יהפוך לחריג, ומרחב התמרון - גם של בית המשפט - יהא רב מדי. לטעמי, בסופו של יום המנחה את השופט – בגדרי החוק כמובן – הוא מצפונו, ובמקרה דנן דומני שקול המצפון המחמיר על העליונה. לעבירות שבהן הורשעו המערערים ראוי העונש שגזר בית המשפט קמא, וסבורני כי דבר זה גובר. ש ו פ ט התוצאה היא שהערעורים נדחים ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ח באייר תשס"ה (6.6.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03109600_O14.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il