סקסאן קרואנט נ. משרד הפנים

החלטה בתיק בר"ם 10948/08 בבית המשפט העליון בר"ם 10948/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור המבקש: סקסאן קרואנט נ ג ד המשיב: משרד הפנים בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב בתיק ב-בש"א 33396/08 במסגרת עת"ם 3144/08 מיום 18.12.2008 שניתנה על ידי כבוד השופט צבי גורפינקל בשם המבקש: עו"ד חני בן ישראל בשם המשיב: עו"ד דניאל מארקס פסק דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב (כבוד השופט צ' גורפינקל) שנעתר רק באופן חלקי לבקשת המבקש למתן צו ביניים. בית המשפט קבע כי המשיב ימנע מלהרחיק את המבקש מהארץ עד לדיון בעתירה אך דחה את בקשת המבקש להאריך את רישיון העבודה שבידיו הפוקע ביום 31.12.2008. 2. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל ויש להורות למשיב להאריך באופן זמני את רישיון העבודה של המבקש. המבקש הגיע לישראל כדין לעבודה בחקלאות ביום 3.4.1997 ועזב ביום 11.10.1998. ביום 31.8.2006 שב המבקש לישראל לעבודה בחקלאות ומאז הוא שוהה כאן כדין. הנה כי כן בכל תקופות שהותו בישראל המבקש הוא שוהה כדין. עניינה של העתירה בהחלטת המשיב שלא להאריך עוד את רישיון העבודה של המבקש הפוקע כאמור בסוף השנה. המבקש טוען כי מאחר שכיום הוא מחזיק ברישיון עבודה הרי שסעד הביניים המבוקש עניינו שימור מצב קיים. המשיב טוען לעומתו כי מדובר במתן צו עשה. המשיב צודק בטענתו זו אך אין בכך כדי להכריע את הכף שהרי כפי שקבעתי בעניין אחר "הכלל הוא שצו עשה לא ניתן כדבר שבשגרה, אך בהתקיים הצדקה לכך ניתן יהיה לחרוג מהכלל [...] ואכן היו מקרים שנכנסו בגדר החריג וניתן בהם צו ביניים שמשמעו צו עשה" (בר"ם 4026/08 מדינת ישראל-משרד הפנים נ' KANCHI JAGADESH, פסקה 9 (טרם פורסם, 29.6.2008)). המקרה שלפנינו בא בגדר אותם חריגים. 3. המשיב בהחלטתו שלא להאריך את רישיון העבודה של המבקש נסמך על חוק הכניסה לישראל הקובע כי "תקופת השהייה המקסימאלית של עובד זר במדינת ישראל תהיה 63 חודשים ממועד כניסתו הראשונה לישראל" (סעיף 11 לתגובה, ההדגשה במקור) וכן על פסק הדין שניתן ב- עע"ם 6745/06 קון טסה נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 25.3.2007) בו נקבע כי לא ינוכו ממניין 63 החודשים תקופות בהן שהה העובד הזר מחוץ לישראל. ואולם, אם צודק המשיב בגישתו זו ובתחולתה לגבי המבקש הרי שלכאורה כבר ביום 31.8.2006 לא היה מקום להתיר לו להיכנס מחדש בישראל. במילים אחרות, אם לגבי המבקש יש להסתכל על מועד כניסתו הראשונה מבלי לנכות את התקופה בה לא שהה בישראל הרי שתקופת 63 חודשים חלפה עוד לפני שהגיע ארצה ביום 31.8.2006 (המבקש כזכור נכנס לראשונה ביום 3.4.1997) ולכן לכאורה כבר אז לא היה מקום ליתן לו רישיון עבודה. ואולם, המשיב העניק למבקש במועד זה רישיון עבודה ומכאן הגענו עד הלום. שאלה נכבדה היא אפוא האם יכול המשיב להחיל את גישתו הנסמכת על עע"ם 6745/06 הנ"ל על המבקש והאם ראוי שיעשה כן. המשיב עצמו מציין בתגובתו כי המדיניות הנהוגה לפני מתן פסק הדין בעניין קון טסה לא היתה אחידה, וכי בדרך כלל נהגו לחשב את תקופת השהייה של עובדים זרים בישראל בניכוי פרקי הזמן בהם העובדים הזרים שהו מחוץ לישראל. בעקבות פסק הדין בעניין קון טסה קבע המשיב הוראות מעבר והחיל אותן על המבקש. המבקש טוען לעניין זה כי, כשהגיע לישראל, הוא הסתמך על המדיניות הקודמת וכי אין להחיל את גישת "ספירת הזמן" החדשה של המשיב באופן רטרוספקטיבי – לפחות לא לגביו. יש גם לזכור כי תכלית "ספירת הזמן" כפי שמסביר המשיב הייתה למנוע תקופה ש"עלולה להתפרש כתושבות הלכה למעשה" – לכאורה קשה להניח שתקופת הזמן של כמעט 8 שנים בהן לא שהה המבקש בישראל "עלולה להתפרש כתושבות הלכה למעשה". כמו כן יש לזכור כי בעניין קון טסה דובר על תקופות קצרות בהרבה ועל מי ששהה תקופות לא מבוטלות בישראל שלא כדין. לא כך לגבי המבקש שתמיד שהה בישראל כדין ועד מועד זה הוא שוהה בה כדין. אשר על כן בפי המבקש, לכאורה, טענה הראויה להישמע, טענה שלמצער אינה חסרת סיכוי, בעניין הוראות המעבר שנקבעו ותחולתן לגביו. 4. גם בעניין מאזן הנוחות יש ממש בטענות המבקש. המבקש טוען כי אם לא יוארך רישיון העבודה שלו ייאבד הוא את מקום עבודתו ומעסיקו ייאלץ לפטרו. כמו כן הוא טוען כי בנסיבות אלה יוותר הוא ללא קורת גג. זאת מאחר שכיום הוא מתגורר במגורי עובדים בסמוך למשק של מעסיקו אך עם פיטוריו יאבד הוא לא רק את מקום עבודתו אלא אף את מקום מגוריו. בנוסף כתוצאה מהפיטורין צפוי המבקש לאבד את הביטוח הרפואי שערך לו מעסיקו ולהיוותר ללא ביטוח רפואי וללא גישה לשירותי הבריאות. לאחר פיטוריו יוכל מעסיקו להעסיק עובד זר אחר כך שאף אם תתקבל העתירה אין זה בטוח שלמבקש יהיה מקום עבודה לשוב אליו. בנוסף ייפגעו זכויות סוציאליות הנתונות לו על פי משפט העבודה ובפרט אותן זכויות שהינן תלויות רצף. 5. כידוע שני העניינים העיקריים ששוקל בית המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן צו ביניים הם סיכויי העתירה להתקבל ומאזן הנוחות. עניינים אלה אינם נבחנים במנותק אלא נשקלים הם על בסיס מה שמכונה לעתים "מקבילית כוחות": ככל שסיכויי העתירה להתקבל גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך כאשר אבן הבוחן העיקרית בסופו של יום היא בשיקולי מאזן הנוחות (ראו בר"ם 10908/07 חברת בטחון שרותים אבידר בע"מ נ' עיריית תל אביב, פסקה 3 (טרם פורסם, 27.12.2007)). מקבילית הכוחות בענייננו מובילה כאמור למסקנה כי יש להיעתר לבקשה על אף שמדובר בצו עשה. יחד עם זאת לא נעלמה מעיני טענת המשיב בדבר שיהוי שנפל לכאורה בהגשת העתירה. אף אם לא היה בטענה זו כדי להכריע את הכף בבקשת רשות הערעור אביא אותה בחשבון לעניין ההוצאות. 6. הבקשה מתקבלת אפוא והמשיב יאריך באופן זמני את רישיון העבודה של המבקש. יש לקוות כי העתירה תידון בהקדם בבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏‏‏ג' טבת, תשס"ט (30.12.2008). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08109480_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il