אברהם(ברמו) לוי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10943/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10943/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: אברהם (ברמו) לוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת.פ.ח. 914/04 שניתן ביום 16.10.05 על ידי כבוד השופטים ו' מרוז, ר' כץ וא' ואגו תאריך הישיבה: י"ט בתמוז תשס"ז (5.7.07) בשם המערער: עו"ד א' הרמלין בשם המשיבה: עו"ד מ' קרשן פסק-דין השופטת ע' ארבל: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז וא' ואגו), אשר הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום האוחז שני אישומים: רצח לפי סעיפים 300(א)(2) ו-300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק; ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק; והחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק. בית המשפט גזר על המערער מאסר עולם בגין ההרשעה ברצח ובשוד ועונש מאסר לתקופה של 10 שנים בניכוי ימי מעצר מיום 10.1.04 בגין ההרשעה בניסיון לרצח ובשוד, אשר ירוצה במצטבר. בנוסף, הורה בית המשפט להפעיל נגד המערער עונש מאסר מותנה בן 24 חודשים, אשר ירוצה חציו בחופף וחציו במצטבר. רקע עובדתי 1. על-פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, בלילה שבין 6.1.04 ל-7.1.04 שהה המערער, תושב באר שבע בן 41 המשתמש באופן קבוע בסמים, בדירה בה התגורר דני בן סימון (להלן: המנוח). המערער הגיע לדירה בשעות הלילה על מנת לרכוש סמים מהמנוח ושהה בה עד שעה 04:00 לפנות בוקר לערך. ביום 7.1.04 בשעה 12:30 בצהריים נמצאה גופתו של המנוח בדירה על-ידי אחיו ומספר עוברי אורח, כאשר עליה סימני דקירה וחתכים. בדיקה פתלוגית העלתה כי המנוח נדקר שש פעמים בבית החזה, במותן השמאלית ובגב. כן נמצאו על גופתו פצעי חתך בפָּנים, בזרוע ובאצבע ופצעי שפשוף ושריטות בזרוע, בפָּנים ובבית החזה. עוד עלה בבדיקה כי המנוח נפטר כתוצאה מאובדן דם מפצעי הדקירה בבית החזה וכי היה תחת השפעת סמים מסוג הרואין וקוקאין עובר למותו. אותם אנשים אשר מצאו את גופת המנוח ערכו חיפוש בדירה אחר כסף וסמים אשר היו אמורים להימצא בה, אך נטען שלא מצאו דבר. 2. כעבור יומיים, ביום 9.1.04 בשעות הערב הגיע המערער לביתו של אברהם ויצמן (להלן: ויצמן) במטרה לקנות ממנו סמים. המערער שהה בבית וצרך סמים יחד עם ויצמן, כאשר בשעה 2:00 לפנות בוקר לערך חתך המערער את ויצמן בצווארו באמצעות סכין "יפני" ונס מהמקום. ביום 10.1.04 הסגיר עצמו המערער למשטרה ונעצר. עד כאן, כאמור, העובדות שאינן שנויות במחלוקת. 3. סלע המחלוקת בבית המשפט המחוזי, כמו גם בערעור שבפנינו, נוגע לשאלת מעורבותו של המערער ברצח המנוח ולשאלה האם ניסה לרצוח את ויצמן. על-פי הנטען בכתב האישום, נרצח המנוח בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר על-ידי המערער, אשר עשה כן במטרה לשדוד סמים וכסף שהיו בדירת המנוח. התביעה ביססה את האישום ברצח על העובדה כי המערער שהה בדירת המנוח בליל הרצח עד לשעה מאוחרת, אשר בסמוך לה נשמעה זעקה מבית המנוח; על שקריו של המערער בחקירתו; על הימנעותו מהתייצבות במשטרה על אף שידע שהוא מבוקש לחקירה בחשד למעורבות ברצח; ועל הודעתו של ויצמן במשטרה, לפיה לאחר שהמערער חתך את צווארו, אמר לו "מה שעשיתי לדני [המנוח – ע.א] אעשה לך" (להלן: האמירה). לאור אמירה זו, ובהתחשב באופי הפציעה של ויצמן, טענה התביעה כי המערער ניסה לרצוח גם את ויצמן. לעומת זאת, טען המערער כי התביעה לא הוכיחה כדבעי את שעת הרצח, שכן עקב טיפול לקוי לטענתו בגופת המנוח לא היה ניתן לקבוע ממצא פתלוגי לגבי שעת המוות. לטענת המערער הוא אמנם שהה בדירה עד לשעה 4:00 אך כאשר עזב את הדירה היה המנוח בין החיים. המערער אף הכחיש כי אמר לויצמן את האמירה המיוחסת לו וטען כי אמר רק שהוא דרוש לחקירה בעניינו של המנוח. בנוסף, טען המערער כי לא ניסה להרוג את ויצמן אלא רק לפצוע אותו בפניו. פסק הדין של בית המשפט קמא הכרעת הדין 4. בית המשפט קמא פרס בפסק דינו באריכות את מלוא חומר הראיות והעדויות שנשמעו והוצגו בפניו. כך, תיאר בית המשפט באופן מפורט את חקירתו של ויצמן במשטרה, את עדותו בבית המשפט וכן את הודעותיו של המערער במשטרה, על הגרסאות השונות שניתנו בהן, כמו גם את עדותו בבית המשפט ואת הממצאים שנמצאו בזירות האירועים. ככלל, קבע בית המשפט כי עדותו של ויצמן מהימנה עליו והוסיף כי בהודעת אחיו, משה ויצמן (להלן: משה) - אשר סיפר בחקירתו כי ויצמן אמר לו שהמערער הוא זה שפצע אותו ואף סיפר לו על האמירה המיוחסת למערער - יש כדי לחזק את גרסתו של ויצמן. כמו כן, שם בית המשפט דגש על כך שהמערער עצמו הודה בבית המשפט כי פצע את ויצמן וקבע כי גם בכך יש כדי לחזק את עדותו של ויצמן. לאור זאת, קבע בית המשפט כי יש לראות באמירה המיוחסת למערער משום ראשית הודאה ברצח המנוח. לעומת זאת, דחה בית המשפט את גרסתו של המערער בשל מספר רב של שקרים ושינויי גרסה בחקירותיו השונות ובעדותו בפני בית המשפט. בית המשפט מצא כי המערער שינה את גרסתו בהתאם לחומר החקירה שהוצג בפניו, על מנת ליישב את עדותו עם הראיות שנמצאו וכדי להרחיק עצמו מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. שתי קביעות מרכזיות אלו עומדות בבסיס הכרעת הדין הן ביחס לאישום הראשון המייחס למערער את רצח המנוח, הן ביחס לאישום השני המייחס לו ניסיון לרצח של ויצמן. 5. מעבר לאמור, נסמך בית המשפט על שורה של ראיות נסיבתיות לביסוס הרשעתו של המערער במעשים המיוחסים לו באישום הראשון. ראשית, באשר לשעת הרצח, קיבל בית המשפט את עדות שכנו של המנוח, מר נפתלי אמסלם (להלן: נפתלי), לפיה בסביבות השעה ארבע בבוקר נשמעה זעקה של המנוח, אשר קרא בשמה של אישתו של נפתלי, ככל הנראה לעזרה. שנית, התייחס בית המשפט לנתוני איכון של מכשיר הטלפון הסלולארי של המערער, לפיהם בשעה 5:00 הוא התקשר מאזור הסמוך לדירת המנוח לתחנת מוניות. בית המשפט ציין כי לא נמצאה כל תמיכה אובייקטיבית לטענתו של המערער כי בין השעה 4:00, בה כאמור אין מחלוקת כי שהה בדירה, לבין השעה 5:00, היה בקיוסק בקרבת הדירה והשתמש במנת סם נוספת. בית המשפט מצא כי במצב דברים זה, ובהתחשב בשקריו של המערער לגבי מעשיו סביב שעת הרצח, מתחזקת המסקנה כי הלה מנסה להרחיק עצמו מנוכחות בדירת המנוח סביב השעה בה בוצע הרצח. כמו כן, שם בית המשפט דגש על העובדה כי בשעת מציאת הגופה בדירת המנוח לא נמצא המפתח לדלת הדירה. בית המשפט קבע כי סביר להניח שהמערער נטל את המפתח וכי הדבר מתיישב עם עדותו של ויצמן, לפיה ניסה המערער לנעול אחריו את הדלת ולקחת את המפתח לאחר שתקף אותו, כדי למנוע ממנו לברוח מן הדירה. בנוסף, נתן בית המשפט משקל לכך שאחד החתכים שנמצא על גופת המנוח דומה לשיסוף גרונו של ויצמן. יתר על כן, משמצא בית המשפט כי עדותו של ויצמן מהימנה, קבע כאמור כי יש לראות באמירה המיוחסת למערער משום ראשית הודאה בביצוע הרצח. בית המשפט הוסיף וקבע כי לאור אופי הפגיעה במנוח, דקירות עמוקות בסכין בפלג הגוף העליון, יש להסיק כי המערער התכוון להביא למותו. 6. באשר לאישום בעבירה של שוד במסגרת האישום הראשון, קיבל בית המשפט קמא את עדותו של גלה נניקאשווילי (להלן: גלה), שהיה בין אלו אשר מצאו את גופת המנוח, באשר למצב הדירה וקבע כי המנוח נשדד בסמוך או לאחר שנרצח. בית המשפט דחה את טענת המערער כי אפשר והרכוש נלקח מהדירה לאחר שעזב אותה וכי גם למי שמצא את הגופה היו אינטרס ויכולת לקחת מן הדירה כסף וסמים. בית המשפט הוסיף כי לפי עדות המערער עצמו, בליל הרצח הוא פדה תכשיטים אותם הפקיד בידיו של המנוח, ואף שילם לו 100 ₪ נוספים תמורת מנת סם. סכומים אלו לא נמצאו בדירה. לפיכך, העריך בית המשפט כי המערער פגע במנוח על מנת לשדוד את התכשיטים כדי להחזירם לחזקתו. 7. את הרשעת המערער באישום השני ביסס בית המשפט על הודאתו בפציעתו של ויצמן ועל עדותו של ויצמן עצמו. בית המשפט מצא כי אופי החתך בצווארו של ויצמן מעיד מבחינה אובייקטיבית על כוונה לגרום למותו של ויצמן, בעוד שאת הכוונה הסובייקטיבית להביא למותו הסיק מן האמירה שיוחסה למערער - "מה שעשיתי לדני אעשה גם לך". משאימץ בית המשפט קמא את גרסתו של ויצמן כאמינה, ביסס עליה גם את הרשעת המערער בשוד, לאור עדותו של ויצמן כי המערער שדד ממנו סמים לאחר שתקף אותו. טענות הצדדים בערעור 8. המערער יוצא הן נגד הכרעת דינו של בית המשפט קמא והן נגד גזר הדין. מאחר וטענותיו של המערער ביחס לאישום הראשון נסמכות על טענות הנוגעות לאמינות גרסתו של ויצמן, אשר בפני עצמה נוגעת לאירוע התקיפה נשוא כתב האישום השני, אידרש תחילה לטענות הנוגעות לאישום השני. 9. המערער טוען ביחס לאישום זה, כי יש להרשיעו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ולא בניסיון לרצח, משום שהוא הודה אמנם בכך שחתך את ויצמן, אך לא התכוון לגרום למותו, אלא רק לפצוע אותו בפניו ("לעשות פֶּנְס" כדבריו). המערער מוסיף כי חוות הדעת הפתלוגית תומכת בטענתו, שכן לפיה החתך שנגרם לויצמן אינו מסכן חיים. עוד יוצא המערער נגד קביעתו של בית המשפט לפיה עדותו של ויצמן ביחס לאמירה המיוחסת לו - "מה שעשיתי לדני אעשה גם לך" - היא אמינה. לטענתו, בית המשפט התעלם מן האינטרס המובהק שיש לויצמן בהפללתו, הן מתוך רגשות נקמה בעקבות פציעתו על-ידי המערער; הן כדרך לתרץ את היעלמות הסמים מדירתו בפני "מעסיקיו"; והן בשאיפה לזכות להקלות מהמשטרה על עבירות שביצע בעצמו. לעניין זה מפנה המערער לקטע בפסק הדין של בית המשפט קמא, המתייחס לחקירתו של ויצמן, בו נקבע: "אגם [החוקר] לא מרפה.. פורט על נימי הנקם של ויצמן ואומר לו... ואז ויצמן אומר: ברמו [המערער] עשה לי את זה" [ההדגשות שלי – ע.א] (פסקה 6 להכרעת הדין). המערער מדגיש כי מאחר ובית המשפט הסתמך על האמירה המיוחסת לו כראשית הודאה לצורך גיבוש הרשעתו ברצח המנוח ולצורך ההרשעה בניסיון לרצח ויצמן, הרי שבוודאי צומח מניע לויצמן לנסות ולהפליל את המערער. עוד טוען המערער כי בית המשפט התעלם מכך שויצמן היה תחת השפעת סמים במועד התרחשות האירועים ומהבדלים בגרסאותיו ביחס לאמירה המיוחסת למערער. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט התעלם מכך שלויצמן היה מידע מוקדם על כך שהמערער דרוש לחקירה ועל הרצח של המנוח ועל כן היה יכול להפלילו. באשר לאישום הראשון, טוען המערער כי לאור הדברים האמורים ביחס למהימנותו של ויצמן, נשמטת הראיה העיקרית הקושרת אותו אל הרצח. בהקשר זה, סבור המערער כי שגה בית המשפט כאשר הסתמך על הודעתו של משה במשטרה, כאשר הלה העיד על עצמו כמי שסובל מפיגור שכלי ובהתחשב בכך שחזר בו מגרסתו זו בעדותו בבית המשפט. המערער מוסיף וטוען כי יתר הראיות שהציגה התביעה אינן מבססות יותר מחשד למעורבותו ברצח. לשיטתו, מדובר בראיות נסיבתיות בלבד, שמהימנותן ומשקלן המצטבר הינם נמוכים ביותר, ואשר לא מובילות למסקנה הגיונית אחת באשר לשרשרת האירועים שהתרחשה. המערער מוסיף כי על רקע זה יש לתת משקל משמעותי למחדלי חקירה של המשטרה, אשר פגעו לטענתו בהגנתו ובזכותו להליך הוגן. כך, לטענתו לא התאפשרה בדיקה פתלוגית לקביעת שעת המוות לאור הטיפול הלקוי בגופת המנוח ועל כן נקבעה שעת הרצח בהסתמך על עדותו של נפתלי, שאינה מהימנה. בנסיבות אלו טוען המערער כי נותרה מסגרת של שעות רבות מאז עזב את דירת המנוח, במהלכן היה יכול אדם אחר לפגוע במנוח. המערער מוסיף כי בית המשפט שגה כאשר ייחס משקל רב לסתירות בין גרסאותיו שכן סיפק להן הסברים מניחים את הדעת, הנוגעים לרצונו שלא לקשור את הקרובים אליו לשימוש בסמים. מכל מקום, לטענתו, אין בכוחן של ראיות מסוג זה אלא לסייע לראיות קיימות, ולא להוות תחליף להן. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט כאשר השתמש בכלל בדבר שיטה ומעשים דומים כדי לקשור בין הפגיעה בויצמן לבין רצח המנוח, שכן לא קיים דמיון מספיק בין שני המעשים. לבסוף, מציג המערער הסבר חלופי לאירועים, לפיו מאחר ושעת הרצח אינה ידועה ובהתחשב בכך שדירת המנוח שימשה כמקום מפגש וממכר לצרכנים ולסוחרי סמים, היה יכול אדם אחר להיכנס לדירה, לרצוח ולשדוד את המנוח. עוד טוען המערער כי הכרעת הדין מבוססת רובה ככולה על מסקנות מן הראיות הנסיבתיות ועל כן יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. 10. מנגד, טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, שכן הערעור הינו עובדתי ומבקש לתקוף קביעות מהימנות. המשיבה סומכת ידיה על קביעותיו של בית המשפט קמא באשר למהימנותו של ויצמן וטוענה כי טענות המערער בעניין זה נדחו רובן ככולן דחייה מנומקת על-ידי בית המשפט. כך, מצביעה המשיבה על כך שבית המשפט דן באריכות בשאלת המניע של ויצמן ומצא כי עדותו נמסרה מרצונו החופשי וללא לחץ מצד המשטרה. כמו כן טוענת המשיבה כי על אף שויצמן היה תחת השפעת סמים בעת האירוע, לא הובאה כל ראיה לכך שיכולתו להבין את המתרחש נפגמה וכן לא נטענה כל טענה לעניין זה בפני הערכאה הדיונית. לטענת המשיבה יש בעדות זו כדי לבסס את הרשעת המערער באישום השני, ולתמוך בצורה חזקה ומשכנעת בהרשעתו באישום הראשון. לעניין האישום השני מוסיפה המשיבה כי מאופי החתך אשר גרם המערער לויצמן ניתן ללמוד כי המערער התכוון להביא למותו של זה האחרון וכי האמירה שהטיח המערער בויצמן מעידה על כוונה סובייקטיבית לכך. באשר לטענה בדבר המחדל בקביעת שעת המוות והשפעתו על ההרשעה, טוענת המשיבה כי אין בעובדה שהגופה לא נבדקה במקום האירוע משום מחדל משטרתי, שכן רופאי המכון לרפואה משפטית אינם יכולים לבצע בדיקות בכל זירת פשע. המשיבה מוסיפה כי אין הכרח לקבוע את שעת המוות על סמך ראיות מדעיות, ומשקבע בית המשפט כי הוא מקבל לעניין זה את עדותו של נפתלי, אזי אין מקום לטעון נגד קביעה זו. מעבר לכך, נטען כי במקרה דנן אין חשיבות מכרעת לקביעת שעת המוות המדויקת, שכן גם אם לא ניתן ללמוד מעדותו של נפתלי על השעה המדויקת בה נשמעה צעקת המנוח, ברור כי זו נשמעה אחרי השעה 2:00 אז עלה נפתלי על יצועו. משכך, ובהתחשב בעובדה כי הראיה היחידה באשר למעשיו של המערער לאחר שעה זו הינה איכון של מכשיר הטלפון שלו בקרבת מקום בשעה 5:00, וכי לא ניתן כל אמון בגרסת המערער באשר למעשיו בשעות אלו, אין להניח לטובת המערער כי הרצח בוצע לאחר השעה 5:00. עוד טוענת המשיבה כי אין מקום לקבל את טענות המערער ביחס לאמירה המיוחסת לו וכי יש לראות בעדותו בפני בית המשפט, במהלכה הודה כי פצע את ויצמן, משום חיזוק לעדותו של ויצמן כולה. בנוסף, טוענת המשיבה כי בית המשפט לא ביסס את הכרעתו על הכלל בדבר עדות שיטה, אלא הצביע על אלמנטים דומים בשני המעשים – שני הקורבנות נחתכו, בין היתר, בצווארם והמפתח לדירה לא נמצא בזירות – שיש בהם כדי לחזק את מארג הראיות נגד המערער. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי המערער לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לסתירות בין גרסאותיו בחקירה ולשקריו ועל כן אין לקבל את גרסתו. באשר לטענות המערער נגד הרשעתו בשוד המנוח, סומכת המשיבה ידיה על נימוקיו של בית המשפט קמא, ומוסיפה כי לאור העונש שנגזר על המערער אין להרשעתו בעבירת השוד כל נפקות מעשית. דיון 11. הערעור שבפנינו מבוסס, רובו ככולו, על טענות הנוגעות לממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. המערער מקדיש חלק מהותי מהערעור לטענה כי שגה בית המשפט קמא כאשר הסתמך על עדותו של ויצמן כעדות מרכזית המבססת את הרשעתו בשני האישומים וכאשר קבע כי עדות המערער עצמו אינה מהימנה. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הראשונה, שכן היא נהנית מן היתרון של התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים ומחומר הראיות (ראו למשל: ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 109-108 (2001); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 16.1.2006, להלן: עניין אלרז)). התערבותה של ערכאת הערעור שמורה לאותם מקרים חריגים בהם ברור כי "נקבעו המימצאים תוך התעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, וברור וגלוי לעין כי הערכאה הדיונית נתפסה לטעות" (ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 778 (2000)) במקרה דנן, לא מצאתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות מסוג זה, כפי שיובהר. עדותו של ויצמן 12. המערער מעלה שלל טענות נגד עדותו של ויצמן, המוליכות לדידו למסקנה כי העדות אינה מהימנה, בין היתר בשל כך שויצמן עושה שימוש בסמים, ומאחר שלויצמן היה מניע להפלילו ברצח, לאחר שדקר אותו. כאמור, בית המשפט קבע כי עדותו של ויצמן מהימנה וקיבל את גרסתו לאירועים, ובפרט את האמירה המיוחסת למערער, לפיה יעשה לויצמן מה שעשה למנוח, בה ראה ראשית הודאה בביצוע הרצח. לא שוכנעתי כי יש בטענות המערער כדי לשנות מקביעה זו. אמנם, ויצמן מסר עדות ביחס לאירועים אשר התרחשו כאשר היה תחת השפעת סמים, אך כידוע, אין בהתמכרות לסמים או בשימוש בסם כדי לפגוע בקבילות העדות כשלעצמה, אלא יש לבחון שיקול זה בין השיקולים ששוקל בית המשפט לעניין משקלה של העדות (יעקב קדמי על הראיות – חלק ראשון 455 (התשס"ד, להלן: קדמי). ראו גם: ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505, 512 (1985); ע"פ 3806/97 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.1998)). בענייננו, גרסתו של ויצמן לאירועים הינה גרסה עקבית, אשר לא ניתן להצביע על סתירות פנימיות או חיצוניות בה והיא אף זוכה לאישוש בהודאת המערער בבית המשפט ובהודעתו של משה במשטרה. עוד יצוין, כי גם המערער עצמו היה תחת השפעת סמים בזמן בו אירעו האירועים המיוחסים לו. בנסיבות אלה, קשה לקבל כי יש להעדיף דווקא את גרסתו של המערער, אשר כאמור הייתה רצופה סתירות ושקרים, על פני גרסת ויצמן. 13. אוסיף, כי כפי שהתרשם בית המשפט קמא, התרשמתי גם אני מתמליל החקירה של ויצמן במשטרה ומהפרוטוקול, כי לא נראה שויצמן פעל מתוך מניע נקמני כלשהו או מתוך הבנה כי יקבל טובות הנאה מן המשטרה. נהפוך הוא, נראה כי ויצמן חשש מאוד בתחילה להפליל את המערער, שכן לפי דבריו: "לא הייתי מוכן לדבר על זה בהתחלה, כי בעולם הפשע לא מדברים" (עמ' 31 לפרוטוקול), אך לבסוף השתכנע כי עליו למסור את המידע אודות מי שתקף אותו. יצוין, גם כי כאשר נשאל המערער בחקירתו במשטרה האם הוא יכול להצביע על מניע כלשהו למידע שמסר ויצמן נגדו ענה כי: "אני לא יודע למה הוא יעשה לי את זה... אין לי איתו כלום" (ת/5, עמ' 10). מובן, כי דברים אלה נצבעים גוון שונה כאשר זוכרים כי בבית המשפט הודה המערער בתקיפתו של ויצמן, אולם כאמור, לא מצאתי ממש בטענה בדבר המניע של ויצמן. 14. באשר לעדותו של משה, אחיו של ויצמן שסיפר כאמור כי ויצמן אמר לו כי המערער הוא שפצע אותו, אין אני מוצאת להתערב בקביעת בית המשפט כי יש להעדיף את הודעתו במשטרה, ממנה חזר בו מעל דוכן העדים. כמו כן, איני רואה לקבל את טענות המערער באשר להשפעת פיגור שכלי, אשר ייתכן ומשה סובל ממנו, על עדותו. ראשית, אין די בכך שאדם יעיד על עצמו כמי שסובל מפיגור שכלי על מנת שבית המשפט יתייחס לעדותו ככזו. שנית, גם אם משה אכן סובל מפיגור שכלי, כפי שהעיד על עצמו, עדותו של עד הסובל מפיגור הינה קבילה, ויש לבחון האם הפיגור השפיע על כושר ההעדה של אותו העד לעניין המשקל שיש ליתן לעדות (קדמי – חלק ראשון, בעמ' 453. ראו גם למשל: ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 769, 778 (2004)). בנסיבות העניין, צפה בית המשפט קמא בקלטת החקירה של משה והתרשם באופן בלתי-אמצעי מעדותו, תוך שקבע כי ככל שהלה סובל מפיגור לא נראה כי הדבר משפיע על כושר ההעדה שלו. לפיכך, יש בעדות זו כדי לחזק את גרסתו של ויצמן, ובפרט בקשר לאמירה המיוחסת למערער. גרסת המערער 15. כאמור, המערער סיפק מספר גרסאות באשר לאירועים נשוא כתב האישום. ביחס לאירועים בליל הרצח, טען המערער בתחילה כי עזב את ביתו של המנוח סביב השעה 4:00 והלך ברגל לבית אימה של חברתו, שם בילה את הלילה. בגרסתו השניה טען כי שהה בבית המנוח במשך כל הערב, למעט שעה אחת בה שהה בביתו עם חברתו, כאשר לאחר מכן התגנב מן הדירה וחזר אל בית המנוח, אותו עזב ברגל בשעה 4:00 והגיע לביתו. על-פי הגרסה השלישית, אשר עליה גם העיד המערער, עזב את דירת המנוח בשעה 4:00, הלך לקיוסק הסמוך לדירה, שם השתמש במנת סם נוספת, ואז נסע לדירתו במונית שהזמין בשיחת טלפון. גרסתו של המערער רצופה סתירות גם ביחס למידת הידיעה של חברתו ואמה על השימוש שלו בסמים ועל העובדה כי משכן תכשיטים של חברתו בתמורה לסמים. 16. המערער טוען כי סיפק הסבר מניח את הדעת לסתירות שנתגלו בחקירותיו במשטרה ובעדותו - הרצון לא לערב את הקרובים לו בעבירות הקשורות לסמים - וכי אין לתת לסתירות אלו משקל ראייתי, שכן אינן יכולות להחליף ראיות ממשיות הקושרות אותו למעשים. נקודת המוצא הינה כאמור, כי אין ערכאה זו מתערבת בקביעות המהימנות של הערכאה הראשונה, אשר בענייננו דחתה באופן מוחלט את הגרסה שסיפק המערער. מעיון בגרסאותיו השונות של המערער בחקירות במשטרה עולה כי הלה סיפק גרסאות רבות, רצופות סתירות ושינויים בנקודות "קריטיות" הנוגעות לאישומים נגדו. כך למשל, בחקירה הראשונה של המערער (ת/2) הוא טען כי בלילה בו נרצח המנוח הוא יצא מבית המנוח בשעה 4:00 לפנות בוקר ונסע לבית אמה של חברתו. לעומת זאת, בגרסה השניה (ת/3) והשלישית (ת/4) טען שהלך ברגל אל הבית בו התגורר יחד עם חברתו. בחקירה השלישית סיפק גרסה נוספת, סותרת, לפיה הלך לקיוסק סמוך, השתמש בסמים ורק לאחר מכן הזמין מונית לביתו. יצוין, כי גרסה זו נמסרה על-ידי המערער לאחר שהוצגו לו ראיות המעידות כי בשעות אלו ערך שיחת טלפון. לפיכך, נראה כי כפי שקבע בית המשפט קמא, המערער שינה את גרסאותיו כדי להתמודד עם ראיות חדשות שהוצגו לו, תוך ניסיון להרחיק עצמו מהמעשים המיוחסים לו. דוגמא בולטת אחרת לשינוי בגרסאותיו של המערער עניינה גרסאותיו ביחס לאישום השני: תחילה טען המערער בתוקף כי כלל לא היה בביתו של ויצמן בשעת האירוע (ת/4, עמ' 8-7); לאחר מכן הודה כי אכן רכש ממנו סמים אך הכחיש שתקף אותו (ת/5, עמ' 10-7); ולבסוף הודה מעל דוכן העדים כי אכן תקף את ויצמן (עמ' 125-124 לפרוטוקול). 17. כידוע, הכלל הנוהג בפסיקה הינו כי יש בשקרים של נאשם, בין אם בחקירה במשטרה ובין אם בעדות בפני בית המשפט, כדי להוות חיזוק למסכת הראיות המפלילה נגדו, ובפרט כאשר הלה מנסה להרחיק עצמו מהאירועים המיוחסים לו (קדמי – חלק שני, בעמ' 725. ראו גם למשל: ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624, 637-636 (1996); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פסקאות 30-29 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (טרם פורסם, 28.5.2007, להלן: עניין קייס)). לא התרשמתי כי המערער סיפק הסברים של ממש לשינויים בגרסאות שמסר. כך, לא ברור כיצד שקריו ביחס למעשים נשוא כתב האישום השני נועדו להרחיק את מי מהמקורבים לו מהעיסוק בסמים, אלא נראה כי המערער דאג אך להרחקתו שלו מן המעשים המיוחסים לו. בחקירתו הנגדית אף אמר המערער כי: "אמרתי שבגלל שרציתי להרחיק את עצמי הסתבכתי בשקרים ועוד שקרים. אמרתי חלקי אמיתות ואיפה שלא רציתי לקשור עצמי הוספתי שקרים" (עמ' 134 לפרוטוקול). אשר על כן, ובהתחשב ביתר הראיות הנסיבתיות, אין אני רואה הצדקה להתערב במשקל שנתן בית המשפט קמא לשקריו של המערער. 18. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי יש להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא ביחס למהימנות גרסאותיהם של ויצמן ושל המערער. על כן, בבואי להכריע ביתר הטענות בערעור אתבסס על המסכת העובדתית כפי שנקבעה על-ידי בית המשפט קמא. ביחס לאישום הראשון – מוסכם כי המערער שהה בביתו של המנוח בליל הרצח עד סביבות השעה 04:00 וכי בשעה 5:00 הזמין המערער מונית מקרבת מקום ועזב את מקום האירוע. בשעות הלילה המאוחרות, לאחר השעה 2:00 וככל הנראה סביב השעה 4:00, נשמע קול זעקה מדירת המנוח. בצהרי יום המחרת נמצא המנוח ללא רוח חיים כשעל גופתו סימני דקירה ונקבע כי נפטר כתוצאה מאובדן דם עקב פצעים אלו. ביחס לאישום השני אין חולק כי המערער שהה בדירתו של ויצמן וכי השניים צרכו יחד סמים. בית המשפט קבע כי במהלך השהיה בדירה המערער פצע את ויצמן בצוארו באמצעות סכין, אמר לו "מה שעשיתי לדני אעשה לך" ונמלט מהמקום תוך שהוא לוקח עימו כסף וסמים שהיו בדירה. על רקע בסיס עובדתי זה, אבחן להלן את טענותיו של המערער באשר לראיות השונות. האישום הראשון – עבירת הרצח 19. הרשעתו של המערער ברצח המנוח מבוססת - בנוסף לאמירתו בפני ויצמן - על מכלול של ראיות נסיבתיות הקושרות אותו לביצוע המעשה. כידוע, להבדיל מראיות ישירות, ראיות נסיבתיות אינן מוכיחות את העובדה הטעונה הוכחה, אלא עובדות אחרות מהן ניתן להסיק מסקנה בדבר התקיימותה של עובדה הטעונה הוכחה (ראו למשל: עניין קייס, פסקאות 11-5 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה וההפניות שם). עם זאת: "משקלן וכוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מזה של ראיות ישירות, ובלבד שניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת ויחידה, שאין בלתה, אשר בכוחה להוביל להרשעה. בנוסף, לא נדרש כי כל אחת מן הראיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד, כאשר הן משתלבות זו בזו, תצבענה על הנאשם, ברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה" (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (טרם פורסם, 2.11.2006)). 20. כאמור, מסכת הראיות אשר הובילה להרשעת המערער ברצח המנוח הינה כדלקמן: נוכחות המערער בביתו של המנוח עד לשעה 4:00 לפנות בוקר בקירוב בליל הרצח; עדותו של נפתלי לפיה נשמעה זעקה של המנוח סביב השעה 4:00; איכון מכשיר הטלפון של המערער ממנו עולה כי נכון לשעה 5:00 נמצא המערער בקרבת מקום והזמין מונית שתיקח אותו משם; שקריו של המערער בחקירותיו במשטרה וסתירות בין הגרסאות השונות לבין עדותו; וראשית ההודאה אשר יוחסה למערער על-ידי ויצמן, וחוזקה על-ידי עדותו של משה, לפיה אמר לויצמן עת שתקף אותו "מה שעשיתי לדני, אעשה גם לך". שעת הרצח 21. לטענת המערער, בהיעדר ממצא הקובע את שעת המוות של המנוח באופן וודאי ואובייקטיבי, קם ספק סביר ביחס למעורבותו ברצח, שכן ייתכן שהמנוח נרצח לאחר השעה 5:00, לאחר שהמערער עזב כבר את האזור. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע את שעת הרצח בהתבסס על עדותו של נפתלי, שהוא לדבריו אלכוהוליסט, אשר לא ידע את השעה לאשורה אלא ביסס אותה על השעון הביולוגי שלו, כעולה מעדותו. המערער אף מייחס למשטרה מחדל באי-קביעת שעת המוות על-פי בדיקה פתלוגית, אך לטענה זו אידרש בהמשך הדברים. 22. מצאתי טעם בטענות המערער באשר לביסוס שעת הרצח על עדותו של נפתלי, אולם כפי שיובהר, אין בכך כדי להקים ספק סביר בנוגע להרשעה. בית המשפט המחוזי מצא כי: "נוכח עדותו של נפתלי, המנוח נדקר בסביבות השעה 04:00, כאשר בסביבות שעה זו נשמע רעש גדול מהדירה..." (פסקה 40 להכרעת הדין). לטעמי, קיים קושי בקביעה זו. נפתלי, שכנו של המנוח, העיד על עצמו כמי שנוהג לשתות משקאות אלכוהוליים מדי יום וכן כי שתה לשוכרה בליל האירוע (עמ' 11 לפרוטוקול). נפתלי הוסיף כי לאחר שעלה על יצועו בשעה 2:00, התעורר משנתו בשל זעקה אותה זיהה כקולו של המנוח והעריך, על סמך שעונו הביולוגי, כי הזעקה נשמעה בשעה 4:00 לפנות בוקר. יצוין, כי נפתלי מסר פרטים אלו רק בחקירתו השנייה במשטרה, למעלה משבוע לאחר הרצח, שכן לטענתו לאחר מציאת הגופה היה בהלם ושתה לשוכרה. במסגרת חקירת המשטרה נעשה ניסיון לבחון את השעון הביולוגי של העד. נפתלי נשאל בחקירתו במשטרה מהי השעה לדעתו. לאחר שענה נבדקה תשובתו לפי שעון ונמצא כי הפער בין תשובתו לבין השעה לאשורה היה כעשר דקות בלבד. לפיכך הגיעה המשטרה למסקנה כי "השעון הביולוגי" של נפתלי אמין יחסית. לא מצאתי כי די בבדיקה זו, אשר מידת המהימנות של ממצאיה מוטלת בספק, בלשון המעטה, כדי להצדיק הסתמכות על עדותו של נפתלי בקביעת שעת הרצח. ניתן להטיל ספק במידת יכולתו של כל אדם לקבוע באופן נחרץ את השעה כאשר הוער משנתו ומבלי שהסתכל בשעון, לא כל שכן כאשר מדובר באדם צרך קודם לכן אלכוהול ושתה לשוכרה בשעות הקודמות לאירוע. על כן, כשלעצמי אני סבורה כי היה מקום לבחון עדות זאת בזהירות יתרה ולא לקבוע על בסיסה את שעת הרצח. 23. עם זאת, אין באמור לעיל כדי לשלול באופן מוחלט כל משקל מן העדות. על אף שניתן להטיל ספק בשעה המדויקת בה נשמעה הצעקה, אין חולק כי לנפתלי אין כל מניע בגינו יש לפקפק בעצם העובדה כי שמע את הצעקה באישון לילה וזיהה את קולו של המנוח. המדובר בעד אובייקטיבי, אשר שופטי בית המשפט קמא התרשמו מעדותו כמהימנה. על כן, ובהתחשב בכך שמוסכם כי המערער שהה בדירתו של המנוח עד לשעות הלילה המאוחרות, לעדותו של נפתלי ישנו ערך ראייתי, הקושר את המערער אל המנוח, אל המקום ואל המעשה. זאת, מעצם זאת שזעקה בקולו של המנוח נשמעה בשעות הלילה, שבחלקו הארי שהה המערער אצל המנוח. כמו כן, אמור לעיל, הקביעה בדבר שעת הדקירה היא אך חוליה אחת ממכלול של ראיות נסיבתיות אשר יש בהן כדי לקשור את המערער בביצוע המעשה. בהקשר זה, יש לתת דגש לעובדה כי מכשיר הטלפון הסלולארי של המערער אוכן בקרבת דירת המנוח סביב השעה 5:00. מדובר בראייה אובייקטיבית הקושרת את המערער בצורה חזקה אל אזור זירת הרצח בשעות הלילה המאוחרות (לעניין זה ראו למשל: ע"פ 132/99 קסטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2002)). 24. המערער הוא אם כן האחרון שידוע כי שהה עם המנוח בעודו בחיים, כאשר במהלך הלילה נשמעה צעקה בקולו של המנוח מכיוון הבית, ומאז שעזב המערער את דירת המנוח ועד למציאת הגופה לא ראה אדם אחר את המערער. מסכת ראיות מסוג זה כבר הוכרה בפסיקה ככזו המבססת מעורבות נאשם ברצח (קדמי – חלק שני, בעמ' 691. ראו גם: ע"פ 4475/91 קריב נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 27.9.1993); ע"פ 3683/94 אלאולד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.12.1998). לעניין היחס בין קביעת שעת המוות לראיות נסיבתיות ראו גם: עניין אלרז). בענייננו, יש לתת דגש לכך שהמערער עצמו ניסה להרחיק עצמו מזירת האירוע בשעות המדוברות על-ידי מסירת גרסאות שונות, אשר השתנו מחקירה לחקירה ובהתאם לראיות שהובאו לידיעתו. כמו כן, לטעמי יש לתת את הדעת בהקשר זה לקביעת בית המשפט קמא כי קיים דמיון מסוים בין חתכים שנמצאו על גופת המנוח לבין הפצע בצווארו של ויצמן. עיון בתמונות שצורפו לחוות הדעת הפתלוגית מעלה כי אכן קיים דמיון בין החתך בפניו של המנוח לבין שיסוף גרונו של ויצמן. לפי חוות דעתו של הפרופסור יהודה היס לא ניתן לשלול את העובדה כי שני החתכים בוצעו על-ידי אותו גורם ועל-ידי סכין מאותו סוג (ת/30 ו-ת/31), כאשר ידוע כי את החתך בצווארו של ויצמן ביצע המערער. בדמיון זה יש כדי לחזק את מסכת הראיות נגד המערער כמו גם לצמצם את "החור השחור" אשר נגרם לטענת המערער העדר ממצא מדויק באשר לשעת הרצח. משכך, לא מצאתי כי יש בעובדה כי שעת המוות לא נקבעה על סמך ממצא מדויק, כדי לפגוע בהרשעת המערער במעשה הרצח לפי האישום הראשון. מחדלי החקירה 25. כאמור, המערער מצביע על מספר מחדלי חקירה אשר לטענתו פגעו בסיכויי ההגנה שלו: העובדה כי לא נערכה בדיקה פתלוגית לקביעת שעת המוות עקב כך שגופת המנוח הוזזה ונשמרה בקירור; כי זירת הרצח הושחתה על-ידי האנשים שנכנסו לדירה עקב הגעתה המאוחרת של המשטרה; כי לא נעשו ניסיונות מספיקים לאתר את העובדת בקיוסק אליו טוען המערער שהלך לאחר שעזב את בית המנוח ואת נהג המונית אשר לטענת המערער הסיע אותו משם; וכי לא נעשו ניסיונות לאתר את המפתח מזירת האירוע. 26. כאשר טוען נאשם לקיומם של מחדלי חקירה, שומה על בית המשפט לבחון האם אכן התקיימו מחדלים אלו והאם הם מקימים חשש כי קופחה הגנתו באופן המקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו (ראו: ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (לא פורסם, 11.5.2006, להלן: עניין סטקלר) וההפניות שם; ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, סעיף כט (לא פורסם, 4.9.2006); ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל, סעיף 20 לפסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 4.6.2006)). משקלו של מחדל החקירה ביחס למכלול הראיות נבחן כך שהעדר ראיה הנובע ממחדל זה מיוחס לתביעה ויכול שיסייע לנאשם לבסס את טענתו לספק סביר (ראו לאחרונה: ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, סעיף 29 (טרם פורסם, 11.4.2007); עניין סטקלר). כלל הוא, כי אין במחדל חקירה, כשלעצמו, כדי להקים ספק סביר לטובתו של נאשם ולהביא לזיכויו (ראו למשל: ע"פ 6040/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 9.8.2006)). 27. בענייננו, לא שוכנעתי כי העדר הראיות שנזכרו לעיל נובע בהכרח ממחדלים בחקירה כפי שטען המערער. לעניין בדיקת גופת המנוח, העיד הפרופסור יהודה היס כי גופות אשר אינן נבדקות על-ידי רופא משטרתי בזירת האירוע מועברות, כדבר שבשגרה, לבדיקה במכון לרפואה משפטית. במקרה דנן הגיעה הגופה למכון לאחר שעות העבודה ועל כן אוחסנה בקירור (עמ' 94-93 לפרוטוקול). מקובל עלי הסברה של המשיבה כי אין באפשרותם של אנשי המכון לרפואה משפטית להגיע לכל זירת רצח בכל מקום בארץ ועל כן במקרים מסוימים אין מנוס מלשמור את הגופה בקירור, באופן שאינו מאפשר בחינה מדויקת של שעת המוות. בנוסף, לא שוכנעתי כי העובדה כי לא נערכה בדיקה לבחינת שעת המוות קיפחה את זכותו של המערער להביא ראיות אשר יסבירו את האירועים סביב שעת הרצח המשוערת, וזאת בפרט כאשר בתחום קביעת שעת המוות קיים פעמים רבות קושי להגיע למסקנה חד-משמעית גם כאשר נערכת בדיקה פתלוגית (ראו למשל: ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 359, 370 (1997); ע"פ 224/88 איזראלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 661, 671 (1991)). עם זאת, אציין כי לטעמי מקום בו יש יסוד להניח שתהא חשיבות לקביעת שעת המוות, מן הראוי שהמשטרה תיתן על כך את הדעת בהזדמנות הראשונה ותנחה את הגורמים המעורבים, בכלל זה המכון לרפואה משפטית, על ביצוע בדיקות מתאימות. 28. כך גם באשר לטענת המערער כי חלפו שעתיים מהמועד בו התגלתה הגופה עד להגעת המשטרה לדירה. מעיון במוצגים נראה כי אין ממש בטענה זו. אמנם, על-פי עדותו של נפתלי, אשר נתקבלה כאמינה, עולה כי אחיו ושכניו של המנוח הגיעו לדירה בסביבות השעה 12:30 (עמ' 12 לפרוטוקול) והמתינו כשעה למשטרה. עם זאת, מדו"ח המשטרה (נ/3) עולה כי ההודעה על מציאת הגופה נמסרה למשטרה רק בשעה 13:22, כאשר על-פי דו"ח הצוות הרפואי (ת/36) מותו של המנוח נקבע בשעה 13:50, לאחר שהמשטרה הגיעה למקום ופרצה את הדלת. מנתונים אלו נראה כי טיפול המשטרה בהודעה נעשה בקבועי זמן סבירים וכי עברה כשעה לכל היותר עד שזומנה המשטרה למקום. אכן, ייתכן כי במשך הזמן שחלף בין כניסת עוברי האורח לדירה ועד להזמנת המשטרה והגעתה נפגמה האפשרות לאסוף ממצאים וראיות מן הדירה, אך אין ולא ניתן לתלות מחדל זה לפתחה של המשטרה. 29. לא מצאתי ממש גם ביתר טענותיו של המערער באשר לקיומם של מחדלי חקירה, ומכל מקום, גם לו הייתי רואה בהם מחדלים, איני סבורה כי יש בהם כדי לקפח את זכותו של המערער להגנה, לאור מכלול הראיות העומדות נגדו. כך למשל, אין בעובדה כי המשטרה לא מצאה את המפתח לדירת המנוח כדי לקפח מהגנתו, שכן גם אם היה נמצא המפתח בדירה לא היה בכך כדי להעלות או להוריד ממסכת הראיות נגדו. אציין בהקשר זה כי לטעמי נתן בית המשפט קמא משקל גדול מדי לעובדה כי לא נמצא המפתח בזירת הרצח, אך לאור הראיות הנסיבתיות האחרות הקושרות את המערער למעשה, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה באשר להרשעה. לסיכום, הרשעתו של המערער בעבירת הרצח התבססה כאמור על מארג ראיות נסיבתיות לצד ראשית הודאה מצידו של המערער בביצוע המעשה בפני ויצמן. מסכת הראיות מלמדת כי המערער שהה בביתו של המנוח בליל האירוע עד לשעת לילה מאוחרת, כאשר במהלך הלילה נשמעה מביתו של המנוח זעקה, בקולו שלו. מכשיר הטלפון הסלולארי של המערער אוכן בקרבת הבית בשעה 5:00 לפנות בבוקר. למחרת, נמצאה גופתו של המנוח עליה חתכים הדומים במידת מה לחתך אשר אין מחלוקת כי נגרם לויצמן על-ידי המערער וייתכן שבוצע באמצעות סכין דומה. אשר על כן, מצאתי כי מסכת הראיות הקושרת את המערער למעשה הרצח יוצרת מארג המבסס את אשמתו מעל לכל ספק סביר. האישום הראשון – עבירת השוד 30. המערער טוען כאמור גם נגד הרשעתו בעבירת השוד במסגרת האישום הראשון. בית המשפט קמא קבע לעניין זה כי נוכח מצב הדירה ועדותו של גלה, שהיה בין אלו שמצאו את הגופה, לפיה לא נמצא כסף בדירה, ניתן לקבוע כי המנוח נשדד תוך כדי או בסמוך לרציחתו. כמו כן, נקבע כי המערער לא הצליח לתמוך בראיות את טענתו כי אפשר ורכושו של המנוח נלקח לאחר שעזב המערער את הדירה, ולכל המאוחר על ידי גלה ואחיו של המנוח אשר מצאו את גופתו. בית המשפט הוסיף כי: "דעתי היא שהנאשם כלל לא שילם למנוח עבור התכשיטים או עבור הסמים, אלא שכיוון שרצה להחזיר ליפה [חברתו של המערער – ע.א] את תכשיטיה, שהופקדו אצל המנוח, ומשהמנוח איים למכור את התכשיטים (כפי "שנפלט" לנאשם באחת מהאימרות שמסר) – פגע הנאשם במנוח, כדי לשדוד את התכשיטים ולהחזירם לחזקתו" (עמ' 264 להכרעת הדין). 31. כידוע, לצורך הרשעתו של נאשם על התשתית הראייתית נגדו לעמוד במבחן השכל הישר, נסיון החיים וההגיון. אם מתעורר ספק סביר, ממשי ומוחשי באשמתו על רקע מסכת הראיות, לא יורשע הנאשם. לפיכך, נקבע כי הספק הסביר צריך להיות "ספק המותיר, על פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם. לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן הספק הסביר. כדי שיתהווה ספק סביר, עליו להעלות תהייה אמיתית ביחס לאשמת הנאשם על רקע מכלול הראיות נגדו" (עניין קייס, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ראו גם: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 652 (1993); ע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 84-81, 124-119 (1995)). לטעמי, נותר ספק סביר באשר להרשעתו של המערער בעבירת השוד. המשיבה לא הביאה ראיות עצמאיות אשר יש בהן לבסס תשתית להרשעתו של המערער בעבירת השוד. הרשעתו של המערער בעבירה זו מתבססת על צירוף השערות או הנחות כי בבית המנוח היה כסף וכי מי שרצח אותו הוא ששם ידו על כסף זה ועל כן לא נמצא בדירה דבר. בכך לא די לביסוס הרשעה. מה גם, שלא ניתן לשלול את טענת המערער כי להיעלמות הכסף אחראי אדם אחר שהגיע לדירה, ודי אם אפנה לעניין זה לדברי העדים שמסרו כי מיד כשנכנסו לדירה חיפשו אחר כסף או סמים. כך למשל, מעדותו של גלה עולה כי נהג להלוות למנוח כספים ועל כן ערך חיפוש בדירה כדי למצוא כספים אלו (עמ' 71 לפרוטוקול). כמו כן, מאחר והרשעתו של המערער בעבירת השוד מבוססת על השערות והנחות, אני סבורה כי היה מקום לתת את הדעת לכך שלאחר הרצח לווה המערער סכומי כסף משמעותיים מאחיו כדי לרכוש סמים. ניתן להניח כי לו היה שודד את דירת המנוח לא היה נזקק להלוואה זו. סיכומם של דברים, לטעמי הראיות אינן מבססות את אשמתו של המערער בשוד המנוח. לפיכך, אני סבורה כי יש לזכות את המערער מהרשעתו בעבירת השוד במסגרת האישום הראשון. האישום השני 32. המערער יוצא גם נגד הרשעתו בעבירה של נסיון לרצח של ויצמן, וטוען כי לא הייתה לו כוונה לגרום למותו של זה האחרון, אלא רק לפצוע אותו. לפיכך, טוען הוא כי יש להרשיעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בלבד. 33. כאמור לעיל, הנחת המוצא בבחינת הרשעתו של המערער גם לעניין אישום זה היא כי עדותו של ויצמן לגבי האירועים שהתרחשו בדירה הינה אמינה. אין כל חולק כי המערער דקר את ויצמן, ועל כן השאלה היחידה אותה יש לבחון הינה האם היה בכוונתו לגרום למותו של ויצמן. רבות נאמר על היסוד הנפשי בעבירת הרצח, ובעבירה של נסיון לרצח. כלל הוא, כי על מנת שתקום "החלטה להמית" המהווה את אחד מיסודות העבירה, יש להראות כי התקיימה כוונה במישור השכלי – קרי, צפייה של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, וכוונה במישור הרגשי – רצון שתוצאה זו תתגשם (ראו לעניין זה לאחרונה: ע"פ 7942/04 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דיני (טרם פורסם, 28.11.07) וההפניות שם). במקרה דנן נראה כי המערער יכול היה לצפות את התוצאה הקטלנית של מוות, שאך במקרה לא התממשה, וזאת בהתחשב בעובדה שחתך את ויצמן בצווארו באמצעות סכין. המערער טוען אמנם כי לא התכוון לחתוך את המערער בצווארו אלא בפניו, אולם הראיות מצביעות על רצון של המערער כי התוצאה הקטלנית תתגשם. ראשית, האמירה המיוחסת למערער, לפיה יעשה לויצמן מה שעשה למנוח, קרי ירצח אותו; שנית, מיקומו בפועל של הפצע; ושלישית, העובדה כי המערער ניסה לנעול את דלת הדירה במנוסתו ולהשאיר את ויצמן כשהוא מתבוסס בדמו וללא יכולת לקרוא לעזרה. התנהגות לאחר מעשה יכולה ללמד אף היא על כוונה להביא למותו של הנפגע על-ידי הפקרתו וניסיון למנוע ממנו עזרה (יעקב קדמי על הדין בפלילים: חוק העונשין - חלק שלישי 1123 (2006); ע"פ 139/86 עאזם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 343, 351-350 (1987)). הראיות מצביעות אפוא על כך שהתקיימה במערער הכוונה לרצוח את ויצמן על שני רכיביה, השכלי והרגשי. על כן, לא מצאתי להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא לעניין הרשעתו של המערער באישום השני בעבירת נסיון לרצח. כמו כן, משנתקבלה גרסתו של ויצמן כמהימנה, אין מקום גם להתערב בהרשעתו של המערער בעבירת השוד המיוחסת לו באישום השני. גזר הדין 34. בית המשפט קמא גזר על המערער, כאמור, מאסר עולם בגין האישום הראשון ועונש מאסר לתקופה של 10 שנים בגין האישום השני. בית המשפט מצא כי יש לגזור על המערער עונשים נפרדים ומצטברים בגין כל אחד מהאישומים וזאת בשל חומרת העבירות בהן הורשע, האכזריות בה ביצע אותן והסמיכות הרבה בביצוען. כמו כן, התחשב בית המשפט בעברו הפלילי העשיר של המערער אשר ריצה בעבר עונשי מאסר המצטברים לכדי למעלה מ-20 שנים, בגין עבירות רכוש, סמים ואלימות. בערעור שבפנינו טוען המערער כי ככל שיתקבל ערעורו על הכרעת הדין יש להפחית בהתאם מהעונש שנגזר עליו. 35. על אף שמצאתי כי יש לזכות את המערער מעבירת השוד במסגרת האישום הראשון, למעשה לא גזר עליו בית המשפט קמא עונש נפרד בגין עבירה זו, ועל כן אין בעצם הזיכוי כדי להביא להפחתה במאסרו. יתר על כן, העבירות בהן הורשע המערער, ובראשן עבירת הרצח, נמנות על העבירות החמורות ביותר בספר החוקים ומצדיקות ענישה משמעותית. אך במזל לא ניתן לסכם את שלושת הימים בהם עוסק כתב האישום כ"מסע קטל". תוך זמן קצר היה המערער נכון לפגוע ולקטול שניים על רקע השימוש בסמים. בהליך זה נחשפה מציאות קשה של החיים בצל נגע הסמים במלוא עליבותם ומסוכנותם, כאשר עצם החיפוש אחר הסם ורכישתו אינם מסתיימים אך בנזק לפרט המשתמש אלא מביאים אף לקטילת חיים. בית המשפט המחוזי הביא שיקולים אלה לפניו וגזר את העונש שגזר. לטעמי, מבטא העונש נכונה את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין ולא מצאתי כי יש להתערב בו. לסיכום, אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו, למעט באשר להרשעה בשוד המנוח, ממנה יש לזכות את המערער. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, כ"ו באדר א' תשס"ח (3.3.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05109430_B05.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il