אמל אלעסימי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10943/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10943/03 בפני: כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: אמל אלעסימי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 1190/01 מיום 30.10.2003, שניתן על-ידי כבוד השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ו-ת' שפירא תאריך הישיבה: י"ד בחשון תשס"ו (16.11.05) בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: כנגד המערער, שוטר במשטרת בת-ים, הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של אינוס חברתו לחיים של חברו של המערער (להלן: המתלוננת), עזאם מרמש (להלן: עזאם), לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של איומים כלפי המתלוננת, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה של הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין. על-פי הנטען באישום הראשון בכתב האישום, המתלוננת התגוררה בדירת חברו של המערער (להלן: הדירה), מוטי אסולין (להלן: אסולין), יחד עם חברתו של אסולין – יוליה (להלן: יוליה), לאחר שעזבה את דירתו של חברה לחיים עזאם ביום 29.6.2000, בעקבות סכסוך שנתגלע ביניהם. ביום 1.7.2000 הגיע המערער לדירה, מתוך כוונה ללון בה. בשלב כלשהו התיישב המערער לצדה של המתלוננת על הספה בסלון והחל לגעת בגופה. המתלוננת הרחיקה עצמה מהמערער וקמה מהספה. או אז דחף המערער את המתלוננת לעבר מזרון שמונח היה על הרצפה, עליו התכוון המערער לישון. המערער נשכב על המתלוננת והחל להתחכך בגופה, כשהוא אומר לה, כי אם תקיים עימו יחסי מין הוא יגמור מהר, שכן לא שכב עם אישה מזה זמן רב. המתלוננת התנגדה למערער וניסתה להדפו מעליה, אולם המערער אחז בכוח בידו האחת בזרועותיה מעל ראשה ובידו השנייה הפשיט את מכנסיה ותחתוניה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולבסוף הוציא את איבר מינו והגיע לפורקן על רגלה של המתלוננת. על-פי האישום השני, בתאריך 13.7.2000, לאחר שהתקשרה המתלוננת עם משטרת יפו בכדי להתייעץ לגבי רצונה להגיש תלונה כנגד המערער, פגש המערער את המתלוננת באקראי ברחוב בבת-ים. המערער שאל את המתלוננת מדוע היא מרכלת עליו והמתלוננת ענתה, כי היא סיפרה רק את האמת. בתגובה, איים עליה המערער, כי באם תמשיך במעשיה הוא יפגע בה, בבתה הקטינה (להלן: הבת) ובחברה לחיים עזאם. על-פי האישום השלישי, ביום 27.8.2000 התקשרה המתלוננת, בהדרכת המשטרה, אל המערער. בשיחה זו, אשר הוקלטה, איים המערער על המתלוננת, כי יחסל אותה ואת בתה וכי אם תחזור שוב על המילה 'אונס' ירצח אותה. בתגובתו לכתב האישום, הודה המערער, ביחס לאישום הראשון, כי קיים יחסי מין עם המתלוננת, אולם טען שהדבר נעשה בהסכמתה וביוזמתה. כן הודה, ביחס לאישום השני, כי פגש את המתלוננת ושאל אותה מדוע היא מרכלת עליו, אולם הכחיש, כי איים עליה. בנוגע לאישום השלישי, הודה המערער, כי אמר את הדברים שיוחסו לו, אולם הכחיש, כי איים על המתלוננת וטען שהדברים הוצאו מהקשרם. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ו-ת' שפירא) הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירות מהסוג בהן הורשע. בפסק-הדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי עדותה של המתלוננת מהימנה עליו והוא מאמץ את דבריה לחלוטין. בית-המשפט ציין, כי המתלוננת העידה בפירוט רב ובעקביות ומסרה גרסה שלמה, מלאה והגיונית של האירועים נשוא כתב האישום. בית-המשפט ציין גם, כי בגרסתה של המתלוננת לא נתגלו סתירות משמעותיות, חרף החקירה הנגדית הארוכה והמתישה שנערכה לה וכי המתלוננת אף לא ניסתה לייפות את עדותה גם בנוגע לפרטים קשים מעברה וגם בנוגע ליחס החיובי והעזרה להם זכתה מהמערער בעבר. כחיזוק לעדותה של המתלוננת, קיבל בית-המשפט המחוזי את היומן האישי אותו ערכה המתלוננת מאז ילדותה ובו התייחסה גם למעשה האונס והאיומים מצד המערער, כראיה טובה ומהימנה, הן לגבי המעשים עצמם והן לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות האונס. כן קיבל בית-המשפט את שיחת הטלפון המוקלטת בין המערער והמתלוננת כראיה לחיזוק עדותה של המתלוננת, כמו גם את אמרות החוץ של המתלוננת בפני המשטרה בדבר רצונה להגיש תלונה כנגד המערער. לעומת זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי דבריו של המערער אינם מהימנים עליו, בהיותם רצופי סתירות, תמיהות ותהיות. בית-המשפט ציין, כי המערער שינה את גרסאותיו מספר פעמים, בהתאם לחומר החקירה שנחשף בפניו, שיקר לחוקרי המשטרה ובעדותו בבית-המשפט בנוגע לנקודות מהותיות בפרשה, כל זאת בכדי להציג את היחסים שבינו לבין המתלוננת ועזאם באור שקרי וכדי לפגום במהימנותה של המתלוננת. במתן גזר הדין, שקל בית-המשפט המחוזי את הנסיבות להקלה בעונשו של המערער, בהן תרומתו במסגרת כוחות הביטחון, היותו מוכר כנכה משרד הביטחון ועזרתו למתלוננת בעבר. לעומת זאת, שקל בית-המשפט לחובתו של המערער את חומרתה של העבירה, בפרט לאור ניצולו של המערער את מצוקתה הקשה של המתלוננת ואת היותה נתונה לחסדיו בהיותה בודדה לחלוטין ובנתנה אמון מלא בו. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד גזר-הדין. לאחר הגשת הערעור ולבקשת המערער, החלטנו על גביית עדות מהעד מוטי אסולין, בהתאם לסמכותנו לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ד-1982. לשם כך החזרנו את התיק לבית-המשפט המחוזי לשם שמיעת העדות ומתן החלטה, באם יש בעדות זו כדי לשנות מהכרעת-הדין בעניינו של המערער. בית-המשפט המחוזי שמע את עדותו של אסולין ודחה אותה מכל וכל כבלתי אמינה וכנובעת מתוך רצון לסייע למערער. לטענת אסולין, המתלוננת התוודתה בפניו, כי קיימה את יחסי המין עם המערער בהסכמה וכי המתלוננת סיפרה לו זאת מכיוון שנודע לו על כך מחברתו יוליה, שנמצאה בדירה בשעת האירוע ושמעה את המתרחש. בית-המשפט קבע, כי עדותו זו סותרת את הודעתו של אסולין במשטרה, לפיה נודע לו על הסכמתה של המתלוננת רק מפי יוליה. בית-המשפט ציין, כי טענתו זו של אסולין סותרת גם את גרסתו של המערער, לפיה שמע מאסולין, כי המתלוננת "מרכלת" עליו, כי אנס אותה. טענות הצדדים המערער חוזר בפנינו על הטענות שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית-המשפט משקיבל את עדותה של המתלוננת כמהימנה, לאור הגרסאות הסותרות אותן מסרה. לטענת המערער, בהודעתה במשטרה טענה המתלוננת, כי משניסה המערער לאנסה, התנגדה לו בכוח וצעקה בקול רם. עם זאת, בעדותה בבית-המשפט העידה המתלוננת, כי לא צעקה חזק, שכן פחדה להעיר את בתה, שישנה בחדר הסמוך, כדי שלא תראה אותה במצב הקשה בו נמצאה. לטענת המערער, החלטתה של המתלוננת להפלילו במעשה אונס אותו לא ביצע, נבעה מסירובו לסייע לה בתשלום שכר דירה בדירה אליה עברה לאחר שיצאה מדירתו של אסולין, מספר ימים לאחר האירוע. המערער מבסס את טענתו בדבר הפללתו על-ידי המתלוננת גם על התנהגותה לאחר האירוע, שכן המתלוננת לא עזבה מייד את דירתו של אסולין, חברו של המערער, אלא רק לאחר יומיים ואף הזמינה את המערער לדירה אליה עברה, מתוך טענה, כי היא חוששת ששותפיה החדשים לדירה משתמשים בסמים מסוכנים. לטענת המערער, המתלוננת למעשה הזמינה אותו לדירה, כדי לבקש ממנו לסייע לה בתשלום שכר הדירה. לחילופין, טוען המערער, כי היה על בית-המשפט המחוזי להקל בעונשו, לאור תרומתו למדינה במסגרת שרותי הביטחון, מצבו המשפחתי, היותו מוכר כנכה משרד הביטחון ועזרתו למתלוננת בעבר. לעומתו, סומכת המשיבה את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, ניסיונותיו של המערער להציג את המתלוננת כאילו העלילה עליו עלילת שווא לאור סירובו לסייע לה הנם מופרכים ונסתרים על-ידי חומר הראיות. לטענת המשיבה, המתלוננת, שאף בעברה הייתה קורבן לתקיפות מיניות במשך שנים רבות מחייה על-ידי גיסה, מעולם לא הלינה על איש על כך שסרב לסייע לה ומעולם אף לא התלוננה על שלל הפגיעות שפגעו בה בעברה וכך גם אין מקום לראות בתלונתה כנגד המערער משום ניסיון להתנקם בו. לטענת המשיבה, המתלוננת נאלצה להישאר בדירה לאחר האונס מחוסר ברירה, בהתחשב בהיותה חסרת כסף אף כדי להאכיל את בתה ומבלי שהיה לה כל אדם אליו תוכל לפנות וכשמעל ראשה מרחפת סכנה שרשויות הרווחה יוציאו את בתה מרשותה. מסיבה זו גם פנתה למערער כאשר עברה לדירה אחרת, כאשר חשדה ששותפיה לדירה משתמשים בסמים, מתוך חששה להסתבך עוד יותר. דיון בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק ומפורט כדבעי, אשר בחן לעומקן הן את עדותה של המתלוננת, עדותם של אנשי המשטרה אליהם פנתה בעקבות האירוע והן את עדותו של המערער. כמו-כן, בחן בית-המשפט, כאמור, גם את עדותו של אסולין, לאחר שהוגש הערעור שבפנינו. לאור כל אלו, בחן בית-המשפט את יסודות העבירות בהן הואשם המערער וקבע, כי אשמתו של המערער בהן הוכחה מעבר לכל ספק סביר. טענותיו של המערער מופנות כולן, למעשה, כנגד ממצאים אלו של בית-המשפט המחוזי. ברם, הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234). בפרט כך הוא כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437). דברים אלו נכונים במיוחד, עת אנו עוסקים בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותה של קורבן של עבירת מין. יפים לעניין זה דברי חברתי השופטת חיות בע"פ 6375/02 יורי בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426, לפיהם: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומתי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר". המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בית-המשפט המחוזי ביסס את ממצאיו העובדתיים בראש ובראשונה על עדותה של המתלוננת, בה ראה, כאמור, עדות מהימנה לחלוטין. בית-המשפט מציין נקודות רבות בעדותה, בהן ראה אותות אמת ועליהן ביסס את אמונו המלא בעדות המתלוננת. כן דחה בית-המשפט את טענתו של המערער בדבר סתירות בין הודעותיה של המתלוננת במשטרה ובין עדותה, בקובעו, כי מדובר בסתירות שאינן מהותיות ואשר המתלוננת נתנה להן הסברים סבירים והגיוניים. לטענת המערער, הסתירה המרכזית בגרסתה של המתלוננת הוא טענתה במשטרה, כי צעקה בקול רם במהלך האונס וזאת למרות שאיש מיושבי הדירה לא שמעה צועקת. לאור זאת, טוען המערער, כי המתלוננת שינתה את גרסתה במהלך מתן עדותה וטענה, כי צעקותיה לא היו בקול רם. אולם אין בשוני זה בין הגרסאות משום סתירה מהותית, אשר יכולה להטיל ספק באמיתות גרסתה של המתלוננת, בפרט לאור ההסבר אותו נתנה המתלוננת, לפיו לא צעקה בקול רם שכן חששה שבתה הקטינה תתעורר ותמצא אותה במצב הקשה בו הייתה. יש לזכור גם, כי כבר נקבע בבית-משפט זה, כי: "...הליך שחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה תוקפנית (ראו ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721, בעמ' 725). אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק." (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פד נו(6) 205, 233). במקרה דנן, אין בכוחו של שוני זה בין הגרסאות בכדי להטיל ספק במהימנותה של המתלוננת. כאמור, בית-המשפט אף מצא – ובצדק – חיזוק לעדותה של המתלוננת ביומן אותו היא ניהלה, בו התייחסה הן לאירועים נשוא כתב האישום והן למצבה הנפשי בו נמצאה לאחריהם, בשיחת הטלפון המוקלטת עם הנאשם ובאמרות החוץ של המתלוננת. (לעניין קבילותו של יומן כראיה לחיזוק, ראו ע"פ 3416/98 אלברט (בבר) איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(4), 769,785). גם הטענה המרכזית הנוספת של המערער, בדבר התנהגותה של המתלוננת לאחר המעשה, דינה להידחות. המערער טוען, כי העובדה שהמתלוננת לא יצאה לאלתר מביתו של אסולין, ידידו של המערער והעובדה שהזמינה את המערער לדירה אליה עברה כעבור יומיים, אינן עולות בקנה אחד עם התנהגות של קרבן אונס. עם זאת, יש להבין עובדות אלו לאור המצוקה הקשה בה שרויה הייתה המתלוננת, בהיותה חסרת כל וחסרה כל אדם מלבד המערער בו תוכל להיעזר. אין לצפות, כי המתלוננת הייתה יוצאת מביתו של אסולין, יחד עם בתה הקטינה, מבלי שתמצא מקום מגורים חלופי. כך גם ניתן להבין את פנייתה של המתלוננת למערער, אשר היה איש משטרה, כדי שיבחן את הדירה אליה נכנסה, מתוך חששה להסתבך בפלילים יחד עם שותפיה לדירה. לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו בע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כי: "אכן, יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין (ואולי גם התנהגותו של מתלונן אחר הנתון במצוקה) תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי אף מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם, אין לשכוח שאדם – אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו – עלול להידחף על ידי תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו. עוד אין לשכוח, כי בבואנו להסיק מסקנות מן ההתנהגות, אין אנו עושים זאת בגדר 'ביקורת התבונה' שבה, אלא בגדר ניסיון לקבוע אם נעברה עבירה. לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן, כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות". בית-המשפט המחוזי התייחס בהכרעת-דינו גם ליתר הטענות אותן מעלה המערער בפנינו, אולם לא מצא בהן ממש ועל כן דחה אותן. בדומה, קבע גם, כי הוא דוחה את עדותו של אסולין כבלתי מהימנה, הנובעת מתוך ניסיון של אסולין לסייע לחברו המערער. בנסיבות אלה, שוכנענו, כי לא נפל כל פגם בהרשעת המערער ולא מצאנו כל מקום להתערבות בית-משפט זה. לא מצאנו גם כל מקום להתערב בעונש אותו גזר בית-המשפט המחוזי על המערער. בית-המשפט שקל את כלל הטענות אותן העלה המערער לקולת העונש והתחשב בהן בגזירת עונשו. אין לשכוח, כי המערער הורשע בעבירה מהחמורות המצויות בחוק העונשין באנסו את המתלוננת תוך שימוש בכוח ולמרות התנגדותה ותחנוניה. המערער אף הוסיף חטא לפשע, או ליתר דיוק, עוון לפשע, ואיים לפגוע במתלוננת ובבתה בשתי הזדמנויות שונות, באם לא תמנע מלהתלונן כנגדו. את כל אלו שקל בית-המשפט המחוזי, כאשר גזר על המערער עונש של שבע שנות מאסר בפועל, בציינו, כי: "הנאשם ניצל את מצוקתה הקשה של המתלוננת, את חוסר האונים שלה ואת היותה נתונה לחסדיו, בהיותה בודדה לחלוטין, ללא אח ורע. הנאשם הוא שדאג למתלוננת ולבתה לקורת גג לאחר שחברה לחיים עזב אותה והיא נדרשה לעזוב את הדירה בה התגוררה עימו. המתלוננת נתנה אמון בנאשם אשר עזר לה והוא מעל באמונה ואנס אותה בדירה אליה הביא אותה." אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט המשנה לנשיא מ' חשין: אני מסכים. המשנה-לנשיא השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ד בכסלו תשס"ו (15.12.2005). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03109430_H11.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il