יצחק דדון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1094/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1094/07 ע"פ 2512/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 1094/07 והמשיב בע"פ 2512/07: יצחק דדון נ ג ד המשיבה בע"פ 1094/07 והמערערת בע"פ 2512/07: מדינת ישראל ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 40155/05 שניתן ביום 1.2.07 על-ידי כבוד השופט כבוב תאריך הישיבות: כ"א בסיון תשס"ז כ"ה באב תשס"ז (7.6.07) (9.8.07) בשם המערער בע"פ 1094/07 והמשיב בע"פ 2512/07: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה בע"פ 1094/07 והמערערת בע"פ 2512/07: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. ביום כ' בטבת תשס"ז (10.1.07) הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט כבוב) את המערער, יצחק דדון, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נגזרו עליו שש וחצי שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצר (גזר הדין מיום 1.2.07). בפנינו שני ערעורים – מטעם המערער על הכרעת הדין, מטעם המדינה על קולת העונש. ב. על פי עובדות כתב האישום שיוחס למערער, הכירו ליאור חבקוק (להלן המנוח) והמערער זה את זה במשך מספר שנים, ושניהם טופלו במרפאת "יסעור" – המרכז לנפגעי סמים ברח' אדם מיצקביץ ביפו. ביום 21.4.05, סמוך לשעה 11:00, פגש המערער במנוח ברח' עזה ביפו והתקוטט עימו, ובמהלך הקטטה שלף סכין מטבח שנשא עימו, דקר את המנוח בצד שמאל של בטנו, ונמלט מהמקום. הדקירה גרמה לפצע בדופן הבטן של המנוח וכן לפגיעה בכלי דם המזינים את המעי הגס, באופן שהצריך קבלת טיפול רפואי בבית החולים וולפסון, שם אושפז המנוח ונותח. ביום 30.4.05 נפטר המנוח, עקב זיהום שהתפתח כתוצאה מאותה דקירה. ג. בא כוח המערער עתר, עוד בשלבי המעצר בפרשה, לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית שתבחן את מצבו, יכולתו וכושרו של המערער לעמוד לדין ולשאת בעונש. חוות דעת כזו, מאת פסיכיאטר מחוז תל-אביב, הוגשה לתיק המעצרים ביולי 2005. המערער אובחן כלוקה בהפרעת אישיות; אך נאמר, כי גם אם היה המערער נתון במצב פסיכוטי-פרנואידי ביום אירוע הדקירה, נכנס אליו מתוך ידיעה ברורה ומתוך תכנון והכנה על ידי שימוש בחומרים נרקוטיים, ועל כן אין מקום לפטרו מאחריות פלילית. המערער אובחן כבעל יכולת להבין את מעשיו ואת משמעותם והשלכותיהם בזמן אמת, וכן נמצא כשיר לעמוד לדין. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי ד. בתגובתו לכתב האישום (שנמסרה בבית המשפט קמא ביום 28.9.05) הודה המערער בכך שבינו לבין המנוח היתה היכרות, בהיותם מטופלים באותו מרכז לנפגעי סמים. המערער אישר כי נכח באירוע הדקירה, אך טען כי היה נתון לעת ההיא במצב פסיכוטי. המערער לא חלק על כך שבסמוך לאירוע הדקירה מסר בפני רופאי המרכז ובפני המטפלת האישית שלו, גירסה לפיה דקר את המנוח בעקבות אירוע מעברם, והוא ניסיון המנוח לעשות בו מעשה מיני בניגוד לרצונו שעה ששהו בתא אחד בבית מעצר. עם זאת טען, כי היתה זו התוודות שווא, על רקע רצונו לקבל טיפול באדולן לאחר שזה נשלל ממנו עקב שימוש בסמי רחוב. המערער כפר בטענה כי הוא שדקר את המנוח, וטען כי חברו רפי בן דוד הוא שעשה זאת. כטענה חלופית טען המערער כי אף שאינו חולק על העובדה שהמנוח נפטר במהלך ימי אשפוזו בבית החולים, יש לייחס זאת לבעיות רפואיות נוספות מהן סבל המנוח, והיותו משתמש בסמים; מותו של המנוח, כך נטען, נגרם כתוצאה מדלקת כלשהי ולא כתוצאה ממעשה הדקירה. ה. (1) במרכז ראיותיה של התביעה הוצבו חמישה אירועים, במועדים ובהקשרים שונים, בהם התוודה המערער כנטען על ביצוע מעשה הדקירה בפני גורמים שונים. גורמים אלה העידו לפני בית המשפט קמא. מהם היו הפסיכיאטרים ד"ר יששכר הרמן, מנהל המרכז לנפגעי סמים ביפו, וד"ר פאינה מיירשטיין, רופאה מטפלת במרכז זה. שניהם פגשו במערער דקות ספורות לאחר אירוע הדקירה ב-21.4.05, ושמעו מפיו כי דקר את המנוח. השניים שאלו כיצד עשה כן, והמערער השיב "עם זה", בעודו מוציא מכיסו מברג (טסטר) ומשליך אותו לעברו השני של הרחוב. עדות נוספת היתה זו של העובדת הסוציאלית במרכז לטיפול בנפגעי סמים, הגב' שלי בן-אליעזר, שבפניה שטח המערער בו ביום דברים בעלי תוכן דומה. (2) בנוסף לעדות אנשי המרכז, יוחסו למערער הודאות נוספות. המרכזית שבהן הושמעה בפני חוקר, רס"ר באדי חרב, ביום החקירות הראשון במשטרה (9.5.05). בחלק הארי של החקירה, תאר המערער בפרוטרוט את הרקע שקדם לאירוע הדקירה ואת השתלשלות הדברים שהובילה אליה, אך טען כי אינו זוכר את הדקירה עצמה או את זהות הדוקר; אך לקראת סופה של החקירה הודה כי הוא שדקר את המנוח, על רקע אותו אירוע מיני מעברם המשותף. הודאה נוספת שיוחסה למערער מקורה בהודעתו לפני חוקרי המשטרה בחקירה נוספת (מיום 11.5.05), במהלכה חזר בו מהודאתו לגבי מעשה הדקירה, אך גם שב והודה. (3) הודאה נוספת המיוחסת למערער ניתנה בפני פקד רונה פינגלאוי, ראש צוות החקירה המיוחד שחקר את הפרשה. העדה העלתה על הכתב דברים שהשמיע בפניה המערער שעה שריאיינה אותו ביום מעצרו (9.5.05), שם חזר על מניע לכאורה לדקירת המנוח. לכל אלה נשוב להלן. הכרעת הדין בשלב ראשון: זיכוי מחוסר ראיות בעקבות אי חשיפתה של ראיה, וערעור המדינה לבית המשפט העליון שנתקבל ו. (1) במסגרת ההליך לפני בית המשפט קמא, בטרם החלה שמיעת הראיות, הגיש בא כוח המערער עתירה לגילוי ראייה חסויה שעניינה גילוי זהותו של מקור מודיעיני. זאת בעקבות חשיפת חומר החקירה שכלל פירוט מידע מודיעיני משתי ידיעות, תוך העלמת פרטי זהותו של מוסר המידע. ואלה הידיעות כלשונן (נ/15): ידיעה א: "רפי בן דוד מהעיר רמלה כבן 45 התרברב עם אנשים לפני כמה שבועות שהוא רוצה לדפוק בחור בשם חבקוק על רקע שחבקוק מכר לו אדולן מהול במים, והוא כועס מאוד עליו כי הוא עשה את זה כמה פעמים". ידיעה ב: "רפי בן דוד ובחור ממשפחת דדון תושבי רמלה דקרו לפני כשבועיים בחור בשם חבקוק ליד יסעור ברחוב אדם מצקביץ יפו. הרקע לדקירה היה חבקוק מכר לשניים אדולן מהול במים לכן הם כועסים עליו היה ויכוח בין השלושה יום לפני. השניים הגיעו ביום הדקירה למקום עם רכב כאשר המתין להם עוד בחור בתוך הרכב שהיה הנהג לאחר הדקירות חזרו לרכב וברחו מהמקום, השניים הגיעו למקום הדקירה רעולי פנים כי אנשים שנמצאים במקום מכירים אותם ושלא יזהו אותם" (יצוין כאן כי לגבי ידיעה אחרונה זו נקבע, על בסיס מידע שהוצג בפני בית משפט זה בדונו בשאלת ההכרח בחשיפת זהותו של המודיע – ע"פ 1708/06 שיוזכר להלן – כי המודיע שאב את תוכנה מפיו של אדם אחר ששמו אינו ידוע, ולפיכך המדובר בעדות שמיעה חסרת משקל ראייתי). (2) ביום 6.10.05 קבע בית המשפט קמא, כי נוכח השלב המקדמי בו מצוי הדיון אין חובה לחשוף את זהות המקור המודיעיני, ונכון יהיה לבחון את הנושא רק לאחר חקירתו של רפי בן דוד, שהיה לו – מלבד למערער - מניע לפגוע במנוח. ביום 18.1.06, לאחר שתי ישיבות הוכחות בהן נחקרו ארוכות העדים רפי ואשתו פנינה בן דוד, נקבע כי יש מקום לקבל את העתירה ולחשוף את זהות מוסר המידע המודיעיני; זאת – כיון שעדותו של זה יכולה לסייע בידי ההגנה להפריך את עדותם של השניים, אשר גירסתם סתרה מהותית את האמור באותן ידיעות מודיעיניות. (3) לאור החלטה זו הודיעה התביעה על חזרתה מכתב האישום, ולבית המשפט לא נותר אלא להורות על זיכוי המערער מחוסר ראיות. כך נעשה ביום 21.2.06. (4) המדינה עירערה בעקבות הזיכוי לבית משפט זה (ע"פ 1708/06). בפסק דין מפי השופט א' א' לוי (מיום 1.5.06) התקבל הערעור, והוחלט לבטל את ההחלטה לזכות את המערער, הואיל ונקבע כי "חשיפת זהותו של המודיע עלולה לסכן את חייו, מחד, ואין היא דרושה לצורך הגנת המשיב, מאידך". הדיון הוחזר לבית המשפט קמא בהנחיה, כי ככל שהצדדים יבקשו זאת, יזומן המודיע לעדות תוך שייעשו ההסדרים המתאימים למניעת חשיפתה של זהותו. ביום 19.7.06 נחקר המודיע בטלוויזיה במעגל סגור. המשפט נמשך מן הנקודה בה נפסק. פסק הדין קמא ז. (1) בית המשפט קמא, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, הגיע לכלל מסקנה כי הודאותיו של המערער שנמנו מעלה מפלילות אותו באופן שאינו מותיר כל ספק בדבר אשמתו: "מדובר במגוון רחב של ראיות במסגרתן הודה הנאשם בפני גורמים שונים, שאין קשר בין אחד לשני, במיוחס לו בכתב האישום, בביצוע מעשה הדקירה של המנוח, עד אשר אין בפני ביהמ"ש כל דרך לקבוע שמדובר בהודאת שווא, בין משום שהיא נגבתה תוך שימוש באמצעי לחץ פסולים ובין משום רצון הנאשם להיטיב עם אחרים". באשר לטענת המערער בעניין נזקקותו לטיפול רפואי והודאתו הכרוכה בכך, נקבע כי תפקוד המערער בחקירה היה סביר ביחס לחומרת ההאשמה ולארכה של החקירה. בית המשפט קמא התרשם, כי גירסתו של המערער בבית המשפט שקרית ונעדרת כל הגיון, ומשהוכח קשר סיבתי בין מעשה הדקירה לבין מותו של המנוח – הרשיע את המערער בעבירת הריגה. (2) בית המשפט קמא ייחס משקל רב לעדויות אנשי המרכז לנפגעי סמים בדבר הודאת המערער, באשר מדובר בהן, כנקבע, ביוזמה אישית ועצמאית מצד המערער, ודחה את טענות המערער, לפיהן מסר גירסה זו לפני מטפליו על רקע רצונו לקבל טיפול באדולן. בית המשפט הדגיש את העובדה, שהמערער פירט בפני הגורמים במרכז את הרקע הנטען למעשה הדקירה, כאמור. אומר כבר כאן, כי אף אני מייחס – בכל הכבוד – משקל רב במיוחד להודאות אלה, מיום המעשה, בסמוך לאחריו. (3) ועוד, בית המשפט מצא אף את הודאתו של המערער בפני חוקריו אמינה, וקבע כי אי אספקתו של תחליף סם אין בה כשלעצמה כדי לשלול את רצונו החופשי של המערער ואת המשקל שיש לייחס לאמרותיו. מתשובותיו של המערער ועמידתו בחקירה הסיק בית המשפט, כי אי קבלת תחליף הסם לא השפיעה על יכולתו וכושרו המשפטי של המערער, כאמור, זאת בשים לב לאופיה של החקירה ולחומרת האישום המיוחס לו, וכן לגירסתו הבלתי סבירה, כנקבע; במהלכה של זו נמסרה בפירוט רב השתלשלות האירועים שקדמה לאירוע הדקירה, ואילו בכל הנוגע לאקט הדקירה עצמו נתקף המערער ב"איבוד זיכרון" מוחלט. (4) בית המשפט קבע, כי למרות שבחקירתו הנוספת – מיום 11.5.05 – טען המערער כי לא השתתף בעצם מעשה הדקירה, יש בדבריו שם כדי לחזק את הודאתו המקורית, באשר לא הכחיש כי נכח במקום האירוע ואף נטל בו חלק, וכן לא הכחיש את הרקע למעשה ואת קיומו של מניע לפגוע במנוח. לפיכך מצא בית המשפט קמא את חזרת המערער מהודאתו כמסבכת אותו עוד יותר, מה גם שהמערער מסר פרטים מוכמנים הנוגעים לאירוע הדקירה "...פרטים שרק מי שנכח בזירת האירוע וראה את המעשה או היה שותף לו יכול היה למסור למשטרה". בית המשפט נדרש לכך שבהודעתו זו דחה המערער את האפשרות שניתנה לו על ידי חוקרי המשטרה, לייחס את מעשה הדקירה לרפי בן דוד. (5) בית המשפט קמא התרשם שלא לטובה מעדותם של בני הזוג בן דוד, שראה אותם כבעלי עניין להרחיק את רפי בן דוד ממעורבות בחקירה; בית המשפט היצר על כך שנגד רפי בן דוד לא ננקטו הליכי אישום, וכן על כך שהמערער לא שיתף פעולה לעניין זה. (6) ולבסוף, בית המשפט קמא נדרש למבחנים הנוהגים לעניין הודאות נאשמים ומצא כי הן במבחן ה"פנימי" והן במבחן ה"חיצוני" של ההודאה (אליהם נשוב) יש מקום לקבלת הודאתו של המערער; זאת, אף אם נוצר בלבול באשר לכלי הדקירה; המערער אמר בפני רופאי המרכז כי דקר במברג, בעוד שעל פי עדות הפתלוג פרופ' היס, לא נעשתה הדקירה במברג. אך בית המשפט ציין, כי בהודאתו לא פסל המערער את האפשרות שבסכין עסקינן. במסגרת הכרעת הדין נבחן הקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי בין הדקירה למוות ונמצא קיומו. גזר הדין ח. בגזר הדין שיקלל בית המשפט את כלל הנסיבות – חומרת המעשה מול נסיבותיו האישיות של המערער - והוטל העונש כאמור. הערעור על הכרעת הדין ט. בא כוח המערער חזר, בערעור מפורט ביותר, על עיקרי הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא: (1) קיימת אפשרות ממשית שרפי בן דוד הוא זה שדקר את המנוח. לפי הנטען נתמכת אפשרות זו בראיות ישירות ונסיבתיות, ובכלל זה נוכחותו של רפי במקום ובזמן האירוע, קיומו של מניע מצד רפי לפגוע במנוח אשר נהג, כנטען, למכור לו אדולן מהול במים, התנהלותם של רפי ופנינה בן דוד בסמוך לאירוע הדקירה, וכן חוסר המהימנות שיוחס לגירסתם. (2) לא ניתן לשלול את האפשרות כי המנוח נדקר על ידי מאן דהוא שזהותו אינה ידועה, וזאת בהתבסס על דברי המנוח לחוקרי המשטרה ולבני משפחתו, וכן על יסוד קיומו של מניע מצד רבים שביקשו את רעתו של המנוח, באשר נהג - כנטען, כאמור – לרמותם במכירת האדולן. (3) הודאות המערער בפני מטפליו ובפני חוקריו הן הודאות שווא, שכן המערער מכור לסמים קשים וסובל מהפרעות פסיכוטיות. נטען כי הודאת המערער לפני אנשי המרכז הייתה על רקע רצונו לקבל מתדון, בסברו כי בכך שיודה בביצוע מעשה הדקירה יזכה לחמלת מטפליו ולשתיית מתדון, מה שאכן אירע. אשר להודאת המערער לפני חוקריו, נטען כי התחמקות המערער מהפללת רפי בן דוד, וכפועל יוצא ייחוס מעשה הדקירה לעצמו, מקורם ברצון המערער "לא לפתוח" (כלומר, לפתוח את פיו) על חברו רפי, שנחלץ לעזרתו בקטטה עובר לאירוע הדקירה. (4) הודאתו של המערער בחקירתו הראשונה במשטרה (מיום 9.5.05) איננה קבילה באשר איננה "חופשית ומרצון". לפי הנטען ניצלו חוקרי המשטרה את מצוקתו הפיזית והנפשית של המערער, והתנו את קבלת הטיפול בתחליף סם במסירת הודאה. כמו כן לא הוסברה למערער זכותו להיוועץ בעורך דין טרם גביית הודאתו. לחלופין טוען בא כוח המערער כי יש לייחס להודאה משקל נמוך ביותר, ולדרוש קיומה של תוספת ראייתית אובייקטיבית כבדת משקל - וכזו לא באה. (5) לא ניתן משקל ראוי למחדלי החקירה בפרשה. ביניהם העובדה כי במשך תשעת ימי אשפוזו של המנוח לא נגבתה הימנו הודעה, וקלטת מפגש מבוקר שנערך בין המערער לרפי בן דוד אבדה בלא שתומללה. (6) לחלופי חלופין, טוען בא כוח המערער, כי יש לזכות את מרשו מעבירת הריגה ולהרשיעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה, באשר לא ניתן לשלול את האפשרות כי המנוח השתמש בסמים בזמן שהייתו בבית החולים, ואלה גרמו לזיהום, להידרדרות במצבו ולבסוף למותו. י. מנגד טוענת המדינה כי הרשעתו של המערער מתבססת על תשתית ראייתית איתנה, שבבסיסה חמש הודאותיו הנזכרות בפני גורמים שונים במועדים ובהקשרים שונים. לטענת המדינה יש - כשלב ראשון - לראות כל הודאה כעומדת בפני עצמה באשר לבחינת תוכנה וסימני האמת שבה, וכשלב שני יש לבחון את משמעות השתלבותן והצטרפותן של ההודאות זו לזו. לפיכך, כך נטען, גם אם תתקבל טענת המערער באשר לקבילות הודאתו בחקירתו הראשונה, מיום 9.5.05, אין הדבר משליך על יתר ההודאות שמסר. לעניין הודאות המערער בפני אנשי המרכז טוענת המדינה, כי עולים מהן סימני אמת מוצקים נוכח סמיכות הזמנים בין ההודאות לאירוע, העובדה שהמערער היה מצוי בקרבה מקצועית עם העובדת הסוציאלית בן אליעזר נוכח טיפולה בו, והצבעתו על מניע. אשר לטענת המערער כי חקירתו במשטרה אינה קבילה או לחלופין היא בעלת משקל נמוך, נטען כי בחקירתו ידע להשיב על שאלות שנשאל באופן ענייני וקוהרנטי, להוציא שאלות על אודות אקט הדקירה עצמו. לפי הנטען, נתן בית המשפט קמא דעתו למצבו הנפשי והפיסי של המערער בעת חקירתו הראשונה במשטרה, והגיע לכלל מסקנה כי תפקודו במהלך החקירה היה סביר ביחס לחומרת האישום המיוחס לו. אשר לטענה כי חוקרי המשטרה לא הודיעו למערער בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין נטען, כי הדבר הועלה במאוחר וגם לא עומת עם חוקרי המשטרה, ולפיכך לא ניתן לקבוע, כממצא עובדתי, כי אכן לא ניתנה הודעה למערער כאמור. באשר לטענה כי רפי בן דוד הוא שדקר את המנוח, וכי המערער מסר הודאות שווא כדי להגן עליו, נטען כי המדובר בעדות כבושה, שאיננה מתיישבת עם מכלול הראיות בתיק. לפי הנטען, ניסיונו של רפי להרחיק עצמו מהאירוע באמצעות מסירת גירסאות בלתי מהימנות אינו מצביע על היותו הדוקר, וניתן להסבירו על רקע נוכחותו ומעורבותו בשלביו המוקדמים של האירוע, וכן על רקע יחסי החברות ששררו בין המערער לרפי, שעל כן ביקש רפי להימנע מהפללתו. בכל אופן, טוענת המדינה, אין בדברים האמורים כדי להפחית מעוצמת הראיות כנגד המערער עצמו. י"א. לשלמות התמונה יצוין, כי בראשית הדיון בערעור נעשה ניסיון, בעקבות החלטתנו בדיון ראשון מיום 7.6.07, לפענוח קלטת שתיעדה מפגש בן רפי בן דוד למערער - אך ניסיון זה לא עלה יפה. י"ב. עיינתי בחביון התיק, ואחר יגע מצאתי את חוות דעתו הנזכרת של פסיכיאטר מחוז תל-אביב מיום 12.7.05 (בעקבות בדיקה מ-3.7.05). לפי המתואר בה, אכן אובחן המערער ב-4.4.05 וב-12.4.05 כלוקה במצב פסיכוטי, אך ב-17.4.05 לא נמצאו סימנים פסיכוטיים והוא שוחרר. תואר, כי ב-21.4.05 (כתוב בטעות 21.4.04) "הגיע למרפאת יסעור להמשך טיפול, היה פרנואידי, סף גירוי נמוך, התקוטט עם מטופלים במקום. לדבריו ראה את הנדקר באותו יום כשהוא רב עם אדם אחר. הוא לא זוכר איך אבל פתאום היה מעורב בקטטה, לדבריו הנדקר איים עליו בגלגל והוא באקט של הגנה עצמית דקר אותו במברג. לדבריו, התקיפה לא היתה כתוצאה ממחשבות שווא, אלא על רקע המריבה הוא חזר למרפאת המטדון, שם פגש את ד"ר הרמן וד"ר מיירשטיין וסיפר להם כי דקר את אחד המטופלים תוך שהוא מביע מחשבות שווא ואי שקט פסיכומוטורי". בבדיקה דווח על שיתוף פעולה מצד המערער ומענה ענייני, ומפי המערער נאמר כי "הנבדק אומר שהתקיפה לא היתה על רקע הפרנויה שלו אלא בגלל מריבה אמיתית שהיתה ביניהם עוד מהתקופה שהנרצח רצה פעם לאנוס אותו והיה לו חשבון פתוח איתו". מסקנת הבדיקה היתה (כפי שציינו למעלה), כי אף בהנחה של מצב פסיכוטי פרנואידי ב-21.4.05, "זהו מצב נפשי אליו נכנס הנאשם מתוך ידיעה ברורה ומתוך תכנון והכנת חומרים נרקוטיים, תוך ידיעה כי במצב נפשי כזה הוא עלול להיות מסוכן ואלים, כפי שקרה בעברו. התנהגותו זו אינה פוטרת אותו לדעתי מאחריות פלילית". עוד נאמר, כי המערער "אף פעם לא אובחן כחולה נפש במובן הרפואי, אלא כלוקה בהפרעת אישיות", הוא הבין את משמעות מעשיו ואת הפסול שבהם, והפרעותיו הנפשיות אין בהן לשלול זאת. נקבע, כי למערער אין סימנים למחלות נפש, הוא מבין את משמעות העבירה ומסוגל לעמוד לדין. ערעור המדינה על גזר הדין י"ג. המדינה מערערת על גזר דינו של בית המשפט קמא. ולשיטתה אין די בעונש שנגזר על המשיב כדי לבטא את סלידת החברה ממעשי דקירה קטלניים המתרחשים בישראל לרוב; אולם עיקר טענתה בכך שהעונש שנגזר על המערער אינו מבטא נכונה את כוונתו של בית המשפט, אשר ניכה בלא יודעין, כך נאמר, מעונש המאסר שגזר תקופה ארוכה בה שהה המערער במאסר בתיק אחר (מיום 18.12.05 ועד 1.2.07). המדינה פרשה טענותיה אלו בבקשה ל"תיקון טעות" בפסק הדין, וביקשה מבית המשפט קמא לעשות שימוש בסמכותו ולהורות כי תקופת המעצר שתנוכה מתקופת המאסר היא מיום 9.5.05 ועד ליום 18.12.05, ולא כפי שנקבע. בית המשפט קמא קיים דיון בבקשה במעמד בעלי הדין (ביום 26.2.07), ודחה את הבקשה, בקבעו כי משנתן את גזר הדין איננו מוסמך עוד לשקול שיקולים נוספים ואחרים על אלה ששקל, ולפיכך הוא מותיר את ההחלטה לערכאת הערעור. מכאן ערעור המדינה, כאמור. דיון והכרעה י"ד. אפתח באמירה, כי אפשר להבין את מאמציו הגדולים – הראויים להערכה – של בא כוח המערער להשיג זיכוי; שולחו כבר ראה בשלב מסוים את "הארץ המובטחת", ועל כן מששב להישפט בעקבות הערעור בבית משפט זה והורשע על-ידי בית המשפט קמא, נחמץ ליבו. עו"ד כהן לא הניח אבן שלא הפכה. עם זאת, חוששני לאחר העיון שאין מקום לקבלת ערעורו. ט"ו. (1) כאמור, בבסיס הרשעתו של המערער חמישה אירועי הודאה שונים. הלכה מכבר היא, כי הודאת נאשם מהוה ראיה להוכחת אשמה בפלילים, ואילו קבילותה ומשקלה ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו: דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' סולימאן אל עביד, פ"ד נא(1)736 (1998), (להלן: אל עביד)). אציין כבר כאן, כי אף לדידי יש לייחס משקל רב במיוחד להודאות בפני אנשי המרכז, שניתנו סמוך ממש לאחר אירוע הדקירה, ונעשו במובהק ב"התנדבות", לא כתוצאה של לחץ חקירתי. (2) לשאלה הנכבדה של הודאת נאשם ומעמדה בדיני הראיות נדרש בית משפט זה, וכן נדרשו רבים וכן טובים אחרים, ולא זה המקום להאריך. בין היתר דו"ח הועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר (ועדת השופט א' גולדברג – 1997); ע"פ 5121/98 טור (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' (לא פורסם, 4.5.06) (השופטת כתארה אז – ביניש) (להלן עניין יששכרוב), והאסמכתאות דשם; וראו גם פרוטוקול 92 של ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 13.11.03, למגוון הדעות בנושאים אלה. אכן, דומה שאין רואים עוד את ההודאה כ"מלכת הראיות" כפשוטה כמכבר, אף שעדיין נודע לה משקל חשוב. השאלה המרכזית שהתחבטו בה רבים היתה כיצד להבטיח שהודאה לא תהא הודאת שווא, והמקרה המובהק של הודאה כזאת הוא הודאה המושגת בלחץ מסוגים שונים על-ידי אנשי מרות. ואולם, ענייננו מתייחד בכך שההודאות שנזכרו מעלה, בפני שני רופאים ועובדת סוציאלית, היו באופן גמור מיוזמתו של המערער, ללא לחץ מגורם כלשהו, ועל כך אין חולק. אמנם, במקרה דנא, מתוך מצב פסיכוטי בו היה המערער - נרקומן - שרוי, יש מקום לבחינה קפדנית של הודאתו ולכך נשוב. אך באין טענה, לגבי הודאות אלה, לגבי לחץ פסול, ומשנקבע בחוות הדעת הפסיכיאטרית כי המערער היה בעל יכולת להבין את מעשיו בזמן אמת, יש לייחס להן משקל רב. לדידי לא היו אלה הודאות שווא. (3) אוסיף כאן, כי על פי המשפט העברי "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט', ב'), קרי, אין הפללה עצמית כשרה כראיה. ראו אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית (תשס"ה, 2005), וסקירות הספר מאת פרופ' חנינה בן מנחם, מועד ט"ז (תשס"ו), 135-137, ד"ר אביעד הכהן, אתר הוצאת י"ל מאגנס והרב מיכאל בריס, בקובץ משפטי ארץ, טענות וראיות (מכון משפטי ארץ) (הרב י' אונגר והרב ע' רכניץ, עורכים), תשס"ה, 519; עוד ראו ד"ר מיכאל ויגודה "הודיית נאשם", חוות דעת שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה לעניין סעיף 12 לפקודת הראיות, אתר משרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי וכן אתר דעת. הרמב"ם פוסק (הלכות סנהדרין, י"ח, ו') "גזירת הכתוב היא, שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שניים עדים... הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכים עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך הוא". כך בדין תורה, שאין הודיית נאשם ראיה קבילה. אך חכמים הכירו בצורך לסטות מאמת מידה חדה זו, כדי להיאבק בעבריינות. וכדברי הריב"ש, ר' יצחק בר ששת ברפת (אלג'יר, המאה הט"ו) אפשרית גם הרשעה על פי הודאה, אך נדרשת לה תוספת ראייתית מסוימת, הקרויה בפיו "קצת אמתלאות", וזה לשונו (שו"ת הריב"ש, סימן רל"ד): "גם כי עתה בזמננו זה, מה שדנין בדיני נפשות הוא לפי צורך השעה; שהרי בטלו דיני נפשות, אלא שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין לפי צורך השעה, ואף שלא בעדות גמורה, כל שידעו באמתלאות ברורות שעבר העבירה. לזה נהגו לקבל הודאת פי העובר אף בדיני נפשות, למען יתברר הדבר גם מתוך דבריו, עם קצת אמתלאות, אם אין עדות ברורה". (4) שיעור הדברים כך הוא: אין המדובר בפסיקה על פי דין תורה, אלא בהכרעה "לפי צורך השעה", ועל כן הודאת העבריין בזמננו כשרה לכאורה להרשעתו, הן בעדים המעידים עדות ברורה, הן בהודאת העבריין גם בדיני נפשות, אם עולה האשמה בבירור מדבריו בתוספת מה. מה פירוש אותן "קצת אמתלאות"? השופט (כתארו אז) אלון סבר בשעתו, כי המדובר ב"רעיון המזכיר לנו בצורה המעניינת את הצורך, בדבר מה נוסף על הודאת הנאשם..." (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 168 (1980). פרופ' קירשנבאום סבור כי משמעות הדברים הן ראיות סיוע ממש (ראו גם דבריו בועדת החוקה, שם); גישתו הבסיסית של פרופ' קירשנבאום בספרו הנזכר היא, כי יש להגיע ככל הניתן לראיות שאינן הודאת הנאשם; אך אף הוא אינו פוסל את ההודאה מכל וכל, בהכירו בצרכי השעה וביישום פרגמטי של ההלכה, בדרך "חוץ הלכתית". נפרט במקצת: בספר חשוב זה, מציין פרופ' קירשנבאום כי העיקרון ה"קלאסי" לובש צורה קיצונית, וההודאה וההפללה העצמית מנועות מן הנאשם כל עיקר, ודיני הראיות ההלכתיים הולכים בצורה מופרזת – כלשונו – לטובת הנאשם, כך שהודאות פליליות אינן קבילות (עמ' 91-90). כך במשפט העברי הקלסי, הנסקר בחלקו השני של הספר ("המשפט העברי הקלסי: תולדות הדוקטרינה"). ואולם, לא כך פני הדברים הלכה למעשה, ולפיה הגמישה "הפרקטיקה של המשפט המעשי" (עמ' 265) את ההלכה הקלסית, ועל כן ניתנה בידי בית הדין, על פי הוראת שעה, אפשרות לקבל הרשעה עצמית מפי נאשם, בנסיבות חריגות. על כן מבחין המחבר בין "החוק הקלסי" ל"חוק המעשי" (עמ' 447-446); וראו המקורות המובאים בעמ' 457 לאפשרות להגמשה, למשל לגבי הסדר טיעון. אכן, המחבר נדרש גם להודאה כוזבת מרצון, ברוח דבריו הנזכרים של הרמב"ם על "העמלין מרי נפש" (ראו עמ' 479, בהידרשות להיבט הפסיכולוגי). כפירוש מצמצם לדברי הרמב"ם מביא המחבר (עמ' 482-481) את דעתו של הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא (פולין, המאה הי"ט). שלפיו אדם המנסה להתאבד עדיין אינו יוצא מחזקת בריא וחלים (שו"ת ישועות מלכו, אבן העזר, ע"ז). עם זאת סבור הוא, כי המרחק בין הודאה מאונס להודאה מרצון הוא כפסע, ומכאן תובן חלקית עמדת ההלכה הקלסית, הפוסלת כל הודאה בפלילים באשר היא. הרוח הנושבת מדבריו של פרופ' קירשנבאום היא, כי אמנם "המשפט העברי המעשי" נטה לגמישות וליישומיות מתוך חשיבותם של השלטת סדר וצמצום הפשע והאלימות, אך נותר קשור לערכים החברתיים והמוסריים המצויים ב"משפט העברי הקלסי", והכוללים חשש מרמיסת כבוד הבריות על סמך הודאה (עמ' 501-500). ד"ר ויגודה, בחוות דעתו הנזכרת, מציע לדרוש תוספת ראייתית בדרגת סיוע, אף לגבי הודיה בבית המשפט והודיה שניתנה "חופשית ומרצון" שלא בעקבות דרכי חקירה פסולים. כך או אחרת, משמעות הדברים לדידי, באספקלריה של המשפט הישראלי הנוהג, היא זהירות מיוחדת בבדיקת ההודאה ונסיבותיה, כדי לשכנע בעזרת "דבר מה משמעותי" בנכונותה. ראו גם הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני, "תוספת ראייתית לעדות עד מדינה במשפט העברי", חוות דעת של המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) במכללה האקדמית נתניה, תמוז תשס"ז (יולי 2007) עמ' 5-4. לענייננו, מכל מקום, בהקשר ההודאות לפני אנשי המרכז, השאלה היא של הודאה שניתנה ב"התנדבות" ולא בפני אנשי מרות, קרי, אין ספק באשר לחופשיותה, וכפי שנראה, נתקבלה כמהימנה על דעת שומעיה. להלן נידרש לרכיבים הרלבנטיים השונים. הודאת המערער בפני אנשי המרכז לנפגעי סמים ט"ז. (1) עסקינן בשתי הודאות, שניתנו בשני אירועים שונים, בפני שלושה אנשים – מזה באוזני ד"ר הרמן וד"ר מיירשטיין, ומזה באוזני גב' בן-אליעזר; אין המערער חולק על קבילותן ועל תוכנן כשלעצמו, אלא על אמיתותן. נזכיר את הידוע, כי ככלל אין ערכאת ערעור מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית (ע"פ 4912/91 תלמי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581, (1993), 610; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265, (1994), 280). הטעם לרתיעה זו נעוץ ביתרון של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מהעדים שהופיעו בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי. (2) ד"ר הרמן העיד: "אנחנו מדברים אתו כי באותו יום הוא לא קיבל את המתדון שלו, כי לא הצליח בדגימת שתן. הוא המתין עד שיהיה לו שתן. דיברנו איתו ועודדנו אותו. פתאום הוא פרץ 'אני דקרתי אותו'. שאלנו 'את מי' והוא אמר 'את ליאור'. אז פאינה (ד"ר מיירשטיין – א"ר) שאלה 'עם מה', אז הוא הוציא מהכיס טסטר ואמר 'עם זה' וזרק את זה לצד השני של הרחוב". (עמ' 9 לפרוטוקול בית המשפט). (3) העד ציין, כי עם חזרתם למרכז נתן המערער דגימת שתן, ולהלן קיבל מתדון. לדברי העד, בדרכם חזרה למרכז, שאל את המערער האם אינו חושש מאנשי משטרה, והוא השיב "אתם לא תספרו". העד הוסיף וציין שבמהלך השיחה שניהלו הוא וד"ר מיירשטיין עם המערער, נאמרו דברים שהעד לא הצליח להבינם עד תום, לרבות דיבורים על סכסוך ישן ועל חוב ישן מתקופת מעצר או מאסר של המערער והנדקר (המנוח). בחקירתו הנגדית אישר העד, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, כי איבחן את המערער כנתון במצב פסיכוטי לפני אירוע הדקירה וגם לאחריו, וכי המערער סבל מתופעות מתמשכות של מחשבות שווא, רדיפה וחרדה. עוד אישר, כי בתקופה הסמוכה לאירוע הדקירה הייתה למערער פגיעה קשה בבוחן המציאות. העד אישר גם, כי לא הבחין בכל כלי דקירה אצל המערער למעט אותו מברג, או בסימני דם. עם זאת ציין העד (עמ' 11 ושוב בעמ' 12), כי האמין למערער שאכן דקר את המנוח, אך הותיר ב"לא יודע" את שאלת "החשבון הישן" בין המערער למנוח, נושא שאולי היה "קשור למחשבות שווא". עוד אישר ד"ר הרמן (עמ' 14), כי בבדיקה מיום 28.4.05 בבית החולים בבאר יעקב לא נמצא סימן פסיכוטי, על פי דו"ח הבדיקה. אם כן, הפה – פיו של ד"ר הרמן – שקבע פגיעה בבוחן המציאות בתקופה הסמוכה, נתן אמון בסיפור הדקירה ביום המעשה, והדברים מדברים לכאורה בעדם. (4) תוכן עדותה של ד"ר פאינה מיירשטיין, שהכירה את המערער מספר שנים (עמ' 15) דומה לשל ד"ר הרמן; היא ציינה כי המערער היה מאוד נסער ברגשות (עמ' 14), "אז ביקש לשתות מתדון ואז לקחנו אותו למרכז ונתנו לו מתדון". העדה אישרה כי לא ראתה את מעשה הדקירה, או מכשיר דקירה למעט אותו מברג שהנאשם שלף. כן אישרה שלא ראתה סימני דם על הנאשם. עוד ציינה העדה כי המערער סיפר על הרקע לדקירה ועל חשבון ישן עם המנוח. בחקירתה הנגדית אישרה העדה, כי ניסתה לתת למערער תרופה אנטי-פסיכוטית, וכי התלונן בפניה על מחשבות רדיפה. תרשומות מזמן אמיתי (ת/19 ו-ת/20) נתקבלו כראיה. (5) הגב' שלי בן-אליעזר, העובדת הסוציאלית של המרכז, העידה: "הוא (המערער – א"ר) היה צריך לתת שתן. הוא סיפר לי שהוא דקר מטופל אחר כשהמטופל האחר זרק לו גלגל והתגרה בו, והוא היה נסער והביע חרטה..." (עמ' 16). בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי הייתה במערכת יחסים מקצועית קרובה עם הנאשם. עוד ציינה העדה שלהערכתה היה המערער במצב פסיכוטי: "היו לו מחשבות רדיפה, הוא שמע קולות בלילה, הוא היה שומע צעדים, למרות שכשהיה מסתובב לא היה אף אחד מאחוריו, הוא היה בחרדה מאוד גדולה" (עמ' 17 לפרוטוקול). היא שיכנעה אותו ללכת ולהתאשפז בבית החולים באר יעקב, אך הוא לא התקבל לאשפוז, לסברתה משום שלא רצו להתעסק עם קבלת מתדון (שם). לכך יש להוסיף את ת/21 – גליון הרישום השוטף הנוגע למערער, בו כתבה העדה ב-21.4.05 "איציק הגיע למרכז, נראה רע. ביקש לקרוא לי אחרי שהתבקש לתת שתן. סיפר לי שדקר מטופל אחר מהמרכז במברג. מאוד לא רגוע. אחרי שנתן שתן וקיבל את השתיה סיפר לי שעשה זאת מאחר והאחר התגרה בו. הביע חרטה על המעשה...". י"ז. (1) בית המשפט קמא ייחס משקל גדול לאמירות הללו, באשר מדובר ביוזמה אישית ועצמאית מצד המערער; כן הדגיש את סמיכות הזמנים בין ההודאה לאירוע הדקירה, ואת העובדה שהמערער הודה בפני מי שאינם אנשי מרות, בייחוד בפני העובדת הסוציאלית לה רחש אמון רב, כעדותו שלו. כשלעצמי, ראיתי כאמור לייחס משקל נכבד להודאות הללו, מטעמיו של בית המשפט קמא. יש צורך להרחיק לכת כדי לסבור, שהמערער יבדה את סיפור הדקירה כדי לקבל מתדון. מדוע? מה בסיפור כזה אמור לשכנע שני רופאים ועובדת סוציאלית יותר מאשר מצבו הכללי, המוכר להם? לא זכיתי להבין. כשלעצמי איני סבור איפוא כי עדות אנשי המרכז מהוה חיזוק לגרסת המערער, לפיה הודה בביצועה של העבירה על מנת לזכות בחמלת מטפליו ולקבל טיפול באדולן לאחר שנכשל בבדיקת שתן. על פי עדויות אלה אכן זכה המערער לקבלת טיפול במתדון מיד לאחר דבריו לרופאים, אף שבבדיקת השתן שלו נמצאו סימנים לשימוש בסם, אך איני סבור כי לא היה מקבל את הטיפול בלא סיפור זה. רופאי המרכז ציינו בעדותם כי המערער סבר שחלה עליהם חובת חיסיון רפואי, ולפיכך איננו חושש כי יספרו על אודות הדקירה למשטרה. המנוח נפצע באורח שאיננו חמור, ולפי טענת המערער לא חשב הוא עצמו כי מדובר באישום חמור כהריגה (עמ' 113 לפרוטוקול בית המשפט), מה שכמובן הגיוני. דבר זה אף הוא עשוי להסביר מדוע לא חשש לספר לאנשי המרכז על שאירע. אוסיף, כי אילו סברו הרופאים שיש אפשרות שהודאת המערער בפניהם היתה הודאת שווא, חזקה עליהם שהיו אומרים זאת, אם בתשובה לשאלה ואם מיוזמתם לבית המשפט, כחלק מאחריות מקצועית - אך כך לא אירע. (2) בעדות המערער בבית המשפט (עמ' 105) בחקירה ראשית, לא הסביר מדוע סבר שאם יודה בדקירה בפני הרופאים יקבל אדולן. גם בחקירה נגדית (עמ' 114-113) לא סיפק המערער הסבר מדוע סבר כי הודאה בפני הרופאים (והעובדת הסוציאלית) תספק את הסם; שם העיד על עצמו (עמ' 113) "אני משתמש 20 שנה בסם, נרקומן ומניפולטור. אדם בשביל להשיג את המנה שלו יעשה הכל". (3) לא למותר להזכיר, כי בית המשפט קמא דחה את גירסתו של המערער לעניין האדולן, בין השאר, בשל עדות המערער לפיה יום לפני אירוע הדקירה דאג לספק לרפי בן דוד כמות נכבדה של סם מסוג קוקאין. מכאן הסיק בית המשפט כי: "... אם לנאשם הייתה יכולת כספית לספק לבן דוד כמות כזו של סם מסוג קוקאין, כיצד זה מבקש הנאשם לשכנע את ביהמ"ש שהוא הסכים להודות בביצוע מעשה כה חמור של דקירת המנוח, על רקע רצון לזכות לקבל בקבוק אחד של אדולן ששוויו נופל עשרות מונים משווי הסם שהוא סיפק יום לפני כן?". (4) אכן, פרט מהותי בהודאת המערער לפני מטפליו, שיש להידרש אליו, נוגע לכלי בו בוצעה הדקירה. המערער טען כי דקר את המנוח בטסטר (מברג). אך אפשרות זו נסתרה בדו"ח הפתולוגי ובעדות פרופ' היס, שבהם נקבע כי המנוח נדקר בסכין. לא התגלו סימני דם על הכלי, והעדים מן המרכז אישרו - כאמור - כי לא היו על המערער כל סימני דם, וכי לא הבחינו בכלי דקירה למעט אותו טסטר. ואולם, לא אחת עלה מפי המערער, בהודעתו במשטרה, כי החזיק תדיר במברג ובסכין. גם שעות אחדות לאחר המעשה נמצא בידו סכין מטבח, אף שאמר כי גנב אותו באותו יום לצרכי פריצות. גם בהודאתו במשטרה, כפי שיפורט, לא שלל אפשרות לביצוע הדקירה בסכין, ובעדותו (עמ' 105-104) סיפר, כי בשעת הויכוח בין רפי בן דוד למנוח אמר לו רפי "תביא סכין". יש לתת את הדעת גם לאלה בהידרשנו לשאלת הכלי בו נעשתה הדקירה. הודאות המערער במשטרה י"ח. (1) המרכזית מבין הודאותיו של המערער בפני חוקרי המשטרה היתה בחקירתו מיום 9.5.05. הסנגוריה מפנה כלפי הודאה זו טענות הנוגעות לקבילותה כראיה, ואילו בחינת יתר ההודאות מחייבת לשיטתה דיון בשאלת משקלן בלבד. נזכיר את הידוע, כי סעיף 12(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 קובע: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". (2) משמעות המונח "חופשית ומרצון" איננה פשוטה. הפסיקה בישראל התחבטה במשמעות כלל פסילה זה עוד מראשית ימיה (לסקירה רחבה אודות התפתחות הדיון בתכליתו של כלל הפסילה ועל גיבוש הפרשנות על פי פסיקת בית המשפט ראו עניין יששכרוב). (3) המשמעות המקובלת למונח "חופשית ומרצון" היא כי הודאה תיפסל אם הופעל על הנחקר "לחץ חיצוני" שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור האם לעשות שימוש בזכות השתיקה ובחיסיון מפני הפללה עצמית (ע"פ 69/53 סיץ' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז(1) 801 (1953), 808; ע"פ 636/77 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 768 (1978) 774; ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2)557, (1997), 564). עם זאת, דעת לנבון נקל, כי אדם הנתון בחקירה שרוי במצב קשה ועשוי לחוות לחץ נפשי ואי נוחות פיזית שהם אינהרנטיים לנסיבות חקירה, תהא זו ההוגנת והסבירה שבחקירות ( יששכרוב פס' 23, בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נג(4) 817, (1999), 834-835, והאסמכתאות שם). (4) בא כוח המערער טוען כי הודאת המערער במשטרה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי, ולכן אינה קבילה כראיה נגדו. לפי הנטען, חוקרי המשטרה ניצלו את מצוקתו הנפשית והפיסית של המערער, המכור לסמים קשים ונתון למצבים פסיכוטיים, תוך התניית קבלת הטיפול בתחליף סם במתן הודאה. עוד טוען בא כוח המערער כי הודאה זו אינה קבילה כראיה, גם נוכח טענת המערער, שלא נסתרה, לפיה לא הוסברה לו זכותו להיוועץ בעורך דין בטרם גביית הודאתו. לחלופין, טוען בא כוח המערער כי נסיבות גביית ההודאה והפרת זכותו החוקתית של המערער להיוועצות בעורך דין מביאות לידי כך שמשקל ההודאה אפסי. (5) בית המשפט קמא דחה את הטענות ביחס לדרך בה נוהלה החקירה ולניצול מצוקתו של המערער נוכח אי קבלת תחליף הסם, וקבע כי הייתה זו חקירה מתבקשת בנסיבות העניין. לשיטת בית המשפט הפרטים הרבים והסדורים שנמסרו על ידי המערער עד לרגע הדקירה, שלגביו טען המערער כי לקה ב"איבוד זיכרון", מעידים על חוסר הסבירות הקיצונית בגירסתו, ולפיכך נאלץ חוקר המשטרה להפעיל במהלך חקירתו שיטות ואמצעי חקירה שנועדו להפתיע את המערער ולעמת אותו עם גרסתו הבלתי סבירה. י"ט. (1) עברתי עמוד עמוד על כל התמלילים הארוכים של חקירות המערער במשטרה. יש להבחין בין תוכן התמלילים באשר לעבירה גופה, לבין הטענה בדבר ניצול מצוקתו של המערער והיזקקותו לתחליף סם. למקרא תוכן התמלילים ניכר כי המערער אדם אינטליגנטי בהחלט ויודע את דרכו, מתוך ניסיונו בחקירות ובהליכים. מנגד, עובדה היא, כי משלב מסוים העלה המערער את הצורך בסם. (2) העד החוקר רס"ר באדי חרב ציין "הנאשם סיפר את הסיפור מהלב, הוא בכה. הוא ידע שהולך לשבת בבית סוהר, ובכל זאת נשבר והודה" (עמ' 21). (3) עלי לציין, כי בע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006) נזדמן לי להתייחס (פסקה ל"א) בביקורתיות לחקירה אותה ניהל ב-2003 אותו חוקר (ראו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 21.9.04 בפ"ח (ת"א) 1096/03 מדינת ישראל נ' בן סימון (לא פורסם) (פסקה 100)). בהשוותי את החקירה נשוא התיק הנוכחי, שנערכה ב-2005, אל החקירה ההיא, נראה על פני הדברים כי שמא הפנים החוקר, בסגנון דיבורו ובדרך חקירתו בכלל, במידה רבה את הערות בית המשפט המחוזי דאז; החקירה בענייננו (שנערכה בטרם פסק דינו של בית משפט זה באותו עניין) לא היתה משפילה, גם אם היו בה ניבולי פה מעטים שראוי להימנע מהם בכלל ובלכסיקון של אנשי רשות בפרט, וזאת אף אם חוקרים הם עבריינים מועדים או חשודים משולי החברה. במישור החקירתי עצמו צדק בית המשפט קמא בציינו, כי החוקר ניהל חקירה דינמית עד שהצליח לחלץ מן העד כי גירסתו בלתי סבירה קיצונית. אמנם, נראה לי כשלעצמי, לאחר קריאת כל עמוד בה, כי היה מקום לאפשר למערער – תהיה אשר תהיה רמת אי האמת בדבריו – להיפגש עם רופא המעצר לעניין מצבו, ולדעתי במקרה של נחקרים מכורים לסמים אלה צריכות להיות הוראות הקבע; אך חרף הערה זאת, סבורני כי לא הגיעו הדברים לעוצמה המחייבת פסילת ההודאה שניתנה ב-9.5.05. קשה להלום את הטענה המיוסדת על הלכת יששכרוב, כי ההודאה הוצאה על-ידי החוקרים מן המערער באופן לא הוגן. כ'. (1) נוטה אני איפוא להסכים ביסודה עם קביעת בית המשפט קמא בדבר החקירה, קרי, שאינו מצדיק פסילתה (עמ' 179 להכרעת הדין), אף אם ניתן לבקר את ההחלטה שלא להזמין רופא. אכן, המערער טען, החל משלב מסוים - מוקדם למדי - באשר ל"קריז" ולכאב ראש. לדידי, מטעמים אנושיים ושל התנהגות ראויה כלפי הנחקר, היה מקום כי יוזמן רופא לקבוע אם יש צורך במתן תחליף הסם למערער אם לאו, ומה מהות ה"קריז" הנטען, ואולם, אף כי החוקר שקל אחרת (עמ' 22-21), עיון בתמלילים אינו מגלה לכאורה, כאמור, כי המערער היה נתון בסיטואציה הפוסלת מכל וכל את תשובותיו. אציין עוד, כי פקד פינגלאוי, ראש צוות החקירה המיוחד בתיק, העידה (עמ' 31) שביום החקירה הראשון היה המערער "בסדר גמור", ואילו ביום אחר נשכב על הרצפה מתפתל וסירב לקבל טיפול, ועל כן לא נחקר באותו יום. (2) כידוע, העובדה שנאשם הוא נרקומן המשתמש בסמים קשים ומקבל טיפול בתחליפי סם, וכי במהלכה של החקירה היה נתון ב"קריז", אינה שוללת קבילותה של ההודאה שנמסרה מפיו (ע"פ 750/80 רוני שמלץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 617 (1981)). אמנם, היזקקות המערער לטיפול בתחליף סם, תוך חקירה מתמשכת ואי מתן תחליף סם, יכלו להעמיד את המערער בפני לחץ נפשי ופיזי מסוים. ואולם, כאמור, לאחר העיון לא ראיתי מקום לפסילת ההודאה, שכן עוצמת הלחץ לא הצדיקה זאת, ואין לומר כי היתה זו הודאת שווא. יש להידרש איפוא לדברים בגדר משקל ההודאה, להבדיל מקבילותה (ראו ע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3)529, (2002), 555 (להלן עניין סמירק); ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1)62, (1993), 80; ע"פ 5614/92 מדינת ישראל נ' מסיקה, פ"ד מט(2)669, 681-680 (1995)). לעניין משקל ההודאה נבוא להלן. כ"א. אין גם מקום להיעתר לטענה בדבר הפרת זכותו החוקתית של המערער להיוועץ בעורך דין טרם חקירתו, כעילה לפסילת ההודאה. אכן, זכותו של עצור להיות מיוצג על ידי עורך דין ולהיוועץ בו הוכרה כזכות יסוד בשיטתנו, ואף זכתה לעיגון סטטוטורי מפורש בהוראת סעיף 34(א)לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות-אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים). מקובל כי זכות הייצוג והיוועצות בעורך דין מסייעת לשמירה על זכויותיו של הנחקר, ומונעת ניצול לרעה של פערי הכוחות בין הנחקר לחוקריו. מזכות זו נגזרת זכותו של העצור לקבל הודעה לעניין זה מגורמי החקירה (ראו בג"צ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מז(2) 843 (1993), וגם עניין סמירק, 545) והיא מעוגנת כיום במפורש בהוראות סעיף 32 לחוק המעצרים והוראת סעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995. עם זאת, פגיעה בזכות ההיוועצות אינה מובילה בהכרח לפסילת קבילותה של ההודאה שנמסרה לחקירה, ויש לבחון בנסיבותיו של כל מקרה את השפעת הפגיעה בזכות זו על חופשיות רצונו של הנחקר ועל משקל הודאתו (עניין יששכרוב, פס' 26). בענייננו מתיישבת טענת המערער עם תמלילי החקירה, ואף לא נסתרה על ידי המדינה, אולם אין להתעלם מכך שהועלתה בשלב מתקדם של הליך המשפט, ולא עומתה מול חוקרי המשטרה. במצב דברים זה אין הטענה יכולה להוות עילה לפסילת ההודאה. לפיכך, ובשים לב לכך שההודאה לא ניתנה בקלות, ובמשך זמן רב דבק המערער בגירסה שלא הוא ביצע את מעשה הדקירה, ולאחר שהודה חזר בו רק לאחר היוועצות בעורך דינו, המקום להתייחס לטענה זו יהא איפוא גם הוא במסגרת הדיון בשאלת משקלה של ההודאה. עוד נזכור, כי המדובר במערער רב ניסיון בתחום הפלילי, בעולם המשטרה ובדרכי תביעה וסניגוריה, ועל כן אינו דומה למי שלראשונה נתון בהליך פלילי ובמעצר והוא "הלום נסיבות", וגם זאת יש להביא בחשבון. ראו גם בחוות דעתו הנזכרת של ד"ר ויגודה, המביא משו"ת הריב"ש סימן רל"ה, כי הנתבע בדיני נפשות זכאי לטוען בעבורו (עורך דין לענייננו) בכל שלב בהליכים נגדו: "אמנם עתה שנהגו לקבל הודאת פי העובר, אם ראו בית דין לקבל הודאת פיו קודם שימנה טוען שיטעון בשבילו, כדי שלא ילמדהו טענות של שקר, ושיצא הדין לאמיתו, הרשות בידם". משקל ההודאה מיום 9.5.05 כ"ב. בשונה מבחינתה של קבילות ההודאה, הבודקת אם ההודאה הושגה כתוצאה מלחץ חיצוני שהופעל על הנחקר, בחינת משקל ההודאה תפקידה לוודא, שמא לא ניתנה זו כתוצאה מלחץ פנימי של המודה, שבגינו הודה לשווא בביצוע עבירה: "המבחן הפנימי ("משקל עצמי") בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון. המבחן החיצוני, בודק את ההודאה על-פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה". (ע"פ 715,744/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג (3)228, 234, (השופט – כתארו אז – ברק) (להלן לוי)). המבחן החיצוני לעיצומו הוא אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לשם הרשעה על בסיס הודאה. כ"ג. (1) מלת המפתח בהודעות המשיב במשטרה בימים 9.5.05 ו-11.5.05 היתה, לאורך עמודי תמלול רבים, "לא זוכר" ולעתים הכחשת מעורבות בדקירה. מבלי למצות אציין כי בעמ' 6 בתמליל קלטת 2087/05 מ-9.5.05 טוען המערער כי לא דקר את המנוח, וכך בעמ' 10, 12, 17, 19, 29, 30, 36, 46, 52, 65; בחלק מהם האמירה היא כי אינו זוכר שסיפר לרופאים ולעובדת הסוציאלית כי דקר (עמ' 12), או "לא דקרתי אותו, אני לא זוכר שדקרתי אותו" (עמ' 36); בעמ' 32, 59 נטען מפיו באשר למצבו ונתבקש על-ידיו מתדון. בקלטת 2 (בה הופגש המערער לבקשתו עם אחיו) שוב המגמה דומה: "לא זוכר" (עמ' 11, 14, 15, 16, 23 (אך גם "יכול להיות") 30, 35, 47, 52, 59, 62, 63, 65, 73, 77); ובעמ' 17 מחד גיסא "אני לא דקרתי" ומאידך גיסא ב-18 "דקרתי אותו"; טענת ה"קריז" או כאב הראש באה בעמ' 17, 31-30, 41, 44, 46, 47, 53, 55. בקלטת 3 שוב חוזרת מגמה דומה, "לא זוכר" (בעמ' 3 – אינו זוכר שהרופאים במרכז דברו אתו, בעמ' 7-6 אינו זוכר שהתוודה בפני העובדת הסוציאלית), 10, 28, 29; אך בעמ' 31 לפתע "תעצור הכל, תעצור, אני דקרתי את ליאור חבקוק" וראו עמ' 31, 33; אך שוב בעמ' 36, שאינו זוכר כי אמר לרופאים שדקר את המנוח; בעמ' 38 מבקש המערער הפסקה, בטענה שאינו חש בטוב; בעמ' 39 הוא מספר כיצד ניסה המנוח לאנסו במעצר אבו כביר (וראו גם עמ' 52); בעמ' 41-40 שוב כשלי זיכרון, ובעמ' 43 "אני דקרתי". בעמ' 44 מבקש המערער אדולן, וכך בעמ' 48 מתלונן על העדר כוח, אך בעמ' 46 הודיית דקירה בבטן. בקלטת 4 בעמ' 14-10 מבקש המערער טיפול, וכן ראו עמ' 18, 20, 21 אך בעמ' 16-15 חוזר הוא למניע לפגיעה במנוח בגלל מה שעולל לו, ושוב בעמ' 17 חוזר על ההודאה. (2) במפגש עם אליהו, אחי המערער שהוא חפץ לראותו, ובמהלכו ביקש אדולן מדי פעם, ניסה האח (גם כשנותר ביחידות עם המערער) לשכנע את המערער להודות ולטעון לנסיבות מקלות. הוא האיץ בו "לסיים את הסיפור", בהבטיחו לו כי יקבל טיפול וידאגו לו לקנטינות ולציוד בכלא (קלטת מס' 2, עמ' 53-47). חרף האמור, חזר המערער והמשיך לטעון כי אינו זוכר את אירוע הדקירה וכי לא הוא דקר את המנוח, ושוב ביקש טיפול והפסקה. בשלב מסוים נערך דיאלוג זה בין החוקר למערער: חוקר:" ..אני יכול לדאוג שלא תקבל את הטיפול?" מערער:"בסדר". חוקר:" הכוח בידי של מי? בידים של מי עכשיו?" מערער:"בידים שלך" (קלטת מס' 2, עמ' 57). דברים אלה של החוקר לא היו לדידי במקומם, אך – שוב – יש לבחון זאת במסגרת משקלה של ההודאה. (3) קריאה של פרוטוקולי החקירה מציגה תמונה של דו-שיח בלתי ממוקד, נוכח לאקוניות התשובות, טענת חוסר הזיכרון בין השאר באשר למקום הדקירה ולמכשיר הדקירה, (ראו קלטת 3, עמ' 32, 40, קלטת 4 עמ' 6). ועם זאת ההודאה בעינה. מה המשקל שיש לייחס לה? (4) כאן המקום לציין, כי ת/1 היא ההודעה-ההודאה הכתובה שנרשמה מפי המערער ב- 9.5.05 לפנות ערב ובערב, והיא מקבילתם של התמלילים; היא ביטוי חד לחלק ה"הודאתי". בין היתר טען המערער (גליון 4), כי אינו זוכר שאמר דבר למטפלת (העובדת הסוציאלית) וגם לד"ר מיירשטיין ולד"ר הרמן. הוא נשאל "האם יכול להיות מצב שאתה דקרת את ליאור" ותשובתו היתה "יכול להיות כן, לא זוכר". ומשנשאל "נניח שכן, עם מה יכולת לדקור אותו" והשיב "עם סכין, עם מברג, אני יודע עם מה", בציינו כי הוא מסתובב עם "לפעמים סכין או מברג, כלי פריצה...". בגליון 7 נאמר "החשוד מבקש לעצור ואומר לי, עזוב הכל, עזוב הבלגאן, אני דקרתי את ליאור, אני עכשיו נזכר, אני לא זוכר את הדקירה עצמה, אני זוכר את הדם שירד ממנו מהבטן...". בהמשך צוין כי המערער ביקש הפסקה, באמרו כי אינו מרגיש בטוב, ובכה. להלן ציין המערער (שם) כי המנוח ניסה לאנוס אותו בעבר, "וכל הזמן הרגשתי מאוים ממנו מהמקרה הזה והסתכלתי עליו כל הזמן במרכז ולא חשבתי לפגוע בו והפעם קפצתי על העגלה על המקרה של הריב עם רפי...". ובגליון 8, כשנשאל על מקום הדקירה השיב, "בצד ימין ודקרתי אותו בצד ימין בבטן... פעם אחת ולא רציתי רק לפצוע אותו..." (בגלל אותו אירוע של ניסיון האונס), ולבסוף "אני מצטער, לא התכוונתי להרוג אותו, התכוונתי רק לפצוע אותו". דברים אלה מדברים בעדם. (5) בשקלול, בסופו של יום, נוטה אני לומר שהיה קושי להתבסס לצורך הרשעה על ההודאה במשטרה מיום 9.5.05, במיוחד בזיקה לבקשת תחליף הסם, אילו עמדה לבדה; אך היא הצטרפה, כאמור, להודאות הברורות והאותנטיות בפני אנשי המרכז, וכן להודאה (המשולבת בחזרה מהודאה) מיום 11.5.05 ובהודאה לפני פקד פינגלאוי מ-9.5.05, והכף נוטה איפוא לכיוון של ייחוס משקל אף לה, במסגרת רחבה זו. כ"ד. (1) אשר לטענת "איני זוכר", שחזרה פעם אחר פעם אחר פעם, אוסיף כי אמנם טענת שכחה בדבריו של עד אין פירושה דחיית דבריו כבלתי אמינים: "יש ומדובר באי דיוקים ושכחה הנעוצים בטבע האנושי" (ראו ע"פ 6679/04 אלכסנדר סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.05.06) (השופטת ארבל) פס' 19 (להלן סטקלר)). בענייננו אמרה דרשני ה"האפלה" בזכרון המערער בהודאותיו בדיוק באשר לרגע הדקירה, בניגוד לידיעת פרטים רבים עד אותו מועד. בצדק זקף בית המשפט קמא דבר זה לחובת המערער ומצא את גירסתו בלתי סבירה. (2) כבר ציינו, כי בית המשפט קמא התמודד עם הסתירות הנוגעות לכלי הדקירה (סכין אל מול "טסטר"), ויישב אותן (עמ' 177) בהידרשו לאמירת המערער כי הוא נוהג להחזיק בכליו בדרך כלל גם סכין וגם דוקרן, וכן לכך שבהודאתו לא פסל את האפשרות שהדקירה נעשתה באמצעות סכין דווקא. אכן, האמירות הסותרות בגירסתו של המערער דווקא בכל הנוגע לרגע הקריטי בו אירעה הדקירה אומרות דרשני, ואני מצרף דעתי לדעת בית המשפט קמא. ההודאה מיום 11.5.05 כ"ה. הודאה נוספת המיוחסת למערער, שאובה מדבריו בחקירה נוספת של המשטרה מיום 11.5.05, שבמסגרתה חזר בו מהודאתו בביצוע מעשה הדקירה, לאחר שגם נועץ בעורך דין (ראו לגבי חזרתו מהודאתו עמ' 5, 7, 8, 14, 16, 20, 27, 30; ומנגד עמ' 15, 28, כאן – בין השאר – טען בשלב מסוים כי היה אדם כלשהו שבא בריצה ודקר (קלטת 1, עמ' 32-27); אך בעמ' 36-35 חזר על הודאת הדקירה, שבאה כנאמר כיוון שנאנס על-ידי המנוח (נושא החוזר בעמ' 67-65), וכן ראו עמ' 62; בעמ' 71-70 ניהל המערער עם החוקר שיחה באשר לעונש שהוא צפוי לו, ובעמ' 90-89, 96 וכן בקלטת 2 עמ' 4, 7, 8, 11, 14, 16, 17, 20, 27, 30 חזר מהודאתו (אך ראו עמ' 28-27 "יד שמאל דקרה", אבל שוב, "לא אני הדוקר"). בית המשפט התייחס לחזרה מהודאה כחזרה לכאורית בלבד, בהיותה "מלאכותית וחלקית". זאת משום שהמערער לא ביקש לחזור בו מהודאתו בפני אנשי המרכז, אלא רק מהודאתו בפני חוקר המשטרה. בית המשפט מצא את דבריו של המערער בחקירה מחזקים את הודאתו הראשונה, ומפריכים חשש שמא ניתנה בהשפעתו של לחץ: "הפעלת מבחן השכל הישר, ובחינת הפרטים שנמסרו ע"י הנאשם, גם היא מובילה למסקנה שבבואי לבחון את המבחן הפנימי של ההודאה, הרי כל הסממנים וכל הראיות מובילות אותי לתוצאה אחת ויחידה שמבחנים אלה מתקיימים בהודאת הנאשם". בית המשפט הטעים כי הפעם לא היתה כל טענה של "קריז", וכן נדרש לעובדה שבהודעתו מסר המערער פרטים רבים, אשר רק מי שהיה במקום האירוע והיה שותף לו, יכול היה לדעת עליהם. לנושא אחרון זה עוד אשוב, אך סבורני כי יש חשיבות רבה לכך שחקירה זו לא "הוכתמה" בטענות של "קריז", ושאף בה היתה הודאה. ההודאה בפני פקד פינגלאוי כ"ו. (1) לא למותר להזכיר הודאה נוספת המיוחסת למערער, בפני פקד רונה פינגלאוי, ראש צוות החקירה המיוחד שחקר את פרשת הדקירה. העדה העלתה על הכתב דברים שהשמיע בפניה המערער בעת שריאיינה אותו ביום מעצרו (9.5.05) (לא נרשמה השעה). המערער הזהיר אותה שהמשטרה לא תספיק להביאו בפני שופט למחרת היום, כיון שהוא יתלה את עצמו וידקור סוהרים או עצורים בכל רגע שיתאפשר לו. במזכר שערכה (ת/11) נכתב: "אמר שכל הדקירה הזאת היתה רק בגלל בלגן שהיה לו במעצר באבו כביר. אמר שאם לא יספיק להרוג את עצמו הלילה, לפחות לא יגיע להארכת מעצר שניה". (2) בית המשפט קמא התייחס לדברים כ"הודאה נוספת שנמסרה ע"י הנאשם, הפעם בפני איש מרות, והפעם ללא כל ניסיון מצד איש המרות ללחוץ על הנאשם או להוציא ממנו גרסה מפלילה..". בית המשפט הדגיש את העובדה כי המערער אישר שוב את המניע לדקירה, אותו ניסיון של המנוח לבצע בו מעשה מיני, "כך שמסירת רקע זה לראש צוות החקירה, הייתה תולדה של מעשה התוודות של הנאשם בפני איש המשטרה הבכיר". אין לי אלא להצטרף לדברי בית המשפט. בחינת משקלן העצמי המצטבר של ההודאות כ"ז. משקלן הפנימי של כל אחת מהודאותיו של המערער מתחזק נוכח ריבוי אמירותיו של המערער בפני גורמים שונים ובמועדים שונים (ראו אל עביד, 776, וכן המ' 658/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, (1980), 815 (להלן: עניין בולוס)). דבר זה יסודו בנסיון החיים ובשכל הישר. בפרט מטה את הכף - כאמור - ההודאה הראשונה, שנמסרה מיוזמת המערער דקות מספר לאחר האירוע בפני מי שאינם אנשי מרות. אכן, אישיותו הבעייתית של המערער ומצבו הנפשי מצדיקים בירור האם יש בהודאותיו פגמים מהותיים שמקורם באלה, והאם אין מתעורר בעטיים חשש שמא הודה המערער בביצוע עבירה אותה לא ביצע. ועדת גולדברג זיהתה שלוש "קבוצות סיכון" עיקריות של מתוודים שהחשש כי ימסרו הודאות שווא מתקיים בהם (ראו דו"ח הועדה (1997), עמ' 10-8). קבוצת הסיכון הראשונה, אליה משתייך המערער, קשורה במבנה אישיותו של המתוודה, הנוטה לבלבל בין דמיון ומציאות או שהוא בעל נטייה להרס עצמי; כדברי הרמב"ם שהובאו מעלה. בקבוצה זו נכללים בעלי ליקוי שכלי או נפשי, שיכורים וצורכי סם. (2) המערער הוא נרקומן המכור לסמים קשים וסובל, כתוצאה משימוש בהם, מתופעות פסיכוטיות של חרדה, רדיפה והזיות. חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של המערער, כנזכר בסעיף י"ב למעלה, מפרטת שימוש רב-שנים שלו בכל סוגי הסמים, מן הקלים ועד הקשים; חודשים מספר לפני אירוע הדקירה החל להשתמש בסמי רחוב בנוסף למתדון, והדבר גרם למצבים פסיכוטיים. נשוב ונזכיר כי בשבועות שקדמו לאירוע הדקירה הופנה המערער (עקב מצב פסיכוטי בשלב שימוש בסמים) לאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, אך לא אושפז (כאמור, על פי עדותה של העובדת הסוציאלית של המרכז ביפו לא אושפז, מכיוון שלא רצו בבית החולים "להתעסק" עם מתדון). דחייתו מאשפוז אירעה ביום 11.4.05 (לאחר פניה ובדיקה ב-4.4.05). (3) ב- 16.4.05 דיווחה העובדת הסוציאלית על החרפה נוספת במצבו של המערער. ד"ר הרמן, מנהל המרכז, ביקש מהפסיכיאטר המחוזי לאשפז אותו בכפיה. ביום 17.4.05 הובהל המערער לחדר המיון בבית חולים בבאר יעקב, אך לא נמצאו בו סימנים פסיכוטיים והוא שוחרר. ביום 21.04.05, יום אירוע הדקירה, הגיע למרכז והוא נתון במצב פסיכוטי בסף גירוי נמוך והתקוטט עם מטופלים במקום. עם זאת כאן המקום להזכיר, כי – כאמור – נמצא בחוות מאת הפסיכיאטר המחוזי, שיכול היה להבין את מעשיו במבחן אמת, וכך עולה גם למקרא הודעותיו. (4) משמצוי המערער נוכח מצבו הבסיסי ב"קבוצת סיכון" ולפיכך על בית המשפט לבחון את הודאתו בקפדנות יתרה, שמא היתה פרי שיגיון נפשו או התקף חריף של צורך בתחליף הסם; האם בילבל המערער בין אירוע הדקירה, אשר היה עד לו, ובין מתן ביטוי לרצון מודחק שלו להתנקם במנוח בעקבות פגיעתו המינית על-ידי המנוח שנים קודם לכן? ועל כן הודה בית המשפט קמא התייחס לחותם הקשה שהשאירה פגיעה זו בנפשו של המערער: "הנאשם, בהמשך, מפרט על ניסיון האונס באבו כביר פעם אחר פעם אחר פעם, מעשה שהותיר בו רושם חזק ביותר ופגיעה נפשית בלתי מבוטלת, עד אשר הוא לא יכול היה לשכוח את האירוע ולמחוק אותו מזיכרונו, כמי שעבר חוויה קשה וטראומתית ומצא את ההזדמנות להשיב למנוח מנה אחת אפיים ע"י פגיעה בו, תוך שהוא מדגיש את רצונו לפגוע במנוח, לנקום בו, להראות לו שהוא גבר וכיו"ב אמירות שחוזרות על עצמן כמנטרה בדברי הנאשם". ואכן, בהקשרים שונים בחומר הראיות חוזרת מפי המערער הטענה באשר לניסיון האונס משכבר כמניע למעשה. (5) לדידי, לאחר עיון נשנה בראיות כולן, דומה שאפשר להצטרף בבירור להכרעתו של בית המשפט המחוזי באשר למערער. בית המשפט סרק בקפדנות את הראיות, ואף אנכי לא אוכל להגיע למסקנה שונה, אף מתוך מודעות למצבו הבסיסי של המערער. (6) קבוצה נוספת שזוהתה בדו"ח ועדת גולדברג כ"קבוצת סיכון" עניינה במתוודים מתוך שיקולים ולחצים חברתיים, ביניהם הרצון לחפות על העבריין האמיתי עקב קשרים חברתיים עמו, השתייכות לחברה העבריינית ונטילת האשמה כדי לא להיקרא "מלשן", ולעיתים אף תוך כניעה ללחצים של העבריין. גם בהקשר זה מגלה בדיקה זהירה של הראיות, כי לכל היותר נמנע המערער מהפללת רפי בן דוד, כפי שניתן ללמוד גם מהכרעת הדין קמא, אולי כיוון שהלה נחלץ לעזרת המערער בעיצומה של קטטה אלימה במרכז ובעקבות כך הושעה מהמרכז ונשללה ממנו הזכות לקבל אדולן (מזכר המרכז נ/1 וכן ראו עדות ד"ר הרמן בעמ' 13). לא למותר לציין, כי על רצון לחפות על אחרים נאמר, כי הוא חשש המצריך לא יותר מראיה קלה כדבר מה נוסף להודאה (ע"פ 428/72 בן לולו נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 267, (1973), 270), (השופט – כתארו אז – יצחק כהן) והאסמכתאות דשם), קרי, מטרת הראיה הנוספת היא "להראות, שהנאשם לא בדה את הסיפור מלבו". בענייננו יש די ראיות לכך. (7) הצל הכבד המרחף על התנהגות רפי ביום המעשה, אליו עוד נשוב, אינו מפחית איפוא מאחריות המערער. ראו הודעת פנינה בן דוד (מזכר נ/6 - זכרון דברים מאת רס"ר אבידור ברש): "בשלב מסוים בשיחתנו אמרה לי פנינה בהתייחסה לאיציק דדון 'בטח הוא הרגיש חוב לבעלי, כי בעלי עזר לו במכות שרב עם ולדמן באישפוזית ובגלל זה סילקו את בעלי מהמתדון וכן הוא בטח מרגיש שחייב לו' שאלתי אותה אם הוא חייב לבעלך כי עזר לו במכות עם ולדמן איך זה קשור לליאור חבקוק, באותה עת לא היתה לה תשובה ואמרה לא יודעת והחלה מנסה להתחמק מהנושא". וראו דברי רפי בן דוד, עמ' 93-92 לפרוטוקול בית המשפט קמא: "ש. כמה פעמים ביקרת את איציק באבו כביר או הכנסת לו קנטינה בתקופה שהוא היה עצור" "ת. כמה פעמים בודדות היו, לא זוכר כמה. פעמים בודדות ממש" "ש. למה. הרי הוא סיבך אותך עם ולדמן והיית עצור איתו פה" "ת. הוא לא סיבך אותי....אם היתה לי אפשרות כספית והייתי יכול להכניס לו כל יום ביקור, הייתי עושה את זה" כאשר נשאל רפי בן דוד מדוע דאג דווקא למערער השיב, "הוא התקשר אלי כל יום מבית הסוהר 10 פעמים", אין באלה כדי לשנות מן המסקנות באשר למערער עצמו, גם אם בחר להימנע מהפללת רפי באשר זה הבטיח כי "ידאג לו". דברים אלה מותירים סימני שאלה באשר לרפי, אך אין בהם כדי לפטור את המערער. (8) בית המשפט קמא הדגיש את העובדה, שהמערער מסר את הרקע והמניע למעשה הדקירה והביע חרטה על עצם התוצאה הלא רצויה של מות המנוח – ואת אלה ראה כאות לאמיתות הודאותיו. אף דעתי כך: בדברי חרטה ובמסירה חוזרת ונשנית של מניע לביצוע העבירה ניתן לראות אותות אמת להודאות. דרישת "דבר מה נוסף" (משקלן החיצוני של הודאת המערער) כ"ח. (1) מטרתו של המבחן החיצוני בהידרשות להודאה היא להסיר את החשש שמא אף שהודאה נמצאה מהימנה, המודה בביצועה של עבירה נטל על עצמו אחריות למעשה שלא עשאו. המבחן החיצוני דורש קיומה של ראיה הקרויה "דבר מה נוסף", שתכליתה להציג כי הנאשם לא בדה את הסיפור מליבו. הפסיקה קבעה כי מדובר בתוספת ראייתית מאמתת, "שדי שתאשר במידת מה את תוכן ההודאה" (עניין סטקלר, פס' 20), ולא בתוספת מסבכת בדמותו וברמתו של סיוע. אכן, כפי שציינה השופטת ארבל בפרשת סטקלר, יש הקוראים לשנות מן ההלכה המסתפקת בתוספת ראייתית מאמתת, ומעודדים לקביעת תוספת ראייתית מסבכת; ראו ב' סנג'רו, "ההודאה כבסיס להרשעה - האמנם 'מלכת הראיות' או שמא קיסרית הרשעות השווא" עלי משפט ד (תשס"ה) 245. יש המציעים למצער קביעת תוספת ראייתית של סיוע ממנה יוכל בית המשפט לחרוג; ראו דעת המיעוט של פרופ' קרמניצר בדו"ח ועדת גולדברג, בעמ' 64; ד' דורנר "מלכת הראיות נ' טארק נוג'ידאת", הפרקליט מט(1), 12. עם זאת, שעה שהמדובר במודה המשתייך לאחת מ"קבוצות הסיכון" המנויות מעלה, נדרשה תוספת ראייתית העולה על דרישת המינימום שנקבעה בפסיקה. המחבר קדמי מציין כי בשל מצבם הנפשי המיוחד של חולי הנפש וצורכי הסם, יידרש "דבר מה נוסף" שהוא "ממשי ומהותי", ועל בית המשפט שלא להסתפק בקיומו של "דבר מה" טכני (י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון, תשס"ד) 147). זאת משום הצורך להקפיד על תוספת ראייתית ה"מתמודדת עם החשש שמפניו נועדה להגן, חשש שמא הנאשם מפנים דברים ששמע על אודות העבירה ומיחסם לעצמו, בשל גורמים הנובעים מאישיותו וממצבו הנפשי" (עניין סטקלר, פס' 22). (2) "משקלו ואופיו של 'הדבר-מה' – שהוא ה'גורם האובייקטיבי' היחיד, שעומד לרשותו של בית-המשפט לבחינת אמיתותה של ההודיה "הסובייקטיבית" של הנאשם – משתנה בהתאם לאמינותה הבסיסית של ההודיה כשלעצמה.." (השופט קדמי בדנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, ( 1997), 448 (להלן בן ארי) (ההדגשה הוספה). הנה כי כן, מתקיימים יחסי גומלין בין משקלה הפנימי של ההודאה לבין משקלה החיצוני: "... ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של ה'דבר מה'. לעומת זאת, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדול הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת האמת שבהודאה..." (עניין לוי, 234, וראו גם עניין סמירק, 557, וע"פ 698/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.02) (להלן פלוני). משום כך קבעה הפסיקה כי אין הודאה אחת יכולה להוות "דבר מה" לאימות תוכנה של רעותה, אף כאשר אחת מההודאות ניתנה לפני מאן דהוא שאינו איש מרות, כגון מדובב ((ראו עניין בולוס, 815 וגם ע"פ 915/85 קוזלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.1985); עניין סטקלר פס' 24; (כן ראו א' קמר, "דבר-מה נוסף מפי הנאשם" פלילים ה' (תשנ"ו) 277, 280). אציין כאן, כי גם אם ככלל אין הודאות אותו נאשם יכולות להוות "דבר מה נוסף" זו לזו, דומני כי אפשר להחריג מכך בגדרי השכל הישר מקרה – כבענייננו – בו בעל ההודאה טורח מיוזמתו, בהתנדבות גמורה וללא צורך של ממש, ל"נדב" את הודאתו, וחוזר על כך שוב מיוזמתו שלו, וברי לכאורה כי משקל ההודאה – במקרה דנן בפני הרופאים והעובדת הסוציאלית – נכבד, עד כי אין כאן איפוא חשש אמיתי להודאת שווא. מכל מקום, ככלל די בידיעת פרט מוכמן כדי להוות דבר מה נוסף ולעתים אף סיוע( ע"פ 2109/96 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1)673, (1997), 719-718). אמנם במקרה דנא ידיעת המערער באשר לפרטים מוכמנים בדבר אירוע הדקירה – כגון אלה הקשורים בתקיפה באמצעות הקלנועית ובעקירת גלגלה – אינה עניין פשוט, שכן אין חולק כי היה במקום בעת האירוע, ועל כן לא בכך דווקא הייתי תולה את קבלת ההודאה. אולם לדידי צדק בית המשפט קמא, ואחזור על כך בשנית, בהזכירו (עמ' 177) כי המערער "הודה פעם אחר פעם שהוא מחזיק בכליו גם סכין וגם דוקרן", וכי הוא לא פסל בחקירתו אפשרות שהדקירה נעשתה בסכין, הזכרנו שהתביעה הצביעה על כך שבעדותו (עמ' 105-104) ציין המערער כי בויכוח בין רפי למנוח אמר לו רפי "תביא סכין", ואחר חזר רפי וביקש זאת; ושעה שנעצר המערער כתום שעות אחדות, נמצאה ברשותו סכין מטבח שיכלה לגרום לדקירה לפי חוות דעת פרופסור היס. הצטברותם של אלה יש בה משום דבר מה נוסף. האם נוצר ספק סביר? כ"ט. על התביעה המבקשת הרשעתו של אדם להוכיח את אשמתו "מעבר לספק סביר", "כאשר הסבירות מתארת את משמעותו, משקלו ורצינותו של הספק שנתגלה" (ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד(1) 504 (1950), 522). "על הספק להיות כזה, המותיר על פי מבחני שכל ישר, היגיון וניסיון החיים שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם" (השופטת פרוקצ'יה בע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2007) והאסמכתאות דשם). נטען על-ידי המערער, כי מול הודאותיו בביצוע מעשה הדקירה עומדת מערכת ראיות לכאורית מקבילה, וממנה עולה תרחיש אחר מזה שהעלתה התביעה, ולפיו לא הוא דקר את המנוח, אלא רפי בן דוד. אלה הן: (1) מניע - מידע מודיעיני לפיו, כפי שהבאנו מעלה, "רפי בן דוד מהעיר רמלה כבן 45 התרברב עם אנשים לפני כמה שבועות שהוא רוצה לדפוק בחור בשם חבקוק על רקע שחבקוק מכר לו אדולן מהול במים והוא כועס מאוד עליו כי הוא עשה את זה כמה פעמים" (כאמור, לגבי ידיעה נוספת נפסק כי היא חסרת משקל ראייתי). (2) עדויותיהם של רפי ופנינה בן דוד: בית המשפט קמא מצא את בני הזוג בלתי אמינים, וקבע כי גירסותיהם לאירוע הדקירה עומדות בסתירה בינן לבין עצמן, וכך גם ליתר הגירסאות המצויות בתיק; ובייחוד עומדות הן בסתירה לגירסתו של המערער בכל הנוגע לרקע שקדם למעשה הדקירה, קרי הקטטה שהתפתחה בין המנוח לבין רפי. גירסת פנינה בן דוד לא זכתה לאמון בית המשפט הן משום הרושם השקרי הכללי שהותירו דבריה, והן משום חוסר יכולתה להסביר אמירות שלה או את התנהגותה בנקודות מסוימות. בין היתר, לא ניתן הסבר המניח את הדעת לשאלה מדוע הייתה צריכה להתקשר מדי יום ביומו לבית החולים ולברר באשר לשלומו של המנוח, ומדוע פנתה לבעלה במהלך תרגיל חקירה יזום של המשטרה וטענה בפניו, כי היא חוששת פן יאשימו אותו ברצח. עדותו של רפי נשמעה בשתי הזדמנויות שונות. חקירתו הראשונה נערכה בשלב הראשון של המשפט, וחקירה שנייה נערכה לאחר החלטתו של בית משפט זה להעיד את המקור המודיעיני. בין העדויות נמצאו סתירות של ממש. בית המשפט קמא עמד עליהן, ביניהן הימנעותו של רפי לאשר כי סולק מהמרכז על רקע של שימוש באלימות. (3) אביה של פנינה בן דוד ביקר בבית משפחת חבקוק במהלך ימי השבעה, בלא שמסר את זהותו. (4) תמיר חבקוק, אחיו של המנוח, העיד (נ/16): " היום שהגעתי לקחת את הקלנועית מהבית של פנינה היה בין ה-9 ל-11 למאי. כשהיא סיפרה לי שהבחור מרמלה נעצר, לא ידעתי אך היא ידעה דבר כזה כשיש סודיות רפואית... וזכרתי שהרמלאי היחידי שהכרתי במרכז היה איציק דדון, שאלתי את פנינה אם זה איציק דדון, היא נדהמה וענתה לי מתוך בלבול שכן ולא הבינה איך אני יודע, ואז התחילה להתבלבל ולדבר במילים לא ברורות וירתה צרורות שרק עכשיו מתחילים להתבהר לי. פתאום השקר שבעלה נעצר בגלל הקלנועית, הביקור של אבא שלה בבית שלנו....." ש- "האם פנינה אמרה לך איך הגיע(ה) הקלנועית לידה?" ת- היא סיפרה שבאותו יום שליאור נדקר היא לא ראתה את הרצח, אז שאלתי אותה "איך היא הגיעה אל הקלנועית והיא אמרה לי שבעלה רפי התקשר אליה, אמר לה שליאור אמר לו תשמרו לי על הקלנועית זה הרגליים שלי ...היה נשמע המילים של ליאור לשניהם ולא של בעלה אליה. פנינה סיפרה שהיא הבינה מאנשים ששניים עם קטנוע נכנסו לליאור בגלגל של הקלנועית ודקרו אותו.... כל הסיפור נשמע מפוברק, כאילו היא הייתה במקום והיא מגוננת על מישהו". (5) הודעת יפעת חבקוק, אחות המנוח (מסומנת נ/13): "שאלתי אותו (הכוונה למנוח) איך זה קרה, והוא סיפר לי שזה קרה ליד המרכז גמילה ברח' עזה, הוא סיפר לי שבאו שני בחורים עם קסדות, נתקלו לו בגלגל הקדמי של הקלנועית והפתיעו אותו ודקרו אותו" (תאור זה עולה בקנה אחד עם תוכן הידיעה המודיעינית השנייה, אולם זו הוכרזה – כאמור – כעדות שמיעה – א"ר). ש- ליאור אמר לך אם זיהה את הדוקרים שדקרו אותו? ת-לא, אבל הרגשתי שהוא יודע, הוא אמר שהם היו על אופנוע ועם קסדות, שאלתי אותו אם הוא יודע מי זה הוא ניענע עם הראש לחיוב, שאלתי מיזה (כך במקור! – א"ר), והוא אמר לא לשאול יותר מדי שאלות גם למה דקרו אותו הוא לא אמר". "אבל הפנינה הזו סיפרה לאחי תמיר שליאור היה עושה דברים כאלה, פארטיות, מוכר להם מים במקום אדולן, הבנתי שהוא עשה קטע לבן אדם ובגלל זה נדקר". עדות זו זוכה לחיזוק מפי שני אחים נוספים של המנוח (נ/12, נ/16), ומפי אמו (נ/11), וביסוס נוסף לכך מצוי בדו"ח פעולה של המשטרה (תשאול המנוח בסמוך לאירוע הדקירה) (ת/4): "לטענתו הלך במקום ובחור צעיר שהלך מאחוריו דקר אותו בבטנו בצד שמאל ונמלט מהמקום לטענתו מדובר בחשוד אחד צעיר פרט לכך המתלונן אינו יכול למסור פרטים כמו כן לטענתו בעת שהותקף היה לבדו והותקף ללא כל רקע ואינו מכיר את התוקף" ובדו"ח ביקור בזירה ( נכתב על ידי רס"ר יעקוב סקורי) (ת/16): "הקרבן חבקוק ליאור פונה לבי"ח כשהוא פצוע בבטנו מצד שמאל, לדבריו בחור צעיר דקר אותו ונמלט, לא מכיר את התוקף ולא יודע מדוע נדקר". (6) אלה לא נעלמו מעיניו של בית המשפט קמא: באשר לרפי בן דוד נקבע, כי "נותר בלבי ספק אם אכן חלקו של רפי בן דוד התמצה בכך שהוא החל בקטטה עם המנוח, ורץ לעבר הנאשם לבקש את הסכין ובכך סיים את חלקו... ". ועוד, "מצערת מאד העובדה שבשלב זה, לאחר שקבעתי שהמאשימה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה את המיוחס לנאשם מעבר לכל ספק סביר, עדיין נותר חלקו של רפי בן דוד לוט בערפל....". בית המשפט הגיע למסקנה לפיה מעורבותו של רפי באירוע הייתה "הרבה מעבר למה שהסכים להודות בו", מה גם שעדותו ועדות רעייתו נמצאו בלתי אמינות ועמוסות בסתירות. ועם זאת פסק בית המשפט כי אין בהתרשמותו זו כדי לשנות את מצב הדברים בכל הנוגע לראיות כלפי המערער. אף אנכי סבור, לאחר העיון, כי פרשת רפי אינה מולידה ספק סביר לעניין המערער. במבחנים שנקבעו בפסיקה. מבלי להיגרר להשערות, אין להוציא מכלל אפשרות שיתוף פעולה בין המערער לרפי, כל אחד ממניעיו, בתקיפת המנוח. אולי קריאתו של רפי למערער להביא סכין כרוכה בכך אך כאמור, לא אדרש להשערות. (7) באשר לסיפור שני הדוקרים, או הדוקר האחד, שלא היו מוכרים למנוח - אנשים שהגיעו ועזבו - סיפור זה נראה על פניו כסיפור ללא ממשות; והרי אחות המערער ציינה כי היו מוכרים לאחיה המנוח, כאמור, והוא אמר "לא לשאול יותר מדי שאלות". (8) אכן, כלל ידוע הוא כי "...בית המשפט רשאי להרשיע רק אם כל ההסברים והפרשנויות שניתנו לראיות המצביעות על חפותו של הנאשם נדחו כחסרי ערך. על בית המשפט להשתכנע כי העובדות אינן מתיישבות עם מסקנה ראציונאלית כלשהי אחרת מזו שהנאשם אשם בדינו... (דברי הנשיא שמגר בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, מז(4)221 (1993); וראו גם ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, מז (2) 565, (1993), 570). ואמנם נותרה עננה כבדה באשר לחלקו של רפי בארוע, נוכח כל האמור, אך היא אינה יכולה להחליף את הראיות הקשורות במערער. אכן, העובדה שהמנוח לא נחקר ועומת עם גירסתו לזהות הדוקר משך תשעה ימים בהם היה מאושפז, ראויה לביקורת. מטרתה של החקירה המשטרתית היא למצוא ראיות שיביאו לחשיפת האמת; חשיפת האמת חייבה במקרה זה את חקירתו של המנוח, ובאי חקירתו היה משום מחדל, אף אם נניח כי לא היה חשש בלב החוקרים כי המנוח עומד בערוב חייו. אמנם מחדל חקירה אינו מוביל בהכרח לזיכויו של נאשם, אולם הוא יכול לסייע שעה שבית המשפט בא לשקול האם טענותיו של נאשם מקימות ספק סביר (ראו ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.06); ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.1994); רע"פ 8713/04 רצהבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2005); ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.2.2006)). חקירתו של המנוח חסרה להגנה (השוו עניין מליקר, וכן ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח' (לא פורסם, 31.3.2005)); אך שוב, אין היא עומדת אל מול הודאותיו של המערער ושאר הראיות. יתר על כן, יכול היה המערער עצמו לשפוך אור על חלקו של רפי בן דוד והוא נמנע מעשות כן (ראו גם תשובתו לבית המשפט בעניין זה בעמ' 117). נוכח ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, התוצאה העולה היא בכיוון אשמתו של המערער. ל'. זה המקום לשוב ולהטעים: אינני בטוח אם הייתי מבסס הרשעה על ההודאה בחקירה ביום 9.5.05 בלבד, נוכח השתלשלותה ועמימותה, אף אם אין לשלול את אמיתותה. אך בעיני הכריעו בבירור את הכף הודאותיו ה"מתנדבות" של המערער בפני הרופאים והעובדת הסוציאלית במרכז, כפי שתוארו מעלה, והצטרפה אליהן ההודאה בפני פקד פינגלאוי והודאת 11.5.07. איני יכול שלא להזכיר גם את רכיב ההצטברות; בין ההודאות לפני אנשי המרכז, ובין הודאותיו של המערער במשטרה נמתח קו משותף כחוט השני, וקו זה אין להתעלם הימנו. אציע איפוא לחבריי שלא להיעתר לערעור המערער. ערעור המדינה ל"א. אשר לערעור המדינה, עיקרו כאמור הטענה, כי מלכתחילה ראוי היה המערער לעונש חמור יותר במקרה כגון דא מאשר נגזר עליו, לשיטת המדינה, חרף זאת אפשר שלא היה הכרח כי המדינה תערער על קולת העונש – אלא שניכוי ימי המעצר שנקבע לא הגשים את כוונתו של בית המשפט קמא; על הניכוי היה להצטמצם למעצר בקשר להליך דנא, והוא בין 9.5.05 ל-18.12.05. לעומת זאת מ-18.12.05 עד 1.2.07 היה המערער במאסר בתיק אחר, ואין מקום לניכוי כפול. אכן, כשהמדובר בעבירת הריגה, לא הוטל על המערער עונש חמור. ואולם, לדידי ניתן להתחשב בעונש במצבו הנפשי הכללי של נאשם, גם אם בעת העבירה הבחין בין טוב לרע. הנמקותיו של השופט קמא בהקשר זה נראות לי. אשר לניכוי המעצר, צודקת המדינה ככלל כי אין מקום לניכוי כפול. לא כל שכן, כשהמדובר במערער שעברו הפלילי נכבד ביותר, שמגיל 16 עמד ארבע עשרה פעמים בפני בתי המשפט מלבד תיק זה; זאת בעבירות רבות של רכוש, סמים, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, זיוף ועוד. הוא גם ריצה מאסרים בפועל לא מעטים. במקרה דנא, מתוך שאין ממצים את הדין בערעורי המדינה, אציע לחברי כי הניכוי כולו יעמוד על שנה אחת, קרי, בין 9.5.05 ל-8.5.06, ושאר התקופה לא תנוכה. אחר הדברים האלה, הפנה בא כוח המערער, בשתי הזדמנויות, למספר פסקי דין, שלשיטתו יש בהם כדי להועיל. עיינתי גם בהם ולא ראיתי לשנות מן האמור. התוצאה ל"ב. סוף דבר, אציע כי לא ניעתר לערעור המערער, וניעתר חלקית לערעור המדינה כאמור. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט א' רובינשטיין לפיה יש לדחות את הערעור שהגיש המערער ולהיעתר באופן חלקי לערעור המשיבה. כמו כן אני מצטרפת בהסכמה להערות חברי ביחס לאופן ניהולה של חקירת המשטרה בעניינו של המערער, וכחברי אף אני סבורה כי אילו הייתה הודאתו של המערער מיום 9.5.2005 עומדת לבדה היה נוצר קושי ממשי להסתמך עליה לצורך הרשעת המערער. אולם לצד הודאה זו עומדות הודאותיו הנוספות של המערער עליהן נסמך בית משפט קמא בדין לביסוס ההרשעה. אשר לתוספת הראייתית הנדרשת במקרה דנן. הלכה היא, ועמד על כך חברי, כי "דבר מה נוסף" הנדרש בענייננו די לו שיאשר במידת מה את תוכן ההודאה, להבדיל מתוספת ראייתית מסבכת מסוג של סיוע (ראו: ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, פיסקה 20 (טרם פורסם, 11.5.2006); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 124, 147 (תשס"ד)). כך נפסק בהקשר זה בע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 1489, 1499 (1960) כי "אין צורך בראיה מסייעת המסבכת את הנאשם דווקא, אלא די גם בראיה אחרת המאשרת את סיפור העובדות שבהודאה בנוגע לפרטים אחרים... בקיצור, ה"דבר מה" הוא ראיה, ישירה או נסיבתית, המאשרת במידת-מה את תוכן ההודאה, אך לאו דווקא במה שנוגע לזהות הנאשם כמבצע העבירה". בדומה לכך, בע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 557-556 (2002), נקבע כי "להבדיל מדרישת הסיוע, אין ה"דבר-מה" צריך להצביע על אשמת הנאשם, אלא די בראיה ישירה או נסיבתית מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בה כדי לאשר במידת-מה את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה". בענייננו, במהלך הדיון בבית משפט קמא לא הייתה למעשה מחלוקת כי המערער והמנוח אכן ריצו מעצר במשותף בעבר (ראו: עמ' 1 לסיכומי המאשימה בבית משפט קמא וכן עמ' 34 ו-82 לסיכומי הסנגוריה בבית משפט קמא שאינה חולקת על כך). עובדה זו יש בה בעיני כדי לחזק את סיפור הדברים שמסר המערער בהודאותיו (ראו: עדות ד"ר יששכר הרמן, עמ' 10 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא; עדות ד"ר פאינה מיירשטרן, עמ' 14 לפרוטוקול; מזכרה של פקד רונה פינגלאי מיום 9.5.2005 – ת/11) כי ביקש לפגוע במנוח לאחר שזה ניסה לתקוף אותו מינית עת שהו יחד בבית המעצר באבו כביר. גם בכך ניתן לדעתי למצוא "דבר מה נוסף" הנדרש כתוספת ראייתית להודאות המערער. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ל' בסיון תשס"ח (3.7.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07010940_T10.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il