בני קריאף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10939/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10939/04 ע"פ 11063/04 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור המערער בע"פ 10939/04 והמשיב בע"פ 11063/04: בני קריאף נ ג ד המשיבה בע"פ 10939/04 והמערערת בע"פ 11063/04: מדינת ישראל ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 19.10.04 בתפ"ח 996/03 שניתן על-ידי כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי וי' אלון תאריך הישיבה: י"ג בכסלו התשס"ז (4.12.06) בשם המערער בע"פ 10939/04 והמשיב בע"פ 11063/04: עו"ד אסתר בר-ציון בשם המשיבה בע"פ 10939/04 והמערערת בע"פ 11063/04: עו"ד רובי וסטרמן פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: הרקע העובדתי 1. המערער בע"פ 10939/04 (להלן: המערער) הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' אבידע והשופטים ב' אזולאי וי' אלון) בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן בעבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק. בגין מעשים אלה גזר עליו בית המשפט המחוזי שבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר אל תנאי, כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו של המשיב ממאסר לא יעבור הוא עבירת מין שהיא פשע. בנוסף הפעיל בית המשפט עונש מאסר על תנאי בן ששה חודשים, שהיה תלוי ועומד נגד המערער בתיק אחר, זאת בחופף לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק דנן. לפנינו שני ערעורים על פסק הדין: ע"פ 10939/04 הוא ערעורו של המערער על הכרעת הדין ועל העונש שהוטל עליו; ע"פ 11063/04 הוא ערעורה של המדינה על קולת עונשו של המערער. 2. המתלוננת, שהיתה בעת התרחשות האירוע נשוא כתב האישום כבת 21, עלתה לארץ לפני כעשר שנים. את המערער, שגר בשכנות אליה, הכירה כשלושה חודשים קודם לאירוע. מן המתואר בפסק הדין עולה כי ביום האירוע, בשעה 01:30 לאחר חצות, יצאה המתלוננת מדירת אימה, על מנת לשוחח במכשיר הטלפון הנייד שברשותה. המתלוננת פגשה את המערער ובין השניים התפתחה שיחה, במהלכה אמרה המתלוננת למערער כי ברצונה לעשן סיגריה. השניים יצאו, כשהם שלובי אצבעות, לחפש סיגריה עבור המתלוננת. המתלוננת ציינה בעדותה כי היתה זו הליכה רגילה, ללא גוון אינטימי, וכי העובדה שהלכה עם המערער שלובת אצבעות לא הפריעה לחברותה עם בן זוגה דאז, פרדי (להלן: פרדי). המערער הציע למתלוננת כי יביא לה סיגריה מדירת חברו. הוא עלה לדירת החבר, בעוד המתלוננת ממתינה לו למטה, ושב ממנה עם סיגריה דולקת. הוא הציע למתלוננת לראות את דירתו, שנמצאת באותו בניין בכניסה אחרת. המתלוננת הסכימה להצעתו. בהיכנסם לדירה ובעוד המתלוננת עורכת בה סיבוב, נעל המערער את דלת הכניסה. משביקשה המתלוננת לצאת מן הדירה, חסם המערער את היציאה בגופו והחל לחבקה. המתלוננת הורידה את ידיו של המערער, וכשניסה המערער לנשקה, היא אמרה לו כי היא "אינה אחת מהבחורות האלה". המתלוננת ניסתה שוב להגיע לדלת, אולם המערער החל לנשק אותה תוך שימוש בכוח, דחף אותה לעבר הספה בסלון ונשכב עליה. המתלוננת ביקשה מן המערער שיחדל, אולם הוא אחז בידיה בחוזקה. היא נאבקה בו והתחננה בפניו בבכי ובצעקות שישחררה, אולם בתגובה להתנגדותה סטר לה המערער על פניה, שלף מכיסו סכין והצמידו לצווארה תוך שהוא מאיים עליה שאם לא תשתוק הוא ידקור אותה. המערער אף דקר את המתלוננת בסכין דרך חולצתה בידה השמאלית. המתלוננת ניסתה להצמיד את הסיגריה שאחזה בידה לפניו של המערער ולשרוט אותו בציפורניה, אולם המערער נתן לה מכה והסיגריה נפלה. המערער פשט את מכנסיה ואת תחתוניה של המתלוננת, פתח את רוכסן מכנסיו, פיסק את רגליה בידו בעוד ידו השניה אוחזת בסכין המוצמדת לצווארה של המתלוננת, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בניגוד להסכמתה. לאחר מכן הורה המערער למתלוננת לקום ולהתלבש, ואיים עליה שאם תספר למישהו על שאירע, יהרגוה חבריו העבריינים. המתלוננת נמלטה מן הדירה. לאחר שעזבה המתלוננת את דירת המערער, בסביבות השעה 02:00 בלילה, פגשה היא בדרכה בנחום עזרא (להלן: עזרא), אותו הכירה מהשכונה. עזרא ראה כי המתלוננת בוכה ודרש בשלומה, אך המתלוננת לא השיבה לו והמשיכה בדרכה לביתה. המתלוננת שהתה בביתה מספר דקות ואז שבה ויצאה החוצה, כדי שקול בכייה לא יעיר את אימה. היא התיישבה בכניסה לבנין בו היא מתגוררת. עזרא, שחלף במקום ופגש בה בשנית, ניסה לברר מדוע היא בוכה, וכשראה שהיא מתקשה לדבר, שאל אותה אם היא הותקפה ואם נאנסה, אך המתלוננת לא השיבה לו. עזרא הלך לקרוא לחברו, ושב עימו ועם עוד שני אנשים נוספים אל המקום בו ישבה המתלוננת. הם הציעו למתלוננת להגיש תלונה במשטרה, ומשסירבה, שיכנעו אותה לנסוע עימם לבית החולים. בדרכם לבית החולים שאל עזרא את המתלוננת אם המערער הוא שאנס אותה, אולם היא סירבה להשיב לו. עם הגיעם לבית החולים ביקשה המתלוננת כי יקראו לחברה דאז, פרדי (להלן: פרדי). משהגיע פרדי לבית החולים ובסיועו, סיפרה המתלוננת לרופא שטיפל בה על אשר אירע. הצוות הרפואי דיווח למשטרה על אירוע האונס, וכך נפתחה החקירה נגד המערער. 3. המערער מצידו הציג גרסה שונה לאירועים. הוא סיפר כי הכיר את המתלוננת כחודש וחצי לפני האירוע. ביום האירוע פגש בה בשעת ליל, והיא הציעה לו ללכת עימה לחפש עבורה סיגריה. המערער ציין כי הסתובב עם המתלוננת בשכונה כ- 20-25 דקות, כשהם, לדבריו, "מתמזמזים". לאחר שהשיג למתלוננת סיגריה, כך לגרסתו של המערער, הוא הציע לה להתלוות לדירתו, והיא הסכימה לכך. המערער הודה כי קיים מגע מיני עם המתלוננת, אך טען כי המגע היה בהסכמתה המלאה: הוא תיאר כיצד, לאחר שסימה המתלוננת לסייר בדירתו, היא נצמדה אליו ושניהם התיישבו על הספה בסלון והחלו להתגפף. המערער העיד כי המתלוננת שיתפה עימו פעולה, "זרמה איתו", הורידה לבד את מכנסיה והוא בעל אותה בהסכמתה המלאה. המערער תיאר כי לאחר שבא על סיפוקו, שכבו השניים בצד הספה והמתלוננת ביקשה ממנו כי יהיה לה לחבר. המערער סירב באומרו לה כי "יש לי אישה וגם כל השכונה מדברים עליך שאת הולכת עם ערבים". בהמשך, כך לגרסתו, הוא הלך לשירותים, ואילו המתלוננת יצאה מן הדירה. המערער הכחיש כל שימוש בסכין, וטען כי לא הפעיל כלפי המתלוננת אלימות, לא איים עליה ואף לא הדיחה מלהגיש תלונה במשטרה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט קמא העדיף את גרסתה של המתלוננת. הרשעתו של המערער נתבססה בעיקרה על עדות המתלוננת, לה רחש בית המשפט אמון והתרשם כי היא עדות אמת. בנוסף, מצא בית המשפט תימוכין לגרסת המתלוננת במספר עדויות שנשמעו בפניו: עדות שכנהּ של המתלוננת, עזרא, שהיה הראשון לראותה לאחר שיצאה מביתו של המערער; עדותו של פרדי, מי שהיה בן זוגה של המתלוננת בעת האירוע והובהל לתמוך בה בבית החולים; ועדויות חוקרי המשטרה, שתחקרו את המתלוננת בסמוך לאחר האירוע. עדים אלה תיארו במצבה נפשי קשה של המתלוננת לאחר האונס, ומסרו כי המתלוננת בכתה, רעדה, והיתה על סף היסטריה. בנוסף, תמכו בגרסת המתלוננת התעודות הרפואיות שהוגשו לבית המשפט, מהן עלה כי על זרועה של המתלוננת ועל צווארה נמצאו סימנים, התואמים את גרסתה לפיה המערער דקר אותה בזרועה והצמיד את הסכין לצווארה. 5. העד עזרא הוכרז אמנם כעד עויין בחקירתו החוזרת, ונקבע כי במהלך עדותו ביקש, ככל הניתן, לסייע למערער. עם זאת, עדותו שפכה אור על מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע. עזרא תיאר את המפגש עימה: הוא ראה את המתלוננת כשהלכה מדירת המערער לביתה, כשידיה על פניה והיא בוכייה. הוא שאל אותה לשלומה והיא הנידה בראשה לשלילה כאילו דבר לא קרה. מאוחר יותר, בדרכו לחברו הוא ראה אותה פעם נוספת, יושבת בכניסה לביתה ובוכה. הוא שב ושאל אותה "מה קרה" ו"אם נגעו בך בלי שתרצי?". המתלוננת, כך לעדותו של עזרא, השיבה בחיוב, ואף אישרה, במענה לשאלתו, כי נאנסה. עזרא שאל את המתלוננת אם הוא מכיר את מי שאנס אותה והעלה מיוזמתו באופן מפורש את האפשרות כי מדובר במערער, אך היא לא נאותה להשיב לו מי אנס אותה וטענה שהיא מפחדת. המתלוננת סירבה להצעתם של עזרא ושל חברו להסיעה למשטרה, אולם בסופו של דבר הסכימה כי הם ייקחו אותה לבית החולים. עזרא סיפר כי המתלוננת שאלה אותו "האם יש לה משהו בצוואר?" וכי הוא השיב: "אני ראיתי אודם בצווארה, אך זה לא היה רציני, משהו בצבע חלש". דבריו אלה של עזרא, כך קבע בית המשפט, מהווים חיזוק לגרסת המתלוננת לפיה המערער הצמיד סכין לצווארה, שכן המתלוננת לא יכלה לראות, ללא מראה, אם הצמדת הסכין לצווארה הותירה סימן אם לאו. 6. בית המשפט סקר את העדויות הנוספות שנשמעו, אשר תיארו את מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע. פרדי, מי שהיה חברה של המתלוננת בתקופה שקדמה לאירוע, תיאר כיצד נקרא בליל האירוע על ידי אימו ואחות מבית החולים להגיע בדחיפות לבית החולים, כיוון שהמתלוננת זקוקה לו. בהגיעו לבית החולים, כך העיד פרדי, הוא פגש במתלוננת מבוהלת ונסערת מאד. היא צעקה ברוסית "סכין אפור", "סכין גדול", "היתה לו סכין", וחזרה על דברים אלה מאוחר יותר, תוך שהיא מוסיפה תנועות בידה לכיוון הצוואר. פרדי סיפר כי המתלוננת היתה היסטרית, הוא התקשה לדבר עימה ולפיכך לא הבין תחילה במה מדובר. בהדרגה הוא סייע לה לספר את סיפור האירוע לרופא, ותוך כדי כך התברר לו כל אשר ארע. בהמשך עדותו חזר פרדי על תיאור האירוע כפי ששמעו מפי המתלוננת. פרדי, זאת מצא בית המשפט לנכון לציין, הודה בחקירתו כי הוא סובל מבעיית זיכרון כתוצאה משימוש בסמים וכי הוא שהה בעת מסירת עדותו בקהילה טיפולית. השוטרים שבאו במגע עם המתלוננת לאחר האירוע העידו אף הם בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת בעת מפגשם עימה. רס"ר אבינועם בן דוד היה השוטר הראשון שפגש את המתלוננת עם הגיעה לבית החולים, בהיותה בוכה ונסערת. השוטר העיד כי ניסה לברר מפיה את שם האדם שתקף אותה, אך היא סירבה להשיב לו, באומרה כי האיש שתקף אותה אמר לה שאם תספר על מעשיו – חבריו יהרגו אותה. בהמשך התחקור, כך עלה מעדות השוטר, מששב ושאל את המתלוננת לשמו של התוקף, היא השיבה לו כי עזרא "יגיד לכם הוא אמר לי את השם שלו באוטו ולא עניתי לו אבל זה השם". השוטר העיד כי הוא אכן פנה לעזרא, והוא זה שמסר לו את שמו של המערער. רס"ב יפעת חלף, השוטרת שגבתה מהמתלוננת את עדותה בבוקרו של יום האירוע, תיארה גם היא את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת. בעדותה היא ציינה את דבר קיומם של סימני חבלה, שראתה על גופה של המתלוננת, שתועדו גם בתעודה רפואית וצולמו. 7. בית המשפט בחן את טענת ההגנה של המערער, לפיה מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, כפי שתואר בעדויות השונות, לא נבע מאירוע האונס, אלא מסערת הרגשות בה היתה המתלוננת נתונה בשל הדברים שנאמרו לה, כביכול, על ידי המערער. כזכור, טען המערער כי לאחר שקיים עם המתלוננת יחסי מין בהסכמה, הוא דחה את בקשתה כי יהיה לה לחבר, באומרו כי יש לו אישה וכן משום שהמתלוננת "הולכת עם ערבים". המתלוננת מצידה הכחישה בתוקף כי ביקשה מן המערער שיהיה חברהּ, ואמרה כי יש לה חבר כשנתיים וחצי ולפיכך היא אינה צריכה את המערער כחבר. עוד הכחישה היא כי המערער העלה בשיחה ביניהם את הטענה כי היא מקיימת יחסי מין עם ערבים. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסת המערער ולפיכך דחה את טענת ההגנה. ראשית, צוין כי באמרתו הראשונה של המערער במשטרה, המשתרעת על פני שמונה עמודים, לא נזכרה כלל הטענה לפיה המתלוננת ביקשה את חברותו או כי הוא פגע בה בדבריו. ודוק, המערער נשאל במפורש אם "קרה משהו מסוים" לאחר המגע המיני עם המתלוננת והשיב בשלילה. עוד נשאל הוא אם אמר למתלוננת דבר מה לפני שהיא יצאה מביתו, ועל כך הוא השיב כי "היא התלבשה ויצאה מהבית בלי לדבר וגם אני לא דיברתי איתה". הוא אף נשאל בתום חקירתו "למה ש[המתלוננת] תטען שאנסת אותה?" ושוב לא העלה את האפשרות שהעליב את המתלוננת בדבריו או שהיא ביקשה ממנו כי יהיה לה לחבר. טענתו האמורה של המערער, כך הובהר, הועלתה לראשונה רק למחרת היום, בעימות שנערך בין השניים, במסגרתו אמר המערער למתלוננת: "אם לא היית באה איתי לבית ולא היית מתמזמזת איתי בגלל שביקשת שאני אהיה חבר שלך, ובגלל שאני אמרתי לך שהיית עם ערבי, בסה"כ מפגש בשביל להיות ביחד, ובגלל זה עשית את כל...". לטענה זו השיבה המתלוננת כי היא יוצאת עם חבר אחד כשנתיים וחצי, וכי "זה שאני נכנסת לבית של ערבי זה לא אומר שאני מזדיינת איתו, ואם כן זה לא עניינך בכלל...". במילים אחרות: אפילו נושא הקשר הזה עלה בשיחה בין השניים, הרי שהמערער עצמו לא העלה את האפשרות שיש בכך כדי לשמש מניע לעלילה, אלא רק בגרסה מאוחרת שלו; מכל מקום, קשה להלום את המצב הנפשי של המתלוננת לאחר מעשה, כפי שהוכח בבית המשפט, כתגובה לאמירה, מעליבה ככל שתהא. בית המשפט המחוזי דן בטענות רבות נוספות שהעלה המערער שם ודחה את כולן. לא מצאנו עילה לשנות ממסקנותינו אלה. 8. לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר נפגע עבירת מין אודות המתלוננת. מן התסקיר עלה כי מאז נאנסה המתלוננת היא מצויה במצוקה רגשית קשה, וכי עוצמת התגובות הפוסט-טראומטיות שהיא לוקה בהן לא שככה, אלא הלכה וגברה עם חלוף הזמן. בתסקיר צוין, בין השאר, כי בעקבות האונס נפרדה המתלוננת ממי שהיה חברהּ, שכן לטענתה לא יכלה בעקבות האירוע לקיים כל קשר בעל אופי מיני. המתלוננת סיפרה לעורכת התסקיר כי היא נמנעת מכל קשר גם גברים, וכי כל פרט המזכיר לה את המערער גורם להצפתה ברגשות קשים. כן סיפרה המתלוננת כי היא סובלת מסיוטי לילה, בהם היא חולמת שהמערער יוצא מן הכלא והורג אותה. בשל חששה מתגובת המערער כלפיה לאחר שיסיים לרצות את עונשו, סירבה המתלוננת כי יומלץ לחייב את המערער לשלם לה פיצוי כספי, כדי שתוכל לממן טיפול. בית המשפט עמד על הרשעותיו הקודמות של המערער, שראשיתן בשנת 1989, עת היה המערער נער. המערער, כך צוין, הורשע בעבירות אלימות, איומים והיזק לרכוש. הוא הועמד לדין בגין שתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה, כשבשני המקרים היה ביצוע העבירות מלווה גם בעבירות של אלימות. בשנת 1999 נידון המערער, בין היתר בשל תקיפת בת זוגו, לעונש של מאסר בן ששה חודשים, שרוצה בעבודות שירות. בשנת 2002 נידון הוא לעונש מאסר של תשעה חודשים בגין עבירות אלימות ואיומים. מאידך, הביא המערער לעדות את אחותו ואת גרושתו. אחותו של המערער סיפרה על המשפחה המורחבת, המתפקדת באופן נורמטיבי ועל הבושה ועוגמת הנפש שנגרמו למשפחה כתוצאה מן ההליך דנן. גרושתו של המערער העידה כי הוא עבר סדנא נגד אלימות, במסגרתה למד לשלוט על דחפיו ולחדול ממעשים אלימים כלפי הזולת. היא סיפרה גם על מסירותו הרבה לעבודתו. היא סיפרה על רצונה לחזור ולבנות את חייה עם המערער למען שלושת ילדיהם המשותפים. המערער אף הוא ביקש כי תינתן לו הזדמנות לשוב במהרה לאשתו ולילדיו. בסופו של דבר, דן בית המשפט את המערער לשבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, תוך שהפעיל בחופף עונש מאסר על תנאי של ששה חודשים שהושת על המערער בתיק אחר. כן הוטלו על המערער שנתיים מאסר על תנאי. הערעור 9. בע"פ 10939/04 יוצא המערער הן כנגד הרשעתו והן כנגד העונש שהוטל עליו. המערער סבור כי בית המשפט קמא טעה כשנתן אמון בגרסת המתלוננת, למרות שנתגלו בה, על פי הנטען, סתירות ופרכות. בין השאר טוען המערער כי המתלוננת לא הצליחה ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע בחרה מיוזמתה לעלות לביתו של המערער בסמוך לשעה 01:30 לפנות בוקר, כשידעה כי אין בנמצא אנשים נוספים, ומדוע הסתובבה היא עם המערער בשעת ליל מאוחרת כשהם שלובי אצבעות. עוד מבקש המערער כי יינתן אמון בדברי העד עזרא, שהעיד כי "נכון שלפני האירוע הזה אני בעצמי ראיתי מספר פעמים את [המתלוננת והמערער] מסתובבים ביחד ונכון לדבריך שראיתי אותם מתמזמזים כמה פעמים". דברים אלה, כך טוען המערער, מלמדים כי המתלוננת ביקשה להסתיר את יחסיה עימו. המערער טוען כי בית המשפט לא נתן משקל למחדלי המשטרה, בהם העובדה כי שכניו של המערער, שחלקם היו ערים בשעת האירוע, לא נחקרו בנוגע לצעקות המתלוננת (עד ההגנה מר יוסף גואר, שכנו של המערער הגר מעבר לקיר הסלון, העיד כי לא שמע את קולות צעקתה של המתלוננת); העובדה שלא בוצע כל חיפוש או ניסיון לאתר את הסכין אותה תיארה המתלוננת; וכן העובדה שלא נמצאו סימני חבלה על המערער. עוד טוען המערער כי בית המשפט התעלם משקר מהותי שנתגלה בגרסת המתלוננת – זו מסרה כי אירוע מיני שהיה לה עם עזרא היה בזמן בו היתה פרודה מפרדי למשך ארבעה חודשים, ואילו פרדי העיד כי במשך תקופת חברותם נפרדו השניים מספר פעמים לימים ספורים בלבד. המערער סבור כי מכך יש להסיק כי המתלוננת היתה עם עזרא בעודה חברה של פרדי, וטוען כי כך היה גם במקרה דנן. לאור האמור סבור המערער כי מן הראוי היה לזכותו מן האישומים בהם הורשע. לחלופין טוען המערער כי העונש שהושת עליו חמור ביותר, ולא היה מקום להשיתו עליו בנסיבות העניין. המערער טוען כי מאסר כה ממושך יגרום לנזק בלתי הפיך למערער ולמערכת יחסיו עם גרושתו. 10. ערעורה של המדינה בע"פ 11063/04 מופנה כנגד קולת העונש שהוטל על המערער. המדינה טוענת כי בית המשפט קמא לא נתן בגזר דינו משקל הולם לנסיבות החמורות של ביצוע העבירה, לפגיעה הרבה במתלוננת, כפי שבאה לידי ביטוי בתסקיר הקורבן שהוגש לבית המשפט ולעברו הפלילי המכביד של המערער בעבירות מין ואלימות. המדינה עומדת על כך שהמערער לא גילה כל אמפטיה לקורבן העבירה, ואף ניסה להכפיש את שמה ולהטיל את האשם לפיתחה. עוד מציינת היא כי הפעלת עונש המאסר המותנה, בחופף לעונש שהושת על המערער בתיק הנדון ולא במצטבר לו, מנוגדת לתכלית העומדת בבסיס הענישה המותנית ומרוקנת אותה ממטרתה ההרתעתית. 11. הגענו למסקנה כי דין הערעור בע"פ 10939/04 להידחות. מטבעם של דברים, בבוא בית המשפט לבחון אירועים שהתרחשו בחדרי חדרים ובנוכחות המתלוננת והמערער בלבד, ישנה חשיבות מכרעת להתרשמות הבלתי אמצעית של השופטים מן העדויות ששמעו. במקרה דנן, נתן בית המשפט קמא אמון מלא בעדותה של המתלוננת. המתלוננת מסרה גרסה עקבית ולא סטתה ממנה במהלך העימות עם המערער ואף לא בחקירתה בבית המשפט. היא תיארה את האירועים כהווייתם, ולא ניסתה להסתיר את העובדה שהלכה עם המערער שלובת אצבעות בשעת ליל מאוחרת ונאותה להצעתו לראות את דירתו. גרסתה של המתלוננת באשר להשתלשלות האירועים, נתמכה, כאמור, בעדויות נוספות. כך, נמצא כי עדות העד עזרא תואמת את עיקרי גרסתה של המתלוננת ומחזקת אותה. העד תיאר את המפגש עם המתלוננת הנסערת לאחר אירוע האונס, את ניסיונו לדובבה, את סירובה למסור לו אינפורמציה על האדם שפגע פה משום חששה מאותו אדם, את הסכמת המתלוננת כי ייקחו אותה לבית החולים לבדיקה ואת ניסיונה לברר אם יש לה "משהו" בצוואר. העד גם אישר כי ראה סימן אדום בצוואר המתלוננת. ודוק – עדותו של עזרא מקבלת משנה תוקף בהתחשב בכך שהלה הוכרז כעד עוין בחקירתו החוזרת ונקבע כי הוא ניסה ככל הניתן לסייע למערער בעדותו. עדים נוספים – חברה לשעבר של המתלוננת, השוטר שתיחקר אותה בבית החולים והשוטרת שגבתה את עדותה למחרת היום – תיארו כולם את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ואת חששה הרב מפני המערער ואיומיו. בנוסף, נמצאו על גופה של המתלוננת סימני חבלה, התואמים את גרסתה בנוגע לאלימותו של המערער ולמקומות בהם תקף אותה בסכין במהלך האונס. גרסתו של המערער, מאידך, נדחתה על ידי בית המשפט כלא-אמינה. בין השאר צוין לעניין זה כי המערער לא העלה, במסגרת אמרתו הראשונה במשטרה, את טענת ההגנה העיקרית שלו, לפיה המתלוננת העלילה עליו את פרשיית האונס משום שלא נעתר להצעתה להיות חברהּ ואף העליב אותה. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעותיה של הערכאה המבררת, ככל שהן מבוססות על התרשמותה מן העדים שהופיעו בפניה. במקרה זה ולאור האמור, לא מצאנו כל עילה לסטות מן הכלל האמור. זאת ועוד. בנסיבות המקרה דנן, מסקנתו של בית המשפט מעוגנת היטב בכלל הראיות והיא המסקנה ההגיונית המתבקשת מן המסכת העובדתית שנפרשה. 12. בית המשפט המחוזי דן בפסק דינו בפירוט רב בכל טענות ההגנה שהעלה המערער ואלה נדחו אחת לאחת. אף אנו לא מצאנו ממש בטענות שבערעור. המערער קובל על שהמתלוננת "לא הצליחה ליתן הסבר מניח את הדעת" מדוע הלכה היא עם המערער שלובת אצבעות, ומדוע בחרה מרצונה לעלות לביתו בשעת לילה מאוחרת. הוא מבקש להיבנות לעניין זה מעדותו של העד עזרא, שציין כי ראה את המתלוננת ואת המערער "מתמזמזים" מספר פעמים לפני האירוע. בכל אלה אין כדי לסייע למערער. היפוכם של דברים הוא הנכון: המתלוננת הכירה את המערער מהצד הטוב שלו, כך לדבריה. היא סמכה על המערער והבהירה כי הלכה עימו שלובת אצבעות כשם שהיא הולכת מחובקת עם בן משפחה, ללא כוונה אינטימית. המערער ניצל את אמונה של המתלוננת בו ואת יחסי הידידות ביניהם כדי להביאה לדירתו בדרכי עורמה וכדי לבצע בה את זממו. גם אם יכול היה המערער, בשלב בו הסתובב עם המתלוננת שלוב אצבעות, לסבור כי היא מעוניינת במגע אינטימי עימו – והדברים אינם ברורים כלל – הרי שרב המרחק בין סברתו זו לבין התנהגותו האלימה מרגע שנעל את דלת דירתו. אף ב"מחדלי המשטרה" מהם מבקש המערער להיבנות אין ממש. במקרה דנן, מבוססת הרשעתו של המערער על התשתית הראייתית שהוכחה – העדויות השונות, התומכות כולן בגרסת המתלוננת, וכן סימני החבלה על גופה. העובדה ששכנו של המערער לא שמע את צעקות המתלוננת או שלא נמצא הסכין בו עשה המערער שימוש אינה מעלה ואינה מורידה במקרה זה, ומכל מקום, אין ב"חסרים" אלה כדי לעורר ספק בנוגע להתרחשות אירוע האונס. 13. אשר לערעורים על העונש: העבירות בהן הורשע המערער חמורות ביותר. המערער ניצל את היכרותו הקודמת עם המתלוננת ואת הרושם החיובי שהותיר עליה כדי להביאה לדירתו, שם הוא ביצע בה מעשה אונס אלים, חרף התנגדותה ותחינותיה שיעזוב אותה לנפשה, ותוך שהוא עושה שימוש באלימות פיזית ומצמיד סכין לצווארה. לאחר שביצע המערער את זממו במתלוננת, הוא איים עליה לבל תספר על האירוע פן תפגע, וכפי שעולה מן העדויות שהובאו, אכן עלה בידו להטיל עליה את חיתתו. המעשה האלים גרם למתלוננת לפגיעה חמורה. מתסקיר הקורבן שהוגש לבית המשפט המחוזי עלה כי המתלוננת נמצאת במצוקה רגשית קשה וחשה שמצבה הולך ומחמיר. הסימפטומים הפוסט טראומטיים האופייניים לנפגעי עבירות מין התגברו אצלה עם חלוף הזמן, וכחלק מהנזק שנגרם לה היא סובלת ממחשבות אובדניות ומסיוטי לילה. המתלוננת, כך הוברר, עודה חוששת מאד מפני המערער, ועל כן סירבה כי יומלץ לבית המשפט לחייב את המערער לשלם לה פיצוי כספי, כדי שתוכל לממן טיפול. לא למותר לחזור ולציין כי המערער לא גילה כל אמפטיה לקורבן, ואף ניסה להכפיש את שמה של המתלוננת ולהאשימה במעשיו הרעים. בנימוקי ערעורה עמדה המדינה על עברו הפלילי המכביד של המערער בעבירות מין ואלימות. בין השאר פירטה המדינה כי המערער הורשע בעבירה של תקיפת בן זוג, משום שתקף את גרושתו בהיותה בחודש השמיני להריונה. בתיק אחר (ת.פ. 2092/02) הורשע המערער בעבירה של איומים כלפי גרושתו, בכך שאמר לה בין היתר כי "אם אני לא אראה את הילדים כל הזמן שבתות וחגים... אז אני אגמור את החיים שלך ושלי". בתיק זה האחרון הוטל על המערער עונש מאסר מותנה של ששה חודשים למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור על עבירות אלימות או איומים. עונש מותנה זה הופעל בגזר הדין נשוא הערעורים, בחופף לשבע וחצי שנות המאסר שנגזרו על המערער בגין האירועים דנן. שקלנו את טענותיו של המערער לעניין העונש, ובפרט את העובדה שעבר טיפול בסדנת להתמודדות עם אלימות ואת רצונו לשקם את יחסיו עם אשתו. כשאלה על הכף, אל מול נסיבותיו החמורות של המקרה והערכים המוגנים בהם פגע המערער, עדיין מוטה העונש שנגזר על המערער לקולא. אולם, בשבתנו כערכאת ערעור, החלטנו שלא למצות את הדין עימו. למעט בעניין אחד, כי יש לקבל את ערעור המדינה במובן זה שעונש המאסר המותנה, שהוטל על המערער בת.פ. 2092/02, יופעל במצטבר לעונש המאסר שנגזר על המערער בתיק זה. לא מצאנו סיבה מתאימה לבחירת בית המשפט המחוזי לחפוף את העונש שהיה תלוי ועומד כנגד המערער עם העונש שנגזר עליו. יש לקוות כי עם שחרורו של המערער מן המאסר הוא ישכיל לשנות את דפוסי אלימותו הקשים, ולשקם את מערכת יחסיו עם משפחתו. המשנה-לנשיאה הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ג' באדר התשס"ז (21.2.07). ה נ ש י א ה המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04109390_P02.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il