נג'יב זאיד נ. זאפר ג'אעוני

פסק-דין בתיק ע"א 10936/05 בבית המשפט העליון ע"א 10936/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: נג'יב זאיד נ ג ד המשיב: זאפר ג'אעוני ערעור על החלטת פסלות של בית משפט השלום בירושלים בת.א. 10684/04 מיום 7.11.05 שניתנה על ידי כבוד השופט כ' מוסק בשם המערער: בעצמו פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) מיום 7.11.05, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 10684/04. 1. המערער ייצג ווקף, שהמשיב הינו נאמן בו, בתביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 1572/98), בה נדרשה המדינה לפצות את הווקף עבור קרקע שהפקיעה. בפסק הדין חויבה המדינה לשלם לווקף פיצויים בגובה של כ- 400,000 ₪. עוד הורה בית המשפט בפסק הדין כי יעשה שימוש בכספי פסק הדין על פי דיני הווקף ובכפוף להנחיותיו של בית הדין השרעי המוסמך. ביום 15.9.04 הגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית כנגד המערער (ת.א. 10684/04), בה נטען כי על המערער להעביר למשיב את סכום הפיצויים שהופקד בידיו בעקבות פסק הדין בת.א. 1572/98, בניכוי שכר טרחתו. בתביעתו טוען המשיב כי המערער גזל את כספי הווקף, נהג בניגוד להוראות שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בכך שלא פנה לקבל הוראות מבית הדין השרעי, ואינו נותן הסבר היכן הכספים ומה עשה עימם. במקביל לתביעה הגיש המשיב בקשה למתן צו עיקול זמני כנגד המערער בסכום התביעה, וזה ניתן במעמד צד אחד. המערער הגיש בקשה לביטול צו העיקול הזמני, כשטענתו העיקרית היתה כי המשיב חייב לו סכומי כסף נכבדים העולים על הסכומים שהועברו לידו על פי פסק הדין בת.א. 1572/98. בית המשפט (השופט כ' מוסק), בהחלטה מיום 21.10.04, הותיר על כנו את העיקול הזמני. בהחלטתו קבע בית המשפט כי מהמסמכים שהגיש המערער עולה כי גם אם המשיב הרשה למערער ליטול כספים השייכים בנאמנות לווקף, הדבר נעשה בניגוד לאמור בפסק הדין בת.א. 1572/98, ותוך הפרת חובת הנאמנות שמוטלת על המערער בתור מי שייצג את הווקף, או את הממונה על הווקף. המערער כב"כ הווקף ידע כי פעולה זו אסורה, מה עוד שהוא אישית התחייב לנהוג בכספים אך ורק על פי הוראות בית הדין השרעי. באם אותם כספים עדיין קיימים בידי המערער, הרי שהצהרת המערער בנוגע למקום הימצאם והפקדתם בקופת בית המשפט, תייתר את הצורך בהטלת העיקול. עוד נקבע, כי כאשר לאור המסמכים שהמערער עצמו הגיש עולה כמעט הודאה מוחלטת מטעמו שהוא מחזיק עתה בסכומי הכסף נשוא פסק הדין בת.א. 1572/98, ברור כי מאזן הנוחות נוטה לכך שהעיקול ישאר על כנו. ערעור שהגיש המערער על ההחלטה נדחה. 2. ביום 12.9.05 התקיים קדם משפט ראשון בתיק העיקרי. בפתח הדיון העלה המערער, בעל פה, טענת פסלות כנגד בית המשפט, מלישב בתיק העיקרי. בית המשפט הורה למערער להגיש בקשתו בכתב. בבקשתו טען המערער כי בהחלטה בעניין העיקול הזמני נקט בית המשפט עמדה נחרצת בקשר לשאלות המרכזיות נשוא התביעה העיקרית, וקבע עמדה ברורה באשר לנדבך הבסיסי של הפרת חובת הנאמנות. המערער סבר כי באמירות בית המשפט במסגרת ההחלטה יש גיבוש דעה קדומה ונחרצת בסוגיה העולה בתיק העיקרי, והן יוצרות אפשרות מסתברת מאוד שנבצר מבית המשפט לדון ולהחליט בתביעה העיקרית באופן אוביקטיבי. העובדה שההחלטה מקיפה, מעמיקה ומנומקת, וכוללת התייחסות לעובדות ולראיות, מחזקת את המסקנה כי יקשה על בית המשפט להתעלם מקביעותיה בדונו בתביעה העיקרית. עוד סבר המערער כי מן הראוי שהתביעה העיקרית תועבר להרכב אחר מחמת מראית פני הצדק. לטענתו, החלטת בית המשפט בעניין העיקול התייחסה לגוף המחלוקת והתביעה, ולכן עולה חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט דחה (ביום 7.11.05) את בקשת הפסילה, בסוברו כי אין עילה המצדיקה פסילתו של בית המשפט, שכן האמירות עליהן סומך המערער את בקשתו נאמרו אך לעניין העיקולים שהוטלו, ואין בהן כדי להביע עמדה לעניין התיק העיקרי או התוצאה הסופית בו. 3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו במסגרת בקשת הפסילה ומוסיף כי העניין עליו נסבה הבקשה לעיקול זמני וההחלטה בה, זהה לעניין עליו נסבה התביעה בתיק העיקרי. לכן ההחלטה בהליך הביניים יש בה כדי להוות עילה לפסילת בית המשפט מלדון בתיק העיקרי. נטען כי קביעותיו הנחרצות של בית המשפט בהחלטה בסעד הזמני אינן אימרות אגב או אמרות לכאורה בלבד, אלא מדובר בקביעות שהינן נדבך הכרחי בתיק העיקרי. המערער סבור כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון, באופן שאין עוד טעם בהמשך הרגיל של המשפט בתיק העיקרי. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. המערער השתהה בהעלאת טענת הפסלות. כבר בסמוך לאחר דחיית בקשתו לביטול העיקול הזמני, יכול היה המערער להעלות את טענת הפסלות, מבלי להמתין ליום הדיון בקדם משפט (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; ע"א 3778/94 גורפינקל נ' לין, פ"ד מט(1) 309, 314-315). גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות. כבר נקבע, כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך נפסק גם כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים (ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); ע"א 8304/96 יורם גלובוס נ' Melchers L.t.d N.V. (טרם פורסם)). אין די בכך שעל בית המשפט לדון מחדש בעניין בו דן בעבר, או בעניין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 605). הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני, בערעור, בהליך קודם באותו עניין וכיוצא בזה), אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין. במקרה הנוכחי ציין בית המשפט כי האמירות עליהן סומך המערער את בקשתו נאמרו אך לעניין העיקול שהוטל על הכספים. במסגרת בקשה לעיקול זמני די להוכיח כי לתובע זכות לכאורה לקבלת הסעד המבוקש מן הנתבע. במסגרת הדיון בתובענה יוכל המערער להציג את ראיותיו בפני בית המשפט ולטעון את טענות הגנתו, וחזקה על בית המשפט כי יכריע בתובענה העיקרית לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות שיובאו בפניו. לא מצאתי באמירות בית המשפט חשש ממשי לכך שבית המשפט גיבש את עמדתו הסופית בתיק העיקרי. בית המשפט אף הבהיר במפורש כי אין באמירות במסגרת ההחלטה בנוגע לצו העיקול כדי להביע עמדה לעניין התיק העיקרי או התוצאה הסופית בו. גם מראית פני הצדק, בנסיבות העניין, אינה מצדיקה את העברת התיק למותב אחר. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי מהחלטתו של בית המשפט בבקשה לביטול העיקול הזמני עולה יסוד לחשש כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות בעלי הדין, ולא ניתן לומר כי הדיון בתובענה לגופה בפני בית המשפט הוא בבחינת "משחק מכור". אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪. ניתן היום‏, ‏כ"ו כסלו, תשס"ו (27.12.05). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05109360_A01.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il