יוסף אסולין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1091/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1091/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: יוסף אסולין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.12.08 בת"פ 174/08 שניתן על ידי השופטת נאוה בן-אור תאריך הישיבה: י' בניסן התש"ע (25.3.2010) בשם המערער: עו"ד אריאל הרמן בשם המשיבה: עו"ד רחל זוארץ-לוי בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער בידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת בן-אור) ביום 21.12.09 בת"פ 174/08, והוא 7 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו 22.4.08, 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן בסכום של 19,000 ש"ח; זאת לאחר שהורשע על פי הודאתו בעבירות של שידול והתחזות לאדם אחר; זיוף מסמך בנסיבות מחמירות; שימוש במסמך מזויף; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; וניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ב. על פי כתב האישום המתוקן בו הודה, עבד המערער בעמותה המטפלת בקשישים, ושם הכיר קשיש - הוא המתלונן (יליד 1913), לקוי ראיה שחי בגפו. כיוון שהקשיש לא קיבל תגמולים מן הביטוח הלאומי, הניח המערער כי לו סכומי כסף ניכרים, והחליט לנשלו מכספיו. הוא איתר אדם אחר (המתחזה – יליד 1926), והלה התחזה ביום 10.3.08 במשרד הפנים כקשיש-המתלונן, וקיבל במרמה תעודת זהות מזויפת. המערער בירר כי למתלונן קופת גמל בבנק פלוני בסך 726,234 ש"ח, והחליט להוציא במרמה סכום זה. לשם כך, ניגש לסניף בנק אחר עם המתחזה, הלה הוצג כמתלונן, והמערער הציג עצמו כנכדו. בעקבות זאת, פתח חשבון בבנק למתחזה, והמערער קיבל "כספומט"; תוך כחמישה שבועות משך המערער מחשבונו של המתלונן סכום של כ-19,000 ש"ח, וגם ביצע שירות "עקוב אחרי" מטלפון המתלונן לשלו, כדי למנוע מפקידי הבנק לברר עם המתלונן את פשר ההעברות. המערער בא לבנק ביום 17.4.08 כדי להעביר את קופת הגמל לסניף הבנק בו פתחו הוא והמתחזה את החשבון, אך הבנק סירב לעשות כן בלא נוכחות המתחזה (שסברו כי הוא בעל החשבון). המערער לקח בהמשך את המתלונן ביום 21.4.08 לביתו שלו במגדל העמק כדי להרחיקו מירושלים, ואז ניגש לסניף הבנק עם המתחזה, והם מילאו טופס למשיכת סכום על סך 400,000 ש"ח. ג. בטרם גזר את הדין, עיין בית המשפט בתסקיר שירות המבחן שתיאר עבר פלילי וקושי להסתגלות לתפקוד נורמטיבי, והגם שהמערער הודה והביע חרטה, ציין השירות את חוסר האמפטיה של המערער למתלונן ואת ניצול מגבלות המתלונן, תוך שביטויי החרטה שבפי המערער מושפעים מההליך, ועל כן יש גם סיכוי להישנות העבירות ופרוגנוזה שלילית לשינוי. נאמר כי ענישה הרתעתית עשויה לחדד את חומרת המעשים. ד. הרישום הפלילי של המערער, בו עיינו, ראשיתו בבית המשפט לנוער ב-1982, על עבירות שקדמו במקצת לבגרותו, ועניינן שימוש ברכב ללא רשות (גניבת רכב). הוא עמד לפני הפרשה הנוכחית עשר פעמים לפני בתי המשפט בעבירות גניבה והתפרצות, שידול לזנות, תקיפה, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, שימוש במסמך מזויף, זיוף וקבלת דבר במרמה, פריצה ובריחה ממשמר חוקי, ועל כך נידון למאסרים שונים. השיא היה בעבירת שוד מזוין יחד עם נשיאת נשק והחזקתו שלא כדין ותקיפת עובד ציבור, עליהן נדון ב-1997 ל-8 שנות מאסר. גזר הדין קמא ה. בגזרו את הדין ציין בית המשפט קמא התנהלות קרת רוח ומתמשכת בעושק קשיש ערירי, תוך מרמה מתוכננת – אמנם ללא אלימות, נקל לשער את תחושת הקשיש שהוסע לצפון הארץ כדי להרחיקו - "אלימות אין כאן, אולם ניצול ציני של חוסר ישע, של בדידות קיצונית של מוגבל קשה ותלוי בזולת, יש כאן". ברי גם - נאמר - כי היוזמה היתה כולה של המערער, ובית המשפט דחה טענת אפליה אל מול המתחזה, שהיה ללא עבר פלילי ובן 82, ולא הועמד לדין. לזכות המערער נזקפו הודאתו ונסיבותיו האישיות, אך בית המשפט הטעים את שיקולי הגמול והדופי המוסרי של מי שלא נתן לבו אל דברי התפילה "אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו..." (מקורה, בלשון יחיד, בדברי משורר התהלים: "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני" (עא, ט')); זאת "כאשר אותו קשיש חסר ישע התלוי בו ונזקק לסיועו, ודאי וודאי כך כאשר לאותו קשיש אין איש בעולם". נאמר, כי אדם המסוגל לכך מצדיק ענישה כי ייענש באורח מרתיע, מה גם שפגיעה בקשישים הפכה חזון נפרץ, ועל בית המשפט ליתן ידו להגנתם. לכן הוטל העונש האמור. הערעור ו. בערעור נטען, כי העונש חורג מן המידתיות; התיק היה מוגש לבית משפט השלום אילולא הואשם המערער תחילה גם בחטיפה, וזו נמחקה בהסדר הטיעון. לנסיבות המחמירות ניתן, כך נטען, משקל רב מדי, ולהיפך לנסיבות המקלות. כנאמר, לא ניתן משקל מספיק להודאה, ואף שלפני שירות המבחן פתח המערער את לבו, לא היה המפגש עם השירות ממצה כדי לעמוד על מלוא התמונה. עוד נטען, כי בית המשפט ייחס למערער יסוד של אלימות באמרו ש"אכן הנאשם לא פעל באלימות כלפי הקשיש, אולם לא היה בכך כל צורך..." והדבר גרם להחמרה בעונש. ועוד, השותף לעבירה לא הועמד לדין כל עיקר, ויש בכך הפליה. אמנם – נאמר – יש דופי מוסכם ומובהק במעשים המכוערים שעשה המערער, אך הם באים בגדר מרמה, והעונש אינו עומד בפרופורציה למקרי מרמה אחרים. ז. לקראת הדיון הוגש לנו תסקיר עדכני שלפיו מרצה המערער מאסרו ולומד באגף תורני, ונעתר להשתלב בטיפול לא אינטנסיבי של "12 צעדים"; לדבריו, אינו מכור לסמים. הוא התקשה להשתלב במאסר, והתרשמות השירות היא כי עמדותיו לא השתנו, והתייחסותו למתלונן מרוחקת בלא אמפטיה, אף כי הביע צער על הסתבכותו שלו. ח. בדיון טען עו"ד הרמן בנוסף לאמור, כי פסיקה רחבה שאותה הציג מצביעה על עונשים חמורים פחות גם במקרים קשים יותר של מרמה, לרבות כלפי קרבנות חלשים מסוגים שונים; ושוב, תחושת המערער היא כי הוטבע בו תו של אלימות לענין התיק, בעוד לא היתה כזו. נאמר, כי המערער החל לשלם את הפיצוי שנקבע חרף העובדה שאינו משתכר, ושילם עד כה אלף ש"ח, דבר המעיד על חרטה. ט. באת כוח המדינה ציינה כי העונש אמנם חמור, אך הולם וראוי, נוכח הפגיעה באכזריות באדם קשיש וחלש הסובל מקשיי ראיה, לרבות ניתוק קו הטלפון ותחכום עברייני בכלל, וכל זאת על רקע פלילי כבד של המערער. י. המערער עצמו ביקש לציין כי הוא מביע חרטה המתבטאת בתשלום הפיצוי, ומצטער על אשר אירע. הוא הציג תעודות מבית הסוהר בקשר ללימודיו במדרשה ליהדות. הכרעה יא. ברי כי עסקינן במקרה בעל חומרה מוסרית מיוחדת. רבים הם עברייני המרמה והרכוש, אך הפרשה מתייחדת בשלושה: בזקנתו ובחולשתו של המתלונן (בן 95! בעת המעשים), שנוסף למצב גילו גם סובל מליקוי ראיה; בעובדה שהמערער ניצל בתחכום את הנגישות שניתנה לו כמטפל בקשישים, לאחר שחרורו ממאסר קודם - ואוי לאותו מטפל שלא עמד ביצריו העברייניים; ובעברו הפלילי המכביד של המערער. עו"ד הרמן הציג פסיקה כגון ע"פ 645/09 טאייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נדון המערער, בעל עבר מכביד, על עבירות רבות של מרמה בנסיבות מחמירות, איומים ועוד, ל-42 חודשי מאסר בפועל, מחצית מעונשו של המערער דנא; ע"פ 4659/08 ג'בארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם הורשע המערער בשוד בנסיבות מחמירות של מעבידו, תוך אלימות, וכן בקבלת דבר במרמה ובהתחזות - ונדון ל-6 שנות מאסר; עוד הציג עו"ד הרמן את רע"פ 4731/08 חמאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם הושתו על המערערת 21 חודשי מאסר בפועל, מהם רק 9 בגין העבירות נשוא כתב האישום, וזאת משגנבה מחברתה סכומי כסף גדולים. יב. נקל להזדהות עם בית המשפט קמא. מעשי המערער מעוררים שאט נפש שאין למעלה הימנו; יחשוב כל אחד מאתנו על קשישים המוכרים לו או קרובים אליו, ועל אפשרות ניצולם בידי מטפלים עושקים וזדים. שפלות מוסרית זו ראויה לענישה מחמירה. אכן, אילולא הנסיבות המחמירות המיוחדות שתוארו מעלה, היה המערער נדון לעונש ברמה נמוכה יותר. השאלה היא אם יש מקום להקל בעונשו, משעסקינן בעבירות זיוף ומרמה, לאחר שהוסר מהן הרכיב האלים של חטיפה, וכיצד לשקלל ענישה מקובלת באלה עם הרכיבים המחמירים הקשים. קל היה להותיר את עונשו של המערער על כנו. בלי התלבטות, החלטנו להקל בו במקצת, משיקולי מתחם הענישה, ולהעמידו על 6 שנות מאסר בפועל; ועם זאת, להעמיד את המאסר על תנאי על 18 חודש במקום 12 חודש. הפיצוי יעמוד כמובן בעינו. הערעור מתקבל במידת - מה בהקשר זה. יג. ועם חתימה: שירות המבחן לא תלה תקוות בשיקומו של המערער. נאמר אנו, כי אחרי שירד לשפל המדרגה המוסרי והעברייני, בסופו של יום ישתחרר המערער בגיל סמוך לחמישים. חלק ניכר משנותיו בילה בבתי סוהר. בצאתו אולי תזרוק שיבה בשערו. האם לא הגיעה העת שילמד את לקחו ויהפוך אדם מן הישוב? המפתחות לכך כמעט כולם בידיו. ניתן היום, ‏כ"ח בניסן תש"ע (12.4.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09010910_T04.doc/רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il