פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1091/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1091/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 28.12.06, בתיק 1062/05, שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז, א' ואגו תאריך הישיבה: כ"ט באדר א התשס"ח (06.03.08) בשם המערער: עו"ד קוצר אלון בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים מתורגמן: עו"ד יאיר חמודות גב' אדוה פרויד מר רדה מלסה פסק-דין השופט א' א' לוי: הרקע והאישומים 1. המערער והמתלוננת נשואים זה לזו ולהם עשרה ילדים משותפים. נגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, הכולל שלושה אישומים שתמציתם תובא להלן: א) בתאריך לא ידוע, סמוך ליום 6.6.05, חזר המערער לביתו לאחר חצות כאשר הוא שתוי. במהלך הלילה הוא נכנס לחדר השינה שם נמה אשתו את שנתה, האשים אותה שהיא בוגדת בו, דרש ממנה לקיים עמו יחסי מין, ואיים כי יהרוג אותה אם לא תמלא אחר דרישתו. המתלוננת סירבה בטענה שאינה לוקחת גלולות נגד היריון, ובתגובה אחז בה המערער בכוח, השליך אותה על המיטה, הרים את חלוקה והוריד את תחתוניה. לאחר שחזר על איומו כי יהרוג אותה, הפסיקה המתלוננת להתנגד עקב חששה כי יבולע לה, אך הוסיפה למרר בבכי. בעקבות כך בא המערער על המתלוננת עד שהגיע לסיפוקו. בגין אירוע זה יוחסה למערער עבירות אינוס ואיומים לפי סעיפים 345(א)(1) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ב) למחרת, שב המערער והגיע לביתו בסביבות חצות, ונרדם בסלון. אולם, במהלך הלילה הוא נכנס לחדר בו ישנה המתלוננת, העיר אותה ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין. המתלוננת סירבה ונימקה זאת בכך שהמערער שיכור ושהיא אינה נוטלת גלולות למניעת היריון, ובתגובה חזר המערער והטיח באשתו כי היא בוגדת בו עם אחר. אולם בכך הוא לא הסתפק, ושב וכפה על המתלוננת יחסי מין שלא מרצונה החופשי. גם באישום זה יוחסו למערער עבירות של איומים ואינוס. ג) האישום השלישי עוסק בתקופה שבין 19.6.05 ועד ה- 25.6.05, במהלכה הסתגר המערער בדירתם של בני הזוג, שתה משקאות אלכוהוליים וקילל את המתלוננת ואיים עליה. בלילה ה-25.6.05 נעל המערער את דלת הדירה, לקח את המפתח, ומנע מהמתלוננת כל אותו לילה לצאת. בגין אירוע זה הואשם המערער בעבירות של כליאת שווא ואיומים לפי סעיפים 377 ו-192 לחוק העונשין. ההליך בבית-משפט קמא 2. לאחר שמיעת העדויות, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ובית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז, א' ואגו) גזר לו 7 שנות מאסר, הפעיל מאסר על תנאי בן 6 חודשים שירוצה מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר, 18 חודשי מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. להלן עיקריה של הכרעת-הדין: א) הנאשם והמתלוננת נישאו באתיופיה ועלו ארצה בשנת 1983. המתלוננת, שהינה עדת התביעה העיקרית, דוברת עברית ואוצר המילים שלה עשיר, אך צירופי המילים בהם היא משתמשת והמשפטים שהיא בונה קשים להבנה. הקושי להבין את המתלוננת היה עניין מהותי בחקירתה, אולם חרף קושי זה ציין בית המשפט כי שוכנע שהבין את גרסתה במלואה. ב) המתלוננת הזעיקה את המשטרה רק ביום שלאחר האירוע השלישי (נעילתה בדירה), כשלושה שבועות לאחר אירועי האונס. המתלוננת נחקרה ארוכות הן בחקירתה הנגדית והן במשטרה, בנוגע לכבישת עדותה, ובאופן עקבי הסבירה שהייתה עסוקה בהכנות למסיבת בר המצווה של בניה התאומים, ועל כן לא התפנתה לפנות לעובדת הרווחה. היא הוסיפה וטענה כי החליטה שלא להשבית את שמחת ילדיה, וכן קיוותה שבעלה יתפכח וסבלה ייפסק. אולם, לאחר המסיבה שהתקיימה בין שני האירועים הראשונים לשלישי (ביום ה-16.6), שכרותו של הנאשם הוסיפה להחמיר והתנהגותו האלימה הסלימה, עד שחשה כי חייה נתונים בסכנה, ועל כן פנתה למשטרה. בית המשפט מצא את הסברי המתלוננת בדבר כבישת עדותה מהימנים וסבירים, ועל כן לא ייחס משקל כלשהו לכבישת העדות. בהמשך, נתן בית המשפט אמון בעדות המתלוננת, לה מצא חיזוקים בראיות נוספות שהובאו בפניו. ג) בית המשפט המחוזי קבע, כי סתירות שונות שעלו בעדותה או בהשוואה לגרסה שמסרה למשטרה, מקורן בשפתה של המתלוננת ובקושי להבינה, כמו גם הבלבול שהייתה נתונה בו בעת מסירת אמרותיה במשטרה. המתלוננת נמצאה אמינה, ונקבע כי לא בדתה מלבה דבר. מסקנתו של בית המשפט נשענה, בין השאר, על עדותה של חן דבוש (להלן: "דבוש") שהייתה השוטרת שהגיעה אל דירת המתלוננת מיד לאחר שהתקבלה התלונה על אלימות במשפחה, ועמדה על מצבה הנפשי הקשה. ד) אל מול עדותה של דבוש הפנתה ההגנה לעדותה של רס"ל מירב מתתיהו, שוטרת אשר חקרה את המתלוננת ומסרה כי לא התקשתה להבין את שפתה. ברם, בית המשפט המחוזי מצא כי רס"ל מתתיהו לא זכרה את מהלך גביית האמרה, והסתפקה בתשובה כללית לפיה כל שנאמר על ידי המתלוננת נרשם במדויק. ה) כאמור, כפר המערער בכל העובדות המפלילות שיוחסו לו. אולם, בית המשפט קמא מצא כי חרף עדותו הקצרה, נתגלו בה סתירות ותמיהות מהותיות אשר אינן מותירות ספק כי המערער הנו מניפולטיבי ולפיכך עדותו אינה אמינה. הסתירות בעדותו של הנאשם הובאו בהרחבה בהכרעת הדין, ונמצא כי אלו מטילות צל של חוסר אמינות על גרסתו. כמו כן, נמצא כי עדות המתלוננת נתמכת בעדות בתה ר', ממנה התרשם בית המשפט כדוברת אמת. בעדותה סתרה ר' את טענת אביה כי לא החזיק במפתח לדירה, ככל הנראה, מבלי לדעת שלכך נודעת חשיבות לעניין האישום בכליאת שווא. בית המשפט הוסיף וקבע, כי עדותה של ר' מחזקת את עדות המתלוננת, הואיל ונמצא כי האם סיפרה לבתה על איומיו של המערער זמן רב לפני שהחליטה לפנות למשטרה, וזאת, בניגוד לגרסת המערער כי מעולם לא איים על אשתו. בית המשפט קבע כי שקרי הנאשם מהווים אף הם חיזוק לגרסת המתלוננת. ו) בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי העובדה שמהמערער נדף בעת מעצרו ריח של אלכוהול, מהווה גם היא חיזוק לדבריהן של ר' ואמה, וזאת בניגוד לעדות המערער לפיה לא שתה משקאות משכרים באותה תקופה – גרסה הסותרת גרסה אחרת שמסר במהלך חקירתו. הטענות בערעור 3. בערעורו משיג המערער על הכרעת הדין, כמו גם על העונש שנגזר לו. בפי המבקש שלוש טענות עיקריות כנגד ההרשעה, ואלו הן: א) טעה בית המשפט קמא כאשר נתן אמון בגרסת המתלוננת, באשר הסתירות והפרכות הרבות שנתגלו בה היו צריכים לעורר, למצער, ספק סביר. כן נטען, כי לא ניתן לעדותה של רס"ל מתתיהו המשקל הראוי, וכי בית משפט קמא טעה בייחסו את דרך התבטאותה של המתלוננת לביישנותה, ולא לקושי הכרוך במסירתם של פרטים כוזבים. המערער סבור עוד, כי מהימנות המתלוננת מפוקפקת גם נוכח העובדה שהיא כבשה את עדותה, וגם עקב כך שכאשר החליטה להתלונן לא ידעה לומר מתי התרחשו האירועים בהם עוסק כתב האישום. כן נטען, כי בית המשפט קמא לא נתן הסבר הגיוני כיצד יכול היה המערער לבצע את מעשי האינוס, שעה שבחדרם של בני הזוג נם בנם בן הארבע. ב) באשר לגרסת המערער – נטען, כי עדותה של ר' בדבר המפתח לדירה (הרלוונטי לאישום כליאת השווא), אינה סותרת את עדות המערער ולא היה בה כדי לפגוע באמינותו. בנוסף לכך, התמיהה אותה הביע בית המשפט קמא בנוגע לגרסת המערער בדבר שורשו של הסכסוך (טען כי אשתו הזעיקה משטרה והתלוננה כדי למנוע ממנו להזמין אורחים לביתם), מעוגנת בניתוח הגיוני של גרסת המערער ולא בקביעה עובדתית זו או אחרת, ועל כן ניתן לערער עליה. ג) טעה בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער באונס, הואיל והמתלוננת עצמה העידה כי לבסוף אפשרה למערער לעשות בה כרצונו. המערער מוסיף ותוהה, אם אשתו היתה נתונה במצוקה, מדוע לא הזעיקה את ילדיה. 4. ערעור זה מושתת כולו על השגות המופנות כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו בידי בית המשפט המחוזי. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבית-משפט שלערעור ממעט להתערב בממצאים מתחום זה, הואיל ומלאכת הערכת מהימנותם של עדים הופקדה בידי הערכאה הדיונית, לה היתרון להתרשם מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. ובלשונו של כב' השופט י' טירקל בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), 643-644: "הלכה זאת נקבעה בעיקר לא משיקולי נוחות של בית-המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (וכן ראו ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63 (1968), 71; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150 (2000), 165; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001), 924). הנה כי כן, משוכה גבוהה ניצבת בדרכו של המערער לשכנע אותנו בחפותו, ברם, חוששני שלא אותה הלכה בלבד עומדת בדרכו, אלא מארג של ראיות אשר כולו מצביע עליו כמי שביצע את המעשים אשר יוחסו לו. נקודת המוצא היא שעד לסופם של ההליכים בפני בית משפט קמא, לא הצליח המערער להצביע על מניע כלשהו, גלוי או נסתר, שגרם למתלוננת לייחס לו את אשר לא עשה. אדרבא, מדובר באשה קשת יום, שבית המשפט המחוזי התרשם כי השהתה זמן ניכר את תלונתה, חרף חומרתם של המעשים שבוצעו בה, מתוך תקווה כי המערער ישנה את דרכיו, ולו בהשפעת האירוע אותו חגגו באותם ימים – הכנסתם של שניים מילדי בני הזוג לעול מצוות. אולם, המערער, ככל הנראה משום נטייתו להשתכר, התקשה לשנות את אורחותיו עד שלא יכלה המתלוננת להבליג עוד וקמה ועשתה מעשה. וגם זאת ראוי להדגיש, כי בצד ההקלה שבכליאתו של המערער, חזקה על המתלוננת כי הבינה שמכאן ואילך עתיד ליפול על כתפיה עול פרנסתם של עשרת ילדיה, ומותר להניח כי לא היתה נוהגת כך לולא חששה לחייה. כך או כך, בית המשפט המחוזי לא ביסס את הרשעת המערער על עדות המתלוננת בלבד, אלא על ראיות חיזוק נוספות. כזו היא עדותה של ר', בתם של בני הזוג, שנקראה להעיד במשפט והתייסרה בין חובתה לומר אמת לחשש שהרשעת אביה עלולה להביא לפירוקו של התא המשפחתי. גם בעדותה של השוטרת דבוש על מצבה הנפשי של המתלוננת, יש בה כדי לתמוך במסקנה שאת הגרסה המפלילה לא בדתה המתלוננת מלבה. את מעגל הראיות משלימה גרסתו המתפתלת של המערער, שלעתים נדמה כי הוא חוכך עדיין בדעתו איזו מבין הגרסאות שנשמעו מפיו עשויה לשרת טוב יותר את הגנתו. לסיכום, ולאחר שעיינו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, והאזנו לטיעוניהם של הצדדים על פה, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מהרשעת המערער, ועל כן היא תישאר על כנה. 5. באשר לערעור כנגד גזר הדין - נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער מכל אחד מטעמים אלה: לא ייחס חשיבות לשיקולי שיקום; לא התחשב בכך שעברו הפלילי של המערער דל (כולל שתי הרשעות בלבד מהשנים 2000 ו-2002, בעבירות שעניינן הפרת הוראה חוקית ואיומים), ובעובדה כי הנו, באופן עקרוני, אדם נורמטיבי; לא ניתן משקל לכך שהמערער התגרש מאשתו, ולעדויות האופי שהשמיעה ההגנה; האירועים נמשכו ימים ספורים בלבד, ועל כן נכון היה לראות בהם כשלון נקודתי; המערער לא נקט באלימות פיזית למעט אחיזתה של המתלוננת והדיפתה לעבר המיטה; הוא אכן לא נטל אחריות למעשיו, אולם נהג כך משום שהוא דבק כל העת בטענת חפותו; העונש שהושת על המערער חורג מרמת הענישה הנוהגת. איננו סבורים כי הוכחה עילה המצדיקה את התערבותנו בגזר הדין. המערער חטא בעבירות שעל חומרתן נדמה כי אין צורך להרבות מלים. הוא נהג באשתו באלימות ובלשון בוטה מלווה באיומים, ולבסוף כפה עליה את עצמו שלא בהסכמתה. להשקפתנו, כנגד תופעה זו של גברים הנוהגים בנשותיהם באלימות פיסית ומינית, יש להלחם בכל דרך, ורמת הענישה המושתת על עבריינים בתחום זה היא אחת מהן. אכן, תקופת המאסר בה חויב המערער לשאת אינה קלה כלל ועיקר, אולם נראה לנו כי היא הולמת את חומרת מעשיו ואת הצורך להרתיע את הרבים, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, כ"ט באדר א' התשס"ח (06.03.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07010910_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il