קלימי דיין נג'טולה נ. עיריית בת ים

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 1090/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: קלימי דיין נג'טולה נ ג ד המשיבה: עיריית בת-ים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 11.1.2019 בעת"מ 35870-07-16 שניתן על ידי כב' השופטת מיכל אגמון-גונן תאריך הישיבה: ג' בתשרי התש"ף(2.10.2019) בשם המערער: עו"ד חיים פינץ בשם המשיבה: עו"ד מילי ויס-ורסנו פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן) בעת"מ 35870-07-16 מיום 11.1.2019, במסגרתו נדחתה עתירת המערער לביטול חוב ארנונה אשר נצבר מזה כ-30 שנה ולביטול הליכי גבייה מנהליים למכירת נכסים המצויים בבעלותו. רקע והשתלשלות האירועים המערער, מר קלימי דיין נג'טולה (להלן: "המערער"), היה בשעתו אזרח ותושב ישראל. בשנות ה-70 המאוחרות רכש המערער את זכויות הבעלות בנכס מסחרי ברחוב בן גוריון 93 בעיר בת-ים, הידוע כחלקה 98/1 בגוש 7139 (להלן: "החנות"). בשנת 1982 מכר המערער שליש מזכויותיו בחנות למר יואל ברוכים (להלן: "מר ברוכים" או "השותף"). מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1987, עבר המערער להתגורר בארצות הברית, שם הוא חי עד היום. יצוין כי בבעלות המערער גם דירת מגורים ברחוב הטייסים בחולון, הידועה כחלקה 6, תת חלקה 4, בגוש 7162 (להלן: "דירת המגורים"). ככל הידוע, איש אינו מתגורר בדירה והיא עומדת ריקה. על פי התיעוד הממוחשב של המשיבה – עיריית בת-ים (להלן: "המשיבה" או "העירייה") – החל משנת 1991 היא החלה לשלוח לכתובת החנות הודעות חיוב בארנונה. משלא הועברו התשלומים והחל להיווצר חוב, העבירה המשיבה בשנת 1992 ובשנת 1995 את הטיפול בנושא לעורכת דין מטעמה, לצורך פתיחה בהליכים משפטיים לגביית החוב. ניסיונות אלו לא צלחו בשל הקושי לאתר את מקום הימצאו של המערער, אשר התגורר בחו"ל באותה עת. בשנת 2005, בעקבות תיקון בחוק אשר איפשר לרשויות המקומיות לנקוט בהליכי גבייה מנהליים מכוח פקודת המסים (גביה) (להלן: "פקודת המסים"), החלה המשיבה לנקוט בהליכים מסוג זה חלף ההליכים המשפטיים. בימים 22.2.2005 ו-29.6.2005 שלחה המשיבה לכתובת החנות מכתבי דרישה לתשלום חוב הארנונה. משאלו נותרו ללא כל מענה מצד המערער, ביום 31.7.2005 עיקלה המשיבה מיטלטלין אשר היו מצויים בחנות, וביום 24.8.2005 נרשם לטובת העירייה שעבוד על החנות, לפי סעיף 11א(1) לפקודת המסים. ביום 28.2.2006 שלחה המשיבה למערער הודעה על השעבוד וביום 1.3.2006 שלחה "הודעה על מכירת נכסי מקרקעין וזכותו של החייב לברור הנכס שיימכר", בהתאם לתקנה 27 לתקנות המסים (גביה), תשל"ד-1974. שתי ההודעות האמורות מוענו לכתובת החנות. כמו כן, בשנת 2007 ביצעה המשיבה מספר ניסיונות להוצאת מעוקלים נוספים מהחנות, ואולם לא היה בה דבר שניתן לעקל. ביני לביני, ביום 24.9.2008 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בראשון-לציון נגד אדם אשר לטענתו פלש לחנות (להלן: "הפולש") (ת"א 3587/08). ואכן, במהלך בירור התביעה הודה הפולש כי הוא ישן בחנות החל משנת 2002. בסופו של יום הגיעו הצדדים להסדר פשרה לפיו יפנה הפולש את החנות, ויישא בכלל התשלומים בעבורה בגין התקופה במהלכה שהה בה, דהיינו בין השנים 2009-2002, לרבות תשלומי ארנונה. ואולם, מפירוט חיובי ותשלומי הארנונה בספרי העירייה עולה כי התחייבות זו ככל הנראה לא מומשה (ראו מוצג 3 למוצגי המערער בערעור, בעמ' 369-363). ביום 11.12.2008, לאחר שהתברר למשיבה כי מר ברוכים מחזיק בשליש מזכויות הבעלות בחנות, יידעה אותו כי תתקן את רישומיה בהתאם ותוסיף אותו כמחזיק נוסף בנכס. הלה הוסף לרישומי המשיבה כמחזיק נוסף ביום 11.2.2009. בשנים 2010-2008 שלחה המשיבה הן למערער והן לשותף התראות ודרישות לתשלום החוב ומכתבי "הודעה על מכירת נכסי מקרקעין וזכותו של החייב לברור הנכס שיימכר". כן ביצעה המשיבה רישום מיטלטלין ומספר הוצאות מעוקלים, הטילה עיקולים על נכסי השותף ועל חשבונות בנק של המערער והשותף, ופתחה בהליכים למימוש החנות. בתוך כך, ביום 16.4.2009 נרשמה לטובת העירייה הערת אזהרה לפי סעיף 11א(2) לפקודת המסים על דירת המגורים שבבעלות המערער. באותו יום שלחה המשיבה פעם נוספת "הודעה על מכירת נכסי מקרקעין וזכותו של החייב לברור הנכס שיימכר", הפעם בהתייחס לשני הנכסים – החנות ודירת המגורים. בנוסף, ביום 15.11.2009 פתחה העירייה בהליך הוצאה לפועל נגד המערער למימוש החנות (תיק הוצל"פ מס' 01-40736-49-4), וביום 4.2.2010, עת ביקר המערער בישראל, נמסרה לו במסירה אישית אזהרה בהתאם לסעיף 7(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). בעקבות האמור, ביום 14.9.2010 נפגשו המערער ומר ברוכים עם נציגי העירייה, וסוכם בין הצדדים כי השניים יגישו לה הצעת פשרה בכתב. ואולם, מגעים אלו לא נשאו פרי. כשנה וחצי לאחר מכן, במהלכן המשיכה המשיבה בהליכי הגבייה, בחודש פברואר 2012, מכר השותף את זכויותיו בחנות לחברות אלמוג בנימין לה רוז בע"מ ויניב בצלאל פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "החברות השותפות"). בה בעת, התקשר המערער עם החברות השותפות בהסכם למכירת שישית מזכויותיו בחנות (להלן: "הסכם המכר"), כך שנותרו בידיו מחצית מזכויות הבעלות בחנות, ובידי החברות השותפות המחצית השנייה. בנוסף, התקשר המערער עם החברות השותפות בהסכם להשכרת חלקו בחנות. ממועד זה ואילך, החלו החברות השותפות לשאת בחיובי הארנונה ביחס לחנות. בחודשים העוקבים התקיימו מגעים בין העירייה לבין מר ברוכים, וביום 4.6.2012 נחתם ביניהם הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), לפיו ישלם למשיבה סך של 250,000 ש"ח לסילוק חובו. כן הוסכם כי אין בכך כדי לגרוע מזכותה של המשיבה לפעול לגביית יתרת החוב מהמערער, וכי הסכום ששולם אינו מהווה שליש מהחוב (כחלקו היחסי של השותף בחנות) אלא הוא מהווה את חובו של השותף בלבד, לצרכי פשרה. יצוין כי באותה עת עמד החוב על סך של 1,776,000 ש"ח. בחודשים שלאחר מכן התקיימו פגישות בין המערער לבין נציגי המשיבה במסגרתן נעשו ניסיונות להסדרת חובו של המערער. ואולם, משניסיונות אלו כשלו, ביום 29.1.2013 פתחה המשיבה נגד המערער בהליך הוצאה לפועל נוסף למימוש דירת המגורים (תיק הוצל"פ מס' 01-10624-13-0). או אז, ביום 16.2.2014 הגיש המערער, יחד עם החברות השותפות, עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד העירייה (עת"מ 31435-02-14 בפני כב' השופטת צילה צפת) (להלן: "העתירה הראשונה"). שם נטען כי הסכום ששילם מר ברוכים למשיבה במסגרת הסכם הפשרה מכסה את החוב במלואו, ולחילופין כי יש להפחית סכום זה מהחוב. ביום 23.9.2014 התקיים דיון בעתירה הראשונה, במסגרתו הסכימה באת כוח המערער למחוק את העתירה, בהמלצת בית המשפט. כן ציינה באת כוח המערער כי "אנו נפנה להליך של השגה" (ראו פרוטוקול דיון מיום 23.9.2014 במסגרת העתירה הראשונה). בחלוף חודשיים, ביום 19.11.2014 הגיש המערער לראשונה השגה על חוב הארנונה בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, אשר נדחתה על ידי המשיבה בטענה כי המועד להגשת השגה חלף. ביום 18.3.2015 הגיש המערער ערר על החלטה זו לוועדת הערר לענייני ארנונה של העירייה (להלן: "ועדת הערר") במסגרתו העלה טענות בדבר התיישנות חוב הארנונה. ביום 23.5.2016 קבעה ועדת הערר כי היא נעדרת סמכות לדון בטענות מסוג זה, ומשכך דחתה את הערר. אי לכך, ביום 19.7.2016 הגיש המערער לבית המשפט קמא ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר (עמ"נ 35854-07-16) (להלן: "הערעור המנהלי"), וכן את העתירה המנהלית נשוא ערעור זה (להלן: "העתירה"). שני ההליכים נדונו במאוחד. במסגרת העתירה, תקף המערער את החלטתה של המשיבה לחייבו בתשלום ארנונה על החנות ואת הליכי הגבייה המנהליים בהם נקטה המשיבה לצורך גביית החוב. למען שלמות התמונה, יצוין כי על פי רישומי העירייה, עמד חובו של המערער באותה עת על סך של 2,240,015.36 ש"ח (נכון ליום 21.6.2017. ראו מוצג 3 למוצגי המערער, עמוד 369). פסק דינו של בית המשפט קמא ביום 11.1.2019 נתן בית המשפט קמא פסק דין מפורט הדוחה את העתירה (להלן: "פסק הדין"). בפסק דינו, דן בית המשפט בשתי שאלות עיקריות: הראשונה – האם המערער היה מודע לקיומו של החוב ולהליכי הגבייה שמתנהלים בעניינו; השנייה – האם חל שיהוי בהגשת העתירה והאם יש מקום להאריך את המועד להגשתה. באשר לשאלה הראשונה, קבע בית המשפט קמא כי המערער היה מודע לקיומו של החוב ולהליכי הגבייה, הסתייע בייצוגם של עורכי דין לצורך ניהול המגעים עם המשיבה, ואף הגיש תביעה לסילוק הפולש מן החנות. מכך ניתן ללמוד כי למערער לא הייתה כל מניעה מלטפל בחוב בזמן אמת. לעניין זה, הצביע בית המשפט על שלוש נקודות בציר הזמן: הראשונה היא שנת 2005 – השנה אליה התייחס המערער בסיכומיו לפני ועדת הערר כשנה בה נודע לו לראשונה על קיומו של החוב; נקודת הזמן השנייה היא שנת 2012 – השנה בה התקשר המערער בהסכם מכר ובהסכם שכירות עם החברות השותפות ביחס לחנות, אשר מהם עולה כי הוא ידע באותה עת שהעירייה הטילה עיקול על החנות בגין חוב ארנונה; ונקודת הזמן השלישית היא שנת 2013, במהלכה ניהל המערער משא ומתן עם המשיבה לצורך הסדרת החוב. ביחס לנקודה זו, ציין בית המשפט קמא כי עצם נכונותו של המערער לשלם את החוב מעידה כי ידע אודותיו. לאור האמור, קבע בית המשפט כי אף אם נכונה טענתו של המערער לפיה לא קיבל את הודעותיה של המשיבה, ידיעתו על קיום החוב מטילה עליו חובה לבדוק את העניין. כן נקבע כי המערער "צריך היה להניח כי אם אין אף אחד אחר הנושא בתשלומים אלו ואם הוא עצמו אינו נושא בהם – ילך החוב ויצטבר, ואין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו" (עמודים 10-9 לפסק הדין). באשר לשאלה השנייה, קבע בית המשפט קמא כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, וכי אין מקום להאריך את המועד להגשתה. לצורך הכרעה זו בחן בית המשפט שלושה רכיבים: שיהוי סובייקטיבי; שיהוי אובייקטיבי; ומידת הפגיעה בשלטון החוק. בדונו ביסוד הסובייקטיבי של השיהוי, ציין בית המשפט קמא כי המערער ידע על קיומו של החוב לכל המאוחר בשנת 2009, שכן בשנה זו פנה בא כוחו של המערער אל המשיבה בעניין החוב, וכן נפתח תיק ההוצאה לפועל למימוש הזכויות בחנות. ואולם, "[]חרף היותו מיוצג, [המערער] נמנע מלהעלות כל טענה אודות החוב עד להגשת העתירה הראשונה בשנת 2014 למעלה מחמש שנים מאוחר יותר" (עמוד 12 לפסק הדין). כן התייחס בית המשפט לטענתו של המערער לפיה נסיבותיו האישיות (מגוריו בחו"ל ומחסום השפה) הם שגרמו לעיכוב בהגשת העתירה, וקבע כי היות שהמערער היה מיוצג כבר משנת 2009, לא עומדת לו טענה זו (שם). באשר ליסוד האובייקטיבי של השיהוי, ציין בית המשפט כי אי-תשלום מיסי ארנונה במועד פוגע בקופה הציבורית, בהסתמכות הרשות המקומית ובוודאות התקציבית שלה, וכן מגדיל את הנטל על כלל התושבים של אותה רשות מקומית. משכך, היה על המערער להגיש את העתירה המנהלית מיד עם היוודע לו דבר קיומו של החוב, דהיינו לכל המאוחר בשנת 2009 (שם, בעמוד 13). לעניין הפגיעה בשלטון החוק, ציין בית המשפט קמא כי הטענה היחידה שהעלה המערער לעניין זה היא כי היה על העירייה לנקוט בהליכים משפטיים לגביית החוב ולא בהליכים מנהליים, ומשכך העיכוב בהגשת העתירה מוצדק. בית המשפט דחה טענה זו בקבעו כי המשיבה רשאית לבחור בין הליכים משפטיים להליכי גבייה מנהליים, ככל שהדבר נעשה בתום לב. בענייננו המשיבה ניסתה לפתוח בהליכים משפטיים לגביית החוב אך לא עלה בידה לקדמם בשל היעדרו של המערער מהארץ, ומשכך בחירתה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לא נעשתה בחוסר תום לב (שם, בעמוד 14). לאור האמור, החליט בית המשפט קמא לדחות את העתירה בשל הגשתה בשיהוי. לצד קביעה זו הוסיף בית המשפט שתי הערות: ראשית, הואיל והמערער מודה כי מקום מגוריו הקבוע במהלך התקופה הרלוונטית היה בחו"ל וכי לא הייתה לו כתובת בישראל, המשיבה פעלה כדין עת המציאה את דרישות החוב לכתובת החנות. כן נקבע כי "מי שמחזיק נכס בישראל, שומה עליו לדאוג ולהתעדכן באשר לחיובים הנובעים מאותו נכס גם אם הוא מתגורר בחו"ל", וכי אין מקום להטיל על הרשות המקומית ותושביה את הנטל באיתורו (שם, בעמוד 18). שנית, נוכח העובדה שמר ברוכים החזיק בתקופה הרלוונטית בשליש מזכויות הבעלות בחנות, הרי שגם חלקו בחוב הוא שליש. מאחר שבעת החתימה על הסכם הפשרה עמד החוב הכולל על סך של 1,776,000 ש"ח, חלקו של השותף הוא 592,000 ש"ח. משכך, קיבל בית המשפט קמא את טענתו של המערער לעניין זה וקבע כי עת חתמה המשיבה על הסכם הפשרה, היא למעשה ויתרה על מלוא חלקו היחסי של השותף והיא אינה רשאית לגבות את יתרת חובו מהמערער. בהתאם, קבע בית המשפט קמא כי יש להפחית מהחוב הכולל את מלוא חלקו היחסי של השותף בחוב נכון למועד החתימה על הסכם הפשרה, היינו הן את הסכום ששולם על ידו במסגרת ההסכם – 250,000 ש"ח, והן את יתרת חלקו בחוב – 342,000 ש"ח. להשלמת התמונה, יוער כי במסגרת פסק הדין, דחה בית המשפט קמא גם את הערעור המנהלי שהגיש המערער, משלא מצא מקום להתערב בהחלטתה של ועדת הערר. מאחר שהערעור שלפנינו אינו עוסק בכך, לא מצאנו מקום להרחיב בעניין זה. טענות המערער בערעורו, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא עת החליט לדחות את העתירה. לתמיכה בטענתו זו, מעלה המערער מספר נימוקים מרכזיים: ראשית, טוען הוא כי המשיבה לא מילאה אחר התנאים הקבועים בסעיף 307 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), העוסק בהמצאת הודעה על חיוב בארנונה לחייב שהוא בגדר "נעלם". על פי הסעיף, היה על המשיבה לפעול בהתאם לאחד משני המסלולים הקבועים בסעיף: הצגת הודעת החיוב במשרדי העירייה והדבקת העתק של ההודעה על פני חלק בולט של הנכס נשוא החוב; או לחילופין מסירה בדואר למענו הידוע לאחרונה של החייב. מאחר שהמשיבה ידעה כבר בשנת 1992 כי המערער מתגורר בחו"ל ואין לו מען בישראל, היה עליה לפעול בהתאם למסלול הראשון. חלף זאת, המציאה המשיבה את הודעות החיוב לכתובת החנות. ואולם, לטענת המערער בכך אין די כדי למלא את דרישת סעיף 307 לפקודת העיריות, מאחר שהחנות לא היוותה את מקום מגוריו של המערער בישראל אלא הייתה נכס עסקי ריק. על כן, הואיל והמשיבה לא המציאה את הודעת החיוב בארנונה כדין, סבור המערער כי היא כלל לא הייתה רשאית לפתוח בהליכי גבייה נגדו. המערער מוסיף וטוען כי למשיבה חובת נאמנות כלפיו אשר חייבה אותה בנסיבות העניין לפעול לגביית החוב בהליכים משפטיים ולא מנהליים. שנית, המערער סבור כי התנהלותה של המשיבה בהליכי גביית החוב לוקה בשיהוי בלתי סביר, אשר עולה בחומרתו על שיהויו שלו. כך, על אף שמדובר בחוב אשר החל להיווצר בשנות ה-80, רק בשנת 1992, לאחר כ-10 שנים בהן צבר החוב ריבית והצמדה, החלה המשיבה לפעול לאיתור המערער וגילתה כי הוא מתגורר בחו"ל. בנוסף, גם לאחר שגילתה זאת לא פעלה לגביית החוב עד לשנת 2005, היא השנה בה הוטל עיקול על החנות. לאור כך, טוען המערער כי החוב התיישן ואסור לעירייה לגבותו כעת. למצער, הוא סבור כי עליה לבטל את החיובים בגין ריבית והצמדה. שלישית, לשיטת המערער, קביעתו של בית המשפט קמא לפיה העתירה הוגשה בשיהוי, לוקה בחוסר איזון וצדק משווע. קביעה זו איננה מתחשבת במשאביה הרבים וב"אורך נשימתה" של העירייה, אל מול נסיבותיו האישיות של המערער (גילו המבוגר, מגוריו בחו"ל וקשיי השפה). בנוסף, נטען כי המשיבה לא שינתה את מצבה לרעה נוכח העיכוב בהגשת העתירה. לאור האמור ולאור שיהויה הניכר של המשיבה בגביית החוב, הרי שהדרישה כי המערער יגיש את העתירה תוך 45 יום מהמועד בו נודע לו על החוב אינה סבירה. טענות המשיבה המשיבה מצדה, סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וחוזרת על קביעותיו. לטענתה, חלק ניכר מהטענות המועלות בערעור מופנה נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, אשר ערכאת הערעור תמנע מלהתערב בהן אלא במקרים חריגים, שענייננו אינו נמנה עמם. כן טוענת המשיבה כי טענותיו של המערער נדונו כבר בפני מספר ערכאות ונדחו פעם אחר פעם בהחלטות אשר הפכו חלוטות משלא ערער עליהן. העירייה מוסיפה כי המערער לא הציג כל נימוק מספק לשיהוי הניכר בהגשת העתירה. יתרה מכך, המערער כבר הגיש עתירה מנהלית זהה לעתירה מושא ערעור זה, במסגרתה העלה את אותן טענות, וזו נמחקה בהסכמה עקב השיהוי בהגשתה. משכך, הרי שקיים מעשה בית דין והמערער מנוע מלהעלות את אותן הטענות פעם נוספת. לעניין טענתו ביחס לשיהוי העירייה בגביית החוב, מציינת המשיבה כי למערער נשלחו התראות ותזכורות רבות ביחס לקיומו של החוב כבר ממועד תחילת היווצרותו, וכי היא פעלה לגבייתו באמצעים שעמדו לרשותה. כמו כן, טוענת היא כי בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, עת קיים עמה המערער משא ומתן להסדרת החוב בשנת 2013, הוא הודה בקיומו של החוב ובכך איפס את "מרוץ ההתיישנות". לכך הוסיפה כי המערער העלה לראשונה את טענת ההתיישנות רק בשנת 2011, על אף שהיה מיוצג על ידי עורך דין כבר משנת 2009, ולכן הוא מושתק כעת מלהעלות טענה זו. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי סעיף 307 לפקודת העיריות קובע כי ניתן להמציא הודעה על חיוב בארנונה באמצעות משלוח בדואר "לפי מענו הידוע לאחרונה" של החייב, ולכן פעלה המשיבה כדין עת המציאה את ההודעות לכתובת החנות – היא כתובתו הידועה האחרונה של המערער. לא זו אף זו, המשיבה מציינת כי בשנת 2011 שלחה את פירוט חיובי הארנונה לבא כוח המערער, על פי בקשתו, אך גם לאחר מועד זה לא הוגשה כל השגה לגבי החוב. לבסוף, טוענת המשיבה כי לא הייתה לה כל חובה לנקוט בהליך אזרחי לגביית החוב חלף הליך מנהלי, וכי הבחירה בין האחד לשני נתונה בידה. ההליכים לפנינו ביום 2.10.2019 התקיים דיון בערעור במסגרתו חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם. במענה לשאלותינו ציינה באת כוח המשיבה כי שוויה של החנות עומד כיום על כ-1.8 מיליון ש"ח, ושוויה של דירת המגורים עומד על מעל 2 מיליון ש"ח. בתום הדיון, העלינו בפני הצדדים שני מתווים אפשריים לפשרה, וזאת מתוך רצון להביא את הסכסוך לידי סיום. ביום 6.10.2019 הגיש המערער הודעה לפיה הוא מסכים למתווה הפשרה הראשון שהוצע, בכפוף לשלושה שינויים מהותיים. ביום 10.10.2019 הודיעה המשיבה כי נוכח השינויים שביקש המערער, אינה יכולה להסכים למתווה הפשרה. אף על פי כן, בהחלטתנו מיום 20.1.2020 הענקנו לצדדים הזדמנות נוספת לשקול את הצעת בית המשפט, בטרם יינתן פסק דין. בהתאם להחלטה, היה על המערער להגיש את עמדתו בעניין עד ליום 16.2.2020. במועד זה, הגיש המערער בקשה למתן ארכה של 45 יום להגשת עמדתו, בטענה כי הוא מצוי בעיצומו של משא ומתן עם העירייה לצורך הגעה לפשרה. עוד עדכן המערער כי הוא אינו מיוצג יותר על ידי עורך דין חיים פינץ, ולכן יש לעדכן אותו ישירות בכל עניין הנוגע להליך דנן. מאחר שהמערער מתגורר בארצות הברית, פרטי ההתקשרות היחידים שנמסרו על ידו הם דואר אלקטרוני ומספר פקסימיליה. כבר באותו יום, נענתה בקשתו של המערער ונקבע שעליו להגיש את עמדתו עד ליום 1.4.2020. ואולם, גם בחלוף מועד זה לא הגיש המערער את עמדתו ואף לא הגיש כל בקשת ארכה נוספת. בעקבות כך, נעשו מספר ניסיונות ליצור קשר עם המערער: ביום 7.4.2020 נשלחה למערער הודעה בדואר האלקטרוני המבקשת לעדכנו כי המועד להגשת עמדתו חלף, ועליו להגישה בהקדם. משלא השיב המערער, ביום 30.4.2020 נעשה ניסיון נוסף ליצור עמו קשר באמצעות הדואר האלקטרוני ובאמצעות פקסימיליה, אך ללא הועיל. ביום 3.5.2020 נשלחה למערער הודעה נוספת בדואר האלקטרוני, אשר נותרה גם היא ללא כל מענה. אם כן, חרף הניסיונות הרבים ליצור קשר עם המערער, נכון למועד פרסומו של פסק דין זה, הוא לא הגיש את עמדתו ביחס להצעת בית המשפט ואף לא השיב כלל להודעות הרבות שנשלחו לו. משאלו הם פני הדברים, לא נותר לנו אלא להכריע בערעור. דיון והכרעה דין הערעור להידחות. משהארכנו בתיאור הרקע, הכרעת בית המשפט קמא וטיעוני הצדדים, נוכל לקצר בהבהרת הנימוקים לדחיית הערעור. המערער הוא בעליה של החנות מזה למעלה מ-40 שנה. תחילה היה הבעלים היחידי, ומשנת 1982 צירף לו את מר ברוכים כשותף. לא יכול להיות ספק כי המערער, שבעת רכישת החנות היה תושב ישראל, היה מודע לחובתו לשלם ארנונה בגין החנות (ראו לעניין זה: עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל, פסקה 6 לחוות דעתה של השופטת דפנה ברק-ארז (24.2.2015) (להלן: "עניין הראל")). למרות זאת במשך מעל ל-30 שנה, לא טרח להסדיר את חובו כלפי המשיבה. על כך אין למערער להלין, אלא על עצמו. כל טרוניותיו כלפי המשיבה, כאילו נמנעה מלשלוח את דרישות התשלום לכתובתו הנכונה, ולא הפעילה אמצעי גבייה ביעילות, אינן יכולות להצדיק את מחדלו הבסיסי לדאוג לתשלום חובו על פי דין למשיבה בגין החנות. דומה כי המערער סבור כי העובדה שהוא מתגורר בארצות הברית מאז שנת 1987 מקנה לו חסינות מפני תשלום חובות בגין נכסים המצויים בבעלותו בישראל, ולמצער תירוץ להשתהות בהסדרת ענייניו מול הרשויות. לא מיניה ולא מקצתיה. למערער חירות מלאה לשהות היכן שיבקש, אך את חובותיו בגין נכסיו עליו לשלם כדין, ללא קשר למקום מושבו. עת עזב המערער את הארץ לא הפקיר את החנות, אלא עמד על זכותו להיוותר בעליה (כפי שעולה מההתדיינות שניהל מול הפולש בשנים 2009-2008). ואולם לזכות הקניין מתלוות גם חובות, וביניהן החובה לשלם מיסי עירייה בגין הנכס. חובה זו איננה תלויה ביכולת השימוש בנכס וההנאה מן השירותים אותם מספקת העירייה, אלא חלה אף על מחזיק בנכס ריק (ראו: ע"א 2051/16 איטח נ' ש.פ. חברה לנאמנות ניהול ואחזקות בע"מ, פסקה 21 (20.6.2018); רע"א 9813/03 משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 8 (4.2.2007)). כשם שהמערער עמד על בעלותו בנכס, כך גם היה עליו לעמוד בחובותיו מכוח בעלות זו – והדברים ברורים וידועים. אם לא די בכך, הרי שגם לאחר שהוברר למערער, לכל המאוחר בשנת 2009, וככל הנראה הרבה לפני כן, כי בגין אי תשלום הארנונה לאורך השנים הצטבר חוב עצום, לא טרח (בשונה משותפו מר ברוכים) להסדיר חוב זה, וגם לא הזדרז לנקוט בהליכים משפטיים על מנת לבטלו, ולמצער להפחיתו. רק בשלהי שנת 2014 החל המערער לנקוט בהליכים שמטרתם בירור חבות המס המוטלת עליו, ואת ההליך מושא הערעור שלפנינו הגיש רק באמצע שנת 2016. על כן, בצדק דחה בית המשפט קמא את העתירה מטעם זה, ואנו מאמצים את נימוקיו בעניין זה, המפורטים בהרחבה בסעיף 4 של פסק דינו המפורט, ואשר תמציתם הובאה בפסקאות 19-16 לעיל. כך מבחינת התנהלות המערער, ואולם גם ביחס להתנהלות המשיבה אין בפי המערער תלונה מבוססת מבחינה משפטית. אכן, ייתכן וניתן לטעון כלפי המשיבה כי יכלה לפעול ביתר נמרצות לגביית החוב, ואולם אין לומר במקרה שלפנינו כי המשיבה "ישנה על זכויותיה", או כי התרשלה במימוש כוחה לפעול במסלול הגבייה המנהלית (השוו והבחינו אפילו מעמדת המיעוט בע"א 8158/16 בן מנחם נ' פקיד השומה – מס הכנסה חיפה (16.10.2018)). תחילה נקטה המשיבה נגד המערער הליכי גבייה משפטיים, ואולם לאור עזיבתו את הארץ, הגיעה בשעתה למסקנה כי עלותם עולה על תועלתם, וחדלה מהם; החל משנת 2005, עת הורחב מסלול הגבייה המנהלית לגביית חובות ארנונה, חידשה המשיבה את מאמצי הגבייה, הפעם במסלול זה, ועשתה כן באופן עקבי, תוך שימוש במגוון סמכויות העומדות לרשותה (עיקול מיטלטלין, רישום הערה על החנות מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המסים, רישום הערה על דירת המגורים מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המסים). כפי שהובהר, "הרשות המקומית רשאית לבחור, לפי שיקול דעתה, אם לנקוט בהליכי גביה מינהליים או בהליכים משפטיים ('גביה משפטית') כדי לגבות חובות ארנונה, וככלל אין גם מניעה כי הרשות תחליט מטעמים ענייניים להמיר הליכים משפטיים בהם החלה לנקוט בהליכים מינהליים, או להיפך; זאת, כל עוד אין בכך בנסיבות הענין משום שימוש לרעה בסמכות, או פגם אחר בהפעלת שיקול הדעת המינהלי בהתאם לכללי המשפט המינהלי. מובן כי הטוען לפגם כזה עליו נטל ההוכחה" (דברי השופט מני מזוז בעע"מ 3068/17 עיריית תל אביב-יפו נ' מיכקשווילי (19.11.2018)). לדברים אלה משנה תוקף מקום בו הרשות המקומית ניסתה תחילה לנקוט באמצעים משפטיים, נואשה מהם בשעתה, וחידשה את מאמצי הגבייה משהועמדו לרשותה אמצעי הגבייה המנהליים. משכך, עמדה המשיבה בנטלי הפעולה המוטלים עליה, ואין למצוא פגם משפטי בהתנהלותה. אין ספק – התוצאה של דחיית הערעור אינה קלה מבחינתו של המערער. חוב הארנונה צמח עם השנים, וכיום, על פי הנמסר לנו, הוא עשוי לעלות על שווי החנות, כך שהמערער עלול לאבד לא רק את הנכס בגינו מגיע המס, אלא גם את הדירה ששועבדה על פי פקודת המסים להבטחת החוב. זו בוודאי תוצאה קשה, ואולם המערער, אשר העדיף לטמון ראשו בחול, ולהתעלם מדרישותיה החוקיות של המשיבה לאורך שנים רבות, ואף לא השכיל לאחוז באחד מחבלי ההצלה שהושטנו לעברו, הוא הנושא במלוא האחריות לכך. סוף דבר – הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בערעור בסכום של 20 אלף ש"ח. ניתן היום, ‏ד' בסיון התש"ף (‏27.5.2020). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19010900_Y10.docx שר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1