זיאד מוסטפה נ. המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון

2 בבית המשפט העליון עע"מ 10894-02-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין המערער: זיאד מוסטפה נגד המשיבים: 1. המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון 2. מועצת תכנון עליונה 3. ועדת המשנה לפיקוח ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ת' בר-אשר) שניתן ביום 30.1.2025 בעת"מ 31727-08-24 בשם המערער: עו"ד סאהר עלי בשם המשיבים: עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין השופט אלכס שטיין: הערעור לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ת' בר-אשר) (להלן: בית משפט קמא) בעת"מ 31727-08-24, אשר ניתן ביום 30.1.2025, ובמסגרתו נדחתה עתירה מינהלית שהגיש המערער נגד החלטת המשיבים לדחות את בקשתו למתן היתר בניה; וכן ערעור על החלטתו של בית משפט קמא מיום 31.1.2025 אשר דחתה את בקשת המערער לבטל פסק דין זה. העובדות בשנת 2001 הקים המערער בינוי בלתי חוקי בשטח לגביו ישנו צו תפיסה, אשר מצוי בסמוך למחנה צבאי ולאזור המשמש כמטווח ירי (להלן: הבינוי). צו הפסקת עבודה וצו הריסה הוצאו ביחס לבינוי; בקשתו של המערער לקבלת היתר בניה עבור הבינוי נדחתה; וכן נדחה הערר שהלה הגיש על החלטה זו. חרף זאת, המשיך המערער בעבודות הבינוי ובשנת 2017 אף הרחיב את הבינוי באמצעות בינוי בלתי חוקי חדש, אשר גם ביחס אליו הוצא צו הפסקת עבודה. בשנת 2018 נדחתה בקשה נוספת שהגיש המערער לקבלת היתר בניה. אולם, גם אז הלה לא חדל מביצוע עבודות הבינוי. עוד בשנת 2018, המערער הגיש בקשה לאישור תכנית מפורטת ביחס לבינוי, שאף היא נדחתה (במהלך שנת 2022). על ההחלטה שלא לאשר את התכנית הגיש המערער עתירה מינהלית. עתירה זאת נמחקה בהסכמת הצדדים, תוך שסוכם כי התכנית תידון פעם נוספת אצל המשיבים; וכי עד להסדרת המצב התכנוני על המערער להימנע מבינוי נוסף בניגוד לצווים שהוצאו בעניינו (שאם לא כן, כך נקבע, ניתן יהיה לנקוט בפעולות אכיפה מתאימות ביחס לבינוי). בהמשך לכך, חלף הגשת התכנית לדיון חוזר אצל המשיבים, הגיש המערער בקשה חדשה להיתר בניה (להלן: הבקשה לרישוי חקלאי). זאת, כאשר המערער המשיך כל העת, כדרכו, להרחיב את הבינוי. ביום 1.8.2024 נדחתה הבקשה לרישוי חקלאי. זאת, אחרי שמצאו המשיבים כי אין הצדקה תכנונית להיעתר לבקשה; כי הבינוי נמצא בחלקו בשטח צו תפיסה ובאזור שלגביו חל צו איסור בניה צבאי; כי המערער הוא אחד מתוך 32 יורשים בחלקים בלתי-מסוימים בשטח, כך שלא הוכחה זיקה מספקת לקרקע; כי המערער לא הוכיח את בעלותו על חלק נכבד מהשטח עליו מתפרס הבינוי; כי אין תכנית מפורטת מאושרת; וכן כי הבינוי מרוחק מריכוזי בינוי מוכרים ומבודד באזורו (להלן: החלטת המשיבים). נימוקים אלו עמדו גם ביסוד ההחלטות אשר דחו את בקשות המערער להיתרי בניה לאורך השנים. ההליך קמא נגד החלטת המשיבים הגיש המערער עתירה מינהלית, היא העתירה מושא ההליך קמא (להלן: העתירה). ביום 23.12.2024, אחרי קבלת תגובת המשיבים לעתירה, ניתנה החלטת בית משפט קמא בה צוין כי סיכויי ההצלחה של העתירה קלושים – זאת, בין היתר, מאחר שכל הטענות שהעלה המערער כבר נדחו בעשרות רבות של פסקי-דין. בהחלטה זאת התבקש המערער למקד את טענותיו ולתמוך אותן באסמכתאות רלבנטיות – שאם לא כן, ייחשב כמי שוויתר על הטענות (להלן: ההחלטה מיום 23.12.2024). ביום 30.1.2025, משלא התקבלה תגובת המערער להחלטה מיום 23.12.2024 (להלן: התגובה) – אחרי שניתנו לו שתי ארכות לעשות כן – דחה בית משפט קמא את העתירה (להלן: פסק הדין). ביום 31.1.2025 דחה בית משפט קמא את בקשת המערער לביטול פסק הדין. זאת, בהיעדר הצדקה להגשת התגובה באיחור; משום שהתגובה, שהוגשה באיחור, אינה עונה על האמור בהחלטה מיום 23.12.2024, אלא רק חוזרת על מה שנטען בעתירה; וכן משלל של טעמים נוספים אשר מצדיקים את דחייה העתירה לגופם של דברים. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים המערער טוען, בעיקרו של דבר, כי בהחלטתם לדחות את הבקשה לרישוי חקלאי המשיבים לא נתנו דעתם לשורה של שיקולים רלבנטיים כמתחייב על-פי הדין, ובכלל זאת, לטענתו כי הוא בעל הזכויות במקרקעין. המערער מוסיף וטוען כי במסגרת ההליך קמא לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לשטוח את מלוא טענותיו בפני בית המשפט; וכי פסק הדין קמא ניתן בטרם הוכרע ערר שהגיש, לטענתו, ביום 8.8.2024, על החלטת המשיבים (להלן: הערר מיום 8.8.2024). מנגד, המשיבים סומכים את ידיהם על פסק הדין קמא ועל נימוקיו וסבורים כי דין הערעור להידחות. זאת, בין השאר, בהעדר עילה להתערבות בהחלטתם המקצועית של מוסדות התכנון, אשר דחו את בקשת המערער לרישוי חקלאי, ובהתחשב בחוסר ניקיון כפיו של המערער לאורך השנים. דיון והכרעה עסקינן בערעור סרק שדינו להידחות. ראשית: דין הערעור להידחות מחמת חוסר ניקיון כפיים חמור של המערער (ראו, מיני רבים: עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, פסקה 9 (14.10.2024); עע"מ 950/23 אללה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 22 (24.4.2023); בג"ץ 4426/22 אבו אלרוב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 8 (4.8.2022)). המערער עשה דין לעצמו כאשר הקים את הבינוי מבלי שקיבל לכך היתר בניה על-פי דין. באותה העת דובר על צריף בשטח של כ-30 מ"ר, כאשר במשך 25 השנים שחלפו מאז הגדיל המערער לעשות והמשיך בביצוע עבודות הבינוי הלא חוקיות – אשר כיום הפך לרפת המשתרעת על פני 650 מ"ר. זאת, תוך התעלמות בוטה משורה ארוכה של צווים והחלטות מינהליות אשר הורו לו לחדול ממעשיו, ואשר היו בעיניו כקליפת השום. התנהלותו זאת של המערער מצדיקה כשלעצמה את דחיית הערעור, שכן כידוע, "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות" (ראו: בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004); ההדגשה הוספה – א.ש.). שנית: דין הערעור להידחות גם לגופם של דברים, בהיעדר עילה מבוררת להתערבות בשיקול דעת המשיבים. כלל הוא בידינו כי לרשויות התכנון מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטותיהן, וכי ביקורת שיפוטית על החלטות מסוג זה תיעשה במשורה ותהא מוגבלת למצבים בהם נפל פגם היורד לשורשה של ההחלטה (ראו, למשל: בג"ץ 9402/03 בוכניק נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 18 (18.3.2007); בג"ץ 6942/15 בן משה נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות, פסקה 24 (20.11.2016)). במקרה שלפנינו, אין עילה להתערבות שיפוטית בשיקול דעת המשיבים אשר דחו – פעם אחר פעם – את הבקשות לרישוי הבינוי מטעמים תכנוניים-מקצועיים מובהקים. זאת ועוד: הנימוקים שעמדו ביסוד החלטת המשיבים הינם נימוקים מובנים ומשכנעים, ובהם העובדה כי הבינוי מצוי בשטח צו תפיסה, במרחב צו איסור בניה צבאי, שלא קיימת לגביו תכנית מפורטת; כי הוא ממוקם באזור מרוחק ומבודד מריכוזי בינוי אחרים; וכי המערער לא הוכיח זיקה קניינית מספקת למקרקעין ולא הוכיח את בעלותו על מלוא שטח הבינוי. בנסיבות אלו, ברי הוא כי בהחלטת המשיבים לא נפל שום פגם. בשולי הדברים, יצוין כי על-פי הודעת המשיבים הערר מיום 8.8.2024 כלל לא התקבל אצלם; ומכל מקום היה זה המערער אשר הגיש את העתירה לבית משפט קמא כבר ביום 13.8.2024 – כך שבעניין זה אין לו אלא להלין על עצמו. לא למותר לציין גם את התנהלותו הדיונית המוקשית של המערער. למערער ניתנו הזדמנויות מספר למצות את הדיון בעתירתו במסגרת ההליך בערכאה קמא. אולם, הלה בחר שלא לנצל את יומו בבית המשפט, מבלי שנתן לכך כל טעם מבורר, ותוך זלזול בהחלטות שיפוטיות. כעת, מבקש הוא לשוב ולנהל את הדיון בערכאתנו בגדרו של ערעור על פסק הדין. התנהלות מעין זאת לא נוכל, וממילא לא נרצה, לאפשר. סוף דבר הערעור נדחה אפוא בזאת, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח האמור בתקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; ועם הערעור נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. מהטעמים האמורים לעיל, נדחית מאליה גם בקשת המערער מיום 23.2.2025 לקיום דיון בערעור. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 5,000 ש"ח. באשר לבקשת המערער כי נבהיר את היקף תחולתו של צו ההריסה (בב"ח 96/17) – בעניין זה עליו לפנות לרשויות המוסמכות. ההליך שלפנינו אינו הליך של הבהרות. ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ה (26 פברואר 2025). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט