יעקב אליהו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10875/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10875/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: יעקב אליהו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 17.10.04, בת.פ.ח. 1107/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' טימן, ש' ברוש וי' שנלר תאריך הישיבה: ד' בכסלו תשס"ו (5.12.2005) בשם המערער: עו"ד משה מרוז, עו"ד שירה מרוז בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצועם של מעשי אינוס ומעשי סדום, המהווים עבירות לפי סעיפים 345(א)(1) בשילוב עם סעיף 345(ב)(2) ו-(3), וסעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיפים 345(ב)(2) ו-(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה, גזר בית משפט קמא למערער 16 שנות מאסר, מתוכן 14 שנים בפועל ושנתיים על-תנאי. 2. הרשעתו של המערער התבססה בעיקרה על גרסתה של המתלוננת, אישה צעירה שעסקה בזנות ושנכנסה לישראל בשנת 2001, ומאז היא שוהה כאן שלא כחוק. המערער עבד כנהג במכון הליווי בו הועסקה המתלוננת, והוא נהג להסיעה ברכבו ללקוחותיה ולהחזירה משם. ביום 20.6.03 הסיע המערער את המתלוננת לשלושה לקוחות, ובשעה 04.00 היא נכנסה לרכבו מתוך ידיעה שהוא עתיד להסיעה לביתה שבבת-ים. במקום זאת נסע המערער לאזור מבודד ביער בן-שמן, שם עצר, ובמשך שעה ארוכה כפה את עצמו על המתלוננת תוך שהוא מאיים עליה עם סכין. המתלוננת לא מיהרה לציית לו ונאבקה בו, וכתוצאה מכך נפצעה בשתיים מאצבעות ידה מלהב הסכין. כדי להתגבר על התנגדותה, אזק המערער את ידיה של המתלוננת, ולאחר שהפשיטה מבגדיה (למעט חולצתה וחזייתה שנותרו תלויות על כפות ידיה עקב האזיקים), הוא הוציא אותה מהרכב, פשט את מכנסיו, וביצע בה מעשה סדום תוך שהוא מחדיר את אבר מינו, לסירוגין, לפי הטבעת שלה ולפיה. בהמשך, השכיב המערער את המתלוננת על האדמה ובא עליה פעם נוספת, תוך שהוא מבצע בה אינוס ומעשה סדום. בשלב כלשהו כאשר המערער הירפה ממנה, נמלטה המתלוננת בריצה מהמקום, תוך שהיא מותירה אחריה את מכנסיה, נעליה, תיקה וחפצים אישיים נוספים, וביניהם טלפון סלולארי. בהגיעה לכביש הראשי, היא עצרה רכב שנוסעיו אספו אותה, ואלה הזעיקו אמבולנס ואת המשטרה. 3. תגובת המערער לכל אלה היתה כי מדובר בעלילה אותה רקמו נגדו המתלוננת ובעליו של המכון בו עבדה, בעקבות הלוואה שנטלו ממנו האחרונים ואותה הם ביקשו להימנע מלהשיב. לגרסת המערער, הוא אמנם קיים יחסי מין עם המתלוננת, אולם הוא עשה זאת בהסכמתה. באשר לפציעתה של המתלוננת והאזיקים שהניח על ידיה, טען המערער שאת כל אלה הוא ביצע על פי בקשתה, עובר לקיום היחסים ביניהם ובמהלכם. את גרסת המערער הגדירה הערכאה הראשונה ככזו ש"אינה מתיישבת עם ההיגיון, רצופה בסתירות, שינויי גרסאות ופרטים המהווים עדות כבושה" (ראו עמ' 20 להכרעת הדין). ובאשר להתרשמותו מהמערער, אמר בית המשפט את אלה: "[המערער] התחמק לכל אורך חקירתו במשטרה מלהשיב לשאלות החוקרים, נתן הסברים מעורפלים; הלך סחור סחור וסירב להשיב קונקרטית לשאלות ... [המערער] עצמו, הותיר עליו רושם של אדם טרחן, פטפטן ופטתי, שנראה כמי שכלכל עדותו מראש. עדותו היתה מכאנית ומעושה; עדות שנראתה כאילו היא מתודרכת; דקלום של תשובות שכאילו הוכנו מראש. ומשלא ידע להשיב, היה נלחץ, מתבלבל, מתעצבן או כועס שמבלבלים אותו ... כל הסיפור שהציג [המערער], אבסורדי על פניו". (שם). 4. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי מהימנות הנקבעים בערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים. לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנו לטיעוני בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד י' מרוז, על-פה, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לחרוג מאותה הלכה בעניינו של המערער. נהפוך הוא, אנו סבורים כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, לא מותירות כל ספק כי המתלוננת תיארה בבית המשפט אירועים אותם חוותה על בשרה, ומכאן דעתנו כי דין הערעור כנגד ההרשעה להדחות. להלן תמצית הנמקתנו: א. בית המשפט המחוזי, לו היה היתרון להתרשם מהעדים המופיעים בפניו באופן ישיר ובלתי אמצעי, נתן אמון בעדותה של המתלוננת אותה הוא תאר כ"מסכנה, נבוכה, נרגשת, רועדת – מידי פעם – בכל חלקי גופה, דומעת, נרגזת, מתפרצת כלפי הנאשם, ואמיתית וטבעית במלוא מובן המלה. התיאורים החיים והמוחשיים; הבעות פניה וסיפורה הקוהרנטי – עשו אותה לעדה אמינה, במידה שאין מרבים לפגוש כמותה" (עמ' 16 להכרעת-הדין). ב. גרסת המתלונן לפיה מקורו של האישום שיוחס לו בהלוואה שבעלי מכון הליווי נטלו ממנו, הופרכה בעדותם של האחרונים, ביחס אליהם קבעה הערכאה קמא כי הותירו עליה רושם מהימן (עמ' 24 להכרעת הדין). יתר על כן, את אותה גרסה ששילבה קיומם של יחסי מין בהסכמה עם העלילה שכביכול נרקמה נגדו, השמיע המערער לראשונה ארבעה ימים לאחר מעצרו, ונדמה כי אין צורך לומר שעובדה זו היא, למצער, תמוהה. ג. כאמור, נמלטה המתלוננת מהזירה כשהיא ערומה, פצועה, מדממת, ואזיקים לידיה, וגם אם אתה נחון בדמיון רב, אתה מתקשה להאמין שבכל אלה היתה המתלוננת מסכימה להתנסות, רק כדי לסייע למעסיקיה להיפטר מחוב שחבו למערער. ד. בפני בית המשפט המחוזי העידו מספר עדים שלא היתה סיבה לפקפק במהימנותם, וביניהם אלה שטיפלו במתלוננת בבית החולים שיבא. אותם עדים תארו את המתלוננת כמי שהיתה מכונסת בעצמה, מבוהלת ונפחדת. אכן, המתלוננת לא גילתה להיטות לקבל טיפול רפואי וגם ביקשה להימנע מלערב את המשטרה, ברם, בדיעבד גם ברור מדוע נהגה כך - היא שהתה בישראל שלא כדין, עסקה בזנות, וחששה שתגורש מהארץ. ה. לבסוף, בעדות המתלוננת תומכים גם ממצאיה של ד"ר חן קוגל, שבדקה אותה ומצאה פציעה באזור פי הטבעת ושריטה בצוואר שנגרמה מהסכין. 5. בנימוקי הערעור שבכתב וגם בטיעונו על-פה העלה בפנינו בא-כוחו המלומד של המערער תיאוריות שונות כדי ליישב את הממצאים המפלילים, וכל שנוכל לומר על כל אלה הוא שאותן תיאוריות אינן עומדות במבחן ההיגיון וניסיון החיים. אדרבא, נראה שהמערער נדרש להם רק מתוך רצון לאלתר קו הגנה כלשהו, בבחינת יש מאין. לסיכום, אנו סבורים כי אשמתו של המערער הוכחה כדבעי, ועל כן דינו של הערעור כנגד ההרשעה להידחות. 6. הערעור כנגד העונש – אכן, העונש שנגזר למערער אינו קל, ובמיוחד למי שעברו נקי וטרם התנסה בכליאה בכלל, שלא לדבר על כליאה ממושכת. מנגד, מדובר בתקיפה קשה ואכזרית של אישה וכפייתה לקיים יחסי מין שלא מרצונה. את זממו ביצע המערער באותו ליל בלהות תוך איום על חייה של המתלוננת, התעלמות ממחאותיה, ורמיסת כבודה כאדם. התנהגות זו של המערער חייבה תגובה עונשית קשה, ולפיכך, חרף המאסר הממושך שנגזר למערער, לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערב בו. אנו דוחים אפוא את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ד' בכסלו תשס"ו (5.12.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04108750_O03.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.ilו