בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1087/96
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט מ' אילן
המערערים: 1.
טובי יוסף
2.
טובי שלום
נגד
המשיבה: יהוד שושנה
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 24.2.96 בתיק ה.פ.
311/92
שניתן על ידי כבוד השופט
מ'
טלגם
תאריך הישיבה: ז' בחשוון תשנ"ט
(27.10.98)
בשם
המערערים: עו"ד מנשה וחניש
בשם המשיבה: עו"ד איתן בן דוד
פסק-דין
השופט מ' אילן:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב (כבוד סגן הנשיא משה טלגם), אשר קיבל את תביעתה של המשיבה בהמרצת פתיחה
311/92 והצהיר כי שליש מזכויותיה של המנוחה זהרה סעיד ז"ל ת.ז. 04197550
(להלן: "המנוחה") בחלקה 54 בגוש 7921 (להלן: "המקרקעין")
יש להעביר לביתה - שושנה יהוד (המשיבה דנן) בתוקף צו ירושה למרות הרישום בשם שני
אחיה, הרשומים היום כבעלי חמישים אחוזים מהזכויות כל אחד. הרישום יהיה, איפוא,
אליבא דקביעתו של בית משפט קמא, בשיעור של שליש לכל אחד מהצדדים, שליש לשושנה יהוד
ושליש לכל אחד משני אחיה שלום טובי ויוסף טובי.
עובדות המקרה:
למנוחה זוהרה סעיד ז"ל (להלן: "המנוחה") היתה
זכות חכירה, על חלקה 54 בגוש 7921, שעליה בית והם נמצאים במושב אליכין. הקרקע היא
בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המקרקעין"). למנוחה היו שלשה
צאצאים שני בנים יוסף ושלום טובי, המערערים, דנן ובת, שושנה יהוד, המשיבה דנן.
בדצמבר 1987 הקנתה המנוחה את המקרקעין במתנה
לשני בניה. העסקה הזאת בוצעה בשלבים: ב- 27.12.1987 חתם הבן שלום על תצהיר בפני
עו"ד רוני שמואל מנתניה על כך שלא נתן תמורה בעד העברת הזכויות אליו; ב-
30.12.97 חתם אחיו יוסף על תצהיר דומה לפני אותו עורך דין, ובו ביום חתמה גם
המנוחה על תצהיר לפיו לא קבלה כל תמורה בעד העברת זכויותיה במקרקעין לשני בניה
הנ"ל.
חודשיים לפני עסקת המתנה, ב- 30.10.97, חתמה
האם על יפוי כח נוטריוני כללי לזכות שני בניה הנ"ל בקשר למקרקעין, ואילו שבוע
לאחר עסקת המתנה ב- 7.1.1998 חתמה המנוחה על צוואה בה צוותה את כל רכושה לשני בניה
האמורים.
ב- 18.12.1989 נפטרה המנוחה. ביום 6.2.92,
יותר משנתיים אחרי מותה ניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב צו ירושה לפיו יורשי
המנוחה הם שלשת ילדיה - בחלקים שווים. הצו הזה הוצא לבקשת המשיבה דנן, אשר לדעת
השופט הנכבד בבית משפט קמא לא ידעה כלל שקיימת צוואה.
העתירה לפני בית משפט קמא היתה, כאמור, להצהיר
כי עסקת המתנה מ- 30.12.97 בטלה ומבוטלת וכתוצאה מכך בטלות גם כל הפעולות המשפטיות
שנעשו כתוצאה ממנה, וכי המשיבה (המבקשת בבית משפט קמא) זכאית ל- 1/3 מהזכויות
במקרקעין.
נימוקי הבקשה פורטו בתצהירה של המבקשת, והם
מצבה הנפשי של המנוחה אשר לדברי המשיבה לקתה עוד בשנת 1982 בארוע מוחי וכן העובדה
שהמנוחה, לפי הטענה, לא ידעה קרוא וכתוב ודיברה בשפה הערבית בניב תימני בלבד. לפי
הנטען היא לא ידעה ולא יכלה לנהל שיחה בשפה העברית. עוד נטען, שלא הוסברה למנוחה
אופי העיסקה, והיא חתמה מבלי לדעת על מה היא חותמת. לגירסת המשיבה - התובעת בבית
משפט קמא, אמרה לה אימה: "אני לא יודעת מה נעשה איתי. והם החתימו
אותי על מה שהם רצו".
הבנים, המערערים דנן, התנגדו לבקשה. לגירסת
המערער מספר 1, כפי
שבאה לידי ביטוי בתצהיר התשובה שלו בבית משפט קמא, המשיבה
ידעה כבר משנת 1987 על דבר המתנה, ומאז היתה מתנכלת לאמה.
השופט הנכבד בבית משפט קמא שמע עדויות, בחן את
הראיות ולאחר מכן הכריע לטובת המבקשת והצהיר את ההצהרה נזכרת לעיל.
המערערים אינם משלימים עם פסק הדין ומכאן
הערעור שלפנינו.
הראיות בבית משפט קמא:
הראיות בבית משפט קמא הוגשו רובן בתצהירים
שהוו עדות בחקירה ראשית. מטעם המשיבה העידה היא בעצמה ועוד עדה בשם רומיה אברהם,
שהעידה, ברשות בית המשפט, תוך כדי ראיות ההגנה. כן העיד מטעם התביעה ד"ר אדי
ענבר מנהל השרותים המקומיים במועצה המקומית אליכין.
למעשה, מתוך שלושת עדי התביעה האמורים, רק
המשיבה העידה לגופו של עניין. לגרסתה אימה לא הבינה עברית ודיברה רק ערבית תימנית.
לדעתה, היא לא ידעה את אופי העסקה. ד"ר ענבר העיד שהוא ביקר פעם אחת, בשנת
1989, בביתה של המנוחה יחד עם עובדת סוציאלית ובאותה הזדמנות הוא תקשר עם המנוחה
רק בעזרת מתורגמנית - מעברית לתימנית - מתורגמנית שהביא איתו. העדה רומיה אברהם
הוזמנה על מנת להעיד על כך שאחד המערערים ניסה להשפיע עליה לבוא ולהעיד דברים
שאינם אמת. השופט הנכבד לא נדרש לעדות זו. ואני מציע שגם אנחנו לא נעסוק בה.
מטעם המערערים העיד רק המערער מס' 1. הוא
הסביר בעדותו שאחיו נמנע מלהגיש תצהיר או לבוא להעיד אבל אין לזה, לדעתו, שום
משמעות. הם פשוט החליטו להסתפק בתצהיר אחד. לגרסת העד הזה, האם ידעה עברית והבינה
את מהות העסקה. היא הבינה את מהות התצהיר שנתנה והיא נהגה כפי שנהגה מפני שכעסה על
הבת, והעדיפה את בניה.
מלבד העד הזה, הביאה ההגנה שורה של עדים שלא
ידעו להעיד על העסקה עצמה, אבל העידו על היחסים שבין המנוחה וילדיה וגם על מידת
ידיעתה את השפה העברית. עדה אחת, בשם מזל ירמי, שהופיע מטעם ההגנה דווקא, אמרה
שמנוחה ידעה מעט מאוד עברית. לעומת זאת, עדה אחרת, טבה שמעה, קרובת משפחה, העידה
שהכירה את המנוחה עוד מתימן ויחסיהם המשיכו בארץ. לדבריה, המנוחה ידעה עברית:
"עם
אשכנזים היתה מדברת עברית שוטפת אבל עם תימנים היתה מדברת ערבית תימנית".
מלבד העדים האלו העידו גם שני עורכי דין. עורך
הדין רוני שמואל, החתים את המנוחה על התצהיר מה- 30.12.87. הוא העיד שהוא בטוח שלא
החתים את המנוחה לפני שנחה דעתו שהיא מבינה את העסקה. הוא העיד שדיבר עמה עברית
אבל הוא גם הודה, שאינו זוכר את המקרה הפרטני כי הוא היה לפני שנים רבות. הוא עשה
בזה שירות לשותפתו, עורכת הדין רבקה רוטשילד. הוא לא יכל לזכור היום את פרטי המקרה
אבל הוא יודע, באופן כללי, שהוא לא היה מחתים מצהירה על תצהיר כזה לפני שוידא שהיא
מבינה על מה היא חותמת.
גם עורכת דין רבקה רוטשילד העידה. העדה הזאת
לא העידה על המתנה, אבל העידה שהמנוחה עשתה בפניה צוואה ב- 7.1.88, שבוע לאחר
שנחתם התצהיר לפני עורך הדין רוני שמואל (הצוואה הוגשה כמוצג ת7/). העדה הזאת,
זכרה, לדבריה, היטב את האירוע והיא זכרה שהמנוחה דיברה איתה עברית אם כי לא רהוטה,
והיא הסבירה לה את רצונה. עורכת הדין העידה שהיא לא החתימה אותה עד שנחה דעתה
שהצוואה משקפת את רצון המצווה. עצם הצוואה אינה חשובה לענייננו. כי הצוואה לא
קוימה והיא לא נשוא הדיון. יש לנושא חשיבות במדה שעדות עורכת הדין רוטשילד מתיחסת
למידת הבנתה של המנוחה בשפה העברית ובטיב הצוואה.
מלבד העדים שהושמעו, הוגש בהסכמה תיק של בית
החולים הגריאטרי בפרדס חנה על מנת שכל אחד מבעלי הדין יוכל להגיש מתוכו אותם
מסמכים שיראו לו. הוגשה בהסכמה אנמנזה סיעודית שסומנה ת2/ ומסמך מה- 4.11.89 שכונה
"תולדות ומהלך המחלה". מסמך זה סומן נ2/. כן הוגש בהסכמה סיכום מחלה של
בית החולים בלינסון וסומן נ3/.
הכרעת בית משפט קמא:
השופט הנכבד, לאחר ששמע וראה את הראיות
האמורות, הגיע למסקנה כי הראיות תומכות בטענת המבקשת כי המנוחה לא הבינה עברית כי
אם ערבית תימנית בלבד וכי ההעברה נעשתה בידי עו"ד שאינו יודע את שפתה של
המעבירה. לפיכך, דין המתנה להתבטל ולחזור לעיזבון, מן הנמוק שחתימת המנוחה על
תצהיר המתנה הושגה מבלי שהמנוחה הבינה את טיב חתימתה. לאור האמור, הצהיר בית המשפט
כי שליש מזכויותיה של המנוחה במקרקעין הם של המשיבה דנן מכוח צו ירושה שניתן בבית
משפט מחוזי לפי בקשת המשיבה מה- 16.2.92.
דיון:
לפני שאדון בפסק הדין של בית משפט קמא, ברצוני
לסלק מהדרך שתי אבני נגף שבא כוח המערערים השליך בדרכנו בסיכומיו.
בא כוח המערערים טען, בין היתר, טענות הנוגעות
לחוק המתנה, תשכ"ח1968- (להלן: "חוק המתנה"),
במטרה לשכנע שמדובר במתנה גמורה שבכלל לא ניתנת לביטול. עניין זה מיותר. שאלת חוק
המתנה לא התעורר בכל המשפט, לא מדובר בהתחייבות למתנה, אלא במתנה גמורה.
איש לא טען שיורש יכול לבטל מתנה שהמוריש לא
יכול היה לבטל בחייו
ואיש לא טען שניתן לבטל מתנה גמורה (להבדיל מהתחייבות לתת
מתנה) הטענות במשפט זה נוגעות לגמירות הדעת. גם כשמדובר במתנה חלים הכללים של דיני
החוזים באשר לגמירות הדעת:
"המתנה
כמו המכר היא חוזה. היא משתכללת על ידי הצעה וקיבול".
כך נקבע בע"א 495/80 ברקוביץ נגד
קלימר פ"ד ל"ו(4) 57, 61 מפי השופט (כתוארו אז) ברק. והלכה זו אושרה
שוב במספר פסקי דין שנתנו מאוחר יותר. (ראה ע"א 5187/91 מקסימוב נגד
מקסימוב פד"י מ"ז(3) 177, 185; ע"א 343/87 פרי נגד פרי
פ"ד מד(2) 154, 158 ולבסוף בע"א 3601/96 עמית בראש ואח' נגד עזבון
המנוח זלמן בראשי ז"ל (טרם פורסם)).
בא כוח המערערים גם טען טענות הנוגעות לעושק
(סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-). אני מניח שעשה כן מכיוון
שמתצהיר המשיבה בבית משפט קמא, וגם מחקירתה הנגדית היה אפשר להסיק שהבקשה מבוססת,
בין היתר, על עילת ה"עושק". המשיבה אומרת בסעיף 7ג' לתצהירה כי המנוחה
חתמה עקב ניצול, ובחקירתה הנגדית בבית המשפט הסבירה שכוונתה היתה לכך שאחיה ניצלו
את העובדה שהמנוחה "לא ידעה כלום". היא גם מעידה (בעמוד 9
לפרוטוקול של בית משפט קמא) כי אמה המנוחה אמרה לה:
"אני
לא יודעת מה נעשה איתי והם החתימו אותי על מה שהם רצו".
המרצת הפתיחה בבית משפט קמא נוסחה בצורה קצרה
ביותר, כאשר במקום נימוקים המסמך מפנה לתצהיר התומך בבקשה. השיטה הזאת לא תמיד
טובה מפני שתצהיר מיועד לפירוט עובדות, ולא לטיעון משפטי. בתצהיר, במקרה זה, נעשה
שימוש לשתי המטרות. מכל מקום, בתצהיר הזה מופיעה חלופה של טענה בדבר השפעה בלתי
הוגנת על המנוחה על ידי בניה, לפני ביצוע עסקת המתנה. החלופה הזאת לא מופיע בחלק
של התצהיר הדן בעובדות, אלא בחלק שנושא את הכותרת "הטיעון המשפטי". בחלק
הזה נאמר כהצהרה עובדתית שהמנוחה חתמה על התצהיר עקב ניצול של בניה, או מישהו
מטעמם, את חולשתה ואת חוסר ניסיונה. לא ברור אם זאת עדות על העובדות האמורות או
לא. בסיכומים בבית משפט קמא ההתייחסות לחלופה של עושק שוב מופיע רק בצורת כותרת,
ולא נערך דיון עובדתי לשאלה כיצד, אם בכלל, הוכחו נסיבות העושק.
אם הבקשה היתה באמת בעילה של עושק העתירה לא
היתה צריכה להיות לפסק דין המצהיר שהעסקה בטלה ומבוטלת, אלא שהמנוחה היתה רשאית
לבטל את המתנה. במקרה כזה, היתה מתעוררת השאלה: האם אחד היורשים יכול לבוא במקום
נותן המתנה ולבטלה, ומה משמעות העובדה שהמשיבה (התובעת בבית משפט קמא) המתינה חמש
שנים עד להגשת התובענה. צריך לזכור שחוזה שנעשה בעושק אינו בטל מעיקרו, אלא הוא ניתן
לביטול על ידי הצד שפעל מחמת העושק, וזאת תוך זמן סביר. המרצת הפתיחה לא
מנוסחת כך וסגן הנשיא, בצדק, לא טיפל בפסק דינו בנושא העושק. אף על פי שהשופט
הנכבד אינו אומר את הדברים מפורשות, ברור מפסק הדין שהוא סבור היה שמדובר בחוזה בטל
מעיקרו מפני שהמתקשרת בכלל לא הבינה מה שהיא עושה. במילים אחרות, שחוזה המתנה
היה אפס מעשה או מה שנוהגים לכנות "לא נעשה דבר" (non est factum). אני מציע לחברי שגם אנו לא נטפל בנושא
העושק, מפני שלא זה היה הנמוק לפסק הדין שקבל את העתירה.
אם תשאר בעינה הקביעה של העדר גמירות דעת בין
כה וכה מתיתר הצורך לדון בטענת העושק.
מלבד שתי "אבני הנגף" שהזכרתי, יש
מקום להערה נוספת. בא כוח המערערים צירף לתיק המוצגים מטעמו ייפוי כוח נוטריוני
אשר לא הוגש כמוצג בבית משפט קמא, ובסיכומיו בכתב הוא מסתמך, בין היתר, על המסמך
הזה ועל ההלכה שנפסקה ברע"א 493/91 (מזרחי נ. מזרחי, טרם פורסם), בדבר
כמות ראיה גבוהה הנדרשת כדי להוכיח שיפוי כוח נוטריוני ניתן בכפיה.
ייפוי הכוח הזה לא הוגש בבית משפט קמא, אם כי
המשיבה העידה שהמנוחה נתנה ייפוי כוח למערערים. לא היה ברור מהעדות שמדובר בייפוי
כוח נוטריוני דווקא, וכמובן שסגן הנשיא הנכבד לא נדרש לו בפסק דינו.
אישורו של הנוטריון מהווה ראיה לכאורה
שהנוטריון וודא לפני אישור החתימה שהחותם מבין מה הוא עושה, לכן יפוי הכח יכול היה
להיות ראיה רלוונטית בבית משפט קמא אך מאחר שבעלי הדין נמנעו מלהגישו בערכאה
ראשונה אסור היה לצרפו לתיק המוצגים שלפנינו, בלי קבלת רשות להגשת ראיה בשלב זה, כי
יש בכך כדי להטעות שזה היה מוצג בבית משפט קמא.
הכרעה
לגופו של ענין אני מציע לחברי המכובדים לדחות
את הערעור, אם כי לא לגמרי מטעמו של השופט קמא.
סגן הנשיא הנכבד נעתר לעתירה לאחר שהעדיף את
עדות העותרת ועדיה על פני עדות המשיבים ועדיהם. הוא סמך על עדות המבקשת בדבר מצבה
הנפשי של המנוחה בעת בצוע עסקת המתנה, ומצא תמיכה לגרסתה בעדותו של ד"ר עדי
ענבר מנהל השרותים המקומיים במושב אליכין, אשר בקר את המנוחה בביתה כחמש שנים לפני
מותה, והעיד כי תקשר עמה בעזרת עובדת סוציאלית הדוברת ערבית תימנית ששמשה
מתורגמנית. סגן הנשיא הנכבד מציין בפסק דינו שעד זה הרשימו במיוחד. לעומת זאת לא
יחס השופט משקל לעדותו של עוה"ד רוני שמואל שלפניו נעשה תצהיר המתנה על ידי
המנוחה, אף על פי שעד זה העיד כי הוא בטוח, שודא לפני שחתמה שהבינה את תוכן
התצהיר, וזאת משום שהעד לא יכל היה לזכור את המקרה הפרטי הזה ומה שאמר אמר מתוך
הנחה שלא סטה משגרת עבודתו, השופט גם לא יחס חשיבות לעדותה של עורכת הדין שערכה את
הצוואה. עורכת דין זאת העידה שבעת עריכת הצוואה דברה עברית עם המנוחה, והגם שזו לא
דברה עברית רהוטה היא דברה במידה מספקת כדי לתקשר אותה וכדי להסביר את רצונה בקשה
לצוואה ולהבין את תוכנה. השופט הנכבד פטר ענין זה בהערה שאין נפקות בטענות בדבר
הצוואה כי הבקשה אינה בקשה לקיום הצוואה, וזו לא קוימה ואם אי פעם תוגש בקשה
לקיומה "דיה לצרה בשעתה".
היו עדויות אחרות שהמנוחה הבינה היטב עברית אך
השופט לא סמך עליהן ובכגון דא אין ערכאת ערעור מתערבת. גם בא כוח המערערים יודע
זאת ולכן אינו מערער כללית על העדפת עדי המשיבה על פני עדי המערערים. הוא מקד את
ערעורו בנושא זה בשתי טענות שאפשר להעלותן גם בשלב זה.
הטענה הראשונה היא שלא היה מקום להסיק
מעדותו של ד"ר אדי ענבר שהמנוחה לא ידעה עברית, והוא לא הובא כדי להעיד על
מידת ידיעתה של המנוחה את השפה הזו. העד מעיד אמנם שתקשר עם המנוחה בעזרת
מתורגמנית, מטפלת זקנים שמדברת תימנית. אך זו מתורגמנית שהובאה למקום על ידי העד.
בודאי שהיה נח יותר למנוחה לדבר בשפה התימנית ואין להסיק מכך שדברה עם העובדת
הסוציאלית בשפה זו, שלא היתה מסוגלת לדבר עברית, אם היה מתעורר הצורך בכך. העד
הובא על ידי המשיבה דוקא, והוזמן להעיד על מצבה המנטלי של המנוחה. הוא העיד שלא
מצא שום דבר חריג מבחינה מנטלית.
זו טענה בעלת משקל, אלא שמשקלה פוחת כאשר
קוראים את פרוטוקול העדות בבית משפט קמא, ונוכחים שבחקירה חוזרת לא הוצגה
לד"ר
אבי ענבר שאלת הבהרה האם נסה לתקשר עם המנוחה ישירות ובשפה העברית, לפני שהתחיל
להשתמש בשרותיה של המתורגמנית. הוא מסיים את עדותו בחקירה נגדית במשפט:
"אני
רוצה רק לציין שזו היתה אישה מבוגרת אחרי אירוע מוחי ושיקום. וכל התקשורת שלי אתה
היתה באמצעות מתורגמנית בשפה שלא הבנתי".
אם הוא לא נשאל, בחקירה חוזרת אם נסה לדבר
אתה, ומדוע השתמש בשרותי מתורגמנית ההנחה היא שהיה צורך במתורגמנית.
הטענה השניה היא, שהיתה זאת טעות לא
להתיחס לעדותה של עורכת הדין רוטשילד מפני שקיום הצוואה לא עמד לדיון. החשיבות של
עדותה לא נוגעת לתוקף הצוואה, אלא לעובדה שעורכת הדין, לפי עדותה, תקשרה היטב
בעברית עם המנוחה, שבוע אחרי מתן תצהיר המתנה.
לטענה זו יש משקל, כי השופט לא קובע בפסק הדין
מה עמדתו לגבי עדותה של עדה זו.
אף על פי שאי אפשר להתעלם מטענה זאת הגעתי
למסקנה שאין מקום להחזיר את הדיון לשופט קמא על מנת שיתן דעתו למשקלה של עדות
עורכת הדין רוטשילד כי קיים נמוק נוסף, כבד משקל, הפועל לטובת המשיבה. השופט לא
הזכירו בפסק דינו, אך הוא הוזכר בסכומי בא כוח המשיבה לפנינו. הוגשו בענין זה
סכומי תגובה על ידי בא-כח המערערים, וזאת לאחר נטילת רשות.
על פי הראיות, הרוח החיה בכל הענין - דהיינו:
עסקת המתנה, הצוואה ויפוי הכח - היה מערער מס' 2 שלום טובי.
המערער מס' 1 בעדותו מספר שהכיר את עורך הדין
רוני שמואל רק ביום שחתם על התצהיר. את שכרו שלם האח שלום. בעת עשיית הצוואה היה
נוכח אצל עורכת הדין רק אחיו שלום. עוד העיד שמי שהיה אצל עו"ד רוני שמואל
להתעניין זה היה שלום. לדבריו, "כשאני הגעתי עם אמא היה כבר הכל מוכן".
גם עורכת הדין רוטשילד מעידה שהיא זוכרת את הבן שלום. ועוד
צריך לזכור שלפי עדות יוסף האם גרה אצל שלום ביוקנעם מאז שנת 1990.
בנסיבות אלו היה מתקבל על הדעת שהאח שלום
יבוא להעיד על רצונה ומידת הבנתה של המנוחה ועל יסוד מה נתן הוראות לעורך הדין.
כשהמערער מס' 1 נשאל מדוע שלום לא בא להעיד אמר:
"אחי
שלום נמנע מלהגיש תצהיר ולהגיש עדות, אמנם, אבל אין לכך סיבה, הסתפקנו בתצהיר
שלו".
זו לא תשובה מספקת.
תשובת בא כוח המערערים בסכומי התגובה כי לא
היה מקום להגיש שני תצהירים ולהביא שני עדים כי "ענינם של שני המערערים
בהליך המשפטי בבית משפט קמא, היה אחד", אינה תשובה. יתכן שענינם היה אחד.
אבל מידת המעורבות בעסקה לא היתה זהה.
על כגון דא נאמר:
"...
מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת
ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה
היתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל נ' טלקר, מ"ד (4) 595,
602).
"כלל
זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים..." (ע"א
548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760; וכן ראה ע"א
635/89 אברהם אנבונה נ' נחום גוטמן ואח' וראה דברי השופט גולדברג בע"א
465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651,
658).
לדעתי, העדות של האח שלום היתה עדות של האדם
שהיה יכול להעיד טוב מכולם על רצונה של המנוחה ועל מידת הבנתה את השפה העברית.
המנעותו מלבוא ולהעיד אומרת דרשני. כאשר מצרפים נימוק זה לנימוקי השופט קמא נראה
לי שהנימוק הזה מכריע את הכף לזכות המשיבה.
אשר על כן, אני מציע לחברי המכובדים לדחות את
הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות בערכאתנו בסך 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט ת' אור:
1. צר לי, אך דעתי שונה מזו של חברי, השופט אילן.
לו דעתי נשמעה, היה הערעור מתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי, על פיו בוטל
רישום זכויות החכירה בחלקה 54 בגוש 7921 (להלן: החלקה) במחצית חלקים על שם
כל אחד מהמערערים - היה מתבטל.
2. המחלוקת בין הצדדים היא, אם העברת הזכויות
מאמם המנוחה של המערערים זוהרה סעיד ז"ל (להלן: המנוחה) אל המערערים
ללא תמורה, נעשתה כדין אם לאו. טענותיה של המשיבה, בתה של המנוחה, כנגד תקפות עסקת
העברת הזכויות מהמנוחה למערערים, הושתתה על שלושה נימוקים: א. המנוחה לא היתה
כשרה, מחמת מצב בריאותה, להתקשר בעסקות המתנה עם המערערים. בגלל מצבה זה, לא היתה
מסוגלת להבין את טיב העיסקה ולבצע כל פעולה משפטית; ב. חתימת המנוחה על תצהיר
העברת הזכויות אל המערערים נעשתה מחמת עושק שעשקו המערערים את המנוחה; ג. המנוחה,
אשר לא הבינה את השפה העברית, לא ידעה ולא הבינה על מה היא חותמת כשחתמה על תצהיר
העברת הזכויות אל המערערים.
3. בית המשפט לא השתית את פסק דינו - בו נעתר
לעתירת המשיבה, והצהיר שהמשיבה והמערערים זכאים כל אחד מהם ל1/3- חלקים בזכויות
המנוחה בחלקה - על שני הנימוקים הראשונים דלעיל. ואמנם, לא היו בפני בית המשפט
המחוזי ראיות מהן ניתן להסיק שבעת שחתמה על התצהיר לא היתה המנוחה בת כושר לפעולה
משפטית מחמת מחלתה, או כי חתמה עליו מחמת מעשה עושק של מי מהמערערים. פסק הדין
מושתת על הנימוק השלישי. מסקנתו של בית המשפט היתה, שהמנוחה חתמה על התצהיר מבלי
שידעה את טיב חתימתה. נימוקו למסקנה זו היה:
"נראה
לי, כי הראיות שנגבו בתיק זה תומכות בטענת המבקשת כי ההעברה נעשתה בידי עורך דין
שאינו יודע שפתה של המעבירה, וכי דין המתנה להתבטל ולחזור אל העזבון".
אין מחלוקת שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, והיא
חתמה על התצהיר על ידי הטבעת בוהן ימין שלה. אך האם הוכח שהיא לא הבינה כלל את
השפה העברית, וכשחתמה על התצהיר ועל מסמכים אחרים אשר יפורטו להלן בפני עורכי דין,
לא הוסבר לה בשפה המובנת לה טיב המסמך עליו היא חותמת, וכי היא לא הבינה על מה היא
חותמת?
4. התצהיר עליו חתמה המנוחה נחתם על ידה ביום
30.12.87 בפני עורך דין רוני שמואל. עורך דין זה העיד בפני בית המשפט ביום
17.1.95. על פי עדותו הוא הסביר למנוחה בדיוק על מה היא חותמת. הוא לא יכול היה
אמנם לזכור את פרטי האירוע כעבור כשבע שנים, אך הוא ידע להעיד על פי נוהגו בדרך
כלל כי כך עשה. חשוב להדגיש, שבחקירתו הנגדית לא הוצע לו כלל שהמנוחה כאילו לא
הבינה את השפה העברית, וכי נבצר ממנו בשל כך להסביר לה על מה היא חותמת.
בחודש אוקטובר 1987 חתמה המנוחה על יפוי כוח
נוטריוני כללי לשני המערערים, על פיו הוסמכו לפעול בשמה. יפוי כוח זה נחתם בפני
נוטריון, עורך דין אחר בשם וינטר, ולא נטען שהיא לא הבינה את תוכן המסמך עליו
חתמה.
ביום 7.1.88 חתמה המנוחה על צוואה המקנה את
רכושה לאחר מותה לשני המערערים. צוואה זו נחתמה בפני עורכת דין רבקה רוטשילד.
עורכת דין זו העידה בבית המשפט המחוזי. על פי עדותה:
"את
הצוואה אני הקראתי. שלום לא היה נוכח בזמן שהקראתי לה את הצוואה. לא יכול להיות
ששלום תרגם לה את הצוואה, כי היא מבינה רק תימנית. אני הכנתי את הצוואה שהיא הורתה
לי, היא אמרה לי במפורש שאת כל רכושה, מכל מין שהוא, היא מצווה אך ורק לשני בניה.
המנוחה לא דברה עברית רהוטה כל כך, אבל היה ברור בהחלט למי היא מתכוונת לתת את כל
רכושה. אני וודאתי בצורה בטוחה למי היא התכוונה שתהייה הירושה שלה".
מעדות זו ברור שניתן היה לתקשר עם המנוחה בשפה
העברית, ולקבל ממנה הוראות ברורות לגבי רצונה. בהתיחסו לצוואה זו, סבור היה בית
המשפט כי אין לה כל משקל לעניין ההכרעה שבפניו, ועל כן לא קבע כל ממצא לגביה,
ולגבי נסיבות חתימת המנוחה עליה והבנתה על מה היא חותמת.
לטעמי, יש חשיבות לשאלות אלה גם לענייננו.
החתימה של המנוחה על הצוואה היתה כשבוע ימים לאחר החתימה על התצהיר. אם בעת החתימה
על הצוואה ניתן היה לדבר עמה בעברית, להבין ממנה את כוונתה ולהסביר לה על מה היא
חותמת, יש להניח שזה היה המצב גם שבוע ימים קודם לכן. וגם זאת: חתימה על הצוואה
בתאריך סמוך ובו הקנייה של כל רכושה לאחר מותה למערערים, תומכת בקיום כוונה אצל
המנוחה להעדיף את המערערים על פני המשיבה.
בנסיבות אלה, יש לייחס חשיבות לעדותה של עורכת
דין רוטשילד, אשר כמוה כעורך דין רוני שמואל, לא הושמעה כנגדה כל טענה שהיא לא
פעלה בתום לב במסגרת תפקידה כעורכת דין.
לכל האמור לעיל יש להוסיף, שפרט למשיבה, כל
יתר העדים אשר הכירו את המנוחה ידעו לומר שהיא הבינה את השפה העברית, כשהשוני בין
העדויות השונות הוא באשר למידת השליטה שלה בשפה (עדות העד זכריה טאסי בעמוד 24, עדות
טאבה שמעיה בעמוד 15, עדות מזל ירחמי בעמוד 14 ועדותו של המערער יוסף טיבי בעמוד
12).
5. בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב לעדותו של העד
ד"ר אדי ענבר, אשר ביקר את המנוחה מטעם שירותי הרווחה ב1983-. בעדותו העיד על
פגישתו עם המנוחה, באומרו כי:
"כל
התקשורת שלי איתה היתה באמצעות מתורגמנית בשפה שלא הבנתי".
מכאן ביקש בית המשפט המחוזי להסיק, שהמנוחה לא
הבינה את השפה העברית.
נראה לי, שמסקנה כזו מעדותו של ד"ר ענבר
אינה מעוגנת בעובדות המקרה, ואין לקבלה. בחלק אחר של עדותו מעיד ד"ר ענבר:
"אני
הייתי אצלה פעם אחת בביקור בית יחד עם העובדת הסוציאלית ... אנו תקשרנו איתה בדרך
כלל דרך מטפלת זקנים שלנו (להלן: המט"זית). היא דיברה תימנית".
מתברר, שבאותו ביקור באה עם ד"ר ענבר
מטפלת בזקנים. מטפלת זו ידעה לדבר תימנית, ויתכן שהדיבור בשפה זו היה קל ונוח יותר
למנוחה. יתכן גם, שזו היתה השפה המקובלת בין השתיים. אך אין להסיק מכך שאם היה
ד"ר ענבר מנסה לדבר עם המנוחה בעברית, לא היו מצליחים להבין זה את זה. מי
שטוען לכך שהמנוחה לא הבינה את השפה העברית, עליו להוכיח זאת.
6. חברי, השופט אילן, ייחס משקל רב לעובדה
שהמערער השני, שלום טובי, לא העיד. כשלעצמי, לא הייתי מייחס לכך משקל רב. העדויות
החשובות יותר לענייננו הן עדותו של עורך הדין בפניו חתמה המנוחה על התצהיר על פיו
הועברו הזכויות אל המערערים, וכן של העדים אשר יכלו להעיד על הבנתה של המנוחה את
השפה העברית. עדויות אלה תומכות בגירסת המערערים.
7. סיכומם של דברים הוא, שנוכח העובדה ששני עורכי
דין העידו שהם תקשרו עם המנוחה בשפה העברית, והיא אף חתמה בפני נוטריון על יפוי
כוח כללי נוטריוני, והנחה היא שהובהר לה והיא ידעה על מה היא חותמת - יוצרים הנחה
חזקה כי היא הבינה את השפה העברית. בנסיבות אלה, ומאחר וכנגד כל הראיות אשר הוזכרו
לעיל עומדת רק עדותה של המשיבה בתצהיר, שכאילו אמה, שנמצאה בארץ קרוב לארבעים שנה
קודם פטירתה, לא ידעה כלל עברית, נראה לי שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח שהמנוחה
כאילו לא ידעה את השפה העברית, וכאילו מטעם זה לא ידעה על מה היא חותמת כשחתמה על
התצהיר ביום 30.10.87.
מכאן מסקנתי, שדין תובענת המשיבה היה להדחות,
וכי דין ערעור זה להתקבל כאמור בפיסקה 1 לעיל.
ההוצאות בהן חוייבו המערערים בבית המשפט
המחוזי מבוטלות בזה, והמשיבה תשא בהוצאות המערערים בשתי הערכאות בסך 20,000
ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה לפסק דינו של השופט אור.
ש ו פ ט ת
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט
אור.
ניתן היום, י"ג באדר תשנ"ט
(1.3.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96010870.T04