המועצה המקומית בנימינה נ. המועצה הדתית בנימינה

פסק-דין בתיק ע"א 10861/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10861/03 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: המועצה המקומית בנימינה נ ג ד המשיבה: המועצה הדתית בנימינה ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.11.03 בה"פ 297/00 שניתן על-ידי כבוד השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: י"א באייר התשס"ו (9.5.06) בשם המערערת: עו"ד סמדר מזרחי בשם המשיבה: עו"ד עדי אלבויים פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. ביסוד הערעור סכסוך בין המועצה המקומית בנימינה (להלן: המערערת) לבין המועצה הדתית בנימינה (להלן: המשיבה) בנוגע לזכויות בחדרי-משרדים. במשך שנים רבות הוקצו למשיבה חדרים בבניין משרדיה של המערערת. בשנת 1999, לפי בקשת המערערת, פינתה המשיבה חדרים אלה, והעבירה את פעילותה לבניין מועצת הפועלים בבנימינה, שם שכרה המערערת חדרים מבעלת הזכויות בבניין – ההסתדרות הכללית החדשה; בבניין מועצת הפועלים קיבלה המשיבה שלושה חדרים. במחצית שנת 2005 פנתה המערערת למשיבה ודרשה לקבל, בתוך שבועיים ימים, את אחד החדרים ששימש אותה בבניין מועצת הפועלים. לדבריה, חדר זה ניתן למשיבה "מעל התקן", והוא דרוש על-מנת לשכן בו עובד חדש של מחלקת הרווחה, בתחום הסמים. בשלב זה פרץ הסכסוך בין הצדדים, ועד מהרה העלתה המשיבה טענות גם ביחס לזכויותיה במשרדים שבבניין המערערת. 2. המרצת הפתיחה שהגישה המשיבה עסקה בשניים: ראשית, זכויותיה במשרדים שבבניין המערערת, ושנית, זכותה שלא לפנות את אחד החדרים שבשימושה בבניין מועצת הפועלים. טענות המשיבה בעניין הראשון נדחו, ועל כך אין ערעור בפנינו. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי הדין עם המשיבה בכל הנוגע לעניין השני. נפסק, כי אין לקבל את גרסת המערערת לפיה השימוש בחלק מהחדרים בבניין מועצת הפועלים היה כפוף להסכמה שהמערערת תוכל לדרוש לעצמה חדרים אלה בכל עת. טיבו של התקן עליו ביקשה המערערת להסתמך – הוסיף בית המשפט וקבע – לא הובהר. בית המשפט הטעים כי ראש המועצה המקומית לא הגיש תצהיר ובו הסבר על הצורך שלה בחדר המדובר דווקא, ועוד הוסיף בית המשפט: "אני מסופק, אם ניתן לשלול קשר בין הדרישה לפינוי החדר לבין תוצאות הבחירות האחרונות למועצה הדתית, שהביאו להעברת השליטה במועצה הדתית לנבחרים שלא היו לרוחו של ראש המועצה המקומית". בית המשפט עמד על "סמיכות הזמנים בנידון זה" ועל "פעולתה הבוטה" של המערערת שפרצה את מנעולי החדר והשתלטה עליו. בית המשפט אף הסתייג מהרעיון להציב עובד בתחום הסמים בסמוך למשרדי המשיבה. בית המשפט קמא עמד על מעמדה של המערערת מזה והמשיבה מזה, והדגיש כי אף שהמבקשת יושבת בחדרים מכוח רשות, אין לבטל רשות זו אלא בהתקיים הצדקה לכך. "המועצה הדתית" – כך בית המשפט – "אינה סניף של הרשות המקומית, אלא היא רשות ציבורית (מוגבלת בסמכויותיה) העומדת בפני עצמה ואין הרשות המקומית יכולה לעשות במועצה הדתית כרצונה וכבתוך שלה". בית המשפט הוסיף כי המערערת עשתה דין לעצמה באופן שספק אם הוא עולה בקנה אחד עם הוראות הסעיפים 16 ו- 19 לחוק המקרקעין. סוף דבר – בית המשפט הורה על השבת החדר שבמחלוקת למשיבה, בתוך 45 ימים. 3. כנגד הוראתו זו של בית המשפט המחוזי יוצאת המערערת. לדבריה, טרם כניסתה של המשיבה לשלושת החדרים בבניין מועצת הפועלים, התחייב מי שכיהן אז כיו"ר המשיבה, מר וזאן, לפנות את החדרים במהרה באם תיזקק להם המערערת. דא עקא, שהיו"ר החדש של המשיבה, מר מגידש, לא עמד בהתחייבות זו של קודמו, ומיאן לפנות את החדר כשנדרש על-ידי המערערת לעשות זאת. הפרת הבטחה זו, לדעת המערערת, עולה כדי חוסר תום-לב. זאת ועוד, החדר שבו מדובר – כך טוענת המערערת – כלל לא היה בשימוש המשיבה ולמעשה שימש כמחסן. המערערת מטעימה כי החדר המדובר דרוש לה בדחיפות – הואיל ואין לו תחליף. המערערת מכחישה כי פרצה לחדר – לדבריה לא היה בכך כל צורך משהוא לא היה מאויש כלל. זאת ועוד, המערערת גורסת כי הוראתו של בית המשפט בפסק-הדין סותרת הוראה קודמת שיצאה מלפניו, במסגרת פסק-דין חלקי, לפיה המשיבה אכן התחייבה לפנות "חדר או שניים... לפי דרישה תוך זמן קצר" וכי לפיכך "אני מחליט לדחות את העתירה בכל מה שנוגע לאותו החדר השלישי...". בנסיבות אלה, ומשלא הגישה המשיבה ערעור על פסק-הדין החלקי, מבקשת המערערת לבסס עילות של מניעות, השתק ומעשה-בית-דין. טענה נוספת בפי המערערת נוגעת לחיובה בהוצאות משפט בערכאה הקודמת. דין הערעור להידחות. 4. ערעור זה עניינו מחלוקת בדבר החזקה במשרד, ואולם במוקד הערעור לא שאלה של מהות הזכויות במשרד, אלא, בעיקר, שאלה של סדרי-דין וכן מספר שאלות בעלות אופי עובדתי. באשר לסדרי-הדין, טוענת המערערת כי פסק-הדין נשוא הערעור עומד בסתירה להחלטה – שהיא לשיטתה בגדר פסק-דין חלקי – אשר ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי עצמו, ביום 14.6.2000 (להלן: ההחלטה). אכן, ביום 14.6.2000 ניתנה על-ידי בית המשפט קמא החלטה – בכותרת נכתב "החלטה" – ובה נאמר כי בין ראש המועצה המקומית לבין ראש המועצה הדתית דאז הוסכם שהמשיבה תפנה חדר או שניים מתוך החדרים שהוקצו לה בבניין מועצת הפועלים – זאת "לפי דרישה תוך זמן קצר". בית המשפט הוסיף וכתב כך: לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את העתירה בכל מה שנוגע לאותו החדר השלישי, אשר כיום יושב בו עובד רווחה... שכן, כמוסבר לעיל, המעבר של המועצה הדתית אל אותם החדרים נעשה על סמך הסכם מפורש, אם כי לא בכתב, שהחדרים יפונו עם דרישה. אני נעתר לבקשה באופן חלקי במובן זה שלא ייעשה שינוי בהחזקת המועצה הדתית ב- 2 החדרים הנוספים... עד לסיום הדיון בתובענה. טוענת המערערת, כאמור, כי פסק-דין חלקי לפנינו, וכי משכך, לא היה בית המשפט המחוזי רשאי ומוסמך ליתן החלטה נוספת באותו עניין ממש, לא כל שכן, החלטה סותרת. דא עקא, לא פסק-דין חלקי בפנינו, כי אם "החלטה אחרת". עוגן למסקנה זו מצוי בראש ובראשונה בהחלטת בית משפט זה, במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה על אותה החלטה מיום 14.6.2000 (רע"א 5068/00 המועצה הדתית בנימינה נ' המועצה המקומית בנימינה (לא פורסם); מפי השופטת ד' דורנר). בית המשפט העליון תיאר את מהלך העניינים, וממנו עולה, באופן ברור, כי החלטת בית המשפט קמא מיום 14.6.2000 באה בעקבות בקשת המשיבה ליתן צו-הצהרתי זמני, לפיו תחויב המערערת להעמיד לרשותה את החדרים, לרבות החדר שכבר פונה. בית המשפט העליון קבע כך: "לא מצאתי להתערב בהחלטות בית-המשפט המחוזי. צווים זמניים נועדו להקפיא מצב קיים, ולמנוע שינוי בלתי-הפיך בזכויות הצדדים, עד לסיום ברור הסכסוך ביניהם... בענייננו, החדר נשוא הבקשה הראשונה כבר פונה, ואף אוכלס על-ידי אחרים, ומכאן שלא ניתן עוד לשמר את המצב כפי שהיה בטרם החלו פעולות המשיבה...". ברור אפוא מהחלטת בית משפט זה, כי החלטת בית המשפט קמא היתה בגדר החלטת אחרת, שהכריעה אך ורק בעניין הסעד הזמני. ואין לכם גושפנקא טובה יותר למשמעות אותה החלטה קודמת של בית המשפט קמא, מאשר פסק-הדין נשוא הערעור שבפנינו, שבו אכן הכריע בית המשפט קמא (מפי אותו שופט) במחלוקת גופא, ולא ראה עצמו קשור באותה החלטה קודמת – זמנית. טענת המערערת, כי בית המשפט המחוזי שכח את החלטתו הקודמת, איננה מבוססת, והיא ניגפת אל מול ההסבר הפשוט והברור, כי אותה החלטה קודמת לא היתה אלא החלטת ביניים בעניין סעד זמני. 5. סיווג החלטתו של בית המשפט קמא מיום 14.6.2000 כ"החלטה אחרת" שעניינה סעדים זמניים משמיע לנו, בנסיבות המקרה, כי בית המשפט אמנם רשאי היה, במסגרת פסק-הדין המסיים את הדיון בתובענה, להגיע למסקנות עובדתיות ומשפטיות אחרות מאלה שהופיעו בהחלטתו הזמנית. ואכן כך היה. בית המשפט קבע בפסק-דינו כי השימוש של המשיבה בחדרים בבניין מועצת הפועלים לא היה מותנה בכך שהיא – המשיבה – תפנה לאלתר את החדרים בהישמע דרישה מפי המערערת. זוהי קביעה עובדתית של הערכאה המבררת, ולא מצאנו בסיס די להתערבותנו בה. בדומה, אין מקום להתערבותנו בהתרשמותו השלילית של בית המשפט קמא מהתנהלות המערערת – רשות ציבורית הכפופה לכללי המשפט המנהלי – בכל הנוגע לרקע העומד ביסוד הסכסוך, לשיקולים שהדריכו את המערערת ולהשתלטות "הבוטה", כלשונו, על החדר. כאמור, אין בפנינו תשתית לליבון מלא של סוגיית הזכויות בחדר שבמחלוקת, ההתחייבויות שניתנו – אם ניתנו – בעל-פה בנוגע לחדר ונפקותן של התחייבויות כאלה; הועלו טענות סותרות בעניינים אלה, והגרסאות העובדתיות שונות זו מזו. בית המשפט המחוזי לא נדרש לכל השאלות שעשויות להתעורר ביחסי הצדדים, וקבע את שקבע לצורך ההליך שהיה בפניו, ולצורך העילות המנהליות ששימשו יסוד להחלטתו; בית המשפט ראה לנכון להבהיר כי המשיבה עושה שימוש בחדרים על בסיס רשות, וכי רשות זו ניתנת עקרונית לביטול. אין אפוא בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי – ובוודאי גם לא בפסק-דיננו זה – כדי להקנות למשיבה זכויות יש מאין או כדי לקבע לעד מצב-דברים שבו המשיבה רשאית לעשות שימוש בשלושת החדרים בבניין מועצת הפועלים. מדברי הצדדים עולה שאכן מתקיים הליך משפטי נוסף בין הצדדים, שיסודו בתביעה שהגישה המערערת לפנות את המשיבה מן החדרים שבבניין מועצת הפועלים. באותו הליך אחר זכתה המערערת בערכאה הראשונה, והעניין הובא בפני ערכאת ערעור. כך שם – וההליכים יתנהלו כסדרם – אולם הטענות שהביאה המערערת בפנינו לא שכנעונו כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בהליך הנוכחי. אשר-על-כן, הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר-טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ריבלין ולהנמקותיו. אבקש להוסיף את אלה: רק תסכול וחרון יכולה לעורר העובדה הבלתי הגיונית והבלתי נתפסת, הטבולה בבזבוז משווע של כספי ציבור, ששתי רשויות ציבוריות על פי דין בעיירה בנימינה, המועצה המקומית והמועצה הדתית, מנהלות ביניהן קרבות משפטיים סדרתיים לאורך שנים בבתי משפט בכל המידרג, לרבות מספר פעמים בבית משפט זה; זאת - בעניין שחשיבותו האמיתית מועטה ביותר, ושגופים הגונים והגיוניים היו צריכים להגיע בו לפשרה בלא שיהוי, או שזו תיכפה עליהם על-ידי הממשל המרכזי. כדי שלא להטריח על הבריות לא אמנה כרוכל את כל ההליכים. הקורא אינו מאמין למראה עיניו, אך בשיטתנו המשפטית אין כנראה גם מנוס מכך שהערכאה העליונה במערכת השיפוט תידרש לכך, על כרחה, פעם בבג"צ, פעם בערעור אזרחי, ודומה שאין הסוף נראה באופק. את מחיר הבזבוז הזה משלמים לא הפרנסים המקומיים, המתניעים את מרכבת ההליכים, מכיסם שלהם, והרי עורכי הדין משני הצדדים מקבלים מטבע הדברים את שכרם - אלא בני הציבור כולו המממן כל זאת. ועדיין לא אמרנו דבר על הזמן השיפוטי העצום המופנה לפרשה זו, על מה ולמה. הליכים כאלה מתנהלים החל משנת 2000 ואין פוצה פה ומצפצף. לאמיתו היה מקום כי שכר הטרחה שנפסק יוטל בחלקו על ראשי הגופים אישית, לפי תוצאות התיקים. אך לא ארחיק לכת הפעם, ואציע רק כי פסק דין זה יועבר לידיעת ראש הממשלה (כממונה על שירותי הדת), שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה, ואולי ימצאו משרדיהם דרך לפטור את בתי המשפט מעולה ומהוצאותיה הנמשכות של מחלוקת "קולוסלית" זו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינם של השופטים א' ריבלין וא' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ז באלול התשס"ו (20.9.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03108610_P11.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il