שירה חובב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10860/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10860/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערת: שירה חובב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט התעבורה מבית משפט השלום בירושלים מיום 26.12.2006, בתיק תד 2971/06 שניתן על ידי כבוד השופט א' טננבוים תאריך הישיבה: ז' באדר התשס"ז (25.2.2007) בשם המערערת: עו"ד חיים כהן בשם המשיבה: עו"ד אביה גליקסברג פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בירושלים (השופט ש' טננבאום) מיום 26.12.2006 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק תד 2971/06. 1. עניינו של ההליך המתנהל נגד המערערת בבית המשפט לתעבורה בשאלת אחריות המערערת לתאונת דרכים שארעה ביום 2.7.2004 במסגרתה נהרגה בתה בת ה-4. מהעובדות המתוארות בערעור עולה כי לאחר חקירת נסיבות התאונה הוחלט לשלול מבעלה של המערערת את רישיון הנהיגה, וביום 31.12.2007 אף הוגש נגדו כתב אישום בגין התאונה בעבירה של גרם מוות ברשלנות. בקשת הבעל לביטול הפסילה המינהלית של רישיון הנהיגה, אשר נתמכה בחוות דעת בוחן רכב מטעמו, נדונה לפני השופט טננבאום, שהחליט, לאחר דיון מעמיק בבקשה, להותיר את הפסילה על כנה. משנקבע ההליך העיקרי בעניינו של הבעל לדיון בפני השופט טננבאום הוגשה מטעמו בקשה לבית המשפט כי יפסול עצמו מלישב בדין, נוכח היכרותו הקודמת עם התיק במסגרת הליך מקדמי. בבקשה נטען כי החלטת בית המשפט בבקשה לביטול הפסילה המינהלית מעידה כי גיבש דעה מוגמרת שאינה ניתנת עוד לשינוי. ביום 27.1.2005 החליט השופט טננבאום, מבלי לנמק החלטתו, לקבל את בקשת הבעל ולפסול עצמו מלדון בתיק והתיק נקבע להקראה בפני שופט אחר. לאחר שהחל העניין להתנהל בפני שופט אחר, החליטה המשיבה לחזור בה מכתב האישום שהוגש נגד הבעל ולהגיש נגד המערערת כתב אישום זהה כמעט לחלוטין לכתב האישום שהוגש נגד הבעל. עניינה של המערערת נקבע לדיון בפני השופט טננבאום ליום 22.11.2006. משהודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם בוחנים את המשך דרכו של התיק החליט בית המשפט לדחותו להקראה ליום 26.12.2006. רק במועד זה, הגיש בא-כוח המערערת בקשה לפסול את השופט טננבאום מלדון בעניינה של המערערת. לטענת בא-כוח המערערת, במסגרת הדיון שהתנהל בבקשה לביטול הפסילה המינהלית, נחשף השופט טננבאום לכל חומר הראיות בתיק, למעט ראיות הנוגעות לזהות הנוהג ברכב, ולכן גם אם השופט טוען כיום כי אינו זוכר את פרטי התיק, יש בחשיפתו לחומר האמור להצדיק פסילתו. עוד טען בא-כוח המערערת כי מרשתו אינה מאמינה ביכולתו של בית המשפט ליתן החלטה אובייקטיבית מאחר ובעבר כבר החליט בשאלת האשם בתאונה עצמה במסגרת הדיון בבקשה לביטול הפסילה המינהלית שהוטלה על בעלה. לטענתו, מתעורר חשש כי בית המשפט יטה לקבל החלטה מסוימת רק על מנת להצדיק את קביעתו המקדמית לפיה רכב המערערת הוא האשם בגרימת התאונה. ביום 26.12.2006, דחה בית המשפט את בקשת הפסילה ועל החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. 2. אין חולק כי ההליך המתנהל בעניינה של המערערת בפני בית מהמשפט לתעבורה הינו הליך טעון ומורכב מבחינה רגשית. מבינה אני כי המערערת נמצאת במצב נפשי קשה ביותר. הגשת כתב אישום וניהול משפט נגד אחד ההורים בגין גרם מוות ברשלנות, כאשר נטען שילדם קיפח חייו עקב רשלנות ההורה, צריכה להיעשות ברגישות רבה. עם זאת, אין בין הרגישות המתחייבת לבין עילת פסילה זיקה ממשית. לאחר שעיינתי בערעור ושמעתי את טענות בא-כוח המערערת, לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה קמה עילת פסלות. ראשית, בית משפט זה שב וקבע כי היכרות קודמת של שופט עקב דיונים מוקדמים במעצר או בפסילת רשיון נהיגה אינה מהווה עילה אוטומטית לפסילתו מלישב בדין. הכלל הוא לכן כי יש לבחון אם בנסיבות העניין מתעורר חשש ממשי כי דעתו של בית המשפט ננעלה וכי הוא אינו פתוח עוד לשכנוע (ראו: ע"פ 9238/03 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 669/03 עמיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 270-265). בנסיבות העניין מקובלים עלי הדברים שאמר השופט טננבאום במסגרת החלטתו בבקשת הפסלות: "היות והחומר שעוסק בו בית משפט זה דומה מאוד מתיק לתיק, הרי מטבע הדברים קשה מאוד לזכור מי הגיש איזו בקשה. גם עכשיו אינני זוכר דבר מהחלטתי עם [כך במקור-ד.ב.] כי חזקה על הצדדים הטוענים שהחלטתי בתיק שאכן החלטתי בו." ודוק, החלטת בית משפט קמא בבקשה לביטול הפסילה המינהלית שהוטלה על הבעל ניתנה ביום 17.4.2004, התיק הובא שוב בפני השופט טננבאום ביום 27.1.2005, עת החליט השופט לפסול עצמו, ללא סיבה נראית לעין. רק ביום 22.11.2006, כמעט שנתיים לאחר מכן, הובא התיק שוב לדיון בפני השופט טננבאום. הנה כי כן, מדובר בתקופה ארוכה מאוד ויש בה לחזק את הדברים שנאמרו בהחלטת בית משפט קמא בהחלטתו בבקשת הפסילה, ולהוביל למסקנה כי בנסיבות המקרה אין מתעורר חשש ממשי למשוא פנים. שנית, מבחן החשש הממשי למשוא פנים, שנקבע בפסיקה לבחינת קיומה של עילת פסלות הינו מבחן אובייקטיבי ואינו מבוסס על רגשותיו של בעל דין (ראו ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673; ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לפיכך, לא ניתן לפסול שופט רק עקב תחושה סובייקטיבית של בעל דין לפיה דעתו של השופט ננעלה ויש לשופט משוא פנים כלפיו. בשולי הדברים אעיר כי טענת בא-כוח המערערת באשר לאפשרות שבית המשפט יטה להחליט באופן מסוים רק על מנת להצדיק את קביעתו המקדמית, נטולת בסיס. בתי המשפט מרבים ליתן סעדים זמניים ולקבל החלטות מקדמיות ועל פי שיקוליהם המקצועיים הם נוהגים להחליט בהליך העיקרי לגופו ללא קשר עם קביעה מוקדמת המבוססת על ראיות לכאורה. נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. ניתן היום, י' באדר התשס"ז (28.2.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06108600_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il