תיים נ' האזרחי באיו"ש ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1086-07-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין העותר: בשאר תיים נגד המשיבים: 1. ראש המנהל האזרחי באיו"ש 2. המנהל האזרחי לאיוש 3. המפקד הצבאי ביו"ש עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד מוסטפא בושנאק בשם המשיבים: עו"ד יונתן ברמן פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו עתירה בגדרה התבקשנו להורות למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתם לממש צו הריסה ביחס למבנה שבבעלות העותר. עוד התבקשנו להורות למשיבים לנמק מדוע לא יכבדו את התחייבותם במסגרת בג"ץ 2624/11 שלא לממש את הצו להריסת המבנה האמור, למעט לצרכי לחימה. העותר הוא הבעלים של מבנה בכפר חג'ה, נפת טול כרם, שם הוא מתגורר עם בני משפחתו (להלן: המבנה). ביום 20.1.2025 נמסרה לעותר הודעה על מתן זכות להגשת השגה לצו הריסה, ובה צוין כי ביום 1.9.2005 נמסר לו צו סופי להרוס את המבנה האמור ולהחזיר את המצב לקדמותו, וכי ניתנת לו הזדמנות נוספת להשיג – תוך שלושה ימים – ככל שיש באמתחתו טענה בדבר שינוי נסיבות ממועד הוצאת הצו. העותר טוען כי ביום 21.1.2025 פנה למשיבה 2 (להלן: ועדת המשנה) בבקשה לקבל את מלוא המסמכים כדי להגיש השגה, אך בקשתו לא זכתה למענה. העותר מוסיף וטוען כי הגיש בקשה להיתר בניה, אולם ביום 11.6.2025 השיבה לו הרכזת של ועדת המשנה כי בקשתו להיתר, "אשר הוגשה זמן רב לאחר חלוף התקופה הקבועה בצו ההריסה, ולאחר שבקשה קודמת להיתר בניה נדונה לגופה ונדחתה", לא תעכב את הליכי האכיפה. לטענת העותר, מאחר שעסקינן במבנה שנבנה זה מכבר, הרי שבמצב החוקי הקיים, אין בידו כל אפשרות לקבל היתר בניה כדין. נטען כי על פי חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני), הוא החוק הרלבנטי לענייננו, היתר בניה יינתן אך ורק בהתאם לתכניות התכנון המתאריות והמפורטות או לתכנית החלוקה באזור. העותר טוען כי לא הוכנו תכניות אשר עונות לצרכי האוכלוסייה הפלסטינית באזור ושמכוחן ניתן להוציא היתרי בניה; זאת, להבדיל מהמצב בתחומי המדינה וההתנחלויות הישראליות הנמצאות באזור. נטען כי המדינה פעלה נמרצות כדי לאפשר בניה נרחבת לצרכים ציבוריים ועירוניים בתחומי היישובים הישראליים שהוקמו בשטחי איו"ש, אך היא נמנעת מזה עשרות שנים מקידום תכניות שיאפשרו בניה למגורים ולצרכים ציבוריים עבור התושבים הפלסטינים המתגוררים בשטח C. לפיכך, העותר טוען כי בקשות להיתרי בניה באזורים הללו נידונות לכישלון ידוע מראש. עוד טוען העותר כי המשיבים הצהירו מספר פעמים בפני בית משפט זה על כוונתם לקדם הסדרה תכנונית באמצעות הכנת תכניות מתאר, תוך שיתוף האוכלוסייה הפלסטינית ושמיעת צרכיה, ואף התחייבו במספר הזדמנויות שלא לאכוף צווי הריסה שהוצאו נגד מבני מגורים של התושבים עד שיימצא עבורם פתרון תכנוני. אלא שלטענתו, חרף ההצהרות הללו, המשיבים אינם שוקדים על הכנת תכניות מתאר והם עסוקים בהוצאת צווי הריסה חוזרים ונשנים מבלי להציע כל חלופת מגורים או פתרון תכנוני. על כן, לשיטת העותר, אין למשיבים סמכות להוציא צו הריסה נגד מבנה שנבנה זה מכבר, והחלטתם פוגעת קשות בזכות למדור, בזכות לקניין ובזכות לשוויון. העותר טוען, בנוסף, כי בהחלטתם להוציא את צו ההריסה לפועל המשיבים מפרים התחייבות שנתנו במסגרת עתירה קודמת שהגיש נגד צו ההריסה בבג"ץ 2624/11 תיים נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבנייה ביו"ש (להלן: ההליך הקודם). בתגובתם המקדמית מציינים המשיבים כי במסגרת ההליך הקודם, ביום 14.8.11 הם הסכימו לכך שיינתן צו ביניים לפיו המבנה לא ייהרס, אלא אם הדבר יתחייב עקב צרכי לחימה דחופים ומטעמי ביטחון מובהקים. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה על-ידי בית משפט זה ביום 16.8.2011, בה נקבע כי צו הביניים יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת. בהמשך לכך, ביום 20.2.2012, הוגשה בקשה מוסכמת על-ידי הצדדים למחיקת העתירה, במסגרתה נכתב, בין היתר, כי "בשלב זה אין כוונה לממש את צו ההריסה מושא העתירה. כך, נמסר, כי אם תתגבש כוונה לממש את צו ההריסה בעתיד, תינתן לעותר התראה מוקדמת בכתב של 30 יום [...]". על יסוד הסכמה זו ניתן ביום 5.3.2012 פסק דין, בגדרו נמחקה העתירה מושא ההליך הקודם. לפיכך, המשיבים מבהירים כי בניגוד לטענות העותר, לא ניתנה במסגרת ההליך הקודם כל התחייבות מטעמם שלא לנקוט הליכי אכיפה כלפי המבנה בעתיד, אלא שאין בכוונתם לבצע את צו ההריסה באותו שלב בלבד, ואף צוין מפורשות כי לעותר תינתן התראה ככל שיוחלט לממש את הצו. המשיבים טוענים כי דין העתירה סילוק על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בהתאם לסעיף 5א ולפרט 2 לתוספת הרביעית לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק), בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מוסמך לדון בעתירות על החלטות לפי חוק התכנון הירדני, ובכללן החלטות לפי סעיף 38 לחוק האמור – שעניינו מתן צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה – וכן החלטות העוסקות בבקשות למתן היתרי בניה. המשיבים מוסיפים כי אין בהגשת בקשה להיתר בניה על-ידי העותר, זמן רב לאחר חלוף תקופת ההתראה שניתנה לו, כדי להצדיק עיכוב הליכי האכיפה ביחס למבנה. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים על נספחיהן, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. הלכה היא עמנו כי כאשר ערכאה שיפוטית אחרת מוסמכת לדון בטענותיו של העותר וליתן לו את הסעד המבוקש על ידו, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא יידרש לעתירה (ראו, מני רבים: בג"ץ 5705/17 ליגאי נ' שר הפנים, פסקה 11 (19.7.2017)). סעיף 5א(א)(1) לחוק מעגן את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לדון בעתירות "נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הרביעית, הפועלים ביהודה והשומרון [...] בעניין המנוי בתוספת הרביעית [...]", כאשר פרט 2 לתוספת הרביעית מונה החלטות של רשות לפי חוק התכנון הירדני. לפיכך, טענותיו של העותר נגד החלטת המשיבים בכל הנוגע למימוש צו ההריסה מושא העתירה דנן מקומן להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, ולא בבית משפט זה. על מנת שיהיה סיפק בידו של העותר להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובצדה בקשה למתן סעד זמני, חזקה על המשיבים כי יימנעו מנקיטת צעדי אכיפה ביחס למבנה, בכפוף לצרכי לחימה דחופים ולשיקולי ביטחון מובהקים; זאת – למשך 30 ימים מהיום או עד למתן החלטה אחרת. העתירה נדחית אפוא בזאת. בנסיבות עניין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"ה (16 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט