זיאד אבו סוכון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 10857/08 בבית המשפט העליון רע"פ 10857/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: זיאד אבו סוכון נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. סופי ויטלם 3. דוד חביבה 4. שרון אטנר 5. ניסן אליהו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, מיום 17.11.08, בעק"פ 1465-03-08, שניתן על ידי כבוד ס. הנשיא השופטים: א' טל, ז' כספי, והשופט א' סטולר תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשס"ט (24.06.09) בשם המבקש: עו"ד לנדשטיין אברהם; עו"ד ליאור חיימוביץ בשם המשיבים: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המבקש, בעליו של מזנון בעיר רמלה, הגיש קובלנה נגד ארבעה מעובדי העירייה – הם משיבים 2-5, בה ייחס להם עבירות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. בקובלנה הועלו שלל טענות לגבי אופן התנהלותם של הארבעה בכל הנוגע לעסקו של המבקש, התנהלות שהייתה כרוכה – על-פי הנטען – בהתעמרות, הטרדה, זיוף מסמכים, ניסיון לזרוע אימה ועוד האשמות כאלו ואחרות. בית-משפט השלום בראשון לציון ביטל את הקובלנה, בנימוק שהמבקש הגישה מבלי שהקדים וקיבל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. נקבע, כי אישור כזה נדרש מכוח הוראתו של סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, שזו לשונו: קובלנות על עובדי המדינה לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. הגם שדחייה זו באה ללא דיון בטענות גופן, התרשם בית-המשפט כי "לא מדובר בהגשת קובלנה תמימה של מי שחש שרשויות המדינה מתעמרות בו אלא במי שמצא לו אג'נדה להתעמר ברשויות המדינה" (עמ' 3 להחלטת בית-משפט השלום). לפיכך, חייב בית-המשפט את המבקש לשלם לאוצר המדינה סכום של 10,000 ש"ח. ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, ובמרכזו טענות כנגד החיוב שנפסק, נדחה. אמנם, בית-המשפט סבר כי הסמכות להטלת אותו חיוב מצויה בסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ולא בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי, כפי שציין בית-משפט השלום, אולם בסופו של יום נקבע כי היה מקום לחייב את המבקש בתשלום הוצאות, נוכח התנהגותו בבית-המשפט והתעלמותו מהוראת סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי. לאחר חישוב שערך, העמיד בית-משפט קמא את סכום ההוצאות על 9,147 ש"ח. 2. מכאן הבקשה הנוכחית, ובמרכזה טענות שונות לעניין ההוצאות שנפסקו למבקש. ואם בחרתי שלא להעמיק בהן חקר, יהיה זה אך משום שבמהלך הדיון שנערך בפנינו ביום ב' בתמוז התשס"ט (24.6.09), עוררנו בפני הצדדים שאלה בנוגע לתחולתו של סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי גם על עובד של רשות מקומית. המעיין באותה הוראה ימצא, כי מוטיב מרכזי בה הוא התיבה 'עובד המדינה', שעה שעובדי הרשויות המקומיות – וכאלה הם משיבים 2-5 – אינם עונים על הגדרה זו. מאחר וסוגיה זו לא עלתה לדיון בפני הערכאות קמא, אפשרנו לצדדים להשלים את טיעוניהם בכתב, וכך נעשה. 3. המבקש סבור כי הוראת סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי חלה אך ורק על עובדי המדינה, כהגדרתם בחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959. לפי גישה זו, האמור בסעיף 69 אינו חל על עובדי עירייה, ומשכך אין צורך באישורו של היועץ המשפטי לממשלה בעת הגשתה של קובלנה נגדם. עוד סבור המבקש, כי פרשנות זו ראויה לא רק נוכח לשונו המפורשת של הסעיף, אלא גם מן הבחינה המהותית, שכן, הרחבת תחולתו עשויה לפגוע במאבק בשחיתות הציבורית, על-ידי מניעתו של הציבור מליטול בכך חלק. עוד נטען, כי גם אם היה מקום לבטל את הקובלנה, בטרם נעשה כן היה על בית-המשפט להזהיר את המבקש ואף להפסיק את הדיון בקובלנה – על-פי הסמכות שבסעיף 73 לחוק סדר הדין הפלילי – מאחר והמבקש לא היה מיוצג בפני ערכאות קמא ולא היה מודע לדרישות הדין. 4. מנגד, סבורה המשיבה כי עובדי הרשויות המקומיות חוסים תחת צילו של סעיף 69, על אף שאין הם עובדי המדינה. את מסקנתה זו סומכת המשיבה על האמור בסעיף 342 לפקודת העיריות, הקובע כך: דין עובדי העיריה כדין עובדי המדינה לענינים מסויימים הוראות סעיף 18 לפקודת שיפוט בתי משפט השלום, 1947, יחולו על פקידי עיריה ועובדיה כאילו הם עובדי המדינה. אמנם, פקודת בתי משפט השלום – וסעיף 18 שבה – בוטלו ואין נוהגים עוד לפיהם, אולם, להשקפת המשיבה יש לראות את סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי כמחליפו של סעיף 18, כך שמעמדם של עובדי עירייה זהה לזה של עובדי מדינה בכל הנוגע להגשת קובלנה. דיון 5. נוכח צביונה של הסוגיה המתעוררת בעניינו של המבקש, ניתנת בזאת רשות ערעור, ונדון בבקשה כבערעור גופו. במצב הדברים הרגיל, המדינה היא שמנהלת את התביעה במשפט הפלילי (סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי). "עיקרון זה נובע מההשקפה, כי העבירה הפלילית היא פגיעה בציבור, בחברה כולה, ולכן עניינה של החברה הוא שהעבריין יבוא על עונשו" (בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו(4) 136, 141 (1992) (להלן: "שוברט"). "הענישה הפלילית אינה פרי רצונו ופועלו של הפרט – הנפגע, אלא היא פעולתה של המדינה בתור שכזאת" (ר"ע 40/86 שנער נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 237, 238 (1986); רע"פ 252/04 שדות נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נח(5) 871, 874 (2004)). האפשרות שניתנה לפרט להניע את גלגלי ההליך הפלילי באמצעות הגשתה של קובלנה פרטית – אפשרות המעוגנת בסעיפים 73-68 לחוק סדר הדין הפלילי – היא אפוא חריג לעקרון כללי זה. 6. היכולת להגיש קובלנה מעניק בידי הפרט אפשרות לעמוד על זכויותיו ולהביא לאכיפת החוק, בכל אותם מקרים שבהם התביעה הכללית נמנעת, מטעמים שונים, מהעמדתם של מבצעי העבירות לדין. דבר זה מבטא הכרה באינטרס האישי של נפגע העבירה בהעמדתו של העבריין לדין, וגם הכרה באינטרס ציבורי רחב יותר, להביא למיצוי הדין בחלק מהמקרים שבהם אין רשויות התביעה עושות כן, על-ידי שיתופו של הציבור במלאכה זו. משכך, יש הרואים בקובלנה ערובה חשובה לחירות ואכיפת החוק (פרשת שוברט, בעמ' 143; בג"צ 110/50 אדלר נ' המפכ"ל, פ"ד ה 145, 148 (1951); רות גביזון שיקול דעת מנהלי באכיפת החוק 500 (1991)). אולם, לצד יתרונות אלה של מוסד הקובלנה, כרוכים בו גם קשיים לא מבוטלים, שעל חלקם עמד בית-משפט זה בעבר: "הקובלנה הפרטית [מכבידה] עם הנאשם. היא מוגשת מבלי שהקובל חייב להגיש תחילה תלונה בגינה ומבלי שחייבת היא לעבור תחילה חקירה משטרתית מסודרת ובדיקת מצב הראיות בידי התביעה. לא חלה על הקובל החובה שבסעיף 74 לחוק [סדר הדין הפלילי] להעמיד לעיון הנאשם את כל חומר החקירה שבידיו ... קיים חשש לקובלנה חסרת יסוד מספיק בעובדות. קיים חשש שהקובל מונע מרגשי נקם או מעוניין להציק לנאשם או להטרידו. יש בקובלנות גם בזבוז זמן יקר של בית המשפט, בייחוד באותם מקרים שהקובל אינו מיוצג על-ידי עורך-דין ואינו יודע איך לנהל את הדיון" (פרשת שוברט, בעמ' 146; וראו גם ה' בן עתו "הקובלנה הפרטית" הפרקליט כה 521 (1969)). 7. נקודת האיזון שמצא המחוקק לכל אלה – מעלותיה של הקובלנה מחד והקשיים שהיא מעוררת מאידך – נמצאה בהגבלתה למקרים הקבועים בחוק. אכן, "המחוקק בחר לאמץ את הקובלנה הפרטית, בגבולותיה. הוא עשה זאת בצורה מבוקרת, תוך הצבת בלמים ואיזונים (checks & balances). הוא הגביל את הזכות לקובלנה הפרטית רק למקרים המוגדרים. באלה נתן ערובה לפרט כנגד אי-הפעלת הסמכות של התביעה הכללית" (פרשת שוברט, בעמ' 146). כך למשל, האפשרות להגשתה של קובלנה הוגבלה לרשימת עבירות ספציפיות המנויות בחוק, ועיון בהן מלמד כי המדובר בעבירות שאינן מן החמורות שבספר החוקים (ע"פ 2124/92 רון נ' כור, פ"ד מז(5) 289, 296 (1993)). מגבלה נוספת על ניהול הקובלנה, הקבועה בסעיף 73 לחוק סדר הדין הפלילי, עוסקת במקרים בהם מתרשם בית-המשפט כי הקובל אינו מסוגל לנהל בכוחות עצמו את הקובלנה, שאז ניתן לחייבו לעשות כן באמצעות עורך-דין, ולהפסיק את הדיון בקובלנה עד שיעשה כן. בנוסף, נקבע כי העתק מכל קובלנה יש להעביר לעיונו של פרקליט המחוז, לו ניתנה הסמכות להמיר את הקובלנה בכתב-אישום, ובדרך זו למנוע מהקובל לנהל את התביעה בעצמו (סעיף 71 לחוק). בכך יש כדי לאפשר פיקוח – ולו חלקי – של רשויות התביעה על הקובלנות המוגשות. מגבלה נוספת על ניהול הקובלנה, והיא הרלוונטית לענייננו, קבועה בסעיף 69 לחוק, ומדברת בצורך באישורו של היועץ המשפטי לממשלה לשם הגשתה של קובלנה נגד עובד המדינה. תכליתה של אותה דרישה לאפשר לעובד המדינה למלא תפקידו באופן יעיל, ללא חשש שמא השימוש בסמכויות שנמסרו בידיו יוביל לפתיחתם של הליכי סרק נגדו. מכאן האינטרס של המדינה להגן על עובדיה, הפועלים בשם הציבור כולו. החשש, ציין השופט בכור באחת הפרשות, הוא מפני "מקרים בהם אזרח שפעל נגד החוק ופגע באינטרס הציבורי שהעובד ממונה על שמירתו, מעוניין להקשות ככל האפשר על העובד לגלות את האמת ולהוציא לאור את זכויות הציבור; ועלולים להיות מקרים בהם האזרח הזה ישתמש באמצעים הכספיים העוברים לרשותו כדי להציק לעובד ולסבכו בהליכים משפטיים שיעלו לעובד בהון רב, גם אם יזכה בהליך בסופו של דבר" (בג"צ 864/78 מזרחי נ' ראש עיריית ראשון לציון, פ"ד לג(2) 828, 831 (1979); וראו גם בג"צ 1011/89 אור-נר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(1) 236, 242 (1990); רע"פ 11011/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 769, 773 2004)). "ההגיון הוא שעובדי מדינה, העשויים להסתכסך עם אנשים בשל כך שהם פועלים בשם המדינה, זכאים להגנה מיוחדת מפני הטרדה ורדיפה, וכי הגנה כזו מתחייבת גם מן האינטרס הציבורי שבתקינות פעולתן של רשויות המדינה: מי שפועל תחת 'חרב מתהפכת' של תביעות פליליות פוטנציאליות, או של תביעה פלילית ממשית, אינו יכול למלא את תפקידו כעובד מדינה" (גביזון בספרה הנ"ל, בעמ' 514). 8. המשיבה מבקשת להרחיב את תחולתו של סעיף 69 גם לגבי עובדי עירייה, הגם שאין הם עובדי המדינה. המשיבה מסתמכת על סעיף 342 לפקודת העיריות, שאת האמור בו אביא כאן פעם נוספת: דין עובדי העיריה כדין עובדי המדינה לענינים מסויימים הוראות סעיף 18 לפקודת שיפוט בתי משפט השלום, 1947, יחולו על פקידי עיריה ועובדיה כאילו הם עובדי המדינה. אלא שכאמור, פקודת שיפוט בתי משפט השלום המנדטורית בוטלה עוד בשנת 1965. סעיף 18 של אותה פקודה קבע כך: משא ומתן על פקידים מקום שהוגשה האשמה על פקיד-ממשלה בגין פעל כל-שהוא, המתייחס אל תפקידיו, יעביר שופט השלום – שאליו הוגשה קובלנה, לפני שינקוט במשא-ובמתן משפטי כל-שהוא בזיקה אל-כך, פרט להוצאת פקודת-מאסר או פקודת-חיפוש במקרים דחופים – את התלונה אל היועץ המשפטי, ולא יגש להמשיך בעניין אלא לפי הוראותיו. העולה מכך הוא, שגם במצב המשפטי ששרר בתקופה שקדמה לחוק סדר הדין הפלילי, פתיחתם של הליכים פליליים נגד פקידי ממשלה הייתה טעונה את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. אלא שעל-פי ההסדר שבפקודה, נדרש אישור כזה בכל הליך פלילי, ולא רק בכאלה שנפתחים על דרך של קובלנה פרטית. בנוסף, על-פי הפקודה הוטל על בית-המשפט הנטל לוודא כי ניתן אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, בעוד שעל-פי ההסדר הנוכחי, בסעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי, מוטל נטל זה על הקובל ולא על בית-המשפט. כך או אחרת, על-אף העובדה כי בין שני ההסדרים קיים דמיון – הדרישה לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה לשם ניהול ההליך – לא ניתן להתעלם מן ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. חרף אותם הבדלים מבקשת המשיבה לראות את סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי כבא בנעליו של סעיף 18 לפקודת שיפוט בתי משפט השלום, וזאת, להשקפתי לא ניתן לעשות. 9. סעיף 226(4) לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, ביטל בשעתו את פקודת בתי משפט השלום. בסעיף 63 לאותו חוק נקבע, לראשונה, ההסדר הנוהג היום בסעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי הנוכחי. וכי מה היה פשוט יותר מלקבוע במפורש, בסעיף 342 לפקודת העיריות, כי תחת סעיף 18 לפקודת בתי משפט השלום יבוא סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי? ועובדה היא כי דבר זה לא נעשה. אינני מוכן לאמץ בדרך של חקיקה שיפוטית פרשנות זו המוצעת על-ידי המשיבה, שכן בהרחבתו של סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי, והחלתו גם על עובדי עירייה, כרוכה פגיעה בזכות הגישה לערכאות, על-ידי הגבלת האפשרות להגיש קובלנה פרטית מעבר למגבלות הקבועות בחוק. אכן, יש טעם רב בדברי המשיבה כי התכלית הניצבת בבסיסו של סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי תקפה גם בכל הנוגע לעובדי עירייה. גם עובדים אלה, הפועלים בשם הציבור, ראויים הם שיהיו מוגנים מפני הטרדה בידי מי שמבקש להלך עליהם אימים פן יפעילו נגדו את סמכויותיהם. מנגד, החלתו של סעיף 69 על עובדי עירייה – ולא על עובדי ציבור אחרים – עלולה לעורר גם קושי. ביטוי לכך ניתן למצוא בדברי ההסתייגות שהשמיע חבר הכנסת אליהו מרידור כבר במהלך חקיקתו של סעיף 69: "בחוק זה מדובר על עובדי מדינה ולא על עובדי ציבור. אבל עובדי העיריות, עובדי המוסד לביטוח לאומי שאינם עובדי מדינה מבחינה משפטית טהורה – אם כי תנאי עבודתם הם כשל עובדי מדינה – יגידו: מדוע יחול הסעיף רק על עובדי המדינה ולא עלינו? מדוע לא יחול הסעיף על עובדי מועצות מקומיות, עובדי רשות הנמלים וכל מיני קורפורציות אחרות? לדעתי, דבר זה אינו מוצדק" (ד"כ 43, 2321 (התשכ"ה)). 10. תהא תשובתו של המחוקק לסוגיה זו אשר תהא, במצב המשפטי הנוכחי לא ניתן להשקפתי להחיל את האמור בסעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי גם על עובדי עירייה, ומכאן מסקנתי, כי הגשתה של הקובלנה על-ידי המבקש לא היתה טעונה את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, ולפיכך לא היה מקום לבטלה מטעם זה. אציע אפוא כי התיק יוחזר לבית-משפט השלום, לדיון בקובלנה לגופה. אך ברור הוא כי נוכח מסקנה זו מתבטל החיוב בהוצאות שהושתו על המבקש. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה לחוות דעתו של חברי השופט א' א' לוי. 2. סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 אינו חל, כלשונו, על עובד עיריה. הסעיף אוסר על הגשת קובלנה נגד עובד מדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו שלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. אין חולק על כך שעובד עיריה אינו "עובד מדינה". 3. בתשובה לשאלתנו בעת הדיון, הבהירה באת כוח המדינה בכתובים מדוע, לטענתה, נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה גם להגשת קובלנה נגד עובדי העיריה. וזה הילוכה של הטענה: סעיף 342 לפקודת העיריות, שכותרתו היא "דין עובדי העיריה כדין עובדי המדינה לעניינים מסוימים" קובע: דין עובדי העיריה כדין עובדי המדינה לעניינים מסוימים 342. הוראות סעיף 18 לפקודת שיפוט בתי משפט השלום 1947 יחולו על פקידי עיריה ועובדיה כאילו הם עובדי המדינה. פקודת שיפוט בתי משפט השלום 1947 בוטלה בחוק סדר הדין הפלילי תשכ"ה-1965, שמחליפו הוא חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. סעיף 18 קבע בזמנו: משא-ומתן משפטי על פקידים 18. מקום שהוגשה האשמה על פקיד ממשלה בגין פעל כל-שהוא, המתייחס אל תפקידיו, יעביר שופט השלום – שאליו הוגשה קובלנה, לפני שינקוט במשא-ובמתן משפטי כל-שהוא בזיקה אל-כך, פרט להוצאת פקודת-מאסר או פקודת-חיפוש במקרים דחופים – את התלונה אל היועץ המשפטי, ולא יגש להמשיך בעניין אלא לפי הוראותיו. מקום שהואשם כן כל אדם כזה באינסטאנציה ראשונה בפני בית-משפט מחוזי בעבירה, העשוייה להיות נשפטת באותו בית-משפט בשפיטה תכופה, לא יגש אותו בית משפט לדון בהאשמה בלי תעודת אישור מאת היועץ המשפטי, האומרת כי זהו משפט הנאות להיות נדון. סעיף 19 לפקודה הנזכרת הוסיף וקבע: קובלנות של בני-אדם פרטיים 19. למרות כל דבר, הכלול בסעיף 58 של החוק העותמאני בדבר שופטי שלום או בקביעה אחרת כל שהיא שבחוק האמור, רשאית המשטרה לסרב – בכל מקרה שבו נחה דעתה כי לא יהיה בדבר משום שירות לטובת הציבור אם תוגש תביעה משפטית בדבר הקובלנה – מלהגיש תביעה משפטית, אולם הקובל רשאי – לאחר סירוב כזה – להביא את הקובלנה בפני שופט שלום, ולאחר מכן תחולנה קביעותיה של הפקודה הזאת על הדיון ועל ההכרעה בקובלנה. 4. המדינה טוענת כי אף שסעיף 18 בוטל עם השנים, הרי סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 הוא במידה רבה גלגולו דהיום של סעיף 18, ומכאן שלעניין קובלנה המוגשת נגד עובד עיריה יש לראותו כעובד מדינה, ונדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה, כאמור בסעיף 69. 5. המדינה מפנה גם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין קובלנות פרטיות לגבי עובדי המדינה, הנחיה 4.3021, בה נאמר: "סעיף 342 לפקודת העיריות מחיל את הוראת סעיף 69 לחסד"פ על 'פקידי עיריה ועובדיה' (ליתר דיוק, הסעיף המוחל הוא סעיף 18 לפקודת בתי משפט השלום 1947, שסעיף 69 לחסד"פ הוא במידה רבה, גלגולו דהיום). ראש העיריה, סגניו ויתר נבחרי הציבור בעיריה אינם בגדר 'פקידי העיריה ועובדיה' בסעיף 342 האמור. ניתן ללמוד על ההבחנה בין נבחרי הציבור בעיריה לבין עובדי העיריה גם מסעיף 341 לפקודת העיריות, המבחין ביניהם (אך מחיל עליהם אותו דין). נבחרי הציבור ברשויות המקומיות הם אכן, עובדי הציבור' לפי סעיף 341 לפקודת העיריות, ולפי סעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אך אינם בגדר עובדי המדינה המוגנים מפני קובלנות פליליות פרטיות לפי סעיף 69 לחסד"פ. הדבר גם מתיישב עם תכליתו של סעיף זה, כפי שפורשה בפסיקה כאמור לעיל. הגנה כזו ראויה כשמדובר בעובדי שירות המדינה והעיריות, ואינה מתאימה לכאורה כשמדובר במשרתי הציבור הנבחרים, שפעילותם היא פוליטית-מפלגתית וכהונתם קצובה. מעורבות היועץ המשפטי לממשלה באישור הקובלנה נגד נבחרי הציבור עלולה להביאו לצעדים העלולים להתפרש כהתערבות במאבקים הפוליטיים המקומיים, המגיעים לכדי קובלנות פליליות. הדבר שונה, כמובן, מן הסמכות לעיכוב הליכים. נבחרי הציבור ברשויות המקומיות איפוא אינם בגדר 'עובדי המדינה' לעניין סעיף 69 לחסד"פ. לפיכך, לא נדרשת הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת קובלנות נגדם". 6. עו"ד לנדשטיין בא כוח המבקש טוען לעומת זאת כי סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 איננו חליפו של סעיף 18, אלא דווקא של סעיף 19 לפקודה, שעניינו הקובלנה הפלילית הפרטית. לא מן המותר להפנות בהקשר זה להחלפתו של סעיף 19 המקורי שצוטט לעיל במסגרת חוק לתיקון פקודת שיפוט בתי משפט השלום (מס' 2) תשי"ד-1954. הסעיף כפי שתוקן, כאמור, הורה: קובלנה פרטית 19. (1) המתלונן על ביצוע עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת ב', רשאי להגיש קובלנה על כך לבית משפט שלום, והוראות פקודה זו יחולו על הדיון וההכרעה בה. (2) המתלונן על ביצוע עבירה שאינה מן העבירות המפורטות בתוספת ב' והיא בתחום סמכותו של בית משפט שלום, יגיש תלונה למשטרה; נמצאו ראיות מספיקות להאשמת אדם פלוני, תאשימו המשטרה לפני בית משפט שלום או תעביר את התלונה לפרקליט מחוז על מנת שיאשים אותו אדם בבית משפט; אולם רשאים המשטרה או פרקליט המחוז לסרב להאשים כאמור אם הם סבורים כי התלונה הוגשה לשם קנטור או להפקת תועלת כספית בלבד ואין בניהול המשפט כל עניין ציבורי. (3) סרבו המשטרה או פרקליט המחוז להאשים כאמור, רשאי המתלונן שהביא תלונתו בפני המשטרה, להגיש ערר על סירוב זה ליועץ המשפטי לממשלה (4) הוגשה קובלנה לבית משפט שלום לפי סעיף קטן (1), יישלח לפרקליט המחוז העתק ממנה; המשפט יתנהל על ידי המתלונן אלא אם פרקליט המחוז הגיש לבית המשפט, תוך חמישה עשר יום מיום שנמסר העתק הקובלנה לידיו, הודעה בכתב שהוא ינהל את המשפט. (5) הוראות סעיף זה אינן גורעות מהוראות פקודת המשטרה ופקודת חוק הפרוצידורה (תיקון), 1934, או מהרואות כל דין אחר. 7. סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 הוא חליפו של סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי תשכ"ה-1965. אני נוטה לדעה כי סעיף 63 הוא דווקא חליפו של סעיף 19, ולא של סעיף 18 (ראו: הצעת חוק סדר הדין הפלילי תשכ"ג-1963, ה"ח 157, 191, וכן הצעת חוק לתיקון פקודת שיפוט בתי משפט השלום (מס' 2) תשי"ד-1954, ה"ח 78, 82). יהא הדבר אשר יהא סבורה אני, כמו חברי השופט א' א' לוי, כי לסעיף 18 הנזכר אין היום כל משמעות למרות שסעיף 342 לפקודת העיריות לא בוטל. כזכור, הפקודה משנת 1947 בוטלה בחוק סדר הדין הפלילי מתשכ"ה. אכן, גם כאשר חיקוק בוטל, וחיקוק אחר בא במקומו, עשויה להיות משמעות לחיקוק שבוטל. סעיף 25 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות) מורה: פירושם של אזכורים 25. אזכור של חיקוק בחיקוק אחר — כוונתו לחיקוק המאוזכר כנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר. ובעת שחוקק חוק סדר הדין הפלילי בשנת תשכ"ה, עמדה בתוקפה הוראה דומה בסעיף 41 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (להלן: פקודת הפרשנות) אשר הורה: הוראות בדבר פירוש אזכורים 41. כל מקום בחיקוק המאזכר דין אחר, או חלק, פרק, סימן, כותרת, סעיף או חטיבה אחרת מדין אחר, או תוספת לו – הכוונה היא לנוסחם המתוקן כפי תקפו בישראל אותה שעה; והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת. (לפרשנות סעיף 25 לחוק הפרשנות ראו בהרחבה: ע"א 2704/99 מילשטיין נ' פקיד שומה תל-אביב 1, פ"ד נז(5) 869, 892 (2003); ע"א 5773/95 נבלוסי נ' אבומנה, פ"ד נג(5) 542, 550 (1999)). שתי ההוראות שבוטלו הן הוראות פרשנות, תחולתן היא רק אם אין כוונה אחרת משתמעת (סעיף 1 לחוק הפרשנות; הסיפא לסעיף 41 לפקודת הפרשנות שצוטט לעיל). בעניינינו משתמעת לדעתי, כדעת חברי, כוונה ברורה שלא להשאיר על כנה את הוראות סעיף 18 לפקודה משנת 1947. אם בכלל יש לראות את סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 כחליפו של סעיף 18 לפקודה. מדובר בהוראות שונות לחלוטין, בעקבות הסדר שונה לחלוטין מההסדר הקיים היום (השוו לניתוח בפסק דינה של השופטת ברלינר, עימה הסכים השופט בייזר ב-ע"פ 566/96 (מחוזי ת"א), כהן נ' ששון, פס"מ כז(1) 490 (1999). חוק סדר הדין הפלילי המקורי, שחליפו הוא הנוסח המשולב של החוק, יצר הסדר שלם וממצה לגבי הקובלנה הפלילית הפרטית. יש בו מה שיש בו, ואין בו מה שאין בו, ולא ניתן, לדעתי, "להחיות" את סעיף 18 על ידי "שילובו" לתוך סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כפי שמבקשת המדינה לעשות. 8. בטיעונה בכתב טענה המדינה כי מבחינת התכלית, ראויים עובדי העיריות לאותה הגנה המוענקת בחוק לעובדי מדינה. כמו חברי השופט א' א' לוי, סבורה אני כי זהו ענין למחוקק לענות בו, אך לא ניתן, אך בשל כך שראוי לדעת המדינה, לפרוש את אותה הגנה גם על עובדי עיריה להחיות סעיף שבוטל באופן שאינו משתלב כלל ועיקר עם החקיקה הקיימת. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ל' באב התשס"ט (20.08.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08108570_O06.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il