מדינת ישראל נ. אמיר גנאים

פסק-דין בתיק רע"פ 10853/06 בבית המשפט העליון רע"פ 10853/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: אמיר גנאים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"פ 682/06 שניתן ביום 16.11.06 על-ידי השופטים: שמואל ברלינר (סגן נשיא), יגאל גריל (סגן נשיא) וברכה בר זיו תאריך הישיבה: ג' בשבט תשס"ז (22.1.07) בשם המבקשת: עו"ד אבי וסטרמן בשם המשיב: עו"ד באסל בוואקנה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע והליכים א. בקשת רשות הערעור שלפנינו, מטעם המדינה, עניינה שאלה משפטית צרופה המשליכה על תוצאות התיק בקשר למשיב; פרשנותו של סעיף 85 לחוק העונשין תשל"ז-1977, בזיקה לסעיף 56 לחוק. סעיף 85 הוא הוראת חוק המכוונת, כפי שיתואר להלן, לבוא לקראתו של מי שעובר טיפול למשתמשים בסמים, או שסיים טיפול כאמור, ויש סיכוי לשיקומו; לגביו ניתן, בתנאים שבסעיף, להאריך יותר מפעם אחת את תקופת התנאי להפעלת מאסר, בעוד שלפי סעיף 56(ב) לחוק העונשין מוגבלת הארכתה של תקופת התנאי לפעם אחת בלבד. הקלה זו שבסעיף 85 פועלת, מטבע הדברים, על-פי רוב לטובת הנאשם; במקרה נשוא ענייננו פעלה נגד המשיב בבית משפט השלום, והתוצאה נהפכה על פיה בבית המשפט המחוזי. ואולם, בית משפט השלום בענייננו השתמש במונח "הארכה" (המופיע בסעיף 85) ולא במונח "חידוש" המופיע כמקביל ל"הארכה" בסעיף 56, והלכך סבר בית המשפט המחוזי כי דבר זה מונע את הפעלת המאסר כלפי המשיב משהופר התנאי. הדברים יפורטו להלן. נאמר כאן כי החלטנו לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לדון בה כאילו הוגש ערעור ולקבל את הערעור. ב. אלה העובדות הצריכות לעניין: (1) המשיב הועמד לדין במאי 2004 על עבירות איומים, חבלה במזיד ברכב ותקיפה. ביום 12.9.05 הורשע בת"פ 1798/04 בבית משפט השלום בחדרה (השופט גינות) לאחר הוכחות. ביום 16.1.06, לאחר קבלת תסקיר, נגזר דינו. צוין רקע משפחתי מורכב (אם יהודיה ואב ערבי מוסלמי), תקופה של אורח חיים חרדי, שיבה לכפר באקה אלגרביה, שימוש בסמים, וגם עבר פלילי בעבירות אלימות. הרשעת המשיב וגזר דינו בת"פ 4386/00 מיום 7.5.02 בבית משפט השלום בחדרה (השופטת סלע) מקרבים אותנו לנידון דידן. באותו מקרה הורשע על-פי הודאתו בהכשלת שוטר, תקיפת שוטרים, איומים, תקיפה חבלנית והעלבת עובד ציבור (עבירות מ-11.9.00). לפני כן היה תלוי ועומד מאסר על תנאי נגדו, שראשיתו ב-1996, ושלאחרונה הוארך באופן שהתנאי פקע ב-2.4.01, העבירות ב-1.9.00 נעברו כשלעצמן בתקופות התנאי או בעת הארכתו ובית המשפט בת"פ 4386/00 נדרש לסעיף 85 לחוק העונשין, וכה אמר: "אני מאריכה (הדגשה הוספה – א"ר) את המאסר על תנאי של 12 חודשים ... לשנתיים מהיום". נשוב לת"פ 1798/04: השופט גינות מצא כי התנאי שהוארך, כאמור, הופר, ועל כן הורה על הפעלתו של עונש המאסר המותנה בן 12 החודשים. (2) המשיב עירער לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט (השופטים ברלינר וגריל, סגני נשיא, ובר זיו) ניתח את סעיף 56 לחוק העונשין ואת תולדותיו בטרם תיקונו בתשמ"ח ולאחריו, לרבות בפסיקה, וכן את סעיף 85 ותולדותיו, והגיע לכלל מסקנה, כי המחוקק בסעיף 56 הבחין בין הארכה לחידוש; בית משפט השלום בת"פ 4986/00 רשאי היה להורות על חידוש, אך תחת זו בחר – בלשון הארכה. המחוקק הבחין בין השניים, ומשמדובר בחרותו של אדם יש להקפיד, ומשפקעה ההארכה ב-2001, היה מקום ב-2002 לחדשו ולא היתה אפשרות להאריכו; ועל כן ביטל בית המשפט המחוזי את הפעלת התנאי בת"פ 1798/04. ג. (1) מכאן בקשת המדינה לרשות ערעור. לטענת המדינה, סעיף 85 לחוק נוקב אך ורק במונח "הארכה", בכותרתו ובגופו, וכן היא כותרת סעיף 56. על כן נטען, כי המונח "הארכה" שבסעיף 85 עניינו הן הארכת תקופת התנאי והן חידושה; פירושו של בית המשפט המחוזי עלול לפגוע בנאשמים הנגמלים מסמים ובמטרתו של סעיף 85, שכן אם אין בסעיף 85 אפשרות של חידוש, לא ניתן יהא להאריך או לחדש את תקופת התנאי גם בהתקיים תנאי סעיף 85, ומטרתו תסוכל. לשיטת המדינה לא הוטל ספק, בפסיקה הנוגעת לסעיף 56, גם בעבר בכך ש"הארכה" אפשרית גם לאחר תום תקופת התנאי. לכן נטען כי "הארכה" היא ביטוי נכון בזיקה לסעיף 85, וזאת גם לאחר תיקונו של סעיף 56. (2) אעיר כאן, כי דומני שהמדינה לא דקה פורתא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה לפי תוצאת פסק דינו "בכל מקרה בו תקופת התנאי הסתיימה לא ניתן יהא להאריך (או, למעשה, לחדש) את המאסר המותנה גם בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 85" (סעיף 15 להודעת הערעור). ואולם, בית המשפט המחוזי לאמיתו סבר, כי חידוש היה אפשרי, וכשלשונו "היה על בית המשפט... להורות, אם בחר שלא להפעיל את עונש המאסר המותנה, על חידוש תקופת התנאי... במקרה שלפנינו לא כך הורה בית המשפט, כי אם על הארכת תקופת התנאי, הגם שזו הסתיימה 13 חודשים קודם לכן, ולכן לא ניתן היה להורות על הארכתה (במובחן מחידושה) (הדגשות במקור – א"ר). פתוחה היתה הדרך בפני המשיבה לפנות בבקשה לתיקון טעות בפסק הדין... ורשאית היתה כמובן להגיש ערעור על גזר הדין על מנת שערכאת הערעור תורה על חידוש תקופת התנאי במקום הארכתה, אך המשיבה לא נקטה בהליך כלשהו" (סעיף כ"א לפסק הדין). (3) המשיב תומך יתדותיו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולשיטתו משטעה בית משפט השלום, וציוה על הארכה במקום חידוש, על הדבר לפעול לטובת המשיב ובלשונו "הכיצד יכול בית המשפט הנכבד להאריך תקופת התנאי כאשר תנאי זה אינו בנמצא, וכאשר במקומו זורחת החמה ומאיר היום – היא חרותו של המשיב, שאינו נושא על שכמיו תנאי כלשהו בר הפעלה?" (הדגשה במקור – א"ר). (4) בפנינו טען בא כוח המדינה, כי בית משפט השלום עשה שימוש ראוי בלשונו של סעיף 85, המכוונת להארכה ולחידוש כאחת. מנגד טען בא כוח המשיב, כי בית המשפט צריך היה לפעול לפי סעיף 56, שם נדרש המחוקק להבדיל בין הארכה לחידוש, וסעיף 85 מכוון ומפנה לסעיף 56, ושעל כן היה צורך לדקדק בין הארכה לחידוש. הכרעה ה. (1) כאמור, סבורים אנו כי יש לקבל את הערעור. כדי לנמק את הכרעתנו, עלינו להידרש לתולדותיהם של סעיפים 56 ו-85, שגם בית המשפט קמא עסק בהן, לרבות בפסיקה הרלבנטית. (2) בראשית קבע סעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (שהעתיק את סעיף 22 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (נוסח משולב) תש"ל-1970, ואין צורך לענייננו לילך אחורה מזה), כהאי לישנא: "(א) בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 (סעיף הפעלתו של מאסר על תנאי – א"ר) ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו על הארכת תקופת התנאי לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. (ב) לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת". (3) סעיף זה היווה נשוא התדיינות בבית משפט זה, תחילה בע"פ 823/84 מדינת ישראל נ' הררי, פ"ד לט(2) 393 ואחר כך בד"נ 16/85 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 449. השאלה שעמדה להכרעה שם היתה, מתי מתחילה תקופת התנאי המוארכת לפי סעיף 56(א) – האם מתום תקופת התנאי המקורית, או מיום מתן גזר הדין ביחס לעבירה הנוספת. בית המשפט נחלק בדעותיו. דעת הרוב – השופטים ד' לוין וט' שטרסברג-כהן – סברה כי על פי תכלית החקיקה הקשורה במאסר על תנאי, קרי, הימנעות מעונש מאסר בפועל אך הרתעה לעתיד, על בית המשפט הדיוני להחליט באחת משתי אלה, ששתיהן משקפות פירוש נכון: "אם תקופת התנאי המקורית הסתיימה לפני יום גזירת הדין, יוארך המאסר המותנה מיום גזירת הדין... אם תקופת המאסר המותנה המקורית טרם נסתיימה, הכלל המנחה הוא שההארכה תהיה מיום גזר הדין, אולם יכול בית המשפט גם לקבוע, כי תקופת התנאי המוארכת תהיה ברצף אחד מתום תקופת המאסר המותנה המקורית..." (השופט ד' לוין, עמ' 414). בהצטרפה להכרעה זו של השופט לוין הוסיפה השופטת שטרסברג-כהן, כי "הפעלת שיקול דעת רחב בכל עניין הדורש הכרעה שיפוטית היא לב לבה של מלאכת השיפוט, ואין להגביל סמכותו של בית משפט זה על-ידי פרשנות שאין לשון החוק מחייבת..." (עמ' 415). השופט בך, בדעת מיעוט, סבר כי "הארכת תקופת התנאי" "מתווספת... לתקופת התנאי המקורית המתחילה מיד עם תום אותה תקופה". (4) התיק נדון בדיון נוסף בבית משפט זה. הנשיא שמגר הסתייע בסעיף 52(ג) לחוק העונשין כנוסחו לעת פסק הדין, קרי, כי "תקופת התנאי תתחיל מיום גזר הדין, ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר – מיום שחרורו מן המאסר; והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת"; ובמקרה כזה, יכול בית המשפט "להורות על הצטברות תקופות התנאי ולאו דוקא להשאירן בחפיפתן, ובלבד שהדבר לא יחרוג מתקופות המקסימום..." (עמ' 458). השופט בך סבר, בדעת מיעוט משפטית (לא בתוצאה), כי אם ניתן גזר הדין בשל העבירה הנוספת לפני תום תקופת התנאי המקורית, תיחשב "ההארכה" ממועד תום תקופת התנאי המקורית, ואילו כשניתן גזר הדין בשל העבירה הנוספת לאחר תום תקופת התנאי המקורית, תיחשב ההארכה ממועד גזר הדין החדש. השופט בך המליץ (עמ' 461) לתקן את סעיף 56(א) לפי הצעת המלומדים פלר וקרמניצר ("הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר תמציתיים", משפטים יד (תשמ"ד- מ"ה), 127, 161 ולומר בסעיף "על הארכת תקופת התנאי או על חידושה לתקופה נוספת" (הדגשה הוספה). (5) אחר הדברים האלה הוצע, אכן תיקון לסעיף 56(א) על פי הצעת פלר-קרמניצר, קרי "במקום הארכת תקופת התנאי לתקופה" יבוא "הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה" (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 27), תשמ"ז-1987, הצעות חוק תשמ"ז, 114, 116); וכן הוצעה (שם) הוספת סעיף קטן (ג) ברוח הצעת השופט בך, תוך הבחנה לשונית בין "הארכה" (לפני תום התקופה המקורית) ל"חידוש" (לאחר תומה), ובתוספת המלים "והנ"ל כשבית המשפט לא הורה אחרת" (וכאן לטעמי חיבור לדברי הנשיא שמגר). בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי לאור הערותיו של בית המשפט העליון "מוצע להבהיר שבית המשפט רשאי להאריך תקופת תנאי לתקופה נוספת אף אם התקופה המקורית תמה" (עמ' 117). (6) בתיקון 23 לחוק העונשין בתשמ"ח-1988 נתקבל נוסח סעיף 56 כנתינתו כיום, קרי: "(א) בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. (ב) לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת. (ג) האריך בית המשפט את תקופת התנאי לתקופה נוספת לפני תום תקופת התנאי, תחל תקופת התנאי הנוספת בתום תקופת התנאי; חידש בית המשפט את תקופת התנאי לאחר שתמה תקופת התנאי, תחל תקופת התנאי הנוספת מיום מתן פסק הדין, והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת". עינינו הרואות, כי במקביל לתיקון סעיף 56(א) כך שנאמר "הארכת תקופת התנאי או חידושה", מבחין סעיף קטן (ג) בין הארכה לבין חידוש באשר למועד התחולה; ראו גם שלגי-כהן, סדר הדין הפלילי (מה' 2), 439. (7) לימים, דומני כחלק מעידן הזכויות שלאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וכמובן כחלק ממאמצי השיקום למשתמשים בסמים, הוצע (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 45) (אי הפעלת מאסר על תנאי) תשנ"ד-1994, הצעות חוק תשנ"ה, 188) להוסיף את סעיף 85 לחוק העונשין, ועניינו אפשרות להארכה יותר מפעם אחת שמתיר סעיף 56, שעה שיש סיכוי לשיקום האדם העובר טיפול למשתמשים בסמים, ועלול להיגרם לו נזק חמור אם ייאסר; זאת בתנאי של היעדר סיכון לשלום הציבור, ובכפוף לתסקיר מבחן ולצו מבחן. בדברי ההסבר נאמר, כי "מצבו של אדם שעבר או שעובר טיפול לגמילה מסמים מצדיק התיחסות מיוחדת לגביו בעניין כליאתו... תיקון זה דרוש היות שלפי החוק הקיים רשאי בית המשפט להאריך את תקופת התנאי פעם אחת בלבד". הצעת החוק ודברי ההסבר דיברו בהארכה בלבד ולא הזכירו חידוש. (8) כך נתקבל סעיף 85 עצמו, ואכן אין בו המלה "חידוש" אלא "הארכה" בלבד. זה לשון סעיף 85: "(א) על אף הוראות סעיף 56(ב), רשאי בית המשפט שהרשיע אדם העובר טיפול למשתמשים בסמים, או שסיים טיפול כאמור, להשתמש בסמכותו לפי סעיף 56 יותר מפעם אחת, אם שוכנע כי לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי משום שיש סיכוי לשיקומו של האדם, כי הפעלת המאסר על תנאי תסב לו נזק חמור, וכי אין סיכון לשלום הציבור בשל הארכת התנאי. (ב) בטרם יחליט על הארכה נוספת של תקופת התנאי, יבקש בית המשפט תסקיר של קצין מבחן על הנאשם, על מצב התקדמותו בטיפול, וכן, אם הוא מקבל טיפול במוסד, על המוסד שבו הוא מטופל. (ג) הארכה נוספת של תקופת התנאי, לפי סעיף זה, תלווה בצו מבחן כאמור בסימן זה ובתנאים האמורים בו; על ההארכה הנוספת יחולו הוראות סעיף 56(ג). (ד) לענין סעיף זה – 'טיפול למשתמשים בסמים' – 'טיפול סוציאלי', 'טיפול רפואי' או 'טיפול משולב' כהגדרתם בחוק הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים, התשנ"ג-1993, הניתן למשתמשים בסמים; 'מוסד' – כהגדרתו בחוק האמור. (9) השאלה הפרשנית שלפנינו עניינה איפוא, האם היעדרה של המלה "חידוש" בסעיף 85, משמעה כי סעיף זה חובק במלה "הארכה" גם את ה"חידוש" שבסעיף 56, כפי שכנראה סבר בית משפט השלום, או שמא יש לדקדק ולעשות שימוש במינוח של סעיף 56, הארכה במקומה וחידוש במקומו, כפי שסבר בית המשפט המחוזי. ולשיטת בית המשפט המחוזי אם לא הוקפד, כבמקרה דנן, לא הושגה התוצאה. (10) התקשינו, בכל הכבוד, בפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי במקרה דנא. בענייננו, משמעה הוא, לכאורה, שאין לייחס למחוקק כוונה לאפשר הפעלתו של סעיף 85 – שתכליתו להקל עם נאשמים – אם אין בית המשפט הדיוני מדייק בשימוש בביטוי "חידוש" שבסעיף 56 במקום "הארכה", וזאת הגם שהמחוקק עצמו בסעיף 85 השתמש אך ורק במלה "הארכה" בכותרת הסעיף ובגופו (וכך גם בכותרת סעיף 56 מקדמת דנא). והרי לא רק שאין כל אות לכך, שהמחוקק התכוון לשלול את עניין החידוש בסעיף 85, אלא שסעיף 85(א) מדבר בשימוש בסמכות "לפי סעיף 56", משמע, לפי סעיף זה על קרבו וכרעיו הרלבנטיים. יתר על כן, סעיף 85(ג), הדן בהארכה נוספת של תקופת התנאי, מחיל ספציפית את סעיף 56(ג), הכולל את שתי החלופות. קשה להלום כי אי הדיוק שנפל לכאורה מלפני המחוקק בסעיף 85 בכך שלא הזכיר מפורשות חידוש אלא הארכה בלבד - אף כי סעיף 56 שאליו ההפניה כולל הארכה וחידוש - יגרום לכך שאם בית המשפט, כל עוד לא תוקן החוק כנתינתו, השתמש דרך שיגרת לשון בביטוי "הארכה" תחת "חידוש", ייפסל הדבר. לדידנו, נוסח סעיף 85(ג) והיעדרה של המלה "חידוש" מסעיף 85 באופן ישיר (להבדיל מהפניה לסעיף 56), בשעה שברורה תכלית החוק וברור כיצד ועל שום מה ניתנו ההחלטות, משמיע כי המחוקק לא דיקדק עד תום, ובאמרו "הארכה" בסעיף 85 כיוון להארכה או חידוש. אף בבית משפט זה אירע לכאורה שעל פי סעיף 85(א) הוארכו מאסרים על תנאי גם במקום שבמובן הדווקני המילולי - לפחות על פני הדברים - היה מקום לחידוש (ראו רע"פ 725/04 הלפרין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 80870/03 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). (11) התוצאה לדעתנו היא, כי גם אם עשה בית משפט השלום בנידון דידן בת"פ 4386/00 שימוש בביטוי "הארכה" במקום בביטוי המדויק יותר "חידוש", אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מתחת להחלטתו. בנסיבות שבהן אין סעיף 85 מזכיר כל עיקר "חידוש" בעודו מזכיר "הארכה", אך מפנה לסעיף 56 הכולל את שתיהן, אין לפקוד את הדבר על בית המשפט – ועל הציבור; זכויותיו הדיוניות של המשיב לא נפגעו, במובן זה שהיה לו יומו בדין לטעון כל טענה. גם לשיטת בית המשפט המחוזי דומה כי המדובר בטעות בעלת אופי טכני, שהוא סבר כי ניתן היה לתקנה גם על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (וכן בדרך של ערעור), ולהלכה עמנו כמובן גם אפשרות של הארכת מועד על-ידינו. אבל בית המשפט הילך בעקבות המחוקק בלשון שבה נקט, וזאת מתוך התמקדות בסעיף 85, המדבר אך בהארכה, אף שסעיף 56 שהוא מפנה אליו כולל אופציה נוספת של חידוש, מעבר להארכה, ואין מקום להידרש לכך עוד. (12) אוסיף שאיני סבור, כי בעובדה שהמחוקק, לאחר הלכת הררי, ערך את ההבחנה בין הארכה לחידוש בסעיף 56 כנוסחו המתוקן, יש כדי לסתור את הפירוש שבו נקטנו. הבחנה זו, חוששני, אינה נותנת ביטוי לסעיף 85 ולתכליתו שלו, שעניינה ההתייחסות המיוחדת לגמילה מסמים. (13)(א) בית המשפט המחוזי ציין את חשיבותה של הקפדה מיוחדת שעה שחרותו של אדם עומדת על הפרק; דברים נכוחים, שכמובן אנו מזדהים עמם. ואולם, הפירוש שאליו הגענו מקפיד בחרותם של רבים, של מי שהמחוקק ראה לנכון להחיל עליהם את סעיף 85 וראוי כי יופעל לגביהם. (ב) אכן, במקרה דנן, משנתקבל הערעור, מוטל על המשיב ריצוי העונש המותנה, ומצבו הורע איפוא, ופשיטא כי אילולא התקבל היה מצבו נוח יותר, על-פי פירושו של בית המשפט המחוזי. אך במקרים רבים אחרים פירושו של בית המשפט המחוזי עלול להחמיר עם נאשמים, שכן אם לא היה תוקף לתנאי כיוון שלא "חודש" אלא "הוארך", המשמעות היא הפעלת המאסר, ואם כן לא הועיל המחוקק בתקנתו באותם מקרים, ולא השיג את תכליתו של סעיף 85 לסייע למשוקמים מסמים. לא למותר לציין, כי על פי תולדות המשיב ונסיבות התיק לא יהא בהפעלת המאסר משום אי צדק כל עיקר. (14) כדי לא להותיר את הנייר ריקם אציין, כי איננו סבורים שרלבנטי לכאן סעיף 34כא לחוק העונשין, הקובע כי אם "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". כפי שציין הנשיא ברק בדנ"פ 1558/04 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547 סעיף זה מופעל "רק כאשר פירושו של הדין על פי תכליתו מעלה כמה פירושים, וכל אחד מהם הוא פירוש סביר המגשים את תכליתו של הדין..." (עמ' 557); לדידנו, תכלית החוק כאמור מושגת אך בפירוש דלעיל. כפי שהוסבר בפרשת אסד (עמ' 558) ותואר בע"פ 6070/04 שיח נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 76, 93 יוחל סעיף 34כא "שעה שקיימים שני מובנים (או יותר) האפשריים מבחינה לשונית, ושניהם מגשימים את תכלית הדין כפי שמבין אותה הפרשן, יבחר הפרשן בפירוש התכליתי ... 'המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין', והבחירה היא נורמטיבית כלפי 'נאשם היפותטי' שעליו מוטלת אחריות לפי אותו דין" (הדגשה במקור – א"ר). אם נסב את האמור אל ענייננו, הפרשנות התכליתית מורה לנתיב שבו הילכנו. (15) ולבסוף, משאמרנו את שאמרנו, ראוי כי המחוקק יתן דעתו לתיקון סעיף 85 כך שיהלום סימטרית את סעיף 56 ויכלול את נושא חידושו של המאסר על תנאי. עד לתיקון החוק, ככל שיארע, יש מקום – למען הבהירות – כי בתי המשפט ישתדלו בהפעילם את סעיף 85, יתאימו את ניסוח פסקי דינם לסיטואציות הרלבנטיות, לפי החלופות שבסעיף 56. (16) כאמור, הערעור מתקבל ופסק דינו של בית משפט השלום שב על כנו. מאסר המשיב מוארך בהתאם. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ז בשבט (5.2.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06108530_T02.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il