נביל ניג'ם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10852/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10852/04 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: נביל ניג'ם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.9.04 בת.פ. 478/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' דר, י' כהן וי' עמית תאריך הישיבה: כ' בתמוז התשס"ח (23.7.08) בשם המערער: עו"ד אהוד כספי; עו"ד אילן גרטנר בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: הרקע העובדתי 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' דר, י' כהן וי' עמית) במסגרתו הורשע המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ונגזר עליו מאסר עולם. 2. אלבר נאסר (להלן: המנוח) והמערער, תושב בית ג'אן, היו חברים. בנות זוגם של השניים – גלינה, חברתו של המנוח (להלן: גלינה) ואליסיה, חברתו של המערער (להלן: אליסיה) הן אחיות. הארבעה הרבו לצאת לבילויים משותפים ולהיפגש בבית הוריהן של האחיות בנהריה. המנוח קיבל פיצוי כספי גבוה בשל פציעתו בתאונת דרכים והיה משופע בכספים ובעל רכב. המערער, לעומתו, עבד בצורה לא מסודרת, היה דל אמצעים ולא החזיק ברכב. כפועל יוצא מכך, הרבה המנוח להסיע את המערער במכוניתו והוא אף נהג לשאת בהוצאות בילוייהם המשותפים. במחצית הראשונה של שנת 2002 נתגלע סכסוך בין המערער לבין המנוח, בעקבותיו נותקו יחסיהם למשך מספר חודשים, אך כחודשיים לפני הרצח שבו השניים לדבר זה עם זה. 3. ביום 18.8.02 בשעות הלילה נעלמו עקבותיו של המנוח. שיחת הטלפון האחרונה שבה נשמע קולו של המנוח נערכה בשעה 22:12, אל אליסיה. לאחר מכן, נראה המנוח על ידי אמין דבור (להלן: דבור) כשהוא נוסע במכוניתו במרכז בית ג'אן ולידו יושב אדם שלא זוהה על ידי דבור. אות החיים האחרון מהשלוחה הקבועה של המכשיר הסלולרי של המנוח, שהיתה מחוברת לרכבו, התקבל בשעה 23:16. מאז נדם המכשיר. בני משפחתו של המנוח וחבריו, ובשלב מאוחר יותר גם המשטרה, ניסו לברר מה עלה בגורל המנוח, אך ללא הואיל. ביום 29.8.02 נתגלתה גופתו של המנוח בשמורת הר מירון, בסמוך לבית ג'אן, כשהיא במצב ריקבון מתקדם. סביב לגופה נמצאו תרמילים רבים של כדורי אקדח ואבנים מגואלות בדם. ביום 7.9.02 נמצאה מכוניתו של המנוח כשהיא שרופה לחלוטין במזבלה של בית ג'אן. 4. ביום 25.9.02 נעצר המערער כחשוד ברציחתו של המנוח. ביום 13.11.02 נעצר אדם בשם סאלח חארב (להלן: סאלח), אף הוא תושב בית ג'אן, כחשוד במעורבות ברצח, לאחר שהתברר כי הרצח בוצע באמצעות אקדח השייך לו, המוחזק על ידו ברישיון. בחקירתו במשטרה הכחיש תחילה סאלח כל מעורבות בפרשה, ואולם בהמשך הוא מסר גרסה מלאה המפלילה את המערער והיה לעד המרכזי נגדו. סאלח, זאת יש לציין, מסר את עדותו בבית המשפט בלא שניתן לו מעמד של עד מדינה. הוא הועמד לדין בגין חלקו בפרשה ונידון לשש שנות מאסר בפועל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי המנוח נרצח ביום 18.8.02, בסמוך לשעה שבה הופסקה פעילות מכשיר הטלפון הסלולארי שלו. קביעה זו באה לאחר בחינה מעמיקה של התיזה שהוצעה על ידי המערער, ולפיה המנוח נרצח מספר ימים לאחר המועד האמור. נקבע כי "היעלמותו של המנוח החל משעות הלילה ב- 18.8.02, ניתוק שלוחת הטלפון במכוניתו והעובדה שאף אחד לא שמע את קולו מכאן ואילך, מהווה ראיה שאין בלתה למועד הירצחו". הודגש לעניין זה כי בעודו בחיים, המנוח הרבה לדבר במכשיר הטלפון הסלולארי שלו עם בני משפחתו, עם גלינה חברתו ועם אחרים. בית המשפט דחה את חוות דעת המומחה מטעם ההגנה, האנטומולוג ד"ר פרידברג, שטען, בהתבסס על אורך הרימות שנמצאו על הגופה, כי מותו של המנוח התרחש במועד מאוחר יותר (בין התאריכים 21.8 ל- 25.8, אך לא לפני כן). בנוסף, נבחנו עדויות של אנשים שסברו כי ראו את מכוניתו של המנוח. עדויות אלה נמצאו לא מהימנות בהיעדר זיהוי ודאי של המנוח יושב במכונית או של מספרה. כמו כן, נדונו התקשרויות שנעשו ממכשיר הטלפון הסלולארי של המנוח לאחר המועד האמור. נמצא כי אותם אנשים אליהם המנוח התקשר, כביכול, העידו כי לא שמעו ולא זיהו את קולו, זולת המערער, שטען כי שוחח עם המנוח לאחר היעלמו. לאור האמור נפסק כי "לא רק שאותן התקשרויות מסתוריות אינן מסירות חשד מהנאשם, אלא נהפוך הוא". 6. הרשעתו של המערער בעבירת הרצח התבססה, בסופו של דבר, על שני נדבכים עיקריים: הראשון – עדותו המפלילה של סאלח והחיזוקים שנמצאו לעדות זו; והשני – שקרי המערער בנושאים מהותיים וראיות נסיבתיות שונות שקשרו אותו לרצח. יצוין כי עמדת התביעה היתה כי די בראיות הנסיבתיות כשלעצמן כדי לבסס את הרשעתו של המערער, זאת אף ללא עדותו של סאלח. עדותו של סאלח 7. המנוח, כך הוברר ללא ספק, נרצח באמצעות ירי מאקדחו של סאלח. בעדותו בבית המשפט סאלח סיפר כי ביום 18.8.02 (הוא יום הרצח המשוער), בעת שביקר עם אשתו בבית אחותו, צלצל אליו המערער וביקשו להשאיל לו את אקדחו. סאלח נעתר לבקשה ומסר למערער את האקדח בצירוף מחסנית מלאה. עוד באותו לילה המערער השיב לו את האקדח ללא כדורים, ואמר לו שהשתמש בו, מבלי שפירט בפניו מהו השימוש שעשה. כן אמר לו המערער שבגדיו הוכתמו בדם ולכן השליכם. סאלח העיד כי הוא ניקה את האקדח ומצא עליו אגב כך סימני דם, שיער ושריטה. בשיחה מאוחרת יותר, כך מסר סאלח, המערער התוודה בפניו כי רצח את המנוח בכביש הצפון ושרף את מכוניתו, כל זאת בגלל שהמנוח סכסך בינו לבין הורי חברתו, אליסיה. סאלח הוסיף וסיפר כי ביום 23.9.02 נסע עם המערער לנהריה. בנקודה מסוימת ביקשו המערער לעצור את מכוניתו, הוא יצא ממנה, הלך כ-50 מטר וחזר כשברשותו מכשיר טלפון נייד ומפתחות רכב. המערער אמר לסאלח שחפצים אלה היו שייכים למנוח. השניים, כך על פי סאלח, המשיכו בנסיעה לכפר ירכא, והמערער הורה לסאלח לעצור בפנצ'רייה בדרך. המערער יצא מן הרכב והניח את המפתחות ואת מכשיר הטלפון הנייד פועל על כסא בפנצ'רייה. בסמוך לאחר מכן ביקש המערער מסאלח לשוב למקום כדי ליטול משם את החפצים בחזרה, שמא נראו השניים מניחים אותם שם. 8. שופטי ההרכב נתנו אמון בעדותו של סאלח. בבואם להעריך את עדותו, השופטים היו ערים לכך שסאלח מסר למערער את אקדחו מתוך בצע כסף, כי הוא לא פנה למשטרה מיוזמתו למסור את הידוע לו וכי הוא הכחיש בראשית חקירתו כל קשר לרצח. שופטי ההרכב הביאו בחשבון סתירות שונות שנתגלו בין הגרסאות שמסר סאלח במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. כן הובאה בחשבון העובדה שסאלח נכח בדיונים בעניין מעצרו של המערער ואף צילם את פרוטוקולי הדיונים. על אף כל אלה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי "עדותו של [סאלח], לרבות דבריו על מסירת האקדח לנאשם וקבלתו מידיו, הודאת הנאשם בפניו ברצח ופרטי ה"טיפול" במפתחות המכונית ובטלפון של המנוח..." מהימנה עליו. "רק הגרסה של סאלח" – כך הובהר – "יכולה להדביק את כל מסכת הראיות וליצור פאזל הגיוני ושלם". בית המשפט מצא כי גרסתו של סאלח באשר להשתלשלות האירועים נתמכה לכל אורכה בחומר הראיות שהובא בפניו. כך, אשתו של סאלח, אחותו וגיסו אישרו את הביקור בבית האחות, את שיחת הטלפון שקיבל סאלח במהלך הביקור מן המערער ואת דבר יציאתו של סאלח ל"חצי שעה-שעה" כדי לפגוש את המערער. מחקרי התקשורת הסלולארית עלו בקנה אחד עם גרסתו של סאלח: נלמד מהם כי ביום 18.8.02 התקשר המערער לסאלח בסמוך לשעה 21:00 ולאחר מכן התקשר אליו בסמוך לשעה 1:00 באותו לילה. מחקרי התקשורת תאמו את גרסתו של סאלח גם באשר לאירועי יום ה- 23.9.02, לאמור: שתי הנסיעות לירכא, כשבראשונה הושאר מכשיר הטלפון הנייד של המנוח כשהוא פועל ובשנייה נלקח מן המקום. צוינו ראיות נוספות המלמדות על אמינות גרסתו של סאלח, בהן העובדה שחזר על עיקרי גרסתו בפני מדובב ששהה עימו בתא וכן מכתב שכתב מן הכלא לאחיו של המערער, בו הוא מציין [שגיאות הכתיב במקור] כי "אך שלכה סיפר לי הכל... שהוא עשה הרצח..." ומבקש "שתמסור קשר עם אחיך באיזו דרך שהי שהוא יודע בדבר שאני זכאי שיוצי אותי מהבוץ הזה למה שניפול שנינו שאני לו מעורב בתיק הזה ברצח לפכות יצא גבר ויעריך שאני לו הייתי רע איתו...". לבסוף, בית המשפט הדגיש כי לסאלח אין כל מניע להעליל על המערער את המעשים המתוארים. המערער וסאלח, כך צוין, הם בני אותו כפר, חברים עוד מילדותם, ולא נתגלה כל סכסוך ביניהם, שיכול היה לגרום לסאלח לבדות סיפור שקרי אודות המערער. 9. אל מול גרסתו האמורה של סאלח, המערער הציג גרסה רצופת שקרים באשר למפגשיו עימו: בחקירתו במשטרה הוא הכחיש כי נפגש עם סאלח בערב הרצח, בהמשך מסר הסברים שונים וסותרים ורק בבית המשפט הודה במפגש עם סאלח, אך אז הכחיש את קבלת האקדח והחזרתו. באופן דומה המערער הכחיש כי נסע עם סאלח לירכא ורק בבית המשפט הודה בכך. הנה כי כן, כך נקבע, גרסתו הסופית של המערער בבית המשפט תאמה, בסופו של דבר, את עיקרי גרסתו של סאלח, ומכל מקום, ניסיונו של המערער להרחיק עצמו מסאלח בכל הקשור לליל הרצח מהווה ראיה משמעותית לחובתו. חיזוקים עצמאיים למעורבותו של המערער ברצח 10. בית המשפט המחוזי פירט בהכרעתו רשימה ארוכה של חיזוקים עצמאיים, העומדים במנותק מגרסתו המפלילה של סאלח, ואשר יש בהם כדי לקשור את המערער באופן חד משמעי לרצח המנוח. על אלה נמנו שקרי המערער בנושאים מהותיים וכן ראיות נסיבתיות שונות שהצביעו על אשמו. המערער, כך נקבע, היה האחרון שנפגש בוודאות עם המנוח בסמוך לשעת הרצח המשוערת. בחקירתו במשטרה הכחיש המערער בשלב הראשון מכל וכל את דבר המפגש עם המנוח וטען כי ביום הרצח חזר לביתו בסביבות 20:30-21:00 ונשאר שם כל העת. על גרסה זו חזר פעם אחר פעם בחקירותיו במשטרה. בסופו של דבר הודה המערער כי פגש במנוח, אך טען כי המנוח היה בחיים בעת שנפרדו. גרסתו היתה כי הוא נפגש עם המנוח בצומת סמיע, שם ישב לצידו בעת שניהל את שיחת הטלפון האחרונה עם אליסיה. לטענתו, המנוח אמר לו כי הוא עומד לצאת לבלות עם שתי בחורות ועם אוסמה אסעד (להלן: אוסמה). המערער ניסה לדבר על ליבו שלא יעשה כן, ולאחר מכן ביקשו להחזיר אותו לצומת פקיעין. במהלך שיחתם, כך סיפר המערער, הגיעה מכונית ובה היו בסאם חרב (אחיו של סאלח) וטארק ח'יר מפקיעין (להלן: טארק ח'יר), הידוע כעבריין. השניים ביקשו מהמנוח הלוואה והוא אמר לטארק ח'יר כי יתקשר אליו מאוחר יותר. לאחר מכן המנוח הסיע את המערער לפקיעין ומשם המערער נסע לביתו בטרמפ עם אדם שאינו מכיר. 11. גרסתו של המערער נמצאה "נקובה ככברה בסתירות, פרכות ותמיהות" ונסתרה לכל אורכה. כך, המערער מסר גרסאות סותרות לגבי עצם שהותו ברכב בעת שיחת הטלפון של המנוח עם אליסיה (בשעה 22:12): בחקירתו הוא הודה כי ישב ברכב לצידו של המנוח והקשיב לפרטי השיחה, אך בעדותו בבית המשפט חזר בו מהודאתו. בית המשפט קבע כי המערער שיקר בעדותו וכי שהה ברכב בזמן השיחה עם אליסיה. המערער, כך הובהר, ידע לספר על פרטי השיחה וההסבר היחיד לכך היה נוכחותו ברכב בעת ביצועה. עוד נקבע, כי לא יתכן ששיחת הטלפון עם אליסיה נערכה מצומת סמיע, שכן השיחה אוכנה באתר בחורפיש. טענת המערער לפיה המנוח התעתד לצאת לבלות עם אוסמה נסתרה אף היא בראיות שהובאו: אוסמה הכחיש כי תוכנן מפגש שכזה ואף בתחקירי שיחות הטלפון של המנוח לא נמצא כל תיעוד לשיחה בין המנוח לבין אוסמה. בית המשפט ציין כי אם אמנם גרסתו של המערער היתה נכונה, ניתן היה לצפות קיומה של שיחה בין המנוח לבין אוסמה, ביום ההיעלמות או בימים שקדמו לו, לצורך תכנון הבילוי המשותף. בקיעים נתגלו גם בטענתו של המערער כי לאחר שחזר לביתו לא יצא ממנו עוד. מחקרי התקשורת העלו כי המערער התקשר בשעות הלילה ובשעות שלפנות בוקר אל אחיו ואחותו המתגוררים במרחק פסיעות מדירתו. המערער הודה, נוכח ממצאים אלה, כי יצא ככל הנראה מביתו בשעות המאוחרות של הלילה, אך אז טען כי אינו זוכר לאן הלך, יתכן ששהה בסנוקר שבכפר. גרסתו של המערער בדבר הפגישה בצומת עם באסם חרב וטארק ח'יר נדחתה בהיותה גרסה כבושה שהועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט. המערער הסביר כי כבש את גרסתו שכן השניים איימו עליו והורו לו לשתוק ולא לגלות את דבר הפגישה. ההסבר לכבישת הגרסה לא נתקבל על דעת בית המשפט. עוד נקבע כי מדובר בגרסה שאינה הגיונית כשלעצמה, בין השאר משום שאין זה סביר שהמערער כה חשש מהשניים עד שלא העלה את שמם בשלב בו נחקר כחשוד ברצח. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסתו של המערער בכללותה אינה עומדת במבחן ההיגיון. אין זה ברור מדוע המערער נסע בטרמפים מבית ג'אן כדי להיפגש עם המנוח ואף המתין לו בצומת סמיע למעלה ממחצית השעה, ואחרי כל זאת המנוח הגיע אליו רק כדי לומר לו שהוא עומד לצאת לבלות עם אוסמה. עוד הועלתה התמיהה מדוע המנוח הוריד את המערער בצומת פקיעין ולא הסיעו לביתו בבית ג'אן, שם נראה כעבור כשעה. 12. בית המשפט יחס משקל רב לחובתו של המערער לניסיונותיו להסתיר את המפגש עם המנוח בערב הרלבנטי. המנוח, כך נתברר, ניסה מראש להסתיר כי הוא עומד להיפגש עם המערער. איהאב טרודי (להלן: טרודי), שלקח את המערער טרמפ לצומת פקיעין ולבית ג'אן ביום הרצח בין השעות 20:00-21:00, העיד כי במהלך הנסיעה ענה המערער לשיחת טלפון באומרו: "הלו אלברט". טרודי, שסבר כי המנוח (אלבר) נמצא מעברו השני של הקו, שאל את המערער אם חידש עימו את הקשר, אך המערער השיב לו שמדובר ב"אלברט לבנוני שגר בנהריה". גם אליסיה העידה כי המערער בשיחותיו עימה, לא שיתף אותה בכוונתו להיפגש עם המנוח באותו הערב. יתרה מכך. המערער המשיך להסתיר את דבר פגישתו עם המנוח לאחר היעלמותו, זאת למרות החיפושים הקדחתניים שנערכו אחריו ולמרות מאמצי בני משפחתו להתחקות אחר תנועותיו האחרונות. העידו על כך עדים שונים: פהים סבאג' (לו אמר המערער כי חיכה למנוח, אך הוא לא הגיע לפגישה עימו); כרים ג'ובראן (לו אמר המערער כי לא ראה את המנוח ביום בו נעלם); וכן מוחמד עלוואן (להלן: מוחמד), אצלו התארח המנוח לפני שיצא לפגישה עם המערער. מוחמד העיד כי בעת שהמנוח שהה אצלו, המערער צלצל אליו וביקש להיפגש עימו. מוחמד גם שמע את המנוח שואל את המערער היכן הוא מבקש שהוא, המנוח, יחכה לו. אולם, כך העיד מוחמד, כשפגש את המערער יומיים לאחר מכן ושאלו אודות כך, המערער התחמק וטען כי בסופו של דבר לא נפגש עם המנוח שכן הלה התקשר וביטל את הפגישה עימו. 13. המערער הסתיר את פגישתו עם המנוח גם מן המשטרה, לאורך התקופה שבה נעדר המנוח ובטרם נחשד ברציחתו, כל זאת תוך שהוא "מסייע" בחיפושים אחר המנוח. גם בשלב שבו כבר נחקר כחשוד, כשנשאל מפורשות על כך, המערער המשיך להכחיש את הפגישה עם המנוח וטען כי המנוח התכוון להיפגש עם אוסמה. רק ביום 6.10.02 חל מפנה: המערער הודיע כי הוא מחליט לספר את האמת והודה בקיום המפגש עם המנוח. המערער טען כי דיווח על פגישתו עם המנוח לאנשים שונים, בהם חוקרי המשטרה, אך בה בעת סיפק הסברים שונים לכך שהסתיר את קיום הפגישה: הוא טען כי פחד מטארק ח'יר ובנוסף כי לא רצה שייוודע לגלינה, חברתו של המנוח, כי המנוח התכוון לפגוש בחורות. הסבריו של המערער לא נתקבלו על דעת בית המשפט. 14. בית המשפט עמד בהרחבה על מהלכיו של המערער שנועדו ליצור רושם כאילו המנוח עודו בחיים. המערער פעל במספר אפיקים: הוא דיווח לאביו של המנוח, לאליסיה חברתו, לאמה ואף לחוקרי המשטרה על שיחות שניהל, כביכול, עם המנוח לאחר היעלמו, ויצר את הרושם כי המנוח נעלם מרצון. המערער טען שהמנוח צלצל אליו וסיפר לו כי עזב את ביתו בעקבות ריב עם הוריו, ואילו הוא ניסה לשכנעו לחזור לביתו. המערער טען כי ביום 20.8.08 ביקשו המנוח להיפגש עימו בנהריה, והוא אף נסע ל"פגישה" עם אבי המנוח. למותר לציין כי השניים לא פגשו במנוח, אלא שהמערער הוסיף וסיפר כי המנוח התקשר אליו לאחר מכן ונזף בו על שהגיע למקום המפגש עם אביו. בית המשפט קבע כי טענות המערער בדבר שיחות שניהל, כביכול, עם המנוח לאחר היעלמו היו כוזבות. פירוט השיחות שיצאו ממכשיר הטלפון של המנוח אל המערער, כך נקבע, אינו מתיישב עם קיומן של השיחות עליהן "דיווח" המערער: חלק מהשיחות להן טען המערער לא הופיע כלל בפלט השיחות; ואילו השיחות שהתקיימו לא תאמו את גרסתו של המערער אודות תוכנן (מדובר בשיחות קצרות, בנות מספר שניות, בעוד שהמערער דיווח על שיחות ממושכות יותר). דיווחי המערער לפיהם נעדר המנוח מרצון (בשל ריב עם הוריו) והידיעות שמסר, לפיהן המנוח יצר עימו, כביכול, קשר לאחר העלמו, גרמו למשטרה להתמהמה בהבנה כי מדובר באירוע פלילי והביאו לשיבוש החקירה. תלונות בני משפחת המנוח נדחו, לא נערך בירור צעדיו האחרונים של המנוח ולא נעשו חיפושים אחר גופתו. מהלכיו אלה של המערער, כך נפסק, תמכו במסקנה כי המערער הוא הרוצח. ברי כי ככל שחולף זמן ממועד רציחתו של אדם, כך קשה יותר לברר את נסיבות הרצח, ומכאן עניינו של הרוצח לטשטש את מועד הרצח ולגרום לעיכוב בחקירה ובחיפושים אחר המנוח. 15. זאת ועוד. נקבע כי המערער או אחרים מטעמו ערכו שיחות פיקטיביות מן הטלפון הנייד של המנוח למקורביו של המנוח. כזכור, איש מבין אלה שענו לשיחות שנתקבלו ממכשיר המנוח לאחר היעלמו, לא שמע את קולו של המנוח ולא זיהה אותו, זולת המערער, על פי טענתו. כך למשל הובאה עדותה של אליסיה, שסיפרה כי ביום 20.8.02, בעת שהמערער שהה בביתה, צלצל הטלפון הנייד שלו והיא ראתה את שם המנוח מופיע על הצג. היא קראה למערער, ענתה לשיחה ושמעה "הלו" בקול שלא זיהתה. המערער, כך העידה אליסיה, הגיע, נטל ממנה את מכשיר הטלפון, והחל לדבר עם המנוח בערבית. הוא שאלו "היכן אתה", אליסיה בקשה ממנו לתת לה את הטלפון כדי לדבר עם המנוח, אולם הוא ניתק את השיחה. אליסיה סיפרה על מקרה נוסף: המערער טלפן אליה ובעודו משוחח עימה, היא שמעה צליל לחיצה על מקשי טלפון, ואז ראתה על צג הטלפון שלה שיחה נכנסת ממספר הטלפון של המנוח. היא מיהרה לעבור לשיחה זו, אלא ששמעה קול בכי. אליסיה חזרה לשיחה עם המערער ונזפה בו על שהוא והמנוח "עובדים" עליה. המערער השיב לה שבדיוק עתה התקשר אליו המנוח ואמר לו שהוא ליד ביתה. אליסיה ביקשה לצאת החוצה, ואז נתקבלה שיחה נוספת ממספר הטלפון של המנוח, והיא שמעה מוסיקה בערבית. בשיחה אחרת שנתקבלה ממספר הטלפון של המנוח, כל ששמעה אליסיה היה צליל של נשיקה. באופן דומה העידו גלינה, חברתו של המנוח ואביו של המנוח, כי הם התקשרו אל המנוח אך נענו על ידי זרים. יצוין כי בשיחות טלפון עם גלינה ועם אבי המנוח, נדרשו אלה להביא כופר כדי "לגמור את הסיפור". גם שיחות אלה התגלו כשיחות שווא – בני המשפחה והמשטרה המתינו במקום המיועד אך איש לא הגיע לאסוף את דמי הכופר המבוקשים. בית המשפט קבע באופן חד משמעי כי מדובר בשיחות פיקטיביות שלא נערכו על ידי המנוח. נקבע, לאחר בחינת פלט שיחות מכשיר הטלפון של המנוח, כי ממועד היעלמו של המנוח, ניכר דפוס התקשרות השונה מהותית מהדפוס הקודם, באופן המלמד שאין מדובר באדם חי ופעיל. צוין כי השיחות היוצאות ממכשיר המנוח נעשו רק אל המערער, אל אליסיה ואל גלינה, אך לא אל בני משפחתו וחבריו האחרים, עימם נהג לשוחח תכופות; מדובר בשיחות קצרות, רק אחת מהן נמשכת למעלה מדקה; בנוסף, המכשיר הנייד אוכן למן העלמו של המנוח בבית ג'אן (מקום מגורי המערער), למעט מספר שעות בירכא (וזאת בהתאם לעדות סאלח). בסיכומם של דברים נקבע כי "העובדה שאיש ממקבלי השיחות אינו מצליח לשוחח עם המנוח... אל מול העובדה שהנאשם הוא היחיד שטוען ששוחח עם המנוח עצמו – כל אלה ראיות נסיבתיות השוקלות משמעותית לחובתו של הנאשם". 16. בית המשפט ציין גם פרטים מוכמנים שהיו בידיעת המערער. המערער מסר לאליסיה ולאמה (להלן: לודמילה), תיאור מדויק של תנוחת הגופה ומצבה, זאת עוד לפני שיכול היה לדעת פרטים אלה. המערער טען כי שמע את הדברים מפי רועה הצאן שמצא את גופת המנוח, אך רועה הצאן, שאישר כי הוא מכיר את המערער, עמד על דעתו שלא סיפר לאיש על תנוחת הגופה. בבית המשפט חזר בו המערער וטען כי שמע את הפרטים מפי "זקן... שאביו ראה את הגופה". נקבע כי אין זה ברור מדוע הסתיר המערער מלודמילה ואליסיה את מקור המידע שלו וייחס את המידע דווקא לרועה, אך מכל מקום "אפילו יש ספק אם ענייננו בפרט מוכמן, בוודאי שהתנהלותו של הנאשם בעניין זה מתיישבת היטב עם חוסר מהימנות מוחלט ביחס לדברים עליהם הוא מעיד". כן אוזכרה אמירתו הספונטנית של המערער בחקירתו, לפיה "בחיים שלי לא ירינו בחבר שלי". הבחירה של המערער באזכור ירי כגורם למוות ולא בכל אמצעי אחר, כך נקבע, מחזקת אף היא את יתר הראיות נגדו. לאור כל האמור, באו שופטי בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי יש להרשיע את המערער ברצח המנוח. הערעור 17. המערער מבקש לקעקע את יסודות הרשעתו ומעלה טענות שונות כנגד הכרעת בית המשפט קמא. הוא טוען כי לא הוכח קיומו של מניע הגיוני לרציחתו של המנוח על ידו. המערער יוצא כנגד "מסלול הרצח", כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, וטוען כי אין עד שראה אותו עם המנוח במסלול נסיעתו עובר להירצחו, ולפיכך לא ניתן לקשור אותו לרצח. המערער טוען כי לוח הזמנים לביצוע הרצח לו טענה המשיבה אינו הגיוני, וכי הרצח לא יכול היה להתבצע על פי לוח זמנים זה. המערער מעלה שורה של קשיים וסתירות העולים, לטענתו, מלוח הזמנים. כך, סבור המערער כי לא ניתן לישב בין שיחתו של המנוח עם אליסיה בשעה 22:12, המאוכנת בחורפיש, לבין העובדה שהמנוח נראה במכוניתו כעבור דקה, בשעה 22:13 לערך, במרכז בית ג'אן על ידי אמין דבור. עוד סבור המערער כי שתי שיחות טלפון שבוצעו לסאמר חמוד מעוררות קושי: לניסיון השיחה הראשונה (בשעה 22:23) לא ניתן כל הסבר. אשר לשיחה השניה, שנערכה בשעה 22:39 – נטען על ידי המשיבה כי נערכה על ידי המערער לאחר רצח המנוח. המערער טוען כי שיחה זו יוצרת סד זמנים בלתי אפשרי לביצוע הרצח. המערער מדגיש כי אין בנמצא כל ממצא אובייקטיבי הקושר אותו לזירת הרצח. כן יוצא הוא כנגד קביעת מועד המוות (יום 18.8) וטוען כי מן הראוי היה לקבל את חוות דעתו של ד"ר פרידברג, האנטומולוג, לפיה גופתו של המנוח הוטלה בשמורת הר מירון בין התאריכים 21 ו-25 באוגוסט 2002 וכי זהו גם זמן מותו של המנוח. המערער מלין על שלא נאספו בזירה ראיות כגון רימות וגלמים סביב לגופה, זבובים שחגו לצדה, לא נמדדו נתוני טמפרטורה בזירת הרצח ולא גודלו הרימות שנמצאו בגופת המנוח באופן המאפשר לדעת את מין הזבובים שהשריצו ביצים בגופה. העדר פרקטיקה משטרתית של איסוף ראיות אנטומולוגיות בזירת העבירה, כך טוען המערער, גרמה לו נזק ראייתי, בשל מיעוט הנתונים הרלבנטיים לקביעת מועד המוות על יסוד מדע האנטומולוגיה. בכל אלה, כך המערער טוען, יש כדי להפחית ממשקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות הקיימות כנגדו וכדי להקים את "הספק הסביר" הנדרש לזיכויו מן האישום ברצח. 18. המערער סבור כי לא ניתן היה להשית את הרשעתו על עדותו של סלאח, שכן מדובר בעד מתוחכם ומגמתי, שמעורבותו בפרשה לא נתבררה עד תום ומשליכה על מהימנותו. המערער טוען כי גרסתו הסופית של סלאח, עליה נסמכו ראיות המשיבה, רצופה ליקויים ופגמים שיש בהם כדי להשליך על אמינותו. הגרסאות הרבות שמסר סלאח, השקרים והסתירות שנתגלו בעדותו, כל אלה, כך טוען המערער, מובילים למסקנה כי עדותו היתה שקרית ובלתי מהימנה. עוד טוען המערער כי סאלח השתתף בדיוני הארכות מעצרו של המערער ואף צילם את הפרוטוקולים הרלבנטיים ובהסתמך על אלה גיבש את גרסתו האחרונה. בסיכומו של דבר המערער טוען כי סאלח מעורב ברצח, כי הוא פעל בעורמה על מנת לגבש לעצמו גרסה נוחה ופעל כדי להפליל את המערער ברצח המנוח ולהרחיק החשד ממנו ומשותפיו. 19. בחנתי היטב את טענות המערער והגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות. הטענות שבערעור, רובן ככולן, זכו לבירור ממצה על ידי הערכאה הדיונית. בפני בית המשפט קמא הוצג מניע אפשרי לרצח, שנתקבל על דעתו: "הרקע והמניע הכללי 'מושכים' לכך שהנאשם חשד ביחסים בין המנוח לבין אליסיה וחשש כי המנוח יכשיל את נישואיו המתוכננים לאליסיה", כך נקבע. הוכח כי המערער היה קנאי לאליסיה חברתו באופן קיצוני ואובססיבי. הובאה גרסתו של איהאב טרודי, עימו נסע המערער לפני שנפגש עם המנוח. טרודי מסר בהודעותיו כי המנוח התרברב באוזניו שהיה לו קשר מיני עם אליסיה. הוא טען, אמנם, כי לא סיפר על כך למערער, אך ציין כי נראה לו שהמערער חשד במשהו. סאלח חרב העיד כי שאל את המערער מדוע רצח את המנוח, ולדבריו השיב לו המערער כי המנוח סכסך בינו לבין הורי חברתו. גם ב"שיחת הכופר" לגלינה אמר לה "החוטף" כי המנוח "בן זונה, בוגד בחברים שלו". הנה כי כן, מניע אפשרי הוכח, וממילא אין עסקינן במקרה בו העדרו של מניע מחליש את ראיות המשיבה. 20. לא שוכנעתי כי יש להתערב בקביעות הערכאה המבררת הנוגעות ללוח הזמנים לרצח. נקודות הציון הקשיחות בלוח הזמנים הן השיחה עם אליסיה (בשעה 22:12) והשיחה אל סאמר חמוד (בשעה 22:39), שבוצעה, לטענת המשיבה, לאחר הרצח. הקושי העיקרי בלוח הזמנים מתעורר לאור זיהויו של המנוח על ידי אמין דבור במרכז בית ג'אן בשעה 22:13 (דבור טען כי ראה את המנוח מייד בתום שיחת טלפון שערך, שיחה שלפי פלט הטלפונים שלו התקיימה בשעה 22:13). בית המשפט המחוזי קבע לעניין זה כי "קשה לקבוע את השעה המדויקת בה ראה דבור את מכוניתו של המנוח ואדם נוסף יושב בתוכה. דבור מסר את הודעתו הראשונה במשטרה ביום 27.8.02, כלומר, תשעה ימים לאחר שראה את המנוח. באותו שלב אמר שראה את המנוח בסביבות השעה 22:00...". מכל מקום, נקבע כי חישוב הזמנים מאפשר את ביצוע הרצח: אמין דבור ראה את המערער ב- 22:14-22:16 (לאחר שיחת הטלפון שקיים בשעה 22:13), המערער והמנוח הגיעו בתוך 16 דקות נסיעה למקום הרצח (בסמוך לשעה 22:30) "ומכאן ואילך אין קושי להספיק לבצע את הרצח ולחזור לנקודה שבה ניתן לקיים את השיחה של 22:39". הוסבר גם כי אם "אמין דבור לא דייק באומרו כי ראה את המנוח מייד כאשר סיים לשוחח בטלפון, אלא מספר דקות לאחר מכן... השיחה בין המנוח לאליסיה התקיימה בשעה 22:12 כאשר המנוח והנאשם נמצאים כבר במכוניתו של הנאשם בכביש המריבה... כעבור כחמש דקות כבר הגיעו הנאשם והמנוח לבית ג'אן ואז זיהה אמין דבור את המנוח, וכעבור חמש דקות חזרו על עקבותיהם ומכאן ניסיון השיחה אל סאמר, שיחה המאוכנת אף היא בחורפיש, ואשר נעשתה ככל הנראה במקום כלשהו לאורך כביש המריבה". בהקשר זה יש להוסיף ולציין לחובתו של המערער, כי לאחר העלמו של המנוח, המערער ניסה בהזדמנויות שונות (הן בשיחת טלפון שיזם והן בפגישה עם דבור בצאתו מחקירה במשטרה) לברר אם דבור זיהה את האדם שישב לצד המנוח. 21. המערער מבקש כי נתערב בקביעה לפיה המנוח נרצח ביום 18.8.02. מועד המוות, יש להדגיש, מהווה נדבך מרכזי בהתרחשות העובדתית כפי שנקבעה והוא המאפשר את השילוב בין הראיות הנסיבתיות השונות לבין עדותו של סאלח. בית המשפט המחוזי קבע את מועד המוות בהסתמכו על מספר נתונים: ניתוח פלטי השיחות שנערכו ממכשיר המנוח לאחר המועד שנקבע, שלימד כי אין מדובר באדם חי ופעיל; שעת ניתוק השלוחה של מכשיר הטלפון הנייח של המנוח; וכן חוות דעת המומחה, ד"ר לוי. המערער סבור כי יש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמו, האנטומולוג ד"ר פרידברג. בית המשפט קמא בא לכלל מסקנה, לאחר חקירת המומחה, כי שיטת קביעת מועד המוות על יסוד חרקים שנמצאו בגופה אינה ודאית ואינה מדויקת, וכי במקרה הנדון לא היו למומחה די נתונים ודאיים כדי להגיע למסקנה הנחרצת אליה הגיע: "ב"כ המאשימה" – כך צוין – "חקרה את ד"ר פרידברג חקירה נגדית מבריקה ויסודית, שבסופה לא נותר שריד ופליט מחוות דעתו. ודוק: לא מומחיותו של המומחה בתחום האנטומולוגיה נתערערה, אלא שנתברר כי לא היו בפני המומחה מספיק נתונים וממצאים שעליהם ניתן היה לבסס חוות דעת של ממש. עוד נתברר כי יש להיזהר מלהשליך מניסויים שנעשו בתנאי מעבדה על התנאים בשטח, בשל מספר רב של משתנים". בית המשפט קבע גם כי העדים שטענו כי ראו את רכבו של המנוח לאחר יום 18.8.02 במקומות שונים לא זיהו את הרכב בוודאות על פי מספרו. נוכח האמור, אין להתערב בקביעה בדבר מועד המוות. 22. מחדלי החקירה ככל שהיו לא החמירו עם המערער. "המציאות מוכיחה, כי כמעט בכל תיק ניתן להצביע על מחדלי חקירה כאלה ואחרים. משמעותם, משקלם והפער שהם יוצרים (אם הם יוצרים) במארג הראיות – הוא עניין לערכאה הדיונית הבוחנת את המכלול..." (ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל). בענייננו הערכאה הדיונית בחנה את מכלול הראיות בתיק ובאה לכלל מסקנה שאין בהעדרם של הנתונים הנוספים, שניתן היה אולי לאסוף מן הזירה, כדי להעלות ספק סביר באשמתו של המערער. המערער הציע גם שמות של אנשים שהיתה להם, לכאורה, עילה לפגוע במנוח. ואולם, נקבע כי אין בנמצא אדם אחר, לגביו מתקיימים כל הנתונים המפלילים הקיימים בעניינו של המערער, ואשר יש בהם כדי לקשור אותו לרצח. אכן, אין די בהעלאת שמו של אדם זה או אחר, שהיה לו סכסוך עם המנוח, כדי ליצור ספק של ממש באשמו של המערער. לא מצאתי ממש אף בשאר טענותיו של המערער, המכוונות כנגד מהימנותו של סאלח. שופטי ההרכב היו ערים למעורבותו של סאלח במעשי העבירה ולכשלים השונים שבגרסתו, אך למרות זאת נתנו אמון בדבריו. מדובר בהתרשמותם הבלתי אמצעית מן העד, שגובתה בראיות מחזקות ממשיות, ואף בעניין זה אין כל מקום להתערבותנו. 23. הנה כי כן, בתיק שלפנינו נפרשה בפני הערכאה המבררת מסכת ראייתית מרובת פרטים, שכללה עשרות עדויות ומוצגים. המערער הכחיש לכל אורך הדרך את מעורבותו ברצח, אולם בית המשפט קמא קבע, בהסתמכו על עדות סאלח ועל מכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו, כי המערער הוא שרצח את המנוח. המערער הצביע על קשיים שונים בגרסת התביעה, קשיים שהם ברובם פועל יוצא מן העיכוב בחקירת הרצח ומן הזמן שחלף עד למציאת גופת המנוח. אכן, נותרו תהיות לגבי מסלול נסיעתו האחרון של המנוח ואף לגבי שעת מותו המדויקת, אולם באלה אין כדי לעורר ספק סביר באשמו של המערער. "הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו לפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר" (ע"פ 4086/91, 4138 מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 868 בעמ' 873 והאסמכתאות המוזכרות שם). 24. בענייננו, המסקנה בדבר אשמו של המערער עולה כמסקנה האפשרית היחידה מן המארג הכולל של הראיות, הסוגר על המערער מכל עבר. הרשעתו מבוססת, בין השאר, על הראיות הבאות: א) עדותו המפלילה של סאלח, לפיה מסר למערער את האקדח בו בוצע הרצח, המערער התוודה בפניו כי רצח את המנוח ושרף את רכבו ואף הסביר לו את המניע למעשיו. בית המשפט קמא היה ער למעורבותו של סאלח בפשע ולקשיים בגרסתו, אולם נתן אמון מלא בעדותו: גרסתו נתמכה לכל אורכה בראיות אובייקטיביות (מחקרי התקשורת אישרו את השיחות בהן המערער ביקש מסאלח את אקדחו, תיאם את החזרתו לאחר ביצוע הרצח וכן את שתי הנסיעות לירכא עליהן דיווח סאלח); סאלח חזר על הדברים בפני מדובב; נקבע כי רק גרסתו יכלה "להדביק את כל מסכת הראיות וליצור פאזל הגיוני ושלם"; ולא נמצא כל מניע, שיכול היה לגרום לסאלח להעליל על המערער, חברו, את הדברים. ב) המערער היה האחרון שנפגש בוודאות עם המנוח בטרם נעלמו עקבותיו ושהה עימו ברכבו בסמוך לשעת הרצח המשוערת. ג) המערער ניסה מראש להסתיר את דבר פגישתו עם המנוח (מאיהאב טרודי ומאליסיה). ד) המערער המשיך להסתיר כי נפגש עם המנוח לאחר היעלמו, זאת למרות החיפושים שנערכו אחר המנוח ולמרות שנשאל על כך באופן מפורש על ידי אנשים שונים (כך העידו פהים סבאג', כרים ג'ובראן ומוחמד עלוואן). ה) המערער הסתיר את פגישתו עם המנוח מן המשטרה במשך כל תקופת החיפושים אחר המנוח (חיפושים בהם הוא נטל, כביכול, חלק). ו) גם בשלב בו המערער נחקר כחשוד ברצח הוא המשיך להכחיש את דבר הפגישה והודה בקיומה רק לאחר כשבועיים. ז) המערער הצליח לשכנע את המשטרה כי המנוח נעלם מרצון, בשל סכסוך עם הוריו. הוא דיווח על שיחות שקיים, כביכול, עם המערער לאחר היעלמו ועל פגישות שקבע עימו. בשל דיווחיו אלה, לא הובן במשטרה כי מדובר באירוע פלילי, תלונות בני משפחת המנוח נדחו והמשטרה נמנעה מלחפש אחר המנוח. ח) המערער היה היחיד שטען כי דיבר עם המנוח לאחר היעלמו. שאר האנשים ש"זכו" לשיחות ממכשיר הטלפון הנייד של המנוח, לא שמעו את קולו ולא זיהו אותו. ט) המערער נמצא משקר בכל הנושאים המהותיים שעלו בחקירתו ושינה את גרסאותיו השכם וערב, על פי נוחותו: המערער ניסה להרחיק עצמו מסאלח, הכחיש כי נפגש עימו בערב הרצח וכי נסע עימו בהמשך לירכא. הוא הודה באלה רק בבית המשפט; המערער הכחיש כי נפגש עם המנוח לפני היעלמו. כשהודה לבסוף בפגישה, מסר גרסה שנתבררה כשקרית (לפיה תכנן המנוח להיפגש עם אוסמה); המערער מסר גרסאות סותרות לגבי שהותו עם המנוח ברכבו בעת שיחת הטלפון עם אליסיה בשעה 22:12. בבית המשפט חזר בו מהודאתו כי נכח בעת השיחה; המערער שיקר כשטען כי לאחר שחזר לביתו בערב הרצח לא יצא ממנו עוד (הוא הודה בסופו של דבר כי יתכן ששהה בסנוקר שבכפר); המערער שיקר בנוגע לשיחות טלפון שניהל, כביכול, עם המנוח לאחר היעלמו. לחלק משיחות אלה לא נמצא תיעוד ואילו אחרות לא תאמו באורכן את גרסת המערער באשר לתוכנן. נקבע כי גרסאותיו השונות של המערער אינן עומדות במבחן ההיגיון וכי לא עלה בידי המערער ליתן הסבר מניח את הדעת לשקריו. י) המערער מסר פרטים מוכמנים אודות תיאור גופת המנוח וכן איזכר בחקירתו את הירי כגורם המוות של המנוח. 25. אין בנמצא ולא הוצעה על ידי המערער כל תזה חלופית, היכולה לקשור בין הראיות השונות וליישב ביניהן באופן מתקבל על הדעת. המערער ניסה להצביע על סאלח ועל גורמים הקשורים אליו כאחראים לרצח, אולם לא עלה בידו להסביר מדוע דווקא הוא מסר כי המנוח נעלם מרצון והמשיך לדווח על שיחות פיקטיביות עימו. למותר לציין כי אין די בהעלאת שמם של אנשים עימם היה למנוח סכסוך כלשהו, כדי ליצור ספק בדבר אשמו של המערער; האפשרות שאדם אחר, המצויד באקדחו של סאלח, ביצע את הרצח בחלון הזמן שבין השעה 22:12 (עת שהה המערער עם המנוח) לבין השעה 23:16 (עת הוצת הרכב) – היא בלתי-סבירה. לאור האמור דעתי היא כי יש לדחות את הערעור. המשנה-לנשיאה הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, י"ח בשבט התשס"ט (12.2.2009). ה נ ש י א ה המשנה-לנשיאה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04108520_P17.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il