מיכלים לתעשיה וחקלאות נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 1085/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1085/03 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערערים: 1. מיכלים לתעשיה וחקלאות 2. יעקב אלאלוף 3. אליעזר סלומון ז"ל נ ג ד המשיב: בנק לאומי לישראל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"א 10613/97 מיום 16.12.2002 שניתן על ידי כבוד השופט ש' פינקלמן תאריך הישיבה: א' באלול תשס"ה (5.9.2005) בשם המערערים: עו"ד יעקב הרכבי, עו"ד מרדכי שוגרמן בשם המשיב: עו"ד אסף סמואל, עו"ד עמית רון פסק-דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 10613/96) מיום 16.12.2003, במסגרתו התקבלה תביעת הבנק נגד המערערים 2 ו-3 וכן נדחתה בקשת המערערים לביטול פסק דין בהיעדר שניתן ביום 15.12.99 כנגד המערערת 1. עיקרי העובדות 1. בשנת 1996 חברו יחדיו המערער 2, יעקוב אלאלוף (להלן:"אלאלוף") והמערער 3, אליעזר סלומון ז"ל (להלן:"סלומון"), לשם רכישת ציוד של שני מפעלי פלסטיקה שחדלו מפעילות. פעילותו של אחד מהמפעלים הללו, שהיה ממוקם במושב גורן, היתה באמצעות חברת תיבות משטח בע"מ (להלן:"תיבות"), שחשבונה התנהל בסניף המשיב בקריית שמונה. חברה זו היתה בבעלותו של אחד רובי גולדשטיין. אלאלוף וסלומון, שביקשו לחדש את הייצור במפעלים, ייסדו לשם כך את המערערת 1, מיכלים לתעשיה וחקלאות בע"מ (להלן: "מיכלים"). 2. משנוסדה, פתחה מיכלים בסניף קריית שמונה של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), הוא המשיב, חשבון חוזר דביטורי. במסגרת זו הוחתמה, יחד עם בעלי מניותיה, על המסמכים הדרושים לפתיחתו וניהולו של החשבון. בנוסף חתמו המערערים על כתב "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" לזכותו של הבנק. 3. משהגיעה יתרת החובה של מיכלים בחשבון לסכום של 1,120,126.67 ₪, הגיש הבנק (ביום 25.6.97) תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד החברה בגין סכום זה. יצויין, כי חלק משמעותי מחובה של מיכלים לבנק נוצר כתוצאה מהתחייבותה לקבל על עצמה את יתרת החובה של תיבות לבנק בסכום של 440,573.64 ₪. 4. במסגרת ההליך האמור התעוררה שאלת ייצוגה של מיכלים. בישיבת בית משפט שנערכה ביום 27.5.1999 נתגלעה מחלוקת בשאלת ייצוגה של מיכלים, מחלוקת שנבעה מטענתה של עו"ד אזולאי שהתייצבה לדיון, כי היא משמשת ככונסת הנכסים של מיכלים. בסופו של הדיון הוחלט כי הצדדים החלוקים (עו"ד אזולאי ועו"ד פיינטוך, בא כוחם של אלאלוף וסלומון) יגישו לבית המשפט ייפוי כוח מאושר או החלטה אחרת של בית משפט שיבהירו את שאלת הייצוג. משהוגשו הללו קבע בית המשפט (כב' השופט ש' פינקלמן) בהחלטה מיום 3.8.1999, במסגרתה נדונה שאלת מעמדה של עו"ד אזולאי, כי היא לא נתמנתה מעולם להיות כונסת הנכסים של מיכלים. 5. לאחר החלטה זו, ומשאיש לא נטל על עצמו את ייצוגה של מיכלים, ביקש עו"ד טימור, ב"כ הבנק, במסגרת ישיבת בית משפט שנערכה ביום 15.12.99, כי ינתן פסק דין כנגד מיכלים מאחר ולא התייצבה לדיון. על אף שציין מפורשות שאינו מייצג את מיכלים, ביקש עו"ד פיינטוך באותו מעמד, כי מועד מתן פסק הדין בהיעדר כנגד מיכלים ידחה מן הטעם הבא: לטענתו, קיבל מעו"ד הורוביץ, שטיפל בתיק לפניו, כתב העברה גורף ומשנתבקש על ידי בית המשפט להמציא ייפויי כוח ספציפיים המציא כאלו מטעמם של אלאלוף וסלומון. להערכתו, ועל אף שידע על הדיון שנערך באותו היום, סבר וודאי עו"ד הורוביץ, בטעות, שכתב ההעברה עודו בתוקף וביקש מבית המשפט ארכה על מנת לנסות ולהשיג את ייפוי הכוח המקורי עליו חתומה מיכלים. עו"ד פיינטוך הוסיף ואמר כך: "הואיל ושום דבר לא יקרה בשבועיים האלה. היה ויומצא יפוי כוח כזה מה טוב. אם לא סימן שעו"ד הורוביץ יחליט מה שיחליט, ובית המשפט יוכל לתת פסק דין בהעדר. אני סבור שבקשתי תעשה סדר עם הענינים ולא תגרום לאחר מכן להגשת בקשות נוספות של ביטולים, מה גם ששום נזק לא יגרם לתובעת. לחברה הזו אין שום רכוש של ממש. מכאן בקשתי למתן אורכה לשבועיים". בא כוח הבנק, עו"ד טימור, הודיע באותו מעמד כי לא יבקש לקבל פסק דין כנגד מיכלים בטרם יחלפו שלושה שבועות מיום הדיון ובית המשפט החליט: "ינתן פסק דין כמבוקש כנגד מיכלים בע"מ לא לפני תום 3 שבועות מהיום, אלא אם כן תנתן החלטה אחרת קודם לכן". 6. מקץ למעלה מארבעה שבועות, ביום 17.1.2000, הגיש בא כוח הבנק בקשה בכתב למתן פסק דין כנגד מיכלים מן הטעם שעו"ד פיינטוך לא הגיש ייפוי כוח מטעם החברה, על אף שחלף המועד שנקבע לכך. בית המשפט נעתר לבקשה וביום 28.2.2000 ניתן פסק דין חלקי לחובתה של מיכלים בו נקבע כי מיכלים תשלם לבנק סך של 1,120,126.67 ש"ח בצירוף ריבית "הואיל והנתבעת מס' 1 [מיכלים] אינה מיוצגת ולא התייצבה לדיון..." 7. בדיון שהתקיים ביום 20.5.2001, למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין כנגד מיכלים, כאמור, ביקש עו"ד פיינטוך, לבטל את פסק הדין בטענה שאלאלוף וסלומון לא היו מודעים לכך שהם בעלי המניות של מיכלים, ובשל כך לא ייפו את כוחו להופיע בשם החברה. לטענתו, רק עתה התברר לשולחיו שניתן פסק דין נגד מיכלים בשל אי הופעה ואי הגשת מסמכי הגנה וכי למיכלים לא היה יומה בבית המשפט. בקשתו זו, שהושמעה בעל פה במסגרת הדיון האמור נתקלה בהתנגדותו הנחרצת של בא כוח הבנק ונדחתה על ידי בית המשפט שציין: "לא אתייחס בשלב זה של הדיון המשפטי בבקשה בע"פ שבאה שעה קלה קודם תחילת הדיון. מה גם שנושא זה שעו"ד פיינטוך טוען לו היה בידיעתו ובידיעת שולחיו פרק זמן ארוך. משתוגש בקשה מתאימה בכתב, אם תוגש, יתייחס אליה בית המשפט לגופה". בקשה, כאמור, שכותרתה "בקשה להארכת מועד ולביטול פסק דין שניתן בהעדר" הוגשה על ידי עו"ד פיינטוך ביום 22.5.2001, ובישיבת ההוכחות שנערכה יומיים לאחר מכן החליט בית המשפט להתייחס לבקשה "בבוא שעתה ומקומה". 8. שעתה של הבקשה באה בגדרי פסק הדין הסופי בפרשה שניתן ביום 16.12.2002. בית המשפט (כב' השופט ש' פינקלמן) דחה את הטענה ועמה את הבקשה לביטול פסק דינו, וחייב אף את הנתבעים האחרים באותו הליך לשלם לבנק סך של 1,120126.67 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט. במסגרת פסק דינו זה נדחו אף יתר טענותיהם של המערערים כמפורט להלן. על פסק דינו זה הערעור שלפני. טענות המערערים 9. שני ראשים עיקריים לטענות המערערים, שניהם בבחינת חזרה על טענות שנטענו ונדחו על ידי בית המשפט קמא. ראשית טוענים המערערים כי בסיכום שנערך בעל פה בינם לבין מנהל הבנק, הוסכם על העמדת סכום של 600,000 דולר לטובת מיכלים, כנגד הסכמתה של החברה לקחת על עצמה את חובה של תיבות, כאשר בבסיס הסכמתה של מיכלים לקחת על עצמה את החוב עמדה התחייבות הבנק להעביר את הסכום האמור. לטענתם, הפר הבנק את התחייבותו זו ולא הזרים לחשבונה של מיכלים את הסכום עליו הוסכם. שנית, טוענים המערערים, וזוהי הטענה העיקרית שבפיהם, כי בית המשפט קמא לא בחן את "הסוגיה האחת והאמיתית" כלשונם - כיצד יתכן שמיכלים תיקח על עצמה את חובה של תיבות "כך 'סתם' ומתוך 'התנדבות', לדבריהם. 10. פרק הטענות הבא של המערערים עוסק בהשגה על דבריהם ואמינותם של עדים שונים שהופיעו בפני בית המשפט המחוזי. כך, מתייחסים המערערים לעדותו של עו"ד סליאמן, שאישר את חתימתם על מסמכים שונים אף שלטענתם, לא נשכר על ידם, שלדבריהם "מוזרה היתה, אם לנקוט לשון המעטה". המערערים טוענים כי בית המשפט קמא התעלם מטענתם כי אינם מכירים את עו"ד סולימאן. עוד משיגים המערערים על התייחסותו של בית המשפט קמא לעדותו של מנהל סניף הבנק שהיתה לטענתם "לא פחות סתומה ובלתי בהירה מהיותה מתחמקת ומסתירת טפחיים". ממשיכים המערערים ומעלים מספר תמיהות לגבי רובי גולדשטיין, ממנו נרכשה, כאמור, תיבות ומציינים כי משנשאל מנהל הסניף לגבי היעדרו של גולדשטיין מאולם בית המשפט ענה כי "אין לו מושג". לתשובה זו ולנפקדותו, לכאורה, של גולדשטיין מהדיונים מייחסים המערערים משמעות מפליגה ותוהים "האם ייתכן שהמשיב מסתיר את העובדה שלבנק היו מניעים נסתרים (ונפסדים) בהחלפת הנתבע גולדשטיין כמי שמחוייב לפרוע חוב תיבות משטח, במערערים, שלא היה להם כל קשר לחוב זה?" 11. לבסוף, מערערים הם על החלטת בית המשפט קמא שלא לבטל את פסק דינו מיום 28.2.2000. לטענתם, השארת פסק הדין כנגד מיכלים על כנו "יהא בו כדי לגרום לעיוות ולאבסורד משפטי של ממש". עיקרי טענות המשיב 12. טוען המשיב כי בדין ניתן פסק הדין כנגד מיכלים וכי יש להותירו על כנו. טענת המערערים לפיה "שכחו" כי הינם מנהליה של מיכלים היא מוזרה, וזאת בלשון המעטה. המערערים ויתרו על הגנתה של מיכלים אף שהיו מודעים להליך המתנהל כנגדה ומשכך הם מנועים ומושתקים מלטעון שלא ידעו על מתן פסק הדין, או מלבקש את ביטולו ובפרט משלא הצביעו על טעם מיוחד לעשות כן. בקשתם לביטול פסק הדין לוקה בשיהוי של למעלה משנה ודינה להדחות. 13. באשר לטענת המערערים לפיה זייף הבנק מסמכים טוען הבנק כי פרש והסביר את השתלשלות העניינים שהביאה להעברת חובה של תיבות אל מיכלים וכן צירף מוצגים התומכים בגרסתו. עוד טוען הבנק שטענת המערערים כי העברת החוב היתה מותנית אינה מגובה בראיות ואינה תואמת את העדויות כפי שנשמעו בפני בית המשפט. דיון 14. רוב הטענות שעלו בכתבי הטענות של הצדדים, ולעניין זה של שני הצדדים, הן טענות עובדתיות גרידא לגביהן כבר קבע בית המשפט קמא ממצאים עובדתיים. במקום אחר כבר ציינתי כי: "טענות מסוג זה שהעלו הצדדים דינן להידחות. בית המשפט שלערעור יתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים וקיצוניים כאשר, למשל, מתגלית שגיאה עקרונית בסיסית בממצאים העובדתיים שנקבעו, אם משום שאינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, ואם משום שאינם מבטאים נאמנה את שעולה ממכלול הראיות. בחינת הדברים בדרגה זו מושתתת על התרשמות הערכאה הדיונית ועל התשתית שהוצבה על ידה בעקבות הדיון. בכל הקשור לתשתית שנקבעה בנושא שכר הטרחה (למעט נושא שכר הטרחה בערעורים), הן ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי והן מסקנותיו המשפטיות מבוססים בחומר הראיות שהונח בפניו, ואין יסוד להתערבותנו. אוכל, אפוא, לקצר במקום שבית המשפט המחוזי הרחיב" (ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' יעקב חיננזון (טרם פורסם, 30.8.2004). 15. עיון בפרוטוקולים של דיוני בית המשפט דלמטה, בבקשות, בהחלטות ובמסמכים המצורפים אליהן אינו חושף שגיאות או טעויות כלשהן שיש בכוחן להצדיק את התערבותנו בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. הלכה פסוקה היא כי לבית המשפט השומע, רואה ומתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים המופיעים בפניו, נתונים הכלים הטובים ביותר להעריך ולשפוט את עדותם ובמובן זה קיים יתרון לערכאה הראשונה. לא מצאנו כל פסול או שגיאה בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, ודין טענותיהם של המערערים לעניין אמינותם של עדים שהופיעו בפניו ולגבי משמעות זו אחרת שיש לייחס, לדעתם, לדבריו של עד פלוני או אלמוני - להדחות. 16. באשר לטענות המערערים כי העברת חובה של תיבות למיכלים נעשתה שלא כדין והותנתה בקבלת סכום של 600,000 דולר מהבנק; מונח לפני "מכתב לקוח לבנק" מיום 18.9.1996, הנושא את חתימותיהם של סלומון ואלאלוף, בו מורים השניים על העברת חובה של תיבות לחשבונה של מיכלים. על מסמך זה התבסס, בין היתר, בית המשפט קמא בדחותו את הטענה כי חובה של תיבות הועבר למיכלים שלא כדין ואיני רואה מקום להתערב בקביעתו זו. גם את טענת המערערים לפיה הותנתה העברת החוב בהלוואה בסך 600,000 אין מקום לקבל. בית המשפט קמא דחה טענה זו בציינו: "לא מצאתי באיזה מסמך שהוא השייך לפתיחת החשבון ולבטוחות, בתניה איזו שהיא לפיה העברת החוב של תיבות משטח למיכלים מותנית בהלוואה של 600,000 דולר". אכן, אין מסמך כזה או ראיות אחרות שיש בהן כדי להצביע על התחייבות כזו שנטל עליו הבנק, ומקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התניית העברת החוב במתן הלוואה לא הוכחה. 17. בהמשך ישיר לטענותיהם אלו טוענים המערערים, כאמור, כי אין כל היגיון כלכלי או אחר בנכונותה של מיכלים לקחת על עצמה את חובה של תיבות, אלא אם אכן היתה התחייבות מצד הבנק להעניק למיכלים הלוואה כנגד העברת החוב, כאמור. גם בעניין זה אין מקום להתערבותנו. מעבר לממצא העובדתי כי אין כל ראיות להתניה לה טוענים המערערים, על שכם הבנק לא מוטלת כל חובה לספק הסבר ומניע למעשי החברה. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין קשה לקבל את הטענה שהסכמתה של מיכלים נעדרת היגיון כלכלי וניתן לחשוב על סיבות מסיבות שונות היכולות להביא אדם (או חברה) לקבל על עצמו חוב של אחר. בדיעבד יודעים אנו, אכן, כי מיכלים ירדה מנכסיה וכי שאיפותיהם העסקיות של מייסדיה לא התממשו וכשלו אולם בתקופה הרלוונטית, לפני עשור שנים, לא אלה היו פני הדברים. אלאלוף וסולומון רכשו, כזכור, ציוד של שני מפעלים, כאשר פעילותו של אחד מהם היתה באמצעות תיבות. ייעודה של מיכלים, כשהוקמה, היה לחדש את הפעילות במפעלים ומייסדיה צפו, מטבע הדברים, להפכה לעסק רווחי. בנסיבות אלו, החלטתה של החברה החדשה לקחת על עצמה חוב של חברה דרכה פעל אחת מהמפעלים האמורים, אינה נראית בלתי סבירה וודאי שאין להרחיק לכת ולומר שמדובר בהחלטה מופרכת ונעדרת היגיון עסקי או כלכלי. 18. אשר לטענה כי יש לבטל את פסק הדין שניתן כנגד מיכלים, בנסיבות העניין -דינה להדחות. ההליך בערכאה דלמטה התנהל בפניהם של אלאלוף, סולומון ובאי כוחם. במסגרת ההליך נשמעו עדים, הוגשו ראיות ובסופו ניתנה הכרעה המבוססת על כל אלו. התובענה הוכרעה, אפוא, לחובת המערערים, ובכללם מיכלים, בהתבסס על ממצאיו של הליך שהתנהל כולו בנוכחותם ולכן ממילא אין כל משמעות לביטולו של פסק הדין החלקי שניתן תוך כדי התנהלות ההליך או לבקשת הביטול. בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי הבנק הגיש, כזכור, את תובענתו בסדר דין מקוצר. לנתבע בהליך של סדר דין מקוצר לא עומדת זכות התגוננות אוטומטית ועל מנת לזכות בה עליו להגיש בקשת רשות להתגונן בתוך 30 ימים מיום קבלת ההזמנה לדיון ואי הגשתה כמוה כאי הגשת כתב הגנה. במקרה כזה זכאי התובע לקבל פסק דין לטובתו. כך אירע בענייננו. משעה שניתן כנגדה פסק דין בהיעדר, עמדו לרשותה של מיכלים 30 ימים להגשת בקשה לביטולו. בענייננו, נזכיר, הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין בצירוף בקשה להארכת מועד למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין. בענייננו לא ראה בית המשפט להיענות לבקשה להארכת מועד המצריכה טעמים מיוחדים בציינו כך: "לטענתו [של עו"ד פיינטוך], רק עכשיו התברר לשולחיו, שניתן פסק דין נגד מיכלים בשל אי הופעתה ואי הגשת מסמכי הגנה. באה גם הטענה כי לא היה לה למיכלים את יומה בבית המשפט. ולא היא. כבר ביום 28.3.2000, יכול אף לפני כן, ידע יעקב אלאלוף על המשפט המתנהל נגד מיכלים. ואני מכוון לדיון מיום 28.3.2000, בפני כב' השופט סטרשנוב בת"א 68/98 של בית המשפט המחוזי, תל אביב. יתר על כן. לא נטען וממילא גם לא הוכח ואפילו לכאורה, שיש לה לחברת מיכלים סיכוי להצליח במשפט זה. והתוצאה העולה היא שאין אני מוצא עילה להורות על ביטול פסק דין שניתן נגד מיכלים, לא לעניין סיבות המחדל, גם לא לעניין עיוות דין שנגרם, או עלול להגרם כביכול, לחברת מיכלים בשל אותם מחדלים שפורטו לעיל". בית המשפט דחה אפוא את בקשת המערערים להארכת מועד, ובנסיבות העניין, בצדק לא נענה לה: "בתי המשפט נוטים להענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחתו של 'טעם מיוחד', כאשר האחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואולם כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון נ' רחל מיכקשווילי, פ"ד נ (3), 209; הדגשה לא במקור). נראה כי בענייננו נעוץ הטעם לאיחור במערערים ובהם בלבד. כפי שציין בית המשפט קמא, פרוטוקול הדיון מיום 28.3.2000 מצביע בבירור על כך שהמערערים ובא כוחם ידעו על ההליך המתנהל כנגד מיכלים ואף משנתבקשה וניתנה ארכה למתן פסק דין בהיעדר, לא נקטו בכל צעד שהוא על מנת להעמיד למיכלים הגנה. 19. שיקול נוסף המטה את הכף לחובת המערערים בעניין זה הוא הזמן הממושך שחלף ממועד מתן פסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה להארכת מועד ועמה הערעור. בנוסף למשך הזמן בא במניין השיקולים גם אינטרס ההסתמכות של הצד השני שסבר, ובדין סבר, שעם חלוף המועד מדובר בהחלטה חלוטה. לאינטרס הסתמכות זה משקל נכבד במסגרת היענות לבקשה להארכת מועד, לא כל שכן כשמדובר במימדי האיחור שבענייננו - למעלה משנה, ואך מטבע הדברים עם חלוף הזמן אינטרס זה הופך לכבד משקל יותר ויותר (ראו רע"א 9404/05 פלוני נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 29.3.2006)). 20. סיכומם של דברים, איני רואה לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא ואציע לחברי לדחות את הערעור. המערערים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ד בתמוז, תשס"ו (10.7.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03010850_C23.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il