חסיב פוארסה נ. שאוקי יוסף פוארסה

פסק-דין בתיק ע"א 10849/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10849/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: חסיב נעים פוארסה נ ג ד המשיב: 1. שאוקי יוסף פוארסה משיבה פורמלית 2. המועצה המקומית מג'אר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.11.07 בת.א. 1343/01 שניתן על ידי כבוד הושפט ז' ה ווארי תאריך הישיבה: י"ד באלול התשס"ט (3.9.09) בשם המערער: עו"ד עו"ד י' שמיר; עו"ד י' הלינג בשם המשיב 1: עו"ד ר' ג'השאן בשם המשיבה 2: עו"ד ש' עלי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ז' הווארי) בת.א. 1343/01 מיום 4.11.2007, שבמסגרתו נדחתה תביעתו של המערער למתן פסק דין הצהרתי שיכריז על זכותו להירשם כבעלים של מקרקעין בכפר מג'אר, והכל כפי שיפורט להלן. העובדות הצריכות לעניין 1. עניינו של ערעור זה סכסוך בין בני משפחה בנוגע לזכויותיהם במקרקעין הידועים כחלקה 3 גוש 15565 (להלן: חלקה 3). חלקה 3 משתרעת על פני 500,567 מ"ר בכפר מג'אר. במסגרת הסכם שיתוף מיום 3.9.1991 בין המועצה המקומית כפר מג'אר (להלן: המועצה) לבין מינהל מקרקעי ישראל הוסכם כי שטח של 271,467 מ"ר מחלקה 3 יירשם על שם המועצה (להלן: הקרקע הלא רשומה) ואילו יתרת החלקה תיוותר בבעלות המינהל (להלן: הקרקע הרשומה). עוד התחייבה המועצה כי היא תדאג לרשום כבעלים בלשכת רישום המקרקעין את כל המחזיקים בפועל במקרקעין, כל אחד על פי החלקים שהוא מחזיק. נכון למועד עריכת הסכם השיתוף טרם נקבע מי הם המחזיקים בפועל בקרקע ועדיין לא בוצעה ההתחייבות הנ"ל. 2. המערער, מר חסיב פוארסה (להלן: המערער), הוא אחד מחמשת בניו של מר נעים פוארסה המנוח (להלן: המנוח נעים) והמשיב, מר שאוקי פוארסה (להלן: המשיב) הוא בנו של מר יוסף פוארסה המנוח (להלן: המנוח יוסף), שגם הוא אחד מחמשת הבנים של המנוח נעים. נראה כי אין חולק שהמנוח נעים היה המחזיק בפועל בשטח של 16,500 מ"ר המצויים בחלקה 3. שטח זה כלל הן חלקים מן הקרקע הרשומה והן חלקים מן הקרקע הלא רשומה. על פי צווי הירושה של המנוח נעים ואשתו התחלק השטח בין חמשת בניהם. המערער, אם כן, היה זכאי לחמישית מן השטח וכך גם המנוח יוסף, שהמשיב הוא בנו. 3. בשנת 2000 פנה המערער למועצה בבקשה לקבלת היתר בניה במקרקעין אולם בקשתו נדחתה בטענה כי בין היורשים קיימת מחלוקת בנוגע לזכויותיהם במקרקעין. המועצה ציינה כי תדאג לרישום חלקיהם של יורשי המנוח נעים לכשתיושב המחלוקת ביניהם. חרף זאת, נודע למערער כי המועצה נתנה למשיב היתר בניה והוא אף החל לבנות בפועל במקרקעין. 4. בנסיבות אלה, הגיש המערער תובענה נגד המועצה ונגד המשיב, אחיינו, ובמסגרתה ביקש סעד הצהרתי שלפיו הוא זכאי להירשם כבעלים של 1/5 מהשטח שבו החזיק אביו, המנוח נעים. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הצהירה המועצה כי היא אמנם רשומה כבעלים של המקרקעין, אך זאת בנאמנות עבור התושבים, ולפיכך היא תכבד כל פסק דין שיינתן על ידי בית המשפט ביחס לבעלות במקרקעין. גם במסגרת הליך הערעור שלפנינו הודיעה המועצה כי אין לה עניין בהליך והיא תכבד כל החלטה שתינתן (ראו החלטת כבוד הרשם י' מרזל מיום 20.1.2009). ההליכים בבית המשפט המחוזי 5. במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי התברר כי ביום 1.7.1978 נערך הסכם בין המערער לבין המנוח יוסף ובניו ובמסגרתו מכר המערער למנוח יוסף את חלקו בשטח שהיה שייך למנוח נעים, קרי 1/5 מהשטח (להלן: הסכם המכר). יחד עם זאת, המערער טען כי הסכם המכר התייחס רק לחלק מן השטח שנמצא במסגרת הקרקע הרשומה ולא לאותם חלקים הנמצאים בקרקע הלא רשומה. עוד טען המערער כי המשיב החתים אותו על הסכם המכר מבלי שידע על מה הוא חותם מתוך כך שסמך על אחיינו. 6. בנוסף, ביום 18.7.1995 נחתם הסכם סולחה בין הצדדים שנערך על ידי ראש המועצה דאז, מר אסעד עראידה (להלן: מר עראידה), ובנוכחות שלושה מנכבדי הכפר (להלן: הסכם הסולחה). במסגרת הסכם הסולחה הוסכם כי המשיב יוותר על טענותיו בעניין רכישת הקרקע הבלתי רשומה. הסכם הסולחה נחתם על ידי הצדדים, אך המשיב טען כי הוא לא נכנס לתוקף משום שלא התקיים תנאי מתלה שנקבע בהסכם ולפיו המערער התחייב להישבע כי אכן לא מכר למשיב או ליוסף המנוח את זכויותיו בקרקע הבלתי רשומה. עוד טען המשיב כי עם החתימה על הסכם הסולחה הוא ביקש להתייעץ עם אביו, שאז היה בחיים, ולקבל הסכמתו להסכם הסולחה, ומטעם זה לא התבצעה השבועה במועד החתימה, ובסופו של דבר המנוח יוסף לא הסכים להסכם הסולחה והוא מעולם לא נכנס לתוקף. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בבית המשפט המחוזי עלו מספר מחלוקות שהצריכו הכרעה והן: מהו גודלו של השטח שבו החזיק המנוח נעים בקרקע הלא רשומה; אופן חלוקת השטח בין חמשת בניו של המנוח נעים; נפקותו ותוקפו של הסכם המכר משנת 1978; שאלת תוכנו והיקפו של הסכם המכר, ובפרט האם הוא מתייחס רק לקרקע הרשומה או שמא גם לקרקע הבלתי רשומה. לבסוף, עלתה אף שאלת תוקפו של הסכם הסולחה משנת 1995. 8. בית המשפט המחוזי קבע כי השטח שבו החזיק המנוח נעים הוא שטח של 16,052 ₪. יחד עם זאת, נקבע כי במועד שאינו ידוע מכר המנוח נעים שטח של 5,275 מ"ר מתוך השטח הנ"ל לצד ג', מר סעיד כאמל ח'ליפה, ומשכך השטח שהתחלק בין חמשת הבנים עמד על 10,777 מ"ר. אשר לאופן החלוקה בין היורשים, בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המשיב שלפיה החלוקה לא הייתה שוויונית אלא נעשתה לפי איכות האדמה והעצים הנטועים בה וקבע כי כל אחד מהבנים היה זכאי לקבל 1/5 חלקים מהשטח. 9. הערעור שלפנינו מתמקד בשאלות הנוגעות לתוקפו ותוכנו של הסכם המכר וכן בתוקפו של הסכם הסולחה. 10. בבית המשפט המחוזי נשמעו למעלה מחמישה עשר עדים מטעם הצדדים, ובין היתר עדותם של המערער ושל המשיב, עדותם של מר עראידה שערך את הסכם הסולחה ושני מכובדים שנכחו בעת עריכתו, עדויות של בני משפחה של הצדדים וכן עדים נוספים. בית המשפט המחוזי תיאר בפסק דינו בהרחבה כל אחת מן העדויות שנשמעה לפניו תוך שהוא קובע ממצאים עובדתיים שאותם ניתן היה להסיק מכל אחת מן העדויות. לאחר מכן סיכם בית המשפט המחוזי את ממצאיו. 11. לעניין הסכם המכר, קבע בית המשפט המחוזי כי ההסכם אכן נערך בשני עמודים על ידי עורך דין מוחמד עסאקלה (שהעיד אף הוא לפני בית המשפט), אולם ההסכם לא נחתם בפניו. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת בנו של המערער כי המערער חתם על הדף השני להסכם מבלי שקרא אותו ומאחר שנתן אמון באחיינו. כמו כן נדחו גרסאותיו האחרות של המערער אודות נסיבות חתימתו על הסכם המכר, תוך שבית המשפט המחוזי מציין כי הוא מסר מספר גרסאות, דבר שמעורר ספק לגבי אמינות טענותיו. מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה כי המערער אכן חתם על העמוד השני והאחרון של ההסכם. עוד נקבע כי על פי חוות דעתו של המומחה לכתב יד מטעם המערער, המנוח יוסף חתם על הסכם זה לאחר שנת 1980 ולא באותה תקופה של עריכת ההסכם בשנת 1978. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסתו של המערער כי חתימתו זויפה על טפסי מס שבח ושני תצהירים שהוגשו על ידי המנוח יוסף לרשויות המס בשנת 1986, וקבע כי גרסה זו מתיישבת עם ראיות חיצוניות ואובייקטיביות כגון חוות דעתו של מומחה לכתב יד. 12. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי מאחר שנשמעו גרסאות סותרות רבות ביחס לנסיבות החתימה על הסכם המכר, אין למעשה נסיבות חיצוניות שיש בהן כדי ללמד על אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה ובפרט ביחס לשאלה האם התכוונו למכירת הקרקע הרשומה בלבד או שמא התכוונו גם לקרקע הלא רשומה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי לשונו של ההסכם ברורה והיא מלמדת כי הצדדים התכוונו הן לחלקה הרשומה והן לחלקה הלא רשומה, שכן במבוא להסכם צויין במפורש כי המוכר הוא הבעלים של 1/5 מהזכויות בחלקה הרשומה וכן של 1/5 מהזכויות בחלקה הלא רשומה, וחזקה כי מילים אלה לא נכתבו לשווא. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי על פי מאזן הסתברויות הוכח כי המערער מכר את כל זכויותיו בקרקע על פי הסכם המכר, הן בחלקה הרשומה והן בחלקה הלא רשומה. 13. אשר להסכם הסולחה, קבע בית המשפט, בהסתמך על עדותם של שניים מהעדים אשר נכחו בעת חתימת ההסכם, וביניהם מר עראידה ראש המועצה, כי המערער לא נשבע כפי שנקבע בסעיף 6 לחוזה, ומשכך הרי שהסכם הסולחה לא השתכלל, לא נכנס לתוקף ולא יצא לפועל, ובנסיבות אלה אין צורך לבחון את שאלת תוקף הודעת הביטול. 14. בסיכומם של דברים קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח במאזן הסתברויות שהמנוח נעים החזיק בשטח של 16,052 מ"ר בחלקה 3, לאחר שמכר שטח של 5,272 מ"ר לצד ג' נשאר בחזקתו שטח של 10,777 מ"ר שאותו יש לחלק על פי צווי הירושה בין חמשת בניו. כפועל יוצא, המערער היה זכאי להירשם כבעלים של 2,155 מ"ר. עם זאת, הוכח כי המערער מכר את מלוא זכויותיו בחלקה 3 על פי הסכם המכר ולכן דין התביעה להידחות. טענות המערער 15. בערעורו מתייחס המערער לשלושה נושאים מרכזיים: האחד, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הסכם המכר תקף וכי הוא מתייחס גם לקרקע הבלתי רשומה; השני, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הסכם הסולחה חסר תוקף משפטי מחייב והשלישי, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אביו, המנוח נעים, מכר שטח של 5,275 מ"ר לצד ג'. להלן תובא תמצית טענותיו של המערער בנוגע לכל אחד משלושת עניינים אלו. 16. בנוגע להסכם המכר, טוען המערער כי הסכם המכר אינו עומד בדרישות גמירות הדעת והמסוימות הקבועות בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) ובדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), ולכן אינו מחייב. זאת מן הטעמים הבאים: בהסכם המכר צויין כי הקונים הם "יוסף נעים פוארסה וילדיו", אך אינו מפרט מיהם "ילדיו" ואף לא את תעודות הזהות שלהם. בית המשפט המחוזי דחה את כל הגרסאות העובדתיות בנוגע לנסיבות החתימה של ההסכם ואף לא הגיע למסקנה חד משמעית לגבי השאלה מי היה הקונה האמיתי לפי ההסכם. על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי המנוח יוסף לא היה צד לאירועים שנגעו לעריכת ההסכם ואף לא חתם עליו במועד עריכתו. גם אף אחד מילדיו לא חתם על הסכם המכר ואף אחד מהם לא הביע בדרך אחרת את גמירות דעתו לכרות הסכם עם המערער. משאין ודאות ביחס לזהות הצדדים להסכם, לא יכול להשתכלל הסכם ובפרט הסכם בנוגע למקרקעין. עוד טוען המערער, כי גם הגדרת הממכר אינה ברורה ולא ברור האם היא מתייחסת גם לקרקע הבלתי רשומה בנוסף לזו הרשומה. אי דיווח העסקה לרשויות המס והקביעה העובדתית שלפיה בשנת 1986 נשלחו דיווחים מזויפים לרשויות המס, אשר מתייחסים לחלקה הרשומה בלבד, גם הם מחזקים את המסקנה כי לא התגבש הסכם מחייב למכירת הקרקע הלא רשומה. לדברי המערער, מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה ההסכם מתייחס גם לקרקע הלא רשומה אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון הכלכלי של העסקה, שכן התמורה ששולמה (80,000 ל"י) שיקפה את מכירת הקרקע הרשומה בלבד. לטענת המערער, חֶסר בתיאור הנכס הנמכר אינו מסוג הפרטים שבידי בית המשפט להשלים מהותית בהתאם לחוק החוזים, ולכן היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי הסכם המכר נעדר מסוימות וחסר כל תוקף משפטי. 17. לבסוף טוען המערער כי גם אם הסכם המכר התייחס לחלקה הבלתי רשומה, הרי שהמערער היה רשאי לבטלו מחמת טעות יסודית על פי סעיף 14 לחוק החוזים, שכן ההסכמה בינו לבין המשיב הייתה למכירת החלקה הרשומה בלבד. הסכם הסולחה בא להבהיר את מצב הדברים לאשורו, והוא השיב את הגלגל אחורנית בכל הנוגע למכירת הקרקע הלא רשומה. 18. המערער טוען כי מכתב הביטול ששלח המשיב ביום 30.12.2000 מלמד כי המשיב עצמו סבר שהסכם הסולחה נכנס לתוקף, שאם לא כן לא היה מנסה לבטלו. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי שבועת המערער מהווה תנאי מתלה לפי סעיף 27 לחוק החוזים, ומשלא התקיים התנאי החוזה אינו תקף. לדברי המערער, השבועה אינה תנאי מתלה אלא חיוב מחיובי ההסכם וגם אם לא קויים, אין בהפרה זו כדי להביא לביטול ההסכם. לטענת המערער, המשיב עצמו הוא שמנע את קיומו של התנאי כשביקש כי המערער ימתין עם שבועתו, ולכן אינו יכול להסתמך על אי קיומו של התנאי. עוד טוען המערער כי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הוא לא נשבע היא שגויה ואינה הגיונית. מכל מקום, המערער מוכן להישבע כעת ובכך לרפא את החסר. כמו כן, מוסיף המערער כי לשונו של הסכם הסולחה אינה מתייחסת כלל לצורך באישורו של המנוח יוסף, שאינו צד להסכם, ובוודאי לא כתנאי לכניסת ההסכם לפועל. 19. בנוסף, חולק המערער על הממצא העובדתי של בית המשפט המחוזי שלפיו אביו, המנוח נעים, מכר לסעיד כאמל ח'ליפה שטח של 5,275 מ"ר מתוך השטח שהיה בחזקתו. לטענתו, אין כל הסכם, הערה או עדות חיצונית כלשהם בדבר העברת השטח הנ"ל. טענות המשיב 20. המשיב טוען כי במסגרת הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים וכן במסגרת כתב התביעה המקורי שהוגש לא התייחס המערער כלל להסכם המכר, אלא לראשונה התייחס אליו בכתב התביעה המתוקן. במהלך ההליך בבית המשפט המחוזי מסר המערער גרסאות שונות ביחס לנסיבות חתימתו על הסכם המכר ובית המשפט המחוזי דחה אותן וקבע כי המערער חתם על העמוד השני והאחרון של ההסכם. עוד טוען המשיב כי הטענה בדבר חוסר גמירות דעת וזהות הצדדים נטענת לראשונה במסגרת ערעור זה ומהווה הרחבת חזית שדינה להידחות. המשיב טוען כי משקיבל המערער את תמורת הקרקע הייתה גמירות דעת מצדו לקבלת הכספים, והוא ידע מי הצד השני לעסקה. כמו כן, בעת החתימה על הסכם המכר לא העלה המערער כל טענה בעניין זהות הקונים. מעבר לכך, המערער בוודאי יודע מי הם "יוסף נעים פוארסה וילדיו" כפי שנכתב בהסכם, שהרי מהם הוא קיבל את הכספים ולהם העביר את החזקה בקרקע לפני יותר משלושים שנים. מאז ישב המערער בחיבוק ידיים ולא העלה כל טענה בעניין זהות הצדדים להסכם המכר וכעת הוא מושתק מלטעון בעניין זה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי ציין כי לא ברור עם מי נעשתה העסקה, עם המשיב או עם אביו, וזאת כאמירת אגב בלבד וכמענה לטענת המשיב בעניין חוסר סמכות עניינית, אולם הוא לא נדרש לסוגיה זו לצורך הכרעה לגופו של עניין. 21. אשר לזיהוי הממכר, לטענת המשיב אמנם בהסכם המכר נפלה טעות באשר למספר הגוש אולם מדובר בבירור בטעות סופר, ובצדק קבע כך בית המשפט המחוזי, שכן זוהי הפרשנות הסבירה ההגיונית והראויה. עוד טוען המשיב כי אין חולק כי המערער קיבל עותק מן ההסכם עוד בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת ומאז לא נקף אצבע ולא העלה כל טענה בנוגע להסכם, ושתיקה זו מעידה כי ההסכם אכן שיקף את ההסכמות האמיתיות של הצדדים. עוד לטענת המשיב, העסקה לא דווחה לרשויות המס משום שמדובר בחלקה לא רשומה ובכל מקרה קיומה של זכות קניינית אינו מותנה בדיווח לרשויות המס. 22. אשר לטענה בדבר ביטול הסכם המכר עקב טעות, זו מועלית לראשונה במסגרת ערעור זה והיא חסרת כל ביסוס עובדתי או משפטי. גם אם היה בה ממש, למערער נודע לראשונה על הטעות בראשית שנות ה-80 והוא לא עשה דבר בעניין זה. 23. אשר לטענותיו של המערער בעניין הסכם הסולחה הרי שמדובר בטענות נגד ממצאים עובדתיים של בית המשפט המחוזי, והן מנוגדות לעדויות אובייקטיביות, ובהן עדות ראש המועצה, שבית המשפט המחוזי נתן בה אמון רב. עוד טוען המשיב כי מכתב הביטול אינו מהווה הודאה בתוקפו של הסכם הסולחה שכן כבר למחרת חתימתו הודיע המשיב כי אביו לא מסכים לתנאי ההסכם וכי זה בטל ומבוטל. 24. הטענות בדבר היקף השטח שהועבר לצד ג' תוקפות ממצאי עובדה שערכאת הערעור אינה מתערבת בהם. לטענת המשיב קביעתו של בית המשפט בסוגיה זו מבוססת על עדויות שונות, בהן עדותו של המערער עצמו. דיון והכרעה 25. לאחר עיון בכתבי בית הדין שהגישו הצדדים ולאחר שמיעת טענות בעלי הדין בדיון שהתקיים לפנינו, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. להלן אדון בקצרה בשאלות המרכזיות העולות במסגרת הערעור שלפנינו. תוכנו ותוקפו של הסכם המכר 26. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר ששמע את העדים שהעידו לפניו והתרשם ממהימנותם, כי בין הצדדים התבצעה עסקת מכר המתייחסת הן לקרקע הרשומה והן לקרקע הבלתי רשומה וכי המערער חתם על העמוד השני של הסכם המכר. קביעות אלה הושתתו בעיקר על ממצאי מהימנות ודחיית גרסאותיו הסותרות של המערער. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ובפרט כאשר אלו מושתתים על ממצאי מהימנות [ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568 (1998); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר", פ"ד נא(4) 687, 695 (1997); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.6.2005)]. איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים. 27. אשר לטענת המערער כי הסכם המכר אינו מקיים את דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, אמנם תחילה נקבע כי דרישת הכתב מחייבת פירוט וציון "התנאים היסודיים של העסקה" או התנאים "המהותיים והחיוניים" ובהם, זיהוי מספיק של הצדדים לעסקה, תיאור מהותו של הנכס נשוא העסקה, המחיר וכל פרט מהותי אחר שללא ידיעתו לא ניתן לבצע את העסקה [ראו: ע"א 169/74 הווארד נ' עזני, פ"ד כח(2) 726 (1974); ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291 (1974); ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 269 (1976); ע"א 701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1) 1, 8 (1989) (להלן: עניין ביהם)]. אלא שעם השנים רוכך המבחן בפסיקה, אשר הכירה בהסכם כמסוים דיו גם כאשר לא הופיעו בו כל התנאים החיוניים לעסקה, וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה מכוח הוראות חוק נורמטיביות [ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998)]. לפיכך נפסק כי על ההצעה לכלול לפחות את "מסגרת העסקה ותחומיה, ואת הפרטים החסרים ניתן יהיה להשלים" [ע"א 5559/91 ק. צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642, 647 (1993), בציטוט מתוך ספרה של פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים", מהדורת תש"ן]. סבורני כי הסכם המכר נשוא הערעור שלפנינו, אף אם נאמר כי אינו מפורט במידה המקובלת בחוזים מעין אלו, כולל לכל הפחות את "מסגרת העסקה ותחומיה" אם לא את כל ה"תנאים היסודיים של העסקה". כמו כן יש להוסיף ולציין, כי מקום שבו החלו הצדדים לקיים תנאים שנקבעו בחוזה, ובכך גילו דעתם כי החוזה אכן כובל אותם, תקטן הנטייה לקבל טענה שלפיה החוזה נעדר מסוימות או שאינו ממלא אחר דרישת הכתב [ראו: ע"א 4787/06 מנאע נ' עזבון המנוח חוסין סלים מנאע (לא פורסם, 26.5.2008), סעיף כ"ג לפסק הדין]. כך, בענייננו, עצם קבלת התמורה על פי ההסכם על ידי המערער מעידה כי הלה ראה עצמו מחויב בהסכם המכר. 28. בענייננו, הסכם המכר כולל את פרטי הממכר, המקרקעין נשוא המחלוקת (אף שנפלה טעות סופר במספר הגוש בו מדובר), את התמורה, מועדי התשלום ומהות העסקה ואלה מהווים את "מסגרת העסקה ותחומיה". אשר לטענה בדבר היעדר שמות הקונים ותעודות הזהות שלהם, דרישת הכתב לעניין זה כוללת אך דרישה לזיהוי מספיק של הצדדים (ראו: עניין ביהם לעיל). סבורני כי במקרה דנן, נוכח קרבת המשפחה בין הצדדים, זיהוי הקונים כפי שפורט בהסכם המכר הוא מספיק לצורך יצירת מחויבות משפטית, ומכל מקום בנקל ניתן להשלים פרט זה בהסכם המכר. 29. כמו כן יוער, כי אין למעשה כל מחלוקת באשר לתוקפו של הסכם המכר בכל הנוגע לקרקע הרשומה. כאמור, המערער אף קיבל תמורה במסגרת הסכם המכר. בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענותיו של המערער בנוגע לתוקפו של הסכם המכר, כאשר הוא עצמו אינו שולל את תוקפו, לכל הפחות בכל הנוגע לקרקע הרשומה [ראו והשוו: ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 342-340 (2002), שם נפסק, בהתבסס על עקרון ההשתק השיפוטי, כי בעל דין מנוע מלטעון טענות משפטיות הסותרות זו את זו]. 30. גם היעדר דיווח על עסקת המכר לשלטונות המס אין בו כדי להשפיע על שאלת הזכויות שרכש המשיב בקרקע בנסיבות אלה. אמנם, נכון הוא כי יש ליתן לדיווח לרשויות המס ולרישום בספריהן את "המשקל הראוי להם" [ראו: ע"א 22/57 אלשאלם נ' עואד, פ"ד יב(1) 387, 390 (1958)]. עם זאת, הרישום בספרי רשויות המס אינו מהווה לבדו ראיה מספקת להוכחת בעלות במקרקעין, כי אם ראיה הבאה להוסיף על עדויות אחרות קיימות המעידות על זכויותיו של המערער בנכס (עניין אלשאלם לעיל, וכן ראו ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (טרם פורסם, 1.2.09) ; נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות - במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי 189-188 (2002)], קל וחומר במקרה שלפנינו, שבו ההצהרות למס שבח מקרקעין הוגשו בשנת 1986, פרק זמן בלתי מבוטל לאחר חתימת הסכם המכר ומכל מקום נקבע ממצא עובדתי שלפיו הצהרות אלה היו מזויפות. אשר על כן, נראה כי משקלן של הצהרות אלה בענייננו אין בו כדי להכריע בסוגיית הבעלות ולכל הפחות אין די בהצהרות אלה לבדן כדי לסתור קיומה של זכות הבעלות של המשיב בנכס האמור, זאת בייחוד במקום בו קיימות ראיות פוזיטיביות אחרות המעידות על קיומה (ראו: ע"א 679/83 מזאוי נ' יזאהקה, פ"ד מב(1) 567, 570-569). 31. אשר לטענה כי הסכם המכר אינו מתייחס למכירתה של הקרקע הבלתי רשומה- ככלל, בבוא בית המשפט לפרש הסכם כתוב, נפתח תמיד תהליך הפירוש בלשון החוזה כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, זאת מכח הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סבור אני כי מקום שבו לשון החוזה ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו [השוו: דבריה של השופטת מ' נאור בפסקה 42 לפסק הדין בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (לא פורסם, 10.9.2009) וכן ראו: גבריאלה שלו "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)" ספר מישאל חשין 645, 665 (עורכים אהרון ברק, יצחק זמיר, יגאל מרזל, 2009)]. 32. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מלשונו של הסכם המכר עולה כי הצדדים התכוונו הן לשטח החלקה הבלתי רשומה והן לחלקה הרשומה. כך קבע בית המשפט המחוזי (עמ' 69 לפסק הדין): "...מבחינת לשונו של ההסכם ת/24 [הסכם המכר – י.ד.], בפרט המבוא להסכם אנו למדים כי, התובע [המערער - י.ד.] מצהיר כי הינו הבעלים של 1/5 זכויות בחלקה הרשומה, וכן 1/5 זכויות בחלקה הלא רשומה... הפרשנות האחרת, אשר מנסה התובע לתת למבוא של ההסכם ת/24, כי הכוונה הייתה למכירת זכויות התובע בחלקה שהייתה רשומה, אינה הגיונית ומנוגדת ללשון החוזה, מאחר ואם הייתה כוונת הצדדים למכירת זכויותיו של התובע בחלקה הרשומה בלבד, פשוט לא היה נרשם כי התובע הבעלים של 1/5 בחלקה הלא רשומה... חיזוק לפרשנות הנ"ל ניתן למצוא בסעיף 3 להסכם ת/24, שם חזר המנסח וציין בשנית גם את החלקה הלא רשומה". 33. יובהר כי סעיף 3 להסכם המכר קובע במפורש כי "עם החתימה על הסכם זה חלקת המוכר הרשומה בטאבו והלא רשומה תהייה בבעלות הקונים...". לשון הסעיף ברורה וחד משמעית, ודי בה לטעמי כדי להבין מה היה אומד דעת הצדדים בנוגע להעברת הזכויות אף בחלקה הלא רשומה. מסכים אני עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי לשון ההסכם ברורה ומפורשת דיה ומלמדת על כוונת הצדדים המשותפת למכירת זכויות המערער בשתי החלקות. 34. אין מקום להידרש לטענת המערער שלפיה התמורה שנקבעה בהסכם אינה משקפת את מכירת החלקה הלא רשומה בנוסף לחלקה הרשומה, משמדובר בטענה בעלמא שאין לה כל ביסוס עובדתי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. המסקנה מכל האמור לעיל היא שאין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי שלפיהן הסכם המכר תקף וכי הוא מתייחס הן למכירת הקרקע הרשומה והן למכירת הקרקע הלא רשומה. 35. בכל הנוגע להסכם הסולחה, סבורני כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה סעיף 6 להסכם הסולחה מהווה תנאי המתלה את השתכללותו של ההסכם וכניסתו לתוקף. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אם לא היה מדובר בתנאי מתלה, לא היה צורך להכניסו במפורש לחוזה. אשר למחלוקת העובדתית האם המערער נשבע לפי התחייבותו בהסכם הסולחה אם לאו, הרי שאלה עובדתית זו הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי לאחר ששמע עדים שונים והתרשם ממהימנותם, והכרעתו נסמכה על עדים אובייקטיביים, ניטרליים ובלתי תלויים אשר העידו כי המערער לא נשבע במעמד חתימת הסכם הסולחה. כפי שהוסבר לעיל, אין מקום להתערב בממצא עובדתי זה. משנקבע כי התנאי המתלה לא התקיים, אין עוד חשיבות לשאלה האם הסכמת אביו של המשיב להסכם הסולחה היוותה אף היא תנאי מתלה לכניסתו של הסכם הסולחה לתוקף. משלא התקיים התנאי המתלה לכניסתו של הסכם הסולחה, הרי שזה חסר תוקף משפטי ולפיכך הסכם המכר בעינו עומד. 36. לא נעלמה מעיניי אף טענת המערער ביחס לגודלו של השטח אשר הועברה לידי סעיד כמאל ח'ליפה על ידי אביו, המנוח נעים. עם זאת, גם כאן עסקינן בממצא עובדתי מובהק של בית המשפט המחוזי, המתבסס על ראיות שהוצגו ועדויות שנשמעו לפניו, ואין מקום להתערב בו. 37. נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכאמור אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער ישא בשכר טרחת עורך דין לטובת המשיב בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מסכים אני לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט דנציגר. עם זאת, אבקש להבהיר כי בכל הנוגע לפרשנותו של חוזה, עומדת על כנה הילכת אפרופים, בהתאם לפסיקתו של הרכב מורחב של בית-משפט זה בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.2006). המשנה לנשיאה השופטת מ' נאור: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט דנציגר. עם זאת, נוכח הערתו של חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין, וכדי שהסכמתי שלי לא תתפרש שלא כהלכה לעניין הלכת אפרופים, אחזור ואצטט דברים שאמרתי בעניין ארגון מגדלי ירקות שהזכיר חברי המשנה לנשיאה: "הלכת אפרופים צריכה, לדעתי, לעמוד על כנה כפי שהיא. אנו ערים לטענות הנטענות לפיהן הלכה זו יצרה אי וודאות. טענות אלו מועלות לעיתים גם באולמות המשפטים. הייתי מציעה למבקרים לחזור ולקרוא, לראות מה נאמר ומה לא נאמר. זו הצעתי גם למבקשים לעשות שימוש בהלכה, לעתים תוך הפלגה למרחקים." זו היתה ועודנה עמדתי לעניין הלכת אפרופים. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ה בחשון תש"ע (12.11.2009). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07108490_W14.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il