אביחי דהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 10843/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 10843/07 ע"פ 10449/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 10843/07: המערער בע"פ 10449/07: אביחי דהן עמוס בוקובזה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 8.11.07 בת"פ 8216/06 שניתן על-ידי כבוד השופט י' צלקובניק בשם המערער בע"פ 10843/07: בשם המערער בע"פ 10449/07: עו"ד ישראל אסל עו"ד יורם סגי-זקס בשם המשיבה: עו"ד אליעד וינשל פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: רקע 1. שני המערערים, צעירים ילידי 1986, שרתו במסגרת שירות חובה בפלוגה של משמר הגבול, והוצבו בעמדת תצפית בסמוך לגבול ישראל-מצרים. יחד עימם שירת חייל נוסף, אליאור אמויאל (להלן - אליאור) בן גילם. כל השלושה היו מצויידים ברובי M16 ומחסניות כדורים שנמסרו להם במסגרת תפקידם בשירות הצבאי-משטרתי. 2. ביום 28.12.05, במהלך שהייתם בעמדה, החליטו השלושה לערוך ביניהם משחק, תוך שימוש בכלי הנשק שבידיהם. במסגרת כללי המשחק, המערערים ואליאור רוקנו את אבק השריפה ממספר כדורים שהיו בידיהם, והחזירו את הכדורים הריקים למחסניות. לאחר מכן, ובמסגרת המשחק, ירו זה לעברו של זה את הקליעים הריקים. בהמשך המשחק, החליטו המערערים ואליאור לערוך מעין דו-קרב תחרותי, בו ייקבע מי מבין השניים - מערער 1 (להלן גם - אביחי) ואליאור - הוא היורה המהיר יותר. על-פי הכללים שקבעו השלושה, אביחי ואליאור התרחקו זה מזה למרחק של 10 צעדים, ובעקבות האות שאמור היה להינתן על-ידי מערער 2 (להלן גם - עמוס) שעמד בסמוך, אמורים היו לבצע ירי איש לעבר רעהו. אביחי ואליאור פסעו 10 צעדים, ובטרם ניתן האות על-ידי עמוס, הסתובב אביחי לעבר אליאור, ולחץ ראשון על הדק הנשק כשקנהו מכוון לעבר ראשו של אליאור. לרוע המזל, התברר כי מקנה נשקו של אביחי נורה כדור חי, אשר פגע בראשו של אליאור, וחדר למוחו דרך ארובת העין. פגיעה זו גרמה לאליאור לפגיעה מוחית חודרת, שברים בגולגולת ובעצמות הפנים, לאובדן עין ימין, לשיתוק חלקי ברגל שמאל, לקשיים קוגניטיביים ולאובדן זכרון. הכרעת הדין בערכאה קמא 3. שני המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וכן בעבירות פזיזות ורשלנות בכלי ירייה. מערער 1 הורשע על סמך הודאתו בעבירות המיוחסות לו, ואילו מערער 2 הודה בעבירה של פזיזות ורשלנות בכלי ירייה, אך כפר באחריות לגרימת החבלה החמורה. 4. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' אלון) נתן את הכרעת הדין בעניינו של מערער 2. הוא נזקק לטענתו לפיה חלקו במשחק הנשק הסתיים בתום השלב הראשון, וכי הוא לא נטל חלק בשלב השני של המשחק, ולכן אין להטיל עליו אחריות לחבלה החמורה שאירעה עקב הירייה שנורתה בכדור חי. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי שני המערערים נטלו חלק פעיל בכל שלבי המשחק - הן בשלב הראשון והן בשלב השני, כשהיוזמה למשחק היתה משותפת, וכללי המשחק נקבעו על-ידי שלושת המשחקים במשותף. כן קבע בית המשפט כי העובדה שאביחי ואליאור לא המתינו להוראת הירי של עמוס, כפי שסוכם מראש, אלא ביצעו את הירי ללא מתן האות, אינה שוללת את מעמדו של עמוס כמי שביצע בצוותא את מעשי העבירות ביחד עם אביחי. העובדה שהירי בוצע מנשקו של אביחי דווקא, אינה מסירה אחריות מכתפיו של עמוס לתוצאות הירי. בית המשפט קמא קבע: "גם "השלב השני" של משחק הנשק, שבמהלכו נורה ונפצע קשות אליאור, היה משחק בו נטלו חלק פעיל כל שלושת המשתתפים בו. לאמור - אליאור, הנאשם 1 והנאשם 2... היוזמה לשלב זה של המשחק היתה משותפת לשלושתם; שלושתם יחדיו קבעו את כללי המשחק; לנאשם 2 היה תפקיד ברור ומוגדר במשחק, והאירוע כולו התרחש מראשיתו בהתאם לכללים שקבעו שלושת המשתתפים באותו "משחק" מחריד - ובהם נאשם 2". בית המשפט קבע, איפוא, כי לצורך האחריות למכלול יסודות העבירה, המערער 2 היה שותף מלא למערער 1 לכל דבר וענין, וגם אליאור, הנפגע, היה שותף לכך. משחק הנשק שבמהלכו, וכתוצאה ממנו, נפצע אליאור, היה משותף לשני הנאשמים, וגם לאליאור עצמו. היריה שגרמה לאותה חבלה נורתה במהלך המשחק אותו יזמו, תכננו וביצעו כל השלושה יחדיו; "שלושתם יחדיו היוו, איפוא, גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית", כדברי בית המשפט. 5. עוד פסק בית המשפט, כי מתקיים במערער 2 היסוד הנפשי הנדרש לעבירת החבלה החמורה. הוא קבע כי נתקיים במערער 2 היסוד הנפשי הנדרש, בבחינת מודעות לאפשרות גרימת התוצאות, וקלות דעת כמובנם בסעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). בנסיבות הענין, ידעו שלושת השחקנים ידוע היטב כי מדובר ברובים טעונים במחסניות, שבתוכן כדורים. הם רצו להאמין כי מדובר בכדורים עקרים ונטולי קליעים, אבל איש לא בדק בטרם נלחץ ההדק כי הכדור שנשלף מהמחסנית לבית הבליעה, ומשם לקנה הרובה, היה אמנם כדור עקר. נתקיימה בהם, איפוא, דרישת המודעות וקלות הדעת, המגבשות את המחשבה הפלילית הנדרשת לעבירת החבלה החמורה. עוד קבע בית המשפט, כי נתקיימה לגבי מערער 2, כמו גם לגבי מערער 1, דרישת ה"נסיבות המחמירות" לעבירת החבלה החמורה. מעצם העובדה כי מערער 2 ביצע בצוותא עם מערער 1 עבירה של חבלה חמורה, מתבקשת המסקנה כי נתקיימה לגביהם הנסיבה המחמירה שבסעיף 335(א)(2) לחוק העונשין - קרי: "כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם". לאור כל אלה, הורשע מערער 2 בכל העבירות נשוא כתב האישום המתוקן. גזר הדין בערכאה קמא 6. בית המשפט המחוזי (כב' השופט צלקובניק) גזר על מערער 1 עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל, ומאסר על תנאי. על מערער 2 גזר חמישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, ומאסר על תנאי. בגזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי על מורכבותה הרבה של הפרשה הנדונה. הוא הצביע על ההתנהגות הפזיזה וקלות הדעת הקשה שאפיינה את התנהגותם של שלושת המעורבים, אשר השפיעה השפעה דרמטית לא רק על מהלך חייו של אליאור, שנפגע פגיעה קשה בירי, אלא גם על מהלך חייהם של המערערים. הוא תיאר אותם כחיילים טובים ונורמטיביים, חברים טובים ביניהם, אשר בן-לילה חל מפנה קשה בחייהם. באשר לנסיבות האישיות, ציין בית המשפט את נטילת האחריות המלאה של המערערים למעשיהם, והצורך של שניהם במערך טיפולי תומך. שירות המבחן המליץ להטיל על שניהם עונש שיקומי של שירות לתועלת הציבור. מעבר להתייחסות לפן האישי הקשור במערערים, התייחס בית המשפט לשיקולי הענישה הכלליים שראוי לשקול בנסיבות מקרה זה. הוא נקט עמדה לפיה בעבירות שעניינן משחק פסול בנשק המסתיים, לא אחת, בפציעה חמורה, ואף בקטל, יש לתת משקל בכורה לשיקולי הרתעה כלליים. יש להעביר מסר ברור של הרתעה מפני תופעה חמורה של הרפתקנות בטיפול בנשק באמצעות עונשים ממשיים אשר יסייעו לביעור התופעה הקשה מנוף החברה בישראל. בשל החשיפה הגדולה של צעירים לשימוש בנשק במסגרת השירות הצבאי או המשטרתי, יש הכרח בהקפדה מיוחדת על הוראות הבטיחות בדרך של השרשת נורמות זהירות בלתי מתפשרות בכל הקשור בטיפול בנשק. לעמדת בית המשפט, להרתעת הרבים נוסף בנסיבות אלה היבט ייחודי להווייה הצבאית או המשטרתית, הנגזרת מצרכים ראשונים במעלה של תיפקוד הגוף הביטחוני, וההגנה על הביטחון האישי של המשרתים במסגרתו. לעובדה כי הפעילות האסורה בנשק נעשתה במסגרת השירות הביטחוני יש, לדעת בית המשפט, משום תרומה לחומרה. ביחס שבין הטעמים האישיים לקולא לבין שיקולי הרתעה הכלליים, ראה בית המשפט לתת משקל מכריע לשיקולים האחרונים. לדבריו, במקרה זה לא נתקיימו נסיבות אישיות חריגות באופיין המצדיקות את הסטת מרכז הכובד הענישתי מיסוד ההרתעה הנדרש אל עבר צרכי השיקום והטיפול. בית המשפט הדגיש את חלקו הרב של אביחי באירוע, שהוא רב מזה של עמוס. חלקו המכריע משתקף בכך שלא הקפיד על פירוקם של כל הכדורים מאבק השריפה שבתוכם, והותיר במעשה של פזיזות כדור חי שנותר בקנה, אשר הביא לתוצאה החמורה שאירעה. עם זאת, גם לעמוס חלק בעל משמעות קשה באירוע, ומעורבותו תרמה תרומה ממשית להתפתחות המשחק, עד לתוצאתו הקשה. בשיקלול השיקולים, ובהם נסיבות האירוע על תוצאתו החמורה, חלקם היחסי של המערערים בהתרחשות, שיקולי האינטרס הציבורי מול נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, ועמדת שירות המבחן, הכריע בית המשפט את דינם של המערערים, כפי שפורט לעיל. 7. ביצוע עונשי המאסר שנגזרו על המערערים עוכבו בהחלטת בית משפט זה עד להכרעה בערעורים שהוגשו. טיעוני הצדדים בערעורים 8. מערער 2, עמוס, ערער לבית משפט זה הן על הכרעת הדין והן על העונש. מערער 1, אביחי, ערער על העונש בלבד. במהלך הערעור על הכרעת הדין, הסכים בא-כוח מערער 2 לוותר על ערעורו בשאלת האחריות, וביקש להתמקד בשאלת העונש. הערעורים המצריכים הכרעה בענייננו הם, איפוא, לענין חומרת הענישה בלבד ביחס לשני המערערים. בערעורו של מערער 1, אביחי, נטען כי מדובר באדם נורמטיבי שעשה טעות מצערת, שנתלוו לה תוצאות קשות ביותר שנבעו בעיקרן מנסיבות השירות, ריחוק עמדת השמירה בה שהו החיילים ממקום יישוב, ובדידותם בשהייה על הגבול, שהולידה משחק פסול שהביא לתוצאות הרות אסון. הוא טען לנסיבות האישיות הקשות של אביחי, לסבל הנפשי שעבר, לחרטה העמוקה, ולנזק הכבד שעונש מאסר עלול להסב לו. כן הודגשה התושיה שאביחי גילה מיד עם קרות האסון בטיפול שהגיש לאליאור. כן נתבקשה התחשבות בעובדה שהנפגע עצמו לקח חלק במשחק מרצון ותוך שיתוף פעולה. בא-כוח המערער 1 ביקש לאמץ את עמדת שירות המבחן, להסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות, ולהימנע מהטלת מאסר בפועל. בערעורו של מערער 2, עמוס, נטען כי חלקו קטן ושולי ביחס לאחריותו של אביחי. בא-כוחו עמד על הטרגדיה הקשה לכל המעורבים, שהיו קשורים ביניהם בקשרי ידידות, ועל הפגיעה הקשה שנגרמה עקב אירוע זה גם לעמוס, אשר השפיעה באופן מכריע על תיפקודו. לטענתו, מאסר בפועל יפגע בעמוס בצורה לא מידתית, ויש על כן לאמץ את עמדת שירות המבחן ולהסתפק בעונש שיקומי; במיוחד כך הדבר לאור חלקו הקטן, יחסית, של עמוס, באירוע שהתרחש. 9. שירות המבחן עמד על תגובתם הנפשית הקשה של המערערים לאירוע, ולקיחת האחריות המלאה על-ידם לתוצאותיו הקשות. הוא עמד על הבנתם את משמעות המעשים, והפנמת התודעה בדבר חומרתה של העבירה. כן ציין, כי בהיותם אנשים נורמטיביים, המאסר עלול להיות בעל השפעה מזיקה עבורם. לגבי אביחי, צויינה פעילותו במתן הרצאות בהתנדבות בבסיסי טירונות של צה"ל בהן הוא משתף את החיילים בניסיון הקשה בו היה מעורב במסגרת העבירות בהליך זה. שני המערערים מבקשים להיקלט במסגרת צבא הקבע, ועונש מאסר עלול לפגוע בסיכוי זה. עונש מאסר בעבודות שירות יאפשר מתן ליווי במסגרת צו מבחן, וניתן יהיה לשקול במסגרתו גם תהליך של גישור בין פוגע לנפגע, שתהיה תועלת בצידו. שירות המבחן המליץ, איפוא, להמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערערים במאסר בעבודות שירות, ולצרף לו צו מבחן למשך תקופה משמעותית של שנה וחצי. 10. בא-כוח המדינה טען כי העונשים שנגזרו על המערערים הם אמנם עונשים לא קלים לנאשמים שהם ביסודם נורמטיביים, אך אין מדובר בעונשים חמורים מדי. עבירות הכרוכות במשחקים פסולים בנשק מחייבות ענישה מחמירה לצורך הרתעה, במיוחד כאשר הן מבוצעות במסגרת צבאית-משטרתית. נסיבות האירוע הן חמורות, ורק בנס הוא לא הסתיים בתוצאה קטלנית. הניזוק מהעבירה נפצע קשה, ולא חזר לתיפקוד מלא. בא-כוח המדינה עמד על כך שרק יומיים לפני האירוע קיבלו המערערים תדריך בטיחות, ובערב השמירה ניתנה להם אזהרה מפני משחק בנשק, אך כל אלה לא הועילו. לעמדת המדינה, ההרתעה הנדרשת בנסיבות מעין אלה מחייבת מאסר ממשי, כדי להצביע בפני כולי עלמא על חומרתם של המעשים, ועל הגמול הצפוי למי שייזקק להם. הכרעה 11. המקרה שבפנינו הוא טרגי וקשה לכל המעורבים בדבר. הוא קשה והרסני, בראש וראשונה, לנפגע, אליאור, אשר לקח מרצון חלק במשחק המסוכן, ושילם על כך מחיר יקר בגופו ובבריאותו, שייתן את אותותיו לשארית חייו. הוא קשה וטרגי גם לשני המערערים, אביחי ועמוס, אשר השתתפו במשחק, והיו אחראים, במידות שונות של חומרה, לתוצאה הקשה שאירעה. ניתן להוסיף, כי יד הגורל הצילה את המעורבים באירוע זה מתוצאה של קטל חיים, שהיתה אך כפסע בנסיבות כפי שאירעו. 12. כל המעורבים באירוע החמור הזה הם, אכן, אנשים נורמטיביים וחיוביים בחייהם הפרטיים, כמו גם בשירותם הצבאי. יחד עם זאת, במשחק ההרפתקני בו בחרו לשחק, תוך שימוש בנשק זה כלפי זה, כשלו כשלון חמור ביותר, הן אישי והן מערכתי. הם בחרו להעסיק את עצמם, תוך כדי מילוי תפקידם הצבאי-משטרתי, במשחק מסוכן, שעירב שימוש בנשק, אותו כיוונו זה כלפי זה, תוך עצימת עיניים בפני סיכונים אפשריים העלולים לקפד חיים, או לפצוע מי מהם פציעות קשות שלא ניתן להירפא מהן. חומרת ההרפתקה אליה נכנסו, במודעות מלאה לתוצאות האפשריות, ותוך נטילת סיכונים שלא היה מקום לקחתם, מקבלת משנה חומרה לנוכח היותם של השלושה נימנים כולם על מסגרת צבאית-משטרתית, המגדירה בצורה ברורה ובהירה את המותר והאסור בשימוש בנשק אישי במסגרת השירות. התנהגותם בשימוש בנשק מהווה, בראש וראשונה, הפרת נורמה פלילית שנועדה להגן על חיי אדם ועל בטחון גופו של הזולת. היא סוטה, בה בעת, גם מהוראות והנחיות ברורות של הפיקוד הצבאי והמשטרתי, המחייבות חיילים ושוטרים להקפיד על אופן השימוש בנשקם האישי, ואוסרות בתכלית האיסור שימוש בנשק שלא לצורך תיפקודי מוגדר וברור, ולא כל שכן, לצורך משחק מסוכן, שמקומו לא יכירנו במסגרת שירות ביטחוני המצריך שימוש בנשק. הוראות הבטיחות בצבא ובמשטרה ניתנו על רקע היות כלי ירייה, על-פי טיבו, חפץ מסוכן שכל שימוש לא זהיר בו, תוך הפרת כללי הבטיחות, עלול לגרום פגיעות בנפש, עד כדי קיפוח חיי אדם. כללי הבטיחות גובשו על יסוד ניסיון מצטבר של אירועים שהביאו לאסונות כבדים כתוצאה ממשחק או טיפול רשלני בנשק (ע 105/94 אורן נ' התובע הצבאי הראשי (19.1.95)). 13. אחריותו של אדם בוגר לנהוג בנשק הנתון ברשותו בדרך מבוקרת, תוך הקפדה יתירה על כללי השימוש והבטיחות הכרוכים בכך, נובעת מעצם החובה המושגית החלה על כל אדם לנקוט אמצעי זהירות בחפץ מסוכן כלפי הזולת. אדם שניתן בידיו נשק אינו אמור להשתמש בו אלא למטרה שלשם השגתה הוא הופקד בידיו, בעיתוי ובנסיבות המצריכות שימוש כזה. שימוש בנשק למטרה זרה פסול מיסודו. טיפול בנשק לצורך החזקתו התקינה מחייב שמירה קפדנית על כללי בטיחות בסיסיים, כדי למנוע תאונות, פרי רשלנות בהתייחסות לנשק; לא כל שכן, קיים איסור מוחלט על משחק בנשק, בין לשעשוע עצמי, ובין עם וכלפי חברים. סטייה מאיסור זה מחייבת עמדה עונשית מחמירה כדי להגן על חיי אדם ובטחון הציבור. ואם כך הדבר לגבי שימוש או אחזקה רשלנית בנשק, על אחת כמה וכמה כך הוא ביחס למשחק אסור בנשק; ואם כך הדבר ביחס לאזרחים המחזיקים בנשק, על אחת כמה וכמה כך הוא ביחס לאנשים המשתייכים למערכות הבטחון, שהנשק הופקד בידיהם לצורך מילוי תפקידם. הצבא אכן מתייחס בחומרה יתירה לתופעה של סטייה מהנחיות לגבי טיפול בנשק. בע 104/03 פסק בית הדין הצבאי לערעורים, בין היתר, כך (פסקה 6): "כלי נשק נועד אך ורק כדי לאפשר לחייל למלא את משימתו להגנה. כלי נשק אינו כלי משחק. המדובר בכלי מסוכן מעצם טיבו וטבעו. בעטיים של מעשי קונדס בלתי אחראיים, כבר התרחשו אסונות כבדים, שהאוחז בנשק לא התכוון אליהם... בכיוון כלי נשק לעבר אדם, קל וחומר תוך ביצוע עבירה, יש משום סיכון הנובע מכך, שלעולם יש לחשוש לתקלה, שמא נותר כדור 'רגיל' בבית הבליעה. למודי אסונות אנו, ומכאן הוראות הבטיחות החד משמעיות הניתנות, השכם והערב, לחיילים מיומם הראשון בצבא ... יש לצפות למילוי החובות הבסיסיות של המשמעת הצבאית באורח קפדני". (ראו גם ע 163/94 נופך יריב נ' התובע הצבאי הראשי מיום 24.5.95). פסיקת בתי הדין הצבאיים לדרגותיהם משופעת, לצערנו, בהכרעות הקשורות לטיפול רשלני ולמשחקים אסורים בנשק, אשר תבעו חיי אדם והביאו לפציעות אנושות. בתי הדין הצבאיים מחמירים בענישה בעבירות של שימוש פסול בנשק מתוך מודעות לצורך להילחם בתופעה זו בשורות הצבא. 14. בחברה הישראלית, הצבא על כל שלוחותיו הוא צבא העם. הוא מקיף את כל שדרות הציבור, וכל צעיר או צעירה המשרתים במסגרתו מקבלים נשק אישי לביצוע תפקידם. השימוש בנשק אישי, תוך חריגה מכללי הבטיחות, או לצורך משחקים מסוכנים, מהווה סטייה חמורה מנורמת הזהירות המושגית הנדרשת דרך כלל; הוא מהווה הפרה רבתי של הכללים וההנחיות הקיימים בצבא ובמשטרה ביחס לאופן השימוש בנשק. נדרש מאבק עיקש של הרשויות כולן בתופעת הפרת כללי הבטיחות בשימוש בנשק אישי, כדי לבערה מנוף החברה הישראלית. מאבק זה צריך להתפרש על פני כל זרועות האכיפה - הזרוע הארגונית והמשמעתית, והזרוע העונשית-משפטית. במסגרת האכיפה העונשית, נדרש מסר עונשי-הרתעתי ברור וחד-משמעי, אשר יפעל לא רק להרתעת הנאשם הספציפי, אלא יבהיר לציבור הרחב באורח שאינו משתמע לשתי פנים, את טיבו של האיסור על שימוש רשלני בנשק, ובמיוחד משחקים מסוכנים בנשק, ואת מהות הסנקציה הקשה העלולה לבוא בעקבות הפרתו. במדינה שבה רוב העם נחשף לשימוש בנשק, בין בעיתות שלום ובין בעיתות מלחמה, קיים צורך מיוחד בהרתעה זו, כדי להביא להפנמת התודעה בדבר האיסור המוחלט להשתמש בנשק שלא למטרה לה הוא יועד, ובדבר האיסור המוחלט לטפל בנשק בצורה רשלנית, ובמיוחד, לשחק בו משחקים מסוכנים. חשוב להטמיע את המודעות לכך שרשלנות רבתי בטיפול בנשק, או שימוש בנשק לצורך משחקים מסוכנים, עלולים להסתכם בכליאה בין סורג ובריח, גם של אזרחים נורמטיביים וחיילים מצויינים. הענישה המחמירה היא אחת הדרכים בהן יש לנקוט לביעורה של התופעה הנפוצה הזו, כמובן, וכתמיד, בכפוף לנסיבות אינדיבידואליות ומיוחדות לנאשם שעניינו עומד להכרעה. אכן, בתי הדין הצבאיים מבקשים מזה זמן להוקיע את תופעות הפזיזות בשימוש בנשק, באמצעות ענישה מחמירה של חיילים שכשלו, ובכך תרמו תרומה חשובה לטיפול בתופעה זו במסגרת הצבא. אין די לצורך כך בהדרכה ובחינוך, אף שאמצעים אלה חשובים עד מאד להתמודדות עם התופעה. יש צורך, כדברי בתי הדין, "בענישה הולמת, כואבת וממושכת, הנותנת משקל בכורה לאינטרס הציבורי, והדוחקת מפניה את השיקולים הכרוכים בנסיבות אישיות של העומד לדין" (בית הדין הצבאי לערעורים ב-ע' 189/03 ויצמן נ' התובע הצבאי הראשי; ע 105/94 אורן נ' התובע הצבאי הראשי). מן הראוי, כי לגישה עונשית מחמירה זו של בתי הדין הצבאיים לתופעת המשחק בנשק והפיכתו לכלי משחק בידי החיילים תהיה השפעה גם במערכת הענישה האזרחית, הנוגעת לשימוש פסול בנשק, במיוחד כאשר מדובר באירוע שאירע תוך כדי שירות במסגרת ביטחונית. 15. בטווח האפשרויות של שימוש פסול בנשק, מצויים המשחקים המסוכנים ברמת החומרה הגבוהה ביותר. המשחקים המסוכנים נעשים בכוונה, ומדעת, ואין הם פרי רשלנות רגעית בטיפול בנשק, הנגרם, לעיתים, במצב של חוסר שליטה או פיזור דעת. טיפול רשלני בנשק, המביא, לעיתים, לפליטת כדור ולנזק קטלני או פגיעה גופנית קשה בזולת, מעלה בעיה דומה, אך אינו דומה, בהכרח, בחומרתו, למשחק מסוכן בנשק, שתחילתו נעשית מדעת ובמכוון, תוך לקיחת סיכונים מודעים מראש לאסונות העלולים להתרחש. השיקול העונשי-הרתעתי במצב מסוג זה מחייב מישנה החמרה. יסוד המודעות לתוצאות העלולות להיגרם מהמשחק המסוכן, וההיזקקות לו כפרי פעולה מכוונת ומודעת, מצדיקים גם ברמה האינדיבידואלית ענישה מחמירה. 16. נוכח חומרת התופעה של משחקים אסורים בנשק, ונפוצותה, והצורך המובהק בביעורה, נראה כי הקו העונשי בסוג זה של עבירות מצדיק, בדרך כלל, עונש מאסר ממשי לתקופה מידתית, אלא אם כן מתקיימות בעניינו של הנאשם נסיבות אישיות חריגות ומיוחדות אשר משקלן, בנסיבות הענין, גובר על האינטרס העונשי הכללי. אכן, מקום שמתגבשת בתחום מסוים מדיניות ענישה שיפוטית מחמירה שמטרתה להביא לשינוי בתופעה חברתית מסוימת, נדרשות נסיבות אינדיבידואליות מיוחדות ויוצאות דופן כדי להצדיק סטייה והקלה מהמדיניות העונשית הנקוטה. גישה זו מוכרת מתחום תאונות הדרכים (השוו רע"פ 4732/02 ענת סורפין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.02); רע"פ 4261/04 פארין נ' מדינת ישראל, פד"י נט(3) 440 (2004); רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.06)). כזו היא, לטעמי, גם תופעת המשחקים המסוכנים בנשק, המתרחשת בשכיחות עולה, ומהווה תופעה חברתית שנדרש לבערה. על בתי המשפט לתת ידם למאבק בתופעה זו בכלים ובאמצעים העומדים לרשותם, וכל זאת תוך התחשבות מידתית ראויה בנסיבות האירוע, ובשיקולים המיוחדים לכל נאשם, לצורך קציבת עונשו. שילוב המעשה המכוון הכרוך בעצם המשחק, והרשלנות החמורה בניהול המשחק, ועוצמת פוטנציאל הנזק הטמון בתוצאות המשחק, מחייבים מסר עונשי ממשי ומרתיע שיבטא את החומרה הרבה שבה מתייחסת החברה לתופעת המשחקים האסורים בנשק, ולאובדן חיי אדם או לפגיעה חמורה בגוף העלולים להיגרם בעטיים. הרתעה מיוחדת נדרשת גם לאור התפשטותה של התופעה, והישנותם של מקרים דומים המגיעים לערכאות השיפוט ומצביעים על כך כי אין מדובר באירועים נדירים אלא בתופעה חברתית החוזרת על עצמה, על כל הסיכונים והנזק שהיא טומנת בחובה. 17. הקושי בהטלת מאסר בפועל בנסיבות של משחק מסוכן בנשק שגרם לתוצאות קשות נעוץ, על-פי רוב, בעובדה כי הנאשמים הם אנשים נורמטיביים, שפרט למעורבות בעבירות הנדונות בנשק, הם שומרי חוק, ומנהלים אורח חיים חיובי ומועיל לחברה. כליאתם של אנשים כאלה בבית הסוהר היא, ללא ספק, מכה קשה לנאשמים, ויוצרת גם קושי מערכתי בשילוב אנשים נורמטיביים בבית סוהר לצד אסירים בעלי נטיות עברייניות מובנות. יחד עם זאת, המסר הציבורי-עונשי המוקיע את תופעת המשחקים האסורים בנשק לא יושג בלא ענישה כואבת ומרתיעה, העשויה לשמש חסם מרתיע ממשי בפני חיילים ואחרים ממעורבות במעשים העלולים לקפד חיים או לגרום לחבלות גופניות קשות ובלתי הפיכות לזולת. 18. אודה על האמת, כי בשנת 1996, בבית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת ת.פ 23/96 מדינת ישראל נ' אמיתי עונה (ניתן ביום 30.12.96) גזרתי על נאשם שהורשע באחריות למות חברו הטוב עקב משחק אסור בנשק, מאסר לשישה חודשים בעבודות שירות. הנאשם באותו ענין הורשע בגרימת מוות ברשלנות של חברו, כאשר, בכוונה להדגים בפניו מעשה של שליפת אקדח, דריכתו וירי ממנו, כיוון אליו את הנשק, כשהוא טעון במחסנית עם כדורים, ירה ממנו, והביא למותו. באותו ענין ניתן דגש מיוחד לשיקולי הענישה האינדיבידואלית על חשבון שיקולי הענישה הכלליים, שיסודם בטובת הציבור, לאחר שמצאתי כי נסיבות אותו מקרה הן מאותן נסיבות נדירות שבהן "הקוטביות בין חומרת המעשה לבין אישיותו של הנאשם, ונסיבות חייו, מצדיקים הדגשה של ההיבט האישי, גם אם יבוא הדבר על חשבון עניינו של הכלל", כפי שנאמר שם. נסיבות אותו מקרה הן מיוחדות לו, ואינן דומות לנסיבות הענין שלפנינו. יתר על כן, וחשוב מכך, מאז אותו מקרה חלפו למעלה מעשר שנים. תופעות המשחקים האסורים בנשק לא רק שלא פסקו, אלא התרחבו. הם הפכו לתופעה החוזרת ונשנית, שיש להיאבק בה, קודם לכל, באמצעי חינוך והדרכה במסגרות החינוך השונות, בין בתחום מערכות הביטחון ובין בהקשרים חברתיים אחרים. יש להתמודד עמה גם באמצעות ענישה מרתיעה, מידתית. בקו זה פסע בית המשפט העליון למשל בע"פ 1982/98 מירו נ' מדינת ישראל, פד"י נב(5) 145 (1998), בו החמיר בית משפט זה בעונשו של נאשם, אשר הורשע בהריגה בכך שנטל אקדח מאחד מחבריו, עמם שהה בבית הוריו, וכיוון אותו אל חברו הטוב ביותר, והרגו. הוא נדון תחילה לשישה חודשי מאסר בעבודות שירות בערכאה הדיונית. בערעור, עונשו הוחמר למאסר של שנתיים בפועל, תוך הדגשת המסר העונשי המרתיע הנדרש בסוג זה של אירועים (ראו גם ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פד"י מח(4) 1, 23-4, 27 (1994), וכן דברי הנשיא ברק בדנ"פ 6939/98 מירו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.99)). 19. בתהליך הענישה, תורם בית המשפט לעיצוב ערכים ראויים בחברה על-ידי הטמעת התודעה הציבורית בדבר הנזקים הכרוכים בשימוש מסוכן בנשק, והוקעת תופעות של משחקים מסוכנים כגילוי חברתי שיש לבערו. בקביעת העונש, מכריע בית המשפט לא רק בעניינו הספציפי של הנאשם, אלא הוא קובע נורמות ענישה כלליות, המשמשות אמות מידה להתנהגות הציבור, ולענישה במקרים שיבואו בעתיד. בה-בעת, שוקל בית המשפט את נסיבותיו המיוחדות של הנאשם שעניינו נדון (ע"פ 150/87 מדינת ישראל נ' צ'ייקובסקי, פד"י מא(4) 492, 494 (1987)). מן הכלל אל הפרט 20. עניינם של המערערים בהליך זה מעלה בוודאי נסיבות אישיות מקלות, אך אין בנסיבות אלה סממנים מיוחדים וחריגים המצדיקים הסבת הענישה הנדרשת בסוג זה של עבירות מענישה ממשית לענישה המשלבת יסודות של הרתעה ושיקום גם יחד. כבר צויין, כי המערערים הם בחורים נורמטיביים, אשר הפנימו את האירוע הקשה, התחרטו, ונמצאים במסלול של שיקום ובניית עתידם. אולם נסיבות אלה אינן יוצאות דופן, והן מתקיימות במרבית המקרים בהם מתמודדת המערכת בתופעה פסולה זו של משחקים אסורים. בשיקלול שבין שיקולי ההרתעה הכלליים לבין הנסיבות האישיות של המערערים, אין הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט מחוזי אשר קבע כי יש להטיל עליהם עונש מאסר בפועל. לנסיבות האישיות, ולחלקם היחסי של כל אחד מהמערערים באירועי העבירות, ניתן משקל ראוי בקציבת היקפה של תקופת המאסר היחסית שהוטלה על כל אחד מהם. 21. אין ספק כי עונש המאסר בפועל שהוטל על המערערים הוא קשה, משהוא מטיל על בחורים, שהם בדרך כלל ישרי דרך, מאסר מאחורי סורג ובריח. יחד עם זאת, בהעדר נסיבות אישיות מיוחדות, לא יצא בית המשפט ידי אחריותו ומחוייבותו לחברה אם יסטה מקו ההרתעה שבענישה, הנדרש בסוג זה של עבירות, ההופכות, למרבית הצער, שכיחות יותר ויותר עם השנים. שחיקת מדיניות הענישה הראויה בתחום זה סופה שתפגע פגיעה קשה במאמץ הנדרש של החברה להתמודד בדרך יעילה עם המשחקים המסוכנים בנשק, העלולים לקפד נפש אדם או לגרום לנזק בלתי הפיך. היא עלולה לפגוע בתפקיד המרכזי של מערכת המשפט בקביעת אמות מידה להתנהגות הציבור בנשק המופקד בידו, ובחינוך להחדרת ערכים חשובים בתחום זה במדינה שמרבית אנשיה הצעירים מחזיקים בנשק. בית המשפט בתחומים אחרים - למשל בנהיגה רשלנית בתאונות קטלניות, היתווה מדיניות ענישה חמורה, כדי להטמיע במודעות הציבורית את הצורך לשמור על כללי זהירות בשימוש בכלים מסוכנים לצורך הגנה על קדושת חיי אדם ושלמות גופו. מדיניות זו בנויה על ההנחה בדבר הכוח המרתיע של הענישה הפלילית, שנועדה, בין יתר תכליותיה, להדגיש את ערך חיי האדם, ולטעת בתרבות החברתית את ההערכה הנדרשת לחיים ולשלמות הגוף. ואם כך הדבר בתאונות דרכים, שמעצם טיבן מתאפיינות בהפרת כללי זהירות בכביש, על אחת כמה וכמה כך הוא בעבירות של שימוש פסול בנשק, הקשורות במשחקים מסוכנים, שהמעורבים בהם נכנסים אליהם תוך מודעות וצפייה מראש לסיכונים האפשריים שהם טומנים בחובם (השוו ע"פ 570/07 בן הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.07)). 22. שיקולי הענישה שהפעיל בית המשפט המחוזי בנסיבות ענין זה הם מאוזנים ואין מקום להתערב בהם. כך לגבי עצם המשקל הרב שייחס לצורך בהרתעה, ולעונש המאסר בפועל שהטיל בנגזר מכך. כך גם לגבי אורך תקופות המאסר שקבע, ולגבי היחס בין תקופות המאסר שגזר על שני המערערים, המבטא את משקל אחריותם היחסית לאירוע הטרגי שאירע. בית המשפט קמא נתן דגש, ובדין כך, למסר ההרתעה הכללי המתבקש מן האירוע נשוא הענין הנדון, גם אם מטרת ההרתעה לגבי המערערים עצמם אפשר שכבר הושגה מעצם הלקח שהופק על-ידם מהתוצאות הרות האסון שאירעו כאן. בית המשפט קמא לא הפר את האיזון הנדרש גם בין שיקולי החומרה הכלליים לשיקולי הענישה האישיים. יש לקוות כי מסר עונשי מרתיע זה יחלחל לתודעת כל המחזיקים בנשק, וישמש אות אזהרה אפקטיבי שיתרום לביעור תופעת הטיפול הרשלני בנשק והמשחקים האסורים בו מנוף החברה בישראל, תופעה המביאה לפגיעה משוועת בחיי אדם, בבריאותו, ובאיכות חייו. 23. לאור האמור, דין הערעורים להידחות. המערערים יתייצבו לריצוי עונש המאסר שהוטל עליהם לאחר חג הפסח ביום 28.4.08 עד השעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ד' בניסן התשס"ח (9.4.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07108430_R02.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il