בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1084/99
וערעור שכנגד
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: נחמיה
עיני
נ
ג ד
המשיב: דוד
קאסוטו
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים
בת.א. 657/93 שניתן ביום
27.12.98
על ידי כבוד השופטת
מיכאלה
שידלובסקי-אור
בשם
המערער: עו"ד ראובן יהושע
בשם
המשיב: עו"ד אברהם גן-צבי
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1. המשיב (המערער בערעור שכנגד), אדריכל במקצועו
(להלן - "קאסוטו"), זכה בשנת 1969 במכרז של מינהל מקרקעי ישראל (להלן -
"המינהל") במגרש בשכונת אבו טור בירושלים. קאסוטו התקשר בחוזה עם המערער
(המשיב בערעור שכנגד) (להלן - "עיני"), קבלן, לפיו התחייב עיני לבנות
בנין על המגרש ולהעביר את הבעלות באחת מן הדירות ששטחה 70 מ"ר לקאסוטו. הוסכם
כי כל סכסוך שיתגלע בין בעלי הדין יועבר להכרעת בורר.
הבניה התעכבה במשך מספר שנים מסיבות שאין צורך
לעמוד עליהן. העיכובים הולידו סכסוכים בין בעלי הדין. בשנת 1981 נפתחו הליכי
הבוררות. ביום 24.8.92, ניתן "פסק הבוררות הסופי" (להלן - "פסק
הבוררות"), וביום 16.11.92, ניתן "פסק בוררות משלים" (להלן -
"הפסק המשלים"). בפסקי הבוררות קבע הבורר כי על קאסוטו לשלם לעיני סכום
של 21,798 דולר של ארצות הברית, עבור שטח עודף של הדירה שתועבר לבעלות קאסוטו
שגודלו 29 מ"ר. נפסק כי לאחר סידור התשלום יעביר עיני את החזקה בדירה לקאסוטו
"ללא קשר להליכי רישום הבית כבית משותף, או כל פעולה מינהלית אחרת הנמצאת
בשלבי טיפול". עוד חייב הבורר את קאסוטו לחתום על יפוי כוח לעיני לצורך רישום
הבית כבית משותף. עוד קבע הבורר כי "כל התביעות האחרות במסגרת הבוררות
מקוזזות אחת כנגד השניה ופרט לסכום דלעיל [הסכום שחוייב בו קאסוטו - י' ט'] לא
יהיו לצדדים כל טענות הדדיות".
בעלי הדין לא בקשו לאשר או לבטל את פסקי
הבוררות וגם לא קיימו את מה שנפסק בהם. ביום 22.9.93, הגיש קאסוטו תביעה על פי
עילת הפסק לאכוף את הוראות פסקי הבוררות. עיני הגיש תביעה שכנגד שבה תבע, בין
היתר, לחייב את קאסוטו לסיים את הליכי הרישום של הבנין כבית משותף וכן לפצותו
בסכום של 400,000 ש"ח עבור הנזקים שנגרמו לו עקב העיכובים בבנייה.
פסק הדין
2. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ'
שידלובסקי-אור), בפסק דינו מיום 27.12.98, אכף את הוראות פסקי הבוררות, בשינויים
מסוימים, על בעלי הדין. בפסק הדין אימץ בית המשפט המחוזי החלטה קודמת שנתן ביום
12.10.97 וקבע כי פסקי הבוררות מקימים מעשה בית דין, כי לא ניתן "לפתוח,
כדרישת הנתבע [המערער - י' ט'], בדיון בשאלות שנידונו בהם" וכי "כוחם
[של פסקי הבוררות - י' ט'] הוא של כל פסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט".
בית המשפט קבע כממצא שבעובדה כי "הוראות פסקי הבורר לא בוצעו על ידי
התובע" [קאסוטו - י' ט'] וכי קאסוטו הפר את פסקי הבוררות בכך שלא שילם את
הסכום שחויב לשלמו בפסקי הבוררות במועד שנקבע וכן היתנה את התשלום ב"בטחונות"
מצדו של עיני. בית המשפט דן גם בטענתו של עיני לפיה משלא קיים קאסוטו את חיוביו
לפי פסק הבוררות, הרי שיש לראות את הסכם הבוררות ואת פסקי הבוררות כמבוטלים. לענין
זה קבע כי "אין כל טעם לדון בשאלת ביטול הפסקים או הסכם הבוררות" שכן הכרעה
בשאלה "תהווה עילה להמשך הסכסוך למשך שנים רבות". לדבריו, "פתרון
זה שואב את כוחו מן העקרון היסודי, לפיו על בית המשפט להביא לידי פתרון סכסוכים
אזרחיים באופן היעיל ביותר, בייחוד כשעל הפרק עומד סכסוך רב שנים שיש להביא
לסיומו". בית המשפט דחה את בקשתו של עיני לזמן את הבורר כעד במשפט.
בסופו של דבר פסק בית המשפט כי על קאסוטו לשלם
לעיני את הסכום שנפסק בפסקי הבוררות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית; לחתום על יפוי כוח
חדש כדי להשלים את הטעון השלמה לצורך רישום הבית כבית משותף; וכן להעביר את
תוכניות רישום הבית המשותף לעיני. עוד נפסק כי אחרי כל אלה יעביר עיני לקאסוטו את
החזקה בדירה נשוא הסכסוך מחוברת לחשמל ולמים. בית המשפט הורה לבצע כלשונן את יתר
ההוראות שבפסקי הבוררות וחייב את קאסוטו בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.
השגות בעלי הדין
3. לטענת עיני הפר קאסוטו את פסקי הבוררות ולפיכך
אין הוא זכאי לתבוע על יסוד עילת הפסק. כמו כן טוען הוא כי בעקבות הפרת פסקי
הבוררות על ידי קאסוטו - שדינה כדין הפרת חוזה - יש לראות את הסכם הבוררות ואת
פסקי הבוררות שניתנו מכוחו כמבוטלים. לטענתו, שגה בית המשפט כאשר קבע כי על אף
ההפרות מצדו של קאסוטו יש לאכוף את פסקי הבוררות מכח עקרון של "פתרון
סכסוכים אזרחיים באופן היעיל ביותר". עוד טוען הוא כי העילות לביטול פסק
בוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן - "חוק
הבוררות") יכולות לשמש כטענות הגנה נגד תביעה על יסוד עילת הפסק, וכי השימוש
של קאסוטו בהליך זה במקום בבקשה לאישור פסק בוררות יש בו משום שימוש לרעה בהליכי
משפט. עיני מוסיף וטוען כי הבורר חרג מסמכותו כאשר פסק בלי שהחוזה בין בעלי הדין
היה לנגד עיניו וכי לא הוסמך על ידיהם לערוך להם בפסק הבוררות חוזה חדש. עוד טוען
הוא כי טעה בית המשפט בקובעו כי פסקי הבוררות מקימים מעשה בית דין, שכן קאסוטו לא
הראה שמתקיימים התנאים לכך; מכל מקום, וכי היה על בית המשפט להרשות לו להביא ראיות
לביסוס טענותיו נגד ההשתק הנטען ולהרשות לו להעיד את הבורר.
טענותיו של קאסוטו בערעור שכנגד מכוונות נגד:
חיובו לשלם לעיני ריבית והצמדה בשיעור של 10% לשנה על הסכום שנפסק; חיובו בתשלום
מע"מ על הסכום שנפסק; חיובו להעביר לעיני את תוכניות רישום הבית המשותף;
התליית מסירת החזקה בדירה בחתימה על יפוי כוח ובהעברת תוכניות הבית המשותף; חיובו
בהוצאות משפט.
דיון
פסק הבוררות כמעשה בית דין
4. לפי סעיף 21 לחוק הבוררות, "בכפוף לסעיפים
24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם-הבוררות, מחייב פסק-בוררות את בעלי-הדין
וחליפיהם כמעשה בית-דין". כאמור לעיל, לא בקשו בעלי הדין לבטל את פסק הבוררות
או לאשרו. לפיכך, קבע בית המשפט, בהחלטתו מיום 12.10.97 - שאותה אימץ, כזכור, בפסק
דינו - כי פסקי הבוררות מחייבים כמעשה בית דין. בכך צדק. לו חפץ עיני להשיג על
קביעותיו של הבורר היה עליו לעשות כן במסגרת בקשה לביטול פסקי הבוררות. משלא עשה
כן וחלפה התקופה להגשת בקשה כזאת, לא ניתן עוד לתקוף את פסקי הבוררות לגופם והם
מחייבים את בעלי הדין כמעשה בית דין (ראו ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ'
יחיאל מכטיגר ואח', פ"ד מו(4) 353, 354). מטעם זה גם צדק בית המשפט בכך
שדחה את בקשתו של עיני להעיד את הבורר, שמטרתה היתה לתקוף את פסקי הבוררות. יודגש,
כי טענות שכוחן יפה לצורך בקשה לביטול פסק בוררות אין כוחן יפה כדי לגבור על חלותו
של מעשה בית דין. כך נאמר - אמנם לענין טענה נגד פסק דין, אך הדברים יפים לעניננו
- כי:
"הכלל
הוא, שטענה כזו אינה יכולה להוות עילה למניעת חלותו של מעשה בית דין. מעצם הרעיון
הטבוע בו, חוסם כלל מעשה בית דין את האפשרות להעמיד את ההכרעה השיפוטית, נשוא טענת
ההשתק, לביקורת ולבדיקה על ידי בית משפט אחר בדרך של תקיפת עקיפין. אכן, טמונה בכך
הסכנה בדבר הנצחתן של טעויות, אך התכלית, שאליה מכוון הכלל, קרי, סוף לדיונים
המשפטיים על מנת להשליט יציבות ושקט במשפט, גוברת" (נ' זלצמן מעשה בית דין
בהליך אזרחי (תשנ"א) עמ' 598).
תביעה על יסוד עילת הפסק - כללי
5. לפי סעיף 39 לחוק הבוררות "אין בהוראות
חוק זה כדי למנוע הגשת תובענה לבית המשפט על פי הזכויות והחיובים שנקבעו בפסק
בוררות לפי חוק זה או בהכרעה שניתנה על יסוד הסכם בעל פה". סעיף זה פותח,
אפוא, פתח להגשת תביעה על יסוד עילת הפסק בדומה לתביעה לאכיפת חוזה:
"כאשר
התובענה היא 'תובענה על יסוד פסק בוררות' (action on the
award), דין תביעה זו הוא כדין כל תביעה חוזית אחרת, ועילתה ההתחייבות
הנובעת משטר הבוררות, לקיים את מצוות הבורר" (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה
שביעית תשנ"ה), בעמ' 82; ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל (תשנ"א)
עמ' 420).
זאת ועוד. הוראת סעיף 39 לחוק הבוררות נתפרשה
כחלופה לבקשה לאישור פסק בוררות לפי סעיף 23 לחוק הבוררות. כך נאמר כי:
"לדידי,
כל שבא הסעיף [סעיף 39 לחוק הבוררות - י' ט'] להשמיענו הוא, כי העמדת האפשרות
לאישור הפסק אינה שוללת אפשרות תביעה בעילת הפסק, היינו המדובר בשתי
חלופות" (ע"א 427/89 מקור הנפקות וזכויות בע"מ ואח' נ' מרחב
ואח', פ"ד מו(4) 86, 90) [ההדגשות במקור - י' ט'].
עוד נאמר על כך כי:
“For the sake of completeness it may be added that the provision
of summary methods of enforcement were never intended to oust the classical
methods of enforcement - as by bringing an action upon an award. These rights
have indeed been specifically preserved” (Russell On The Law of Arbitration,
20th Ed. (1982) P. 376)
לפיכך, רשאי היה קאסוטו לתבוע על יסוד עילת
הפסק אפילו לא ביקש את אישור פסקי הבוררות, ואין לראות בכך שימוש לרעה בהליכי
משפט.
תביעה על יסוד עילת הפסק - טענות הגנה
6. אילו טענות הגנה משמשות נגד תביעה על יסוד
עילת הפסק: האם רק טענות שניתן להעלות נגד תביעה לאכיפת חוזה, או גם טענות שעל
פיהן ניתן לבקש את ביטולו של פסק בוררות?
לטענת עיני, טענות המשמשות בבקשה לביטול פסק
בוררות יכול שישמשו גם כטענות הגנה נגד תביעה על יסוד עילת הפסק. בכך סומך הוא על
דברי ס' אוטולנגי בספרה הנזכר:
"הנתבע
יכול לטעון, בהגנתו, חלק מהטענות שנזכרות היום בבקשה לביטול הפסק, כמו העדר הסכם
בוררות בר תוקף, העדר מינוי כדין של הבורר(ים), העדר סמכות הבורר(ים) ועוד. כן
יכול הנתבע לטעון לביצוע הפסק מצדו, שינוי הפסק תוך הסכמה הדדית, שינוי בנסיבות כך
שאין עוד הצדקה לביצוע הפסק, התיישנות ועוד" (שם, בעמ' 422).
בדרך כלל סבורני כי רשאי נתבע להעלות כטענות
הגנה נגד תביעה על יסוד עילת הפסק מקצת הטענות הנמנות על עילות הביטול שבסעיף 24
לחוק הבוררות, כגון הטענות שצוטטו לעיל, ובלבד שטענות אלה נמנות על הטענות שניתן
להעלותן נגד תביעה לאכיפת חוזה (השוו דברי ברע"א 5896/95 רחל סיליס נ' בן
ציון אלקנה (טרם פורסם)). כמו שרשאי בעל דין לטעון, לדוגמא, כי חוזה בטל, או
ניתן לביטול, בשל פגמים המפורטים בסעיפים 30, 13 - 15, 17 - 18 לחוק החוזים (חלק
כללי), תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים") (סעיף 30: "חוזה
שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת
הציבור", סעיף 13: "חוזה למראית עין", סעיף 14: "טעות",
סעיף: 15 "הטעיה", סעיף 17: "כפיה", סעיף 18:
"עושק"); כך רשאי הוא לסמוך על מקצת עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות
(ס"ק (1): "לא היה הסכם בוררות בר תוקף", ס"ק (2): "הפסק
ניתן על ידי בורר שלא ניתמנה כדין", הרישא של ס"ק (3): "הבורר פעל
ללא סמכות"). אכן, לאלה כמו לאלה בסיס רעיוני אחד.
7. כזכור, טוען עיני כי הבורר חרג מסמכותו בכך
שנתן את פסקי הבוררות בלי שהחוזה שעשו בעלי הדין היה לנגד עיניו. על כך יש להשיב
בשניים: אין בעובדה הנטענת, אפילו הוכחה, כדי לבסס טענה של חריגה מסמכות שכן דברים
אמורים בראיה שלדעת עיני היה על הבורר לעיין בה. יתר על כן, מקום טענתו של עיני כי
הבורר חרג מסמכותו לפי הסכם הבוררות - להבדיל מטענה שפעל ללא
סמכות כלל, כגון שפסק בענינים שבורר אינו רשאי לפסוק בהם (ראו אוטולנגי בעמ'
489) - היה במסגרת בקשה לביטול פסקי הבוררות ולא במסגרת הגנה נגד תביעה על יסוד
עילת הפסק. לפיכך דין הטענה להידחות.
הפרה וביטול
8. לטענת עיני יש לראות את הסכם הבוררות ואת פסקי
הבוררות שניתנו מכוחו כמבוטלים עקב הפרת ההסכם על ידי קאסוטו. אכן, בית המשפט קבע
כממצא שבעובדה כי קאסוטו הפר את פסקי הבוררות, אך נמנע מלקבוע אם תוצאת ההפרה היא
ביטול הסכם הבוררות ופסקי הבוררות שניתנו מכוחו. ענין זה טעון הבהרה.
כאמור, לפי פסקי הבוררות חויב קאסוטו לשלם
עבור השטח העודף של הדירה. אשר למסירת החזקה נקבע בפסק הבוררות הסופי:
"נחמיה
[עיני - י' ט'] ימסור את מפתחות הדירה לחזקתו של דוד [קאסוטו - י' ט'] לאחר
סידור מאזן התשלומים שבינהם, כלומר תוך 30 יום מתאריך קבלת פסק בוררות זו.
וזאת ללא קשר עם ניהול הליכי רישום הבית, אישור סיום הבניה וכל פעולה סטטוטורית
אחרת אשר מתבצעת או חייבת עדיין להתבצע" [ההדגשות שלי - י' ט'].
כך נקבע גם בפסק הבוררות המשלים כי:
"עם
סידור נושא התשלום, נחמיה ימסור את מפתחות הדירה לחזקתו של דוד וזאת ללא קשר
עם ניהול הליכי רישום הבית, אישור סיום הבניה וכל פעולה אדמיניסטרטיבית אחרת,
הנמצאת בשלבי טיפול" [ההדגשות שלי - י' ט'].
לדברי בית המשפט המחוזי:
"הוראות
אלה הן הוראות ברורות מבחינה לשונית ולא יכולה להיות מחלוקת על פרשנותן. על התובע
היה להעביר את התשלום לידי הנתבע בתוך 30 יום מיום מתן הפסק - - - אין ספק כי אין
כל הוראה בין הוראות הפסקים המתנה את תשלום הסכום המגיע לתובע [צריך להיות הנתבע -
י' ט'] בפעולות כלשהן שלו".
מלשון פסקי הבוררות עולה כי החיובים שהוטלו על
בעלי הדין - התשלום ומסירת החזקה - תלויים זה בזה, באופן שקיומו של המאוחר שבהם
מותנה בקיומו של הראשון. על אלה נאמר בסעיף 43(א)(2) לחוק החוזים:
"43.
דחיית קיום
המועד
לקיומו של חיוב נדחה -
(1) ...
(2) אם תנאי לקיום הוא שיקויים
תחילה חיובו של הנושה - עד שקויים אותו חיוב;"
חיובים כאלה הם חיובים מותנים שבהם
"תלויה חבותו של אחד הצדדים לחוזה בכך, שיקויים התנאי, בו הותלתה התגבשותו של
החיוב של הצד השני - - -" (דברי הנשיא שמגר בע"א 765/82 משה אלתר
ואח' נ' יחזקאל אלעני, פ"ד לח(2) 701, 709; ראו דברי בע"א 2825/97 אבו
זייד נ' מקל, פ"ד נג(1) 402, 418 - 419; ג' שלו דיני חוזים
(תשנ"ה) בעמ' 466 - 469; ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (תשנ"א)
עמ' 17 - 20). כך נאמר גם כי "קיים קשר הדוק בין קיום התחייבויותיהם ההדדיות
של הצדדים - - - אשר אינם צריכים להתבצע בד בבד, אך גם בהם כפיפותו של הצד האחד
לחיובו מותנית בקיום התחייבותו של הצד השני" (דברי השופט ג' בך בע"א
674/83 דניאלסה ס.א נ' "גד-שט" ואח', פ"ד מא(4) 113, 125;
ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' נ' טייק ואח', פ"ד מ(3) 169,
182 - 183).
9. בפסקי הבוררות הוטל על קאסוטו לשלם לעיני את
הסכום שנפסק, לפני מסירת החזקה בדירה; על עיני הוטל להעביר את החזקה בדירה לקאסוטו
רק לאחר התשלום. בטרם קיים קאסוטו את החיוב שהוטל עליו לא היה על עיני לקיים את
החיוב שהוטל עליו. בכך שקאסוטו לא שילם לעיני הפר את פסקי הבוררות, אולם עיני לא
ביטל אותם, כפי שהיה זכאי לעשות עקב ההפרה. מכאן שפסקי הבוררות, על החיובים
ההדדיים המותנים שבהם, עומדים על מכונם.
האם יכול מפר לזכות בסעד של אכיפה?
10. מקובל כי על תובע על יסוד עילת הפסק להוכיח את
קיומם של חמישה תנאים מצטברים: א) נערך הסכם בוררות בר תוקף; ב) התעורר סכסוך
שהסכם הבוררות חל עליו; ג) מונה בורר בהתאם להסכם; ד) ניתן פסק בוררות; ה) החייב על
פי הפסק לא מילא את שהוטל עליו (ראו אוטולנגי בעמ' 422). ראינו כי קאסוטו הפר את
פסקי הבוררות בכך שלא שילם את הסכום שחויב לשלמו במועד שנקבע. הוא לא קיים, אפוא,
את התנאי החמישי. האם יש בכך כדי לשלול ממנו את הסעד שתבע?
לפי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת
חוזה), תשל"א - 1970 (להלן - "חוק החוזים (תרופות)"):
"3.
הזכות לאכיפה
הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם
נתקיימה אחת מאלה:
(1) ...
(2) ...
(3) ...
(4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות
הענין".
סעיף זה בא ללמדנו כי הנפגע זכאי לאכיפת החוזה
אלא אם כן היא בלתי צודקת. אכן, יש מקום לומר כי הפרת החוזה עושה את האכיפה - כאשר
מבקש אותה המפר - לבלתי צודקת. אולם, לא בהכרח שמור סעד האכיפה לנפגע לבדו, ויש
שיינתן גם למפר החוזה. משנמנע הנפגע מלבטל את החוזה עקב הפרה, נשאר החוזה על מכונו
ורשאי המפר לקיים מה שלא קיים בזמנו. משחזר המפר וגילה את דעתו לקיים את החיוב
שהוטל עליו - במועד מאוחר מן המועד שנקבע בחוזה - יכול שיזכה בסעד של אכיפה. הזכות
לאכיפה עומדת לו אפילו הוא מפר ועל בית המשפט לבחון אם עומד נגדו החריג שבסעיף
3(4) לחוק החוזים (תרופות). הדבר תלוי בנסיבות המיוחדות של הענין ובאיזון ראוי בין
שיקולי הצדק המטים את כפות המאזניים לזכות כל אחד מהמתדיינים:
"בית-המשפט
חייב ליתן דעתו, בשעת ההכרעה בתרופת האכיפה, בשיקולי הצדק של הצדדים, כפי שהם
מתגבשים בעת ההכרעה - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - נסיבות הענין
בהקשר זה הן לא רק הנסיבות כפי שהן מתגבשות בעת כריתת החוזה, אלא אף הנסיבות
הקיימות בשעת הדיון בבית המשפט. נמצא כי בית המשפט חייב ליתן דעתו, בשעת ההכרעה
בתרופת האכיפה, בשיקולי צדק של הצדדים כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה" (דברי
השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 288/80 וינקלר ואח' נ' סודרי חברה לבנין
בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 365, 377; ג' שלו דיני חוזים
(תשנ"ה), בעמ' 533).
11. אמרנו למעלה כי שיקולי הצדק של המתדיינים
נבחנים בשעת ההכרעה בתרופת האכיפה וכי ההכרעה תלויה בנסיבות המיוחדות ובאיזון ראוי
בין השיקולים. אלה מצדיקים מתן סעד כזה כאן. דברים אמורים בסכסוך רב שנים וכפי
שציין בית המשפט "פסקי הבורר - - - היו אמורים לשים קץ לסכסוך ומטרתם היתה
שכל צד יוכל להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולהנות מנכסיו". יודגש כי לפי החוזה
שכרתו בעלי הדין היה קאסוטו זכאי לדירה בשטח שנקבע וממילא היה עיני זכאי לתשלום
עבור התוספת. כך נקבע בפסקי הבוררות וכך קבע גם בית המשפט. ראוי לציין כי במהלך
שנותיו הרבות של הסכסוך החזיק עיני - וייתכן שהוא עדיין מחזיק - בדירה ואף השכירה
לצד שלישי (ראו ע"א (ירושלים) 1094/00 דוד קאסוטו נ' נחמיה עיני (טרם
פורסם)). בנסיבות אלה אכיפת פסקי הבוררות היא האיזון הצודק והראוי בין
"שיקולי הצדק" של בעלי הדין.
הערעור שכנגד
12. לא מצאתי ממש בטענות קאסוטו נגד חיובו בהצמדה
ובריבית ונגד השיעור שנקבע. פסק הבוררות הסופי לפיו הוטל עליו לשלם לעיני עבור
השטח העודף ניתן ביום 24.8.92, והיה עליו להעביר את התשלום תוך 30 יום. משלא עשה
כן נושא התשלום הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה,
תשכ"א - 1961, הוגדרו "הפרשי הצמדה וריבית" כ"הפרשי הצמדה
בצירוף ריבית צמודה בשיעור של 4% לשנה על הסכום שמדובר בו, כאמור בסעיף 2".
אמנם, שיעור הפרשי ההצמדה והריבית שנפסקו גבוהים מן הקבוע בחוק, אולם "ההחלטה
בענין ההצמדה מסורה בכל עת בידי בית המשפט והוא הדין גם לגבי שיעורה והיקפה - - -
רשאי ואף חייב בית-המשפט להביא בחשבון את נסיבותיו של המקרה, כגון תרומתו של הזוכה
להימשכותם היתירה של ההליכים" (דברי השופט שמגר בע"א 234/78 אלברט
בנין נ' מוריס בנין, פ"ד לד(2) 541, 550; השוו ע"א 19/83 חברת
שלמה כרמל מע"מ נ' בריח חברה לייצור, פ"ד לט(4) 522). אילו קיים
קאסוטו את חיוביו במועדם היתה ההתדיינות נמנעת, ולמצער מתקצרת, ורשאי היה בית
המשפט להביא את הדבר בחשבון שיקוליו (ראו ע"א (ירושלים) 1094/00 שהוזכר
לעיל). הוא הדין בחיובו בהוצאות משפט. אשר לטענותיו של קאסוטו נגד חיובו להעביר את
תוכניות הבית המשותף ולחתום על יפוי כוח, הרי שענין זה כרוך במכלול החיובים
ההדדיים של בעלי הדין ולא מצאתי טעם כלשהו לבטל חיובים אלה.
סיכום
13. לכשיבוא, אפוא, קאסוטו לקיים את החיובים שהוטלו
עליו בפסקי הבוררות ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי יהיה גם עיני חייב לקיים את
החיובים שהוטלו עליו. אם יתעשתו בעלי הדין ויעשו זאת יגיע (אולי...) לקיצו הסכסוך
שבימים אלה מלאו לו שלושים ושלוש שנים.
לפיכך אני מציע כי הערעור והערעור שכנגד
יידחו.
בנסיבות הענין לא יפסקו הוצאות.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, ז' בניסן תשס"ב (20.3.02).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il