שלמה זקס נ. רונית קלינגר

פסק-דין בתיק ע"א 10838/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10838/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערערים: 1. שלמה זקס 2. זקס שלמה בע"מ 3. מרכז זקס תחנת דלק ומרכזי ארועים בע"מ נ ג ד המשיבה: רונית קלינגר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 14.8.05 בת"א 2899/99 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' לבהר שרון תאריך הישיבה ז' באדר א' תשס"ח (13.2.08) בשם המערערים: עו"ד ר' בר-און, עו"ד ו' כהן בשם המשיבה: עו"ד ח' סודקביץ, עו"ד ש' פרייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון), אשר ניתן על דרך הפשרה מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) ולפיו חויב המערער לשלם למשיבה פיצויים בסך 385,000 דולרים. רקע עובדתי 1. המשיבה הייתה בעלת חלקה חקלאית בשטח של כ-11 דונמים במושב אבן יהודה (להלן: הקרקע). המערער 1 (להלן: המערער), בא במשא ומתן עם המשיבה במטרה לרכוש ממנה את הקרקע על מנת להקים עליה תחנת דלק. בין הצדדים נכרתו שני הסכמים: הראשון, הסכם מכר מיום 18.2.90, לפיו מכרה המשיבה למערער את הקרקע תמורת 30,000 דולרים (להלן: הסכם המכר); השני, הסכם השקעה מיום 27.3.90, לפיו בתמורה ל-30,000 דולרים שתשקיע המשיבה בהקמת תחנת דלק על הקרקע (להלן: דמי ההשקעה), תהא היא זכאית לתמלוגים שנתיים בשיעור של 17.5% מההכנסות השנתיות של המסעדה שתוקם בתחנה, בסכום שלא יפחת מ-7,500 דולרים לחודש (להלן: הסכם ההשקעה). בשנת 1999 הגישה המשיבה תביעה נגד המערער בטענה כי ההסכמים המתוארים היו נגועים בהטעיה, עושק וניצול תמימותם ומצוקתם הכלכלית של המשיבה ובעלה, שאינו צד להליך. במסגרת ההליכים נתנו הצדדים הסכמתם כי בית המשפט המחוזי יכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לפי הסמכות הנתונה לו בסעיף 79א לחוק וכי פסק הדין יכלול הנמקה כללית קצרה. הצדדים הסכימו עוד כי בית המשפט ישמע חלק מהעדים וייתן החלטתו על בסיס חומר הראיות והמסמכים הנמצאים בתיק. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. פסק דינו של בית המשפט קמא התייחס הן לסוגיית התמורה ששילמה המשיבה במסגרת הסכם המכר, הן לשאלת זכאותה של המשיבה לתמלוגים במסגרת הסכם ההשקעה. אשר לרכיב התמורה בהסכם המכר, עמד בית המשפט על כך שהמשיבה למעשה מכרה את הקרקע למערער ללא תמורה, שכן כספי התמורה הושקעו על-ידה במסגרת הסכם ההשקעה. בית המשפט קבע עוד כי במועד כריתת הסכם המכר ידע המערער כי יש צפי של ממש להקמת תחנת דלק על הקרקע והוסיף כי לצפי מסוג זה יש השפעה מהותית על ערכה של הקרקע, באופן שהיה מקום לשקפו גם בתמורה ששולמה למשיבה לפי הסכם המכר. בית המשפט הסתמך לעניין זה גם על חוות-דעת מומחה מטעמה של המשיבה, אשר קבע כי ערך הקרקע במועד כריתת ההסכם היה כ-240,000 דולרים. בית המשפט עמד על כך שבדרך כלל אין הוא מתערב בתיקון שווי העסקה ובגובה התמורה, אך מצא כי נסיבות המקרה מצדיקות התערבות מסוג זה. בנוסף, קבע בית המשפט על סמך הראיות שהוצגו בפניו, כי המערער זייף מסמכים שונים, חתם בשמם של המשיבה ובעלה על מסמכים ואף נהג בעורמה כלפיהם, תוך שהוא מנצל את תמימותם וחוסר הבנתם. בית המשפט הוסיף כי אדם סביר היה מתרשם תוך זמן מועט כי המשיבה היא אישה חולה וקשת יום, אשר אינה מבינה דבר בעסקים וכי המערער ידע זאת וניצל את חולשתה. עם זאת, דחה בית המשפט את טענת המשיבה לפיה לא ידעה כי במסגרת הסכם המכר הועברה הבעלות בקרקע למערער. לאור זאת, קבע בית המשפט כי הפיצוי הראוי למשיבה ביחס לרכיב התמורה הינו 250,000 דולרים. בנוסף, קבע בית המשפט כי המערער הפר את החובה לשלם למשיבה תמלוגים לפי הסכם ההשקעה. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה, לפיו חלק מדמי ההשקעה אותם התחייבה המשיבה לשלם למערער בהסכם ההשקעה יקוזזו מסכום התמלוגים המגיע למשיבה לפי אותו הסכם, כך שאין לראות בעובדה כי המשיבה לא שילמה את מלוא דמי ההשקעה משום הפרה של ההסכם. לעניין גובה התמלוגים, קבע בית המשפט כי על סמך חוות-דעת שמאי ולאור זאת שהמערער לא הוכיח את ההכנסות שקיבל עד כה מהשכרת המבנים בתחנה, על המערער לשלם למשיבה תמלוגים בגובה 15,000 דולרים לשנה, לתקופה של 9 שנים מיום כריתת ההסכם ועד למועד פסק הדין. אשר לתמלוגים העתידיים קבע בית המשפט כי על המערער לשלם למשיבה את אותו הסכום במשך כל שנה של יתרת חייה. טענות הצדדים 3. המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר קיבל את התובענה שהגישה המשיבה, שכן זו האחרונה מבקשת לנצל את העבודה הרבה שהשקיע בפיתוח הקרקע ואת השבחת ערכה, לאחר שנים רבות של השקעה מצידו. לטענת המערער, נסיבות העניין מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינו של בית המשפט קמא, על אף שזה ניתן לפי סעיף 79א לחוק. לטענתו, במקרה דנן מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה, שבהתקיימם תתערב ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, שכן החלטתו של בית המשפט אינה סבירה באופן קיצוני ואינה עולה בקנה אחד עם התשתית העובדתית בתיק. מכל מקום, מוסיף המערער כי משנימק בית המשפט קמא את פסק דינו, יכולה ערכאת הערעור לבחון הנמקה זו ולהתערב בה כפי שהיא נוהגת לעשות בכל פסק דין. המערער טוען עוד כי יש לבטל את הפסיקתה שניתנה מכוחו של פסק הדין, וזאת משום שפסק הדין מתייחס אך ורק למערער, בעוד שהפסיקתה שניתנה לפי פסק הדין מתייחסת גם למערערות 2 ו-3, חברות הנמצאות בשליטתו של המערער, וזאת בלא כל הצדקה. לגופם של דברים, יוצא המערער נגד כל אחת ואחת מקביעותיו של בית המשפט קמא בפסק הדין. ראשית, טוען המערער כי בית המשפט חרג מסמכותו כאשר העניק למשיבה סעד של פיצויים בעוד שהסעד שהתבקש על-ידה בכתב התביעה היה ביטול ההסכם. בהקשר זה, מוסיף המערער כי בית המשפט קמא התערב בהוראות ההסכם בין הצדדים ושינה אותן, ואף בכך חרג מסמכותו. כך למשל, מצביע המערער על כך שבית המשפט אימץ את גרסת המשיבה לפיה נכרת הסכם בעל-פה ביחס לקיזוז סכום של 20,000 דולרים, אותם התחייבה להשקיע במסגרת הסכם ההשקעה, מסכום התגמולים שישולמו לה על-פי אותו הסכם, וזאת בלא שהוצגו ראיות מספקות לעניין זה ועל אף שטענה זו סותרת מסמך בכתב. לעניין זה, מוסיף המערער כי בית המשפט לא דן בסוגיית התיישנות התביעה, על אף שבתביעה אחרת הקשורה לעניין הנחה בית משפט זה כי נושא זה יוכרע על-ידי הערכאה הדיונית אשר תדון במקרה. שנית, טוען המערער כי בית המשפט לא קבע כממצא עובדתי כי נפל פגם ברצונה של המשיבה וכי לא ביסס את קביעותיו בקשר לפגם נטען זה על תשתית ראייתית מספקת. כמו כן, לטענתו, בית המשפט קבע, כאמירה כללית, כי המערער זייף מסמכים בלי לבסס קביעה זו על תשתית עובדתית וללא שקבע באילו מסמכים מדובר, וכך פגע בשמו הטוב. לעניין זה מדגיש המערער כי חקירת משטרה שנערכה בנושא נגדו נסגרה מעילה של חוסר אשמה. בפרט טוען המערער כי אין מקום לטענת הזיוף לאור קביעת בית המשפט כי המערערת ידעה על אילו מסמכים היא חותמת. המערער מוסיף כי במועד כריתת הסכם המכר ידעה המשיבה אף על התוכנית להקמת תחנת דלק במקום, כך שלא ניתן להצביע על פגם ברצון בגינו יש להתערב בתוכן ההסכם, אלא לכל היותר על פגם בכדאיות העסקה, אשר כידוע אינו בר-פיצוי. המערער מוסיף כי המשיבה מנועה מלהעלות טענות אודות פגם ברצון מאחר ולא ביקשה לבטל את ההסכם בשל פגמים נטענים אלו. מכל מקום מוסיף המערער, לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו לבין הפגמים לכאורה ברצונה של המשיבה וכי בית המשפט ביסס את קביעותיו בדבר היותה של המשיבה אישה חולה וקשת יום בלא שהובאה בפניו כל ראיה לעניין זה. בנוסף, יוצא המערער נגד הפיצויים שקבע בית המשפט קמא. לשיטתו, שגה בית המשפט כאשר קבע כי יש בצפי שהיה קיים במועד כריתת החוזה להקמת תחנת דלק, והיה ידוע לטענתו אף למשיבה, כדי להעלות את שווי הקרקע בעת כריתת הסכם המכר. כמו כן, טוען המערער כי בית המשפט פסק פיצויים בלא שנטענו לפניו טענות באשר לגובה הנזק ותוך שהסתמך באופן בלעדי על חוות-דעתו של המומחה מטעמה של המשיבה. אשר על כן, טוען המערער כי יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא ולדחות את תביעת המשיבה במלואה. 4. מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. ראשית, מצביעה היא על כך שמדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, ועל כן התערבות ערכאת הערעור בו שמורה לנסיבות חריגות במיוחד, אשר אינן מתקיימות במקרה דנן. לשיטתה, משהסכימו הצדדים על כך שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, אין לאפשר למערער להתנער מהסכמתו זו, לאחר שבית המשפט פסק נגדו. לעניין זה, מדגישה המשיבה כי גם היא לקחה סיכון כאשר הסכימה למתן פסק דין על דרך פשרה וויתרה על האפשרות שתקבל את הסעד אותו תבעה, אשר עמד על כ- 20 מיליון ₪, במלואו. המשיבה טוענת עוד כי בית המשפט נימק את פסק דינו בקצרה בהתאם להסכמת הצדדים ועל כן לא יכול היה להתייחס באופן נרחב ומקיף לכל אחת ואחת מהטענות שמעלה המערער. בהקשר זה, מוסיפה המשיבה כי כתב הערעור מתפרש על פני 43 עמודים, בעוד שפסק הדין כולו אוחז 5 עמודים בלבד, ודי בכך לשיטתה כדי לדחות את הערעור. מכל מקום, טוענת המשיבה, פסק דינו של בית המשפט מבוסס על חומר ראייתי בהיקף נרחב ועל ממצאי מהימנות והתרשמות ברורים ביחס למערער ועל כן אין מקום להתערב בו גם מטעם זה. כמו כן, סומכת המשיבה ידה על קביעתו של בית המשפט קמא באשר לקיומו של יסוד העושק בכריתת ההסכמים, ומדגישה כי קביעה זו התבססה על חומר ראייתי רחב. לטענתה, קביעת בית המשפט בעניין זיוף מסמכים על-ידי המערער, נתמכת אף היא בראיות כדבעי ועל כן אין לערכאת הערעור להתערב בה. אשר לטענות המערער כי בית המשפט חרג מסמכותו כאשר העניק סעד שלא התבקש ליתן, גורסת המשיבה כי בדין עשה בית משפט כן, הן משום שבנסיבות העניין לא ניתן לבטל את הסכם המכר, הן לאור זאת שבית המשפט מוסמך להעניק סעד כאשר עומד בפניו כל החומר הדרוש לצורך הכרעה בסכסוך בין הצדדים. ביחס לטענה כי בית המשפט לא הכריע בסוגיית ההתיישנות טוענת המשיבה כי המערער לא העלה טענה זו בסיכומיו בפני בית המשפט קמא ועל כן יש לראותו כמי שזנח אותה. מכל מקום, טוענת המערערת כי בית המשפט אינו חייב לדון בכל אחת ואחת מטענות הצדדים, ובפרט כאשר מדובר בפסק דין על דרך הפשרה שהנמקתו קצרה. כמו כן, מוסיפה המשיבה כי טענת המערער בדבר הפסיקתא שניתנה נגד המערערות 2 ו-3 התייתרה, מאחר וביום 13.12.05 נתן בית המשפט קמא החלטה המבהירה כי פסק הדין מטיל חיוב על המערער בלבד. דיון 5. המקרה שלפנינו מעורר את שאלת היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, כאשר הערכאה הדיונית נימקה את פסק דינה, וזאת בהתאם להסכמת הצדדים. כידוע, על אף שלבעל דין שמורה הזכות לערער על פסק דין שניתן על דרך הפשרה, מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה תהא מצומצמת ביותר ותוגבל למקרים חריגים בלבד (ראו למשל: ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337 (1999, להלן: עניין אגיאפוליס); רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל, פ"ד נח(6) 894, 898-897 וההפניות שם (2004, להלן: עניין בוקרה)). בית משפט זה אף התווה "רשימת מקרים" בהם תתערב ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה, על אף שלא מדובר ברשימה סגורה: "1. בית המשפט חרג מסמכותו. 2. בית המשפט הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים. 3. בית המשפט התעלם לחלוטין מטענות באי-כוח הצדדים. 4. בית המשפט לא נתן לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם. 5. נימוקים אחרים בעלי חשיבות שמטעמם אין להשלים, בשום אופן, עם תוצאת פסק הדין, כגון שבית המשפט טעה בהבנת ההסכמה בין הצדדים; וטעות זו עולה על פני הדברים" (רע"א 2587/98 י' מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' מלכי, סעיף 7 לפסק הדין (לא פורסם, 23.8.1999)). במקרה דנן, טוען המערער כי משנימק בית המשפט קמא את פסק דינו יש להחיל את המבחנים הרגילים לעניין התערבות ערכאת הערעור. לעניין זה, מפנה המערער לפסק הדין בע"א (חיפה) 4422/98 חסן נ' ל.א.ן חברה לבניין ופיתוח בע"מ (לא פורסם, 14.4.1999), להלן: עניין חסן) שם נידון ערעור על פסק דין שניתן מכח סעיף 79א לחוק ונקבע כי: "אם היה בית המשפט סותם ואינו מפרש את הדרך שהוא הולך בה בדרכו אל התוצאה הסופית, קרוב לודאי שבית המשפט של הערעור לא היה מתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. דא עקא, שעמד ופרש ובכך פָּתח פֵּתח כפתחו של אולם, ואפשר לבית המשפט של הערעור לבחון את הלך מחשבתו של בית המשפט קמא. ואם טעה טעות של ממש, צריך שאותה טעות תתוקן, ולא רק בשל מראית פני הצדק" (סעיף 8 לפסק דינו של השופט ש' פינקלמן). 6. על מנת לבחון האם יש לקבל גישה זו, יש לפנות אל התכליות העומדות ביסודו של סעיף 79א לחוק, המקנה לבית המשפט סמכות ליתן פסק דין על דרך הפשרה. פסק דין הניתן מכוח סעיף זה נועד לאפשר לצדדים להליך להגיע להכרעה מהירה בעניינם ולסיים את הסכסוך בדרך של פשרה שאינה בהכרח מבוססת על הוראות הדין, כמו גם להקל על העומס בבתי המשפט (ראו: דברי הסבר להצעת חוק בתי המשפט [נוסח משולב] (תיקון מס' 15), התשנ"א 1991, ה"ח 2070 319, 322. כן ראו: חמי בן נון הערעור האזרחי 76 (2004, להלן: הערעור האזרחי)). הליכי פשרה, מטבעם, נועדו לאפשר את הכרעת הסכסוך באמצעות מנגנון מוסכם על הצדדים ותוך שכל אחד מהצדדים אינו עומד על מלוא זכויותיו. בהתאם, רשאי בית המשפט אשר דן בעניין מכח סמכותו לפי סעיף 79א לחוק לבסס את הכרעתו על הדין או על שיקולים אחרים, על-פי שיקול דעתו (עניין אגיאפוליס, בעמ' 349). רבות כבר נאמר על היתרונות שבהליכי פשרה, הן מבחינת שיקולי יעילות ועומס על מערכת המשפט, הן מבחינת היתרונות הגלומים בפתרון סכסוכים בדרך של הסכמה (ראו למשל: יעקב טירקל "אחד לדין ואחד לפשרה" שערי משפט ג(1) 13, 24-23 (התשס"ב). כן ראו: רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60 (2003); עניין אגיאפוליס, בעמ' 350). שיקולים אלו - עידוד מוסד הפשרה, כמו גם החשיבות שיש בסיום הסכסוך תוך זמן קצר יחסית - תומכים בצמצום עילות ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה כאמור לעיל. יפים לענייננו הדברים הבאים, שנאמרו על-ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן: "צדדים המפקידים הכרעות אלה בידי בית המשפט, על מנת שיפסוק בהן על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם, בין בערכאה ראשונה ובין בערכאת ערעור, ולצמצם את האפשרות להמשך ההתדיינות ביניהם במסגרת הדיון בערכאות ערעור. התערבותו של בית משפט שלערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, באופן דומה או זהה לאופן ההתערבות בפסק דין "רגיל" פוגעת בציפיות הצדדים לקיום הליך מהיר שתוצאותיו סופיות" (רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיות מתכת בע"מ, סעיף 6 להחלטה (לא פורסם, 15.12.1997). ראו גם: רע"א 1157/04 נאסא ווטר ישראל בע"מ נ' שחורי, סעיף 4 להחלטה (לא פורסמה, 6.6.2005). אודות החשיבות שבסופיות הפשרה ראו גם: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 593-590 (1997)). 7. לטעמי, אין בעובדה כי בית המשפט בחר לנמק את הכרעתו משום שיקול המצדיק סטייה מן השיקולים אשר תוארו לעיל. אכן, בית משפט זה קבע כי חובת ההנמקה הקבועה בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אינה חלה על פסקי דין שניתנים על דרך הפשרה (ראו למשל: ע"א 757/88 ברמן נ' אילון חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (לא פורסם, 5.8.1990); רע"א 11579/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות ארה"ק נ' חנניה, פסקאות יא-יב וההפניות שם (לא פורסמה, 28.11.2006)). זאת, בין היתר, משום שהשיקולים העומדים ביסודם של פסקי דין אלו הינם שיקולים מורכבים ומיוחדים שאינם ניתנים למשקל ולמדידה (ראו למשל: רע"א 3876/01 שי פלסט בע"מ נ' שטרית, פסקה 3 (לא פורסם, 20.11.2001, להלן: עניין שי פלסט)). יצוין, כי בעניין שי פלסט הביע כב' השופט טירקל עמדה לפיה מוטב כי פסקי דין על דרך הפשרה לא ינומקו, או ינומקו בקצרה בלבד, בשל מורכבות השיקולים העומדת ביסודם (ראו גם: חמי בן נון ועמוס גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה" הפרקליט מו 257, 269, 272, 279 (2002, להלן: בן נון וגבריאלי)). לטעמי, גם אם הנמקת פסק דין מכח סעיף 79א לחוק אינה בהכרח רצויה ויש להעדיף הנמקה קצרה ביותר במידת הצורך, איני סבורה כי יש בהנמקה כדי להפחית ממשקלם של השיקולים שתוארו לעיל – ובפרט מן השיקול של חשיבות סופיות הפשרה – אשר מצדיקים את צמצום גדריה של זכות הערעור במקרים אלו. מכל מקום, שאלה זו אינה מצריכה הכרעה במקרה דנן, שכן בענייננו הצדדים עצמם הסכימו כי פסק דינו של בית המשפט קמא יכלול הנמקה קצרה. מעיון בפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי עולה כי המערער הוא שהתעקש על כך שפסק הדין שיינתן על דרך הפשרה יהיה מנומק (פרוטוקול הדיון מיום 18.5.05, בעמ' 63). כעת מנסה המערער להיאחז בכך שבית המשפט נימק את פסק דינו כדי לתקוף את ממצאי פסק הדין. מהלך זה אינו יכול להתקבל. בעל דין שנתן הסכמתו לפסק דין על דרך הפשרה אינו יכול לחזור בו מהסכמה זו כאשר תוצאת פסק הדין אינה נושאת חן בעיניו (ראו למשל: הערעור האזרחי, בעמ' 77-78; רע"א 4721/97 כהן נ' אוזן (לא פורסמה, 11.3.1998)). זאת, מאחר וההסכמה לפשרה טומנת בחובה הן את הסיכוי כי פסק הדין יינתן במהירות וימצה את הסכסוך בין הצדדים והן את הסיכון כי התביעה תידחה או למצער לא תתקבל במלואה. בנסיבות העניין, בהסכמה שנתן המערער למתן פסק הדין על דרך הפשרה כרוכה גם הסכמתו לכך שפסק הדין יכלול הנמקה קצרה. מטרתה של הנמקה קצרה זו הינה ליתן הסבר כלשהו לצדדים באשר לטעמי ההכרעה ואין היא כר לביצוע "שיפורים" במסגרת הדיון בערכאת הערעור. כמו כן, בית המשפט קמא לא חרג מגדרי הסכמה זו ועל כן אין אני רואה הצדקה להרחיב את עילות ההתערבות (ראו: בן נון וגבריאלי, בעמ' 270-269). יצוין בהקשר זה כי בעניין חסן, עליו נסמך המערער כאמור, נימק בית המשפט את פסק דינו בלא שניתנה הסכמת הצדדים לכך. 8. משעמדתי על כך כי אין במקרה דנן הצדקה להרחיב את עילות ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, יש להמשיך ולבחון האם מתקיימים התנאים המצדיקים התערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא במקרה זה. לטעמי, בענייננו לא מתקיימות אותן הנסיבות החריגות המצדיקות התערבות מסוג זה. המערער טען, כאמור, כי בית המשפט חרג מסמכותו כאשר העניק למשיבה סעדים שלא התבקשו וכאשר התערב בהוראות ההסכם. אכן, כאשר בית המשפט חורג מסמכותו ומעניק סעד שלא התבקש במסגרת כתב התביעה, ישנה אפשרות לערכאת הערעור להתערב בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק (ראו למשל: בע"מ 7847/06 פלונים נ' פלוני (לא פורסמה, 11.12.2006) וההפניות שם). ואולם, עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה, כי בין הסעדים שנתבעו התבקש גם סעד של פיצויים, ולכן אין בטענה זו כדי להצדיק התערבות בפסק הדין. מעבר לכך, מצאתי טעם בטענת המשיבה כי בנסיבות העניין היה בית המשפט רשאי להפעיל שיקול דעתו ולהעניק סעד זה שכן בפניו היו מלוא הנתונים הצריכים לעניין על מנת להביא את הסכסוך לידי סיום בדרך יעילה (ראו למשל: רע"א 8452/04 גולדשטיין נ' בן שושן (לא פורסמה, 11.11.2004)). בנוסף, נראה כי סעד של פיצויים מבטא את מהותה של הפשרה בהקשר זה. אמנם, במסגרת סמכותו לפי סעיף 79א לחוק רשאי בית המשפט לפסוק על-פי הדין המהותי ולקבוע כי תביעתו של מי מהצדדים נתקבלה או נדחתה במלואה. ואולם, על-פי מובנה המילולי, הפשרה היא פתרון של מיצוע בין טענות הצדדים (ראו למשל: עניין בוקרה, בעמ' 900-899 וההפניות שם). בנסיבות המקרה דנן, נדמה כי מתן סעד של פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם למשיבה כתוצאה מהתקשרותה בהסכמים האמורים והפרתם על-ידי המערער מהווה פתרון ההולם את מוסד הפשרה יותר מאשר מתן סעד של ביטול ההסכם, אשר אף אינו מעשי בהתחשב בנסיבות. אשר לטענות הנוספות שמעלה המערער - ביניהן, התערבותו של בית המשפט בתוכן ההסכמים בין הצדדים; הטענה כי ביסס את קביעותיו באשר לפגם ברצונה של המשיבה להתקשר בהסכם ללא בסיס עובדתי מספיק; והטענה כי שגה בחישוב גובה הפיצויים ובאימוץ חוות-דעת מומחה מטעם המשיבה - לא מצאתי כי אף בהן יש כדי להצדיק את התערבות ערכאה זו בפסק הדין. ראשית, משהסכימו הצדדים כי פסק הדין ילווה בהנמקה קצרה ותמציתית בלבד, ברי כי פסק הדין לא ישקף את מלוא הממצאים והקביעות על בסיסן הגיע בית המשפט למסקנותיו. זו צריכה להיות הנחת המוצא של הצדדים. זאת, בפרט בהתחשב בכך שאף בפסק דין "רגיל" בית המשפט אינו חייב להתייחס בהנמקתו "לכל תו ותג מטענות הצדדים" (ראו: ע"א 89/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 70 (1983)). בענייננו, התייחס בית המשפט קמא לנתונים העיקריים הדרושים לצורך הכרעתו, ולא מצאתי כי יש בהם כדי ללמד על אי-סבירות קיצונית שנפלה בהכרעתו ומצדיקה התערבות בה. אציין, כי הגם שהפיצויים שפסק בית המשפט לטובת המשיבה הינם על הצד הגבוה, בכך בלבד אין כדי להצדיק התערבות כאמור, שכן בשיעור הפיצויים שנפסקו יש כדי לשקף את התרשמותו של בית המשפט קמא, שלה משקל נכבד בהכרעה על דרך הפשרה. בהקשר זה, אוסיף כי לצדדים הייתה אפשרות להגביל את בית המשפט ביחס לגובה הסעד שהינו רשאי לפסוק (ראו למשל: בן נון וגבריאלי, בעמ' 273-272. כן ראו: עניין אגיאפוליס, בעמ' 347). שנית, חלק ניכר מטענותיו של המערער עוסק בסוגיות שבדין החרות. כך למשל, טענתו כי בית המשפט התערב בהוראות ההסכם בין הצדדים וקבע קביעות באשר לפגם שנפל ברצונה של המבקשת בהתקשרות בהסכם. ואולם, כפי שהובהר לעיל, בית משפט הדן בפסק דין על דרך הפשרה רשאי להביא במכלול שיקוליו שיקולים החורגים מן הדין, כגון שיקולי צדק, ולתת להם משקל כפי שיראה לנכון. בנסיבות המקרה דנן - מהן עולה כי המשיבה מכרה קרקע שהייתה בבעלותה מבלי שניתנה לה תמורה המשקפת את שווי הקרקע עבור המכירה בפועל, וזאת בניגוד להסכמים בין הצדדים - הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו בהסתמך על הנתונים שעמדו בפניו, והחליט כפי שהחליט. לטעמי, אין בשיקול דעת זה, כפי שאף עולה מנימוקיו של בית המשפט, משום אי-סבירות קיצונית המצטיירת על פני הדברים ומצדיקה את התערבותנו. עם זאת, אציין כי מצאתי טעם בטענותיו של המערער באשר לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער זייף מסמכים מסוימים. אמנם, בית המשפט נתן את פסק דינו לאחר שעמד בפניו חומר ראיות מקיף וחזקה כי השתית את הכרעתו על בחינת הראיות השונות. ואולם, מאחר וקביעה מסוג זה, המייחסת לאדם מעשים בעלי אופי פלילי, הינה בעלת השלכות משמעותיות, ובהתחשב בכך שזכות הערעור על פסק הדין מסוג זה הינה מצומצמת, דומה כי מוטב היה שלא לקבוע קביעה נחרצת לעניין זה, המחייב זהירות גם בהליך רגיל (ראו למשל לעניין נטל ההוכחה המוגבר החל במקרים של טענת מרמה או זיוף: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993)). 9. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערים ישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסך 20,000 ₪ ובהוצאות משפט. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: גם לדעתי אין מקום להתערבותנו בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה. אוסיף על נימוקיה של חברתי השופטת ארבל אך מעט: פסק דין מנומק בפשרה איננו מנומק באותה דרגת הפירוט המאפיינת פסק דין שלא על דרך הפשרה. מכאן שאין ביכולתה של ערכאת הערעור לרדת לחקר דבר באמצעות הכלים ה"ערעורים" הרגילים, ואין לצפות מערכאת הערעור לעשות כן. אם תאמר שבמקרה של פסק דין מנומק עילות ההתערבות בערעור הן העילות "הרגילות" וכך נראה היה מהודעת הערעור שבפנינו – לא השיגו הצדדים דבר במנגנון הפשרה שקבעו. מרכז הכובד של ההתדיינות יעבור לערכאת הערעור, ולרשותה לא יעמדו, כאמור, הכלים המתאימים להכרעה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים לפסק-דינה של חברתי השופטת ארבל ומצטרף להערותיה של חברתי השופטת נאור. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ט"ז באדר ב' תשס"ח (23.3.08) המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05108380_B17.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il