פלוני נ. המנהל הכללי של משרד הבריאות

פסק-דין בתיק ע"א 10834/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10834/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערערת: ד"ר פלונית נ ג ד המשיב: המנהל הכללי של משרד הבריאות ערעור על החלטת מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות בהתאם לסעיף 30 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 תאריך הישיבה: כ' באלול תשס"ו (13.9.06) בשם המערער: עו"ד עדי אלבוים בשם המשיב: עו"ד מיקי חשין פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פי סעיף 39 לפקודת הרופאים (נוסח חדש) תשל"ז-1977 (בטרם בוטל בתשס"ה) על החלטתו של ד"ר א' שנון, מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות, מיום 1.3.04 שלא ליתן למערערת רישיון עבודה כרופאה. יצוין כי נושאים מעין זה מצויים כיום – לאחר התיקון – בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת עתירות מינהליות לפי פרט (10) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים; אך הערעור דנא קדם להסדר החדש. עיקרי העובדות ב. המערערת, בוגרת בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב החלה שנת סטאז' במרכז הרפואי שיבא ב-1.10.00. סבב הסטאז' של כל מתמחה כולל עבודה במספר מחלקות רפואיות. בשתיים מן המחלקות שעברה בהן התמחות קבעו מנהליהן כי נכשלה בסטאז': במחלקת רפואה דחופה ובמחלקה פנימית. באחרות עברה, כפי שיפורט בהמשך. המערערת התחילה את עבודתה במחלקה הפנימית ב' בחודש מרץ 2001. ביום 16.3.01 התקבלה למחלקה זו במרכז הרפואי חולה בת 91. המערערת התבקשה לקבל את החולה. לגירסתה ניגשה לחולה, ולאחר שהחולה נראתה נינוחה הבינה שאין צורך להתחיל בבדיקה גופנית. מיד לאחר מכן ניגשה לחפש את התיק של החולה, שלא נמצא במחלקה, אך הונחתה לערוך בדיקת א.ק.ג לחולה אחרת. כששבה מכל אלה, גילתה שהחולה נכנסה לתרדמת, ולאחר מכן - נפטרה. ביום 18.3.01 כתב מנהל המחלקה הפנימית ב' שבה נפטרה החולה מכתב למנהל החטיבה הפנימית במרכז הרפואי ובו ציין: "ברצוני להתריע בפניך בנוסף לשיחתנו הטלפונית על סטז'רית זו הנוהגת בצורה מוזרה ... בתורנויות היא נעלמת מהמחלקה ונמצאת ישובה במסדרונות. ביום שישי האחרון החלה קבלה אצל חולה בת 91 עםM1 , הפסיקה הקבלה באמצע ואנו נקראנו בהמשך להחייאה". ביום 21.3.01 פנתה הרופאה האחראית על הסטאז' בשיבא לראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות, וביקשה ממנו להפסיק את הסטאז' של המערערת שם. הוחלט לזמן את המערערת לדיון בפני ועדה מייעצת לרישוי רופאים הפועלת מכוח סעיף 24 לפקודת הרופאים. לבקשת עורך דינה דאז, וכדי לא לעכב את הסטאז', נדחה הזימון לועדה המייעצת לאחר סיום הסטאז'. ביום 17.6.01 איפשר המשיב למערערת להשלים 8 חודשי סטאז' בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, והיא סיימה זאת במרץ 2002. לטענת המשיב, אף באותו בית חולים העלתה ההתרשמות מן המערערת ספקות, ושניים ממנהלי המחלקות זיהו רושם, כדברי אחד מהם, ל"הפרעה רגשית" או – כדברי האחר – ל"בעיה אישית התנהגותית", הניכרת בבירור והכרוכה בחוסר ביטחון בולט ובביישנות. ג. בתום הסטאז' זומנה המערערת לדיון בפני הועדה המייעצת לרישוי רופאים, וזו המליצה ביום 14.6.02 לזמנה לבדיקה של ועדה רפואית פסיכיאטרית, לשם החלטה אם ליתן לה אישור לעסוק ברפואה. מכאן ראשית המחלוקת. בעקבות מכתבו של בא כוחה של המערערת מיום 19.6.02, זומנה לפגישה עם ד"ר בועז לב, שהיה מנכ"ל משרד הבריאות. היא לא הופיעה לפגישה, ואמה הסבירה כי בתה איננה בארץ. לימים הסתבר, כי ערקה מצה"ל (בו היתה משובצת כעתודאית) וחזרה ארצה כעבור שנתיים. ביום 12.2.04 פנה בא כוחה של המערערת לד"ר שנון, וביקש לבטל את זימונה לועדה הרפואית, כאמור, וכן להעניק לה את הרישיון המיוחל. בעקבות חלופי דברים בין בא כוח המערערת לבין ד"ר שנון סוכם כי היא תזומן לדיון נוסף בפני הועדה המייעצת, על מנת שתוכל לטעון כנגד ההחלטה לזמנה לבדיקה בפני הועדה הרפואית. בדיון חזרה הועדה על עמדתה, כי על המערערת לעמוד בפני בדיקה של הועדה הרפואית. עם זאת, באותו דיון עלתה הצעה שהמערערת תעבוד במשך שנה בפיקוח בבית חולים מוכר או בצה"ל, ובתום השנה יעריך הגורם המפקח את המצב, ובעקבות זאת יחליט המשיב אם יש צורך בהתייצבותה בפני הועדה הרפואית. המערערת המציאה אישור מן היועץ המשפטי של חיל הרפואה לגבי שנת הפיקוח, אך אישור זה לא סיפק את דרישותיו המקצועיות של ד"ר שנון, והוא דרש ממנה אישור מפורט יותר. נוכח כל האמור, ניתנה החלטתו של ד"ר שנון במכתבו מיום 1.3.04, שעליה הערעור. החלטתו של ד"ר שנון ד. בהחלטתו מיום 1.3.04 פירט ד"ר שנון את השתלשלות הפרשה והבהיר, כי האחריות הציבורית מחייבת שהמערערת תיבדק על-ידי ועדה רפואית בטרם יוענק לה רישיון לעסוק ברפואה. הוא ציין, כי הועדה הרפואית תוכל להמליץ שלא לאפשר לה לעסוק ברפואה, אך היא גם תוכל להתיר לה לעסוק ברפואה, בתנאים מגבילים או בלעדיהם. ד"ר שנון ציין במכתבו כי אחת הדרישות למתן רישיון ברפואה היא שמקבל הרישיון יהיה "אדם הגון"; מאחר שהמערערת ערקה משירותה בצה"ל עולים ספקות בעניין זה. הוחלט איפוא שלא לתת למערערת רישיון עבודה כרופאה, וכי הרישיון מותנה בחוות דעתה של הועדה הרפואית, וכן בדיון בועדה המייעצת באשר לשאר התכונות. על החלטה זו הוגש הערעור נשוא הדיון. טענות המערערת ה. מקור החוק המסמיך את המשיב הוא פקודת הרופאים (נוסח חדש), תשל"ו-1976. על פי סעיף 32 לפקודה, אם מתעורר אצל המשיב חשש סביר, שלמועמד לקבלת רישיון רפואה מחלה מסכנת, יכול הוא לדרוש עמידתו בפני ועדה רפואית. מנוסח החלטתו של המשיב עולה, כי הוא מניח שהמערערת סובלת ממחלת נפש או מליקוי בכושר הנפשי; ואולם - כנטען - למחלת נפש הגדרה רפואית מובהקת, זו המופיעה בסעיף 1 לחוק טיפול בחולי נפש תשנ"א-1991. אין בידי המשיב ראיות המצביעות על כך שהמערערת סובלת ממחלת נפש; נטען כי ביישנות אינה מחלת נפש. בהחלטתו של המשיב מיום 1.3.04 הוסיף המשיב דרישה להיותה של המערערת הגונה. כנטען, זו דרישה שאינה חוקית, משום שהיא מופיעה לאחר שנתיים של התכתבויות והופעות בפני ועדה מייעצת, ומעולם לא בא זכרה קודם לכן. נטען, כי ההחלטה אינה סבירה, שכן במקביל לחוות הדעת הלא חיוביות לגבי המערערת, ניתנו לגביה גם חוות דעת טובות. כך למשל, כתב רופא שכיר במכון הרנטגן כי "הידע התיאורטי, השיפוט הקליני והיחס לחולים הינם טובים והביצוע המעשי והמיומנות וכן הסקרנות והמוטיבציה הנם בינוניים. הציון עוברת". נטען, כי בכל התכתובות של המשיב עם המערערת ובהחלטתו לא הופיעה כל התייחסות לחוות הדעת החיוביות שניתנו לגביה. עוד נאמר, כי המערערת הודחה, לדעתה, מן הסטאז' בשל הארוע בו נפטרה החולה במחלקה פנימית ב' בשיבא, שעה שלמעשה התברר שאין היא אחראית לו. נטען, כלפי גישתם של חברי הוועדה המייעצת, משום שמצד אחד, הטיחו במערערת שברי מידע לגבי האירוע שהסתיים בפטירת החולה, ומצד אחר טענו שהחלטתם לא הושפעה מאותו אירוע. כנטען מדו"ח סיכום המחלה עולה שהחולה הגיעה למחלקה בהכרה, ובטרם קבלתה על ידי רופא נמצאה במיטתה ללא רוח חיים. מנהל החטיבה (שתפקידו בהיררכיה מעל מנהל מחלקה פנימית ב') ב"שיבא", מבלי לטרוח ולשמוע את המערערת, שלח מכתב כבר באותו יום למנהל בית החולים וכך הופסק הסטאז' שלה על אתר, ללא כל תהליך של בדיקת העובדות לאשורן, ללא כל התייחסות לטענות שהעלתה וללא שימוע. באת כוחה של המערערת מעלה שורה של תמיהות כלפי מכתבו של מנהל המחלקה פנימית ב' שנשלח ביום 23.8.01 ולפיו: "הצוות הבכיר של פנימית ב' כולו החליט, לאחר מספר ניכר של ישיבות, שלא לאשר לד"ר .... את תקופת שהותה במחלקה פנ"ב במסגרת הסטאז'. אי האישור לא נבע מארוע אחד בודד ... אלא מהתרשמות רציפה על עבודתה מידי יום ביומו, עליה גם שוחחנו איתה מספר פעמים תוך כדי תקופת הסטאז'. מדובר בהתנהגות חריגה וביזארית שקצה קרחונה בא גם לידי ביטוי בחוו"ד של המנהלים האחרים המצוטטים במכתב.....". לטענת המערערת מעולם לא פנה אליה מי ממנהלי המחלקה לא במהלך הסטאז' ולא לאחר מות המנוחה, ועוד נטען, הכיצד התקיימו מספר ניכר של ישיבות אם עברו רק יומיים מיום 16.3.01 שבו נפטרה המנוחה, לבין יום 18.3.01 שבו נכתב מכתבו הקודם. חורץ הדין, של מנהל המחלקה; לטענת המערערת, התקבלה לסטאז' במחלקה רק בחודש מארס 2001 והספיקה לבצע שתי תורנויות בלבד, האחת ביום 6.3.01 והשנייה ביום 8.3.01. נטען כי עסקינן בהתנהגות פסולה של הרשות, אשר העמידה פנים – כך נטען – כאילו היא מבקשת לתת למערערת הזדמנות נוספת, אך בפועל לא היו הדברים כך, והמשיב דאג לזרוע בליבם של כל הסובבים את המערערת חששות כבדים, כגון במכתב לבית החולים ביקור חולים מיום 3.7.01, בעניין הצבתה להמשך הסטאז', בו הוזכר כי דובר במחלקה פנימית בה שהתה "על בעיה תפקודית קשה תוך סיכון חיי אדם". החלטתו של המשיב צריכה, על פי הטענה, להיבחן באספקלריה כפולה; מזה – עליה להיות סבירה ומידתית, ומזה – עליה להימנע מפגיעה בחופש העיסוק של המערערת. לשיטת המערערת, אין החלטת המשיב חוקית ומידתית ביחס לפגיעה המגולמת בה בחופש העיסוק שלה, שאינה תואמת את פיסקת ההגבלה. באת כוח המערערת הציעה כי שולחתה תיבדק על-ידי פסיכיאטר בעל שם אשר יהיה מקובל עליה מתוך רשימה שתוצע על ידי המשיב, והוא יחווה דעה לגביה; מהדברים עולה חשש המערערת, כי חוות דעת של ועדה תוך תיעוד הבדיקה ורישומה בתיקה של המערערת, עשויה לפגוע בה. טענות המשיב ו. המשיב מציין, כי סעיף 32 לפקודת הרופאים, קובע שאם היה "למנהל חשש סביר כי מבקש רשיון ברפואה סובל ממחלה מסכנת, רשאי הוא לדרוש מהמבקש להתייצב לפני ועדה רפואית לשם בדיקה". בס' 32 (ב) נאמר "סירב המבקש לדרישת המנהל, לא יינתן לו רישיון כל עוד לא התייצב ונבדק". מחלה מסכנת הוגדרה בפקודה כאחת מאלה (סעיף 1): "(1) מחלת נפש; (2) מחלה העשויה לסכן בריאות החולים...; (3) מחלה או כושר לקוי העשויים לשלול מהרופא את היכולת לעסוק ברפואה לחלוטין, זמנית או חלקית". את הפקודה יש לפרש לפי תכליתה, שהיא הסדרת מתן רישיונות לרופאים לעסוק ברפואה, ושמירה על שלומו ובריאותו של הציבור. לשיטת המשיב, נוכח חוות הדעת על המערערת, קיים חשש סביר כי היא בעלת כושר לקוי, העלול לשלול ממנה את היכולת לעסוק ברפואה; החלטתו סבירה, שכן לא ניתנה על-פי התרשמותו של רופא אחד, אלא על-פי התרשמותם של רופאים רבים. נאמר, כי טענת המערערת שהמשיב הסתמך בהחלטתו על מקרה החולה שנפטרה בבית החולים "שיבא" איננה נכונה, וההתרשמות מבוססת לאמיתה על מספר אירועים. לטענת המשיב, כמי שמופקד על שלום הציבור הוא לא יוכל להתעלם מחוות הדעת הספקניות כל כך. ולבסוף, נטען כי בבוא בית המשפט לבקר החלטה מינהלית אין הוא מתיימר להחליף את שיקול הדעת של הרשות המינהלית בשיקול דעתו שלו. ביקורת בית המשפט אמורה להתמקד בשאלה האם הסמכות הופעלה בגדר הסבירות, והאם ניתן משקל ראוי לנושאים הרלבנטיים. ההליכים וההתפתחויות ז. (1) בדיון שנערך בבית משפט זה (בהרכב הנשיא ברק והשופטים ריבלין וחיות) ביום 4.7.05 הוחלט לדחות את הדיון בערעור, כדי לאפשר פניה של ד"ר שנון לקצין רפואה ראשי לשם יצירת מסגרת מתאימה לשירות המערערת בצה"ל, ברישיון זמני ובפיקוח רופא מומחה במסגרת בעלת נפח רפואי מתאים. (2) בפועל לא הולידה ההחלטה התקדמות, גם כיוון שנתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר ליישומה. המערערת טענה, במסמך שהגישה בעצמה ב-4.12.05, כי נתקבלה בהסתייגות בצה"ל בשל סטיגמה שהטיל בה ד"ר שנון, ונתבקשה על-ידי סגן קצין רפואה ראשי לעבור תקופת התלמדות, שאין לה לשיטתה עיגון בחוק, וזאת ללא מתן רישיון זמני. נטענו טענות קשות שונות לגבי טיפולו של ד"ר שנון בתיק, וגם כי ההשתלשלות פגעה במצבה החברתי והכלכלי של המערערת, ואף נישואין שעמדו להתקיים בוטלו. מנגד נטען על-ידי המשיב, כי סגן קצין רפואה ראשי הודיע למערערת שחיל הרפואה יהא נכון לשקול את הצבתה כרופאה בצה"ל תחת פיקוח, לאחר תקופת התלמדות במרפאת אנשי קבע בפיקוח רופא בכיר, תוך היתר זמני מוגבל. נטען כי המערערת סירבה לכך, וכי החלטתו של בית משפט זה מ-4.7.05 לא הורתה להעניק רישיון זמני אלא רק קבעה כי יש לבחנו; ה"התלמדות" אכן אינה מעוגנת בחוק, אלא לפנים משורת הדין, שעה שהדין עצמו מפנה לועדה רפואית. ועוד נטען, כי אין מקום לטענות נגד ד"ר שנון "האמון על שלומו ובריאותו של הציבור ופועל תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי, ראוי ומידתי". (3) בהמשך נאמר (עדכון מיום 9.2.06), כי חיל הרפואה היה נכון לתקופת הניסיון בלא בדיקת פסיכיאטר, ואכן הוצע למערערת להיות בשלוש מרפאות שונות בכל אחת לשבועיים, בפיקוח רופאים שונים; תקופה מסוימת של התלמדות נדרשת מכל רופא המצטרף לשירות בחיל הרפואה בטרם קורס קציני רפואה, וכיוון שהמערערת סיימה סטאז' לפני למעלה משלוש שנים, נדרשת על-ידי המשיב תקופה ארוכה יותר, מתוך אחריות ומחויבות מקצועית. (4) כנמסר בדיון בפנינו ביקשה המערערת להשתחרר מצה"ל ובקשתה נענתה; היא שוחררה בסוף מארס 2006; נמסר עוד, כי היא מתמחה ברומניה ובהולנד באפידמיולוגיה. במהלך הדיון, בשיג ושיח עם בית המשפט, הודיע ד"ר שנון כי יהא נכון שבועדה שבפניה על המערערת להתיצב ישותף פסיכולוג. ההכרעה ח. הבסיס הנורמטיבי לנושא בו עסקינן מצוי בפקודת הרופאים (נוסח חדש) תשל"ו-1976. פרק ג' לפקודה מסדיר את ענייני רישוי הרופאים, והסמכויות בו נתונות למנהל הכללי של משרד הבריאות וכן (סעיף 1) משנהו ונושאי משרה שמונו על-ידיו. לעניין מתן רשיונות לרופאים מוקמת על-ידי שר הבריאות ועדה מייעצת של שלושה והם רופא ממשרד הבריאות ושני רופאים בכירים (סעיף 24). ועדה זו "רשאית להזמין מבקש רשיון להתייצב לפניה ולחקור אותו על לימודיו ברפואה ועיסוקיו בה" (סעיף 29(א)). במקרים שבהם למנהל "חשש סביר כי מבקש רשיון לעסוק ברפואה סובל ממחלה מסכנת", רשאי הוא לבקשו להתיצב לבדיקה בפני ועדה רפואית, ואם סירב, "לא יינתן לו רשיון כל עוד לא התיצב ונבדק", ולשם כך גם ניתנה הרשאה לקבלת מידע ממוסדות רפואיים (סעיף 34). כאשר מתעוררת שאלה של כושר נפשי, מורכבת הועדה משלושה רופאים פסיכיאטריים (סעיף 31). מחלה מסוכנת מוגדרת (סעיף 1), בין השאר, כי "(1) מחלת נפש... (3) מחלה או כושר לקוי העשויים לשלול מרופא את היכולת לעסוק ברפואה לחלוטין, זמנית או חלקית". ט. (1) בענייננו היה מגוון של חוות דעת בקשר למערערת בימי הסטאז' החל מפברואר 2001, עוד בטרם הפרשה הקשורה במות החולה במארס 2001, ראשיתם ב"שיבא" והמשכם ב"ביקור חולים", ואין לכחד כי יש הבדל מסוים ביניהם, תוך תמונה טובה יותר ב"ביקור חולים", אף כי "השורה התחתונה" לענייננו אינה רחוקה במובן זה שנותר רושם של, מחד גיסא, ידע רפואי והבנה, ומאידך גיסא, בעיה בתחום האישיות, בצורות שונות של הגדרה. מטבעם נכתבו הדברים באופן מאופק אך אומר דרשני, בעוד שהמערערת מציגה זאת כביישנות גרידא. (2) תחילה ב"שיבא": באוקטובר 2000 עבדה המערערת כסטאז'רית במכון הרנטגן. ההערכות היו 3-2 בסולם של 5 (בין בינוני לטוב – 3 טוב, 2 בינוני); אמנם במכתב סגן מנהל המכון מ-29.5.01 ניתנה חוות דעת שעיקרה "גילתה רצון ללמוד ולהתקדם, מילאה את כל הנדרש ממנה ברצון, השתלבה היטב בצוות האגף. אני ממליץ עליה כמתמחה בכל מקצוע אשר תבחר". אך בנובמבר 2000 במחלקה לרפואה דחופה נכשלה המערערת, ונאמר "רמת הפעילות הנמוכה וחוסר השתלבותה ואינטראקציה לצוות המחלקה לא איפשרה הערכה. לכן אנחנו דוחים את ההערכה הסופית עד אחרי חודש נוסף במחלקתנו". בדצמבר 2000 – ינואר 2001 היתה במחלקה הכירורגית ג' וזכתה לציון עובר; אך מנהל המחלקה כתב מכתב מפורט בו תיאר את המערערת כאישיות "נחבאת אל הכלים... כטיפוס מופנם ואיך שהוא מתבודדת", כשנשאלה ידעה לרוב לענות ב"צורה הגיונית ומסודרת והדגימה ידע רפואי לא רע בכלל. במחלקה ובחדר ניתוח עשתה את עבודתה נאמנה, אך קשה היה לי להשתחרר מאישיותה והתנהגותה החריגה במקצת בהשוואה לסטודנטים ולסטאז'רים שעבדו במחלקתנו. יתכן והדבר נובע מבישנות יתר". עוד דובר על כך שהמערערת אינה מישירה עיניה, אינה מקדימה שלום; אך סך הכל תפקודה היה סביר וביצעה כל המוטל עליה. במחלקה פנימית ו' עברה בדירוג בין 3 ל-1 (1 הוא נכשל), תוך התרשמות של חוסר מוטיבציה: "לא מסודרת ולעתים לא מבצעת הוראות. יוצרת רושם של ניתוק מהסביבה", תוך בעיית קשר, אך "למרות זאת יודעת ומבינה". במכתב מ-23.8.01 (חודשים מאוחר לאירועים) ציין מנהל המחלקה כי ביקש להעביר את המערערת מן המחלקה כי מצא אותה "חסרת מוטיבציה, לא מסודרת ולעתים לא מבצעת הוראות, יוצרת רושם של ניתוק מהסביבה..."; בעקבות האירוע שבו נפטרה החולה כאמור, כתב ב-18.3.01 מנהל מחלקה פנימית ב' כי המערערת נוהגת "בצורה מוזרה", נעלמת מהמחלקה בתורנויות, וכאן הוזכרה פרשת החולה המנוחה. במכתב מנהל המחלקה מ-23.8.01 (חודשים אחרי האירועים) נאמר כי לאחר מספר ניכר של ישיבות הוחלט שלא לאשר את הסטאז' במחלקה, לא בשל האירוע הנזכר (המתואר כ"קש ששבר את גב הגמל") אלא התרשמות רצופה תוך "התנהגות חריגה וביזארית". והנה מכתבה של ד"ר א' טל, האחראית על הסטאז' מיום 21.3.01, שזה לשונו: "בכל המחלקות היה ספק באשר ליכולת התפקוד שלה ברמת הקשר והדבקות במשימה, אף שאין היא חסרה הבנה וידע תאורטי ברפואה. ציוניה וחוות הדעת עליה במחלקות הם כדלקמן: מכון הרנטגן – עובר מחלקה לרפואה דחופה – נכשל (רמת פעילות נמוכה, חוסר השתלבות ואינטראקציה לצוות המחלקה) מחלקה כירורגית – עובר (כשל בקשר בין אישי) מחלקה פנימית ו' – עובר (חסרת מוטיבציה, לא מבצעת הוראות, בעיית קשר בין אישי קשה להגדרה. מנהל המחלקה מבקש שלא תמשיך במחלקתו). מחלקה פנימית ב' – עדיין לא סיימה את התקופה במחלקה. ב-18.3.01 הגיע מכתב ממנהל המחלקה המתריע על היעלמותה מהתורנויות, הגובלת בבעיה תפקודית קשה עד סיכון חיי אדם. לאור זאת בוצע ברור באגף הפנימי שבסיומו פנה יו"ר האגף הפנימי, פרופ' א. קרסיק לפרופ' ב. גולדמן והתריע שקיים ספק באשר ליכולתה להיות מאושרת כרופאה. בדיון של ועדת הסטאז' בראשותי, ובהשתתפות דר' מ. אהרנפלד לאחר התייעצות עם פרופ' ב. גולדמן, פרופ' ש. נוי וד"ר ז. רוטשטיין, הגענו למסקנה כי לא נוכל להמשיך את הסטאז' שלה בבי"ח שיבא". י. בעקבות זאת הומלץ (מכתב ד"ר שנון מ-24.4.01) על העברתה לבית חולים אחר להמשך הסטאז', מכאן העברתה לבית החולים "ביקור חולים" (תוך מכתב לואי של ד"ר שנון מ-3.7.01 שעליו קובלת המערערת, ובמיוחד על הנאמר בו כי "במחלקה הפנימית השניה בה שהתה דובר על בעיה תפקודית קשה עד סיכון חיי אדם"; הכוונה לפרשת המנוחה). י"א. מכאן ל"ביקור חולים": בדצמבר 2001 כתב מנהל המחלקה לרפואה דחופה, כי הבסיס והידע התיאורטי של המערערת טובים וכן היחס לחולים, אך ניכרים ריחוק מהצוות וחוסר ביטחון בולט, פחד מפעולות כמו לקיחת דמים, אלמנטים של חרדה בולטת אך גם רצון לעבודה, ובסיכום, "אין ספק שקיימת בעייה אישית התנהגותית, אבל לפי דעתי נובעת גם מגילה הצעיר ומחוסר נסיונה ובסך הכל, 'המטרייה' היא טובה". אותו מנהל גם נתן למערערת המלצה מאוחר יותר, במאי 2002, שהיתה חיובית, כ"אדם עדין אנושית, בעלת ידע רחב מקצועי ורצון לעזור, אך מעט בישנית וחסרת ניסיון, דבר שנשתנה עם העליה בניסיון". מנהל המחלקה הפנימית איפיין את המערערת בדצמבר 2001 כ"סטאז'רית אינטליגנטית מופנמת עם רושם להפרעה רגשית", והוסיף כי התנהגותה היתה טובה וקורקטית; אמנם היא לא התערתה היטב בצוות, אך מילאה הוראות בצורה סבירה, ברמה מקצועית סבירה, רמתה התיאורטית טובה – כך נאמר – מיכולתה המעשית, ובסך הכל "נכנסת בהחלט לספקטרום של הסטאז'ר הממוצע, ובמידה ותסיים את התחיבויותיה לסטאז', להערכתי יכולה לתפקד כרופאה ברמה סבירה". מנהלת מחלקת ילדים כתבה במארס 2002 כי הנוכחות והידע של המערערת היו תקינים, אך גם צוינו אי יצירת קשר עם הצוות, מענה מינימליסטי לפניות, ו"רוב הזמן – נוכחות פסיבית, עסוקה בעצמה. לא יזמה פעילות כלשהי". האחראי על הסטאז'רים ציין צפייה של מספר ליקויי תקשורת. במכון לרפואה גרעינית במרכז סוראסקי בתל-אביב קיבלה מכתב חיובי (28.4.02). י"ב. גם הועדה המייעצת בשני דיוניה, ב-2002 ו-2004, ובה שני רופאים בכירים ועתירי ניסיון שלא היו קשורים לסטאז', התרשמה ב-2002 מ"סטיה כלשהי מהנורמה בהתנהגות וקיימת חובה לברר אם קיים לכך בסיס רפואי", ובדומה גם ב-2004. הנסיונות להסדרה מוסכמת של תהליך מפוקח בצה"ל לא עלו יפה. י"ג. נוצרה בנידון דידן התנגשות בין קולו של היחיד, החש סובייקטיבית שבשל צירוף נסיבות כזה או אחר נפגע מסלולו והתקדמותו נעצרה, ובין קולה של מערכת, שנוצרו בה ספקות באשר לאישיותו של היחיד והיא מבקשת לבררם. האם המדובר בענייננו אך באישיות רגישה ומופנמת שהתקשתה לתקשר עם סביבתה באופן מלא, אף שיש בה תכנים מקצועיים ואחרים שהם עשירים (הובאו בפנינו אף שירים שכתבה ופירסמה המערערת כילדה) – או שמא ישנם קשיים העולים כדי בעייתיות בעלת אופי נפשי, במקצוע רגיש ורב אחריות כמו הרפואה? י"ד. לדעתי אין מקום לקבלת הערעור, במובן זה שיינתן למערערת כאן ועכשיו רישיון זמני. מטיבו של מקצוע הרפואה, שבריאות אדם ואף חייו כרוכים בו, שנחוצה זהירות מרובה בהענקת רישיון לעסוק בו. תכליתה של פקודת הרופאים היא בין השאר פיקוח על כך, ובעולם שבו ישנה התדיינות לא מעטה בענייני רשלנות רפואית, גישה קפדנית באשר למקצוע הרפואה היא במקומה; (ראו ע"א 120/79 אינגמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 113, 122 (השופט – כתארו אז – שמגר); בג"צ 6290/93 זילכה נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד מח(4) 631, 641 (השופט – כתארו אז – אור); בג"צ 2074/95 אגודת טכנאי השיניים בישראל נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד נג(3) 451, 459 (השופט זמיר); בג"צ 4492/92 שנקרנקו נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד מז(4) 861, 865 (השופטת דורנר)). אין לבוא בטרוניה אל המשיב אם הוא מדקדק בכך. התערבות בית המשפט בכגון דא מצומצמת, מטבע הדברים (ע"א 2701/00 הדר נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד נו(1) 200, והאסמכתאות דשם, פסק דין זה היה המשך לשורה ארוכה של פסקי דין, שחזרו ואמרו כי בית משפט זה לא ישים שיקול דעתו במקום זה של הרשות, אף כי בידו לבקר את סבירות החלטתה. ראו גם בג"צ 563/81 לזר נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד לח(3) 244, 248-247 (הנשיא שמגר); בג"צ 3930/04 ג'זמאוי נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778, 7857 (השופטת שטרסברג-כהן)). ט"ו. באשר לעניינה הספציפי של המערערת שוכנעתי מעיון חוזר ונשנה בחומר, מחד גיסא, כי לא בכדי הוחלט שיש מקום למצות הליכי בדיקה, כמובן מבלי שאקבע מסמרות לגבי תוצאתם, בעקבות אותו סימן שאלה שעלה בחוות הדעת של חלק ניכר ממנהלי המחלקות ואחרים, לרבות התרשמותה של הועדה המייעצת. מחד גיסא, כנראה המדובר באשה בעלת ידע והבנה, שיש לה פוטנציאל אינטלקטואלי-מקצועי. בשקלול, לא נוכל לקבל את טענת המערערת כי אין מקום להעמידה בפני ועדה רפואית כיוון שאין בידי המשיב ראיות לכאורה לכך שהיא סובלת ממחלה מסכנת. המחוקק (סעיף 1 לפקודת הרופאים) הגדיר "מחלה מסכנת" אמנם גם כמחלת נפש (פרט 1), אך אף כ"מחלה או כושר לקוי העשויים לשלול מרופא את היכולת לעסוק ברפואה, זמנית או חלקית" (פרט 3). בענייננו, המדובר בבדיקת כושר נפשי, שאלה שאיננה חייבת לעלות כדי מחלת נפש, לפי פירוש לשוני ותכליתי כאחת של סעיף 1 וסעיף 31 לפקודה, שלפיו "התעוררה שאלה של כושר נפשי, תהיה הועדה מורכבת משלושה רופאים פסיכיאטריים". סעיף 31 מדבר ב"כושר נפשי", ואין הדבר זהה למחלת נפש. לכן אין מניעה לבדיקת המערערת. אכן, המדובר בהשתלשלות לא שיגרתית שיש בה מן העצב; דומה שמה שחוששת הימנו המערערת הוא סטיגמה, החותם שמטביעה, לפי תחושתה, עמידה בפני ועדה פסיכיאטרית; ראו פרשת אינגמן בעמ' 123 (השופט ד' לוין). הגם שנראה כי אין החשש מוצדק אובייקטיבית, שהרי הועדה יכולה להחליט גם לטובתה כמובן, חוששת המערערת מן הסטיגמה, ואולי בכך מתייחד הנושא הנפשי מאחרים. מכל מקום, לעתים אין מנוס מכך כשהדברים חדים וברורים; אולם גם במקרה שבו יש סימני שאלה, כמו בענייננו, אף שאין מדובר ככל הנראה על דרגת חומרה מיוחדת, חייבת להיות דרך לבדיקה – והמחוקק קבע את הועדה הפסיכיאטרית. עם זאת סבורני, ובדיון בבית המשפט היה נכון לכך גם מנהל אגף המקצועות הרפואיים, כי ישתתף פסיכולוג בהליך. לפיכך נראה להציע, כי בשלב ראשון תועמד המערערת לבדיקה משותפת של פסיכיאטר ופסיכולוג, כהקדמה לועדה הפסיכיאטרית. שלב זה – כמו שלבים אחרים – צריך להיעשות ברגישות מירבית. אם לאחר שלב זה ישוכנע המשיב כי אין צורך עוד בועדה הפסיכיאטרית, כמובן יתייתר המהלך הבא; ואם לאו, יהא על המערערת לעמוד בפני ועדה כזאת, עם כל הקושי מבחינתה, ואחזור ואזכיר כי בידי הועדה גם לפסוק לטובתה. ט"ז. בכפוף לאמור, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. בנסיבות אוסיף ואציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה-ל נ ש י א ה השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ל' בחשון תשס"ז (21.11.06). ה מ ש נ ה-ל נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04108340_T14.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il