קיריל סטצ'נקו נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 10832/07 בבית המשפט העליון ע"פ 10832/07 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: קיריל סטצ'נקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת"פ 1109/06, מיום 28.11.06, שניתן על ידי כבוד השופטים א' טל, י' אמסטרדם, ר' לבהר-שרון בשם המערער: עו"ד אבי כהן ; עו"ד גיל גבאי בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים א' טל, י' אמסטרדם ו-ר' לבהר-שרון) שבגדרו נגזר על המערער – שהורשע בהריגה – עונש בן 13 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. זאת בנוסף לתשלום פיצוי כספי בסך של 50,000 ש"ח לאם המנוח. 1. המערער הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 29.8.2006 הגיע המערער אל גן ציבורי ברמת-גן, שבו נהג ללון באותה עת, ושם הבחין בולדימיר ליטבק ז"ל (להלן: המנוח) כשהוא שכוב על מזרן. בין השניים התעורר ויכוח, שבמהלכו הניף המנוח את ידו ופגע בכתפו של המערער. כתוצאה מכך, איבד המערער את שיווי משקלו ועבר ממצב כריעה למצב ישיבה. המנוח החל לצחוק, והמערער בתגובה, נטל לידו שבר מרצפת שהיה מונח על הקרקע והלם בראשו של המנוח השכוב. המנוח התרומם, ואמר למערער: "מה, אתה רוצה להתקוטט?...אם אתה הרבצת לי זה הסוף שלך", התכופף והחל לחפש דבר מה על הקרקע. המערער קם, ובעוד המנוח רכון, הכה אותו בראשו באמצעות שבר המרצפת מספר פעמים, דבר שגרם לחבלות רבות בראשו ובמוחו, ובסופו של דבר, אף למותו. לאחר המעשה, נטל המערער כסף מארנקו של המנוח והסתיר את גופתו בין השיחים בגן הציבורי. בהמשך, לאחר שהשליך לפח אשפה סמוך מספר חפצים שעשויים היו לקשור אותו לזירת האירוע, עזב המערער את המקום. 2. הסדר הטיעון האמור לא כלל התייחסות לעונש, ולאחר שהצדדים הגישו ראיות לעונש והשמיעו את טיעוניהם, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית משפט קמא קבע כי התנהגותו החמורה של המערער מלמדת על זלזול בערך חיי אדם. בית המשפט עמד על החשיבות שבגזירת עונש מרתיע, בציינו כי נגע האלימות הפושה בחברה מחייב ענישה מחמירה. מן הצד השני, נתן בית המשפט דעתו להתנהגותו האלימה של המנוח כלפיו בעת האירוע, וזקף לזכותו של המערער את הודאתו במשטרה בגרימת מותו של המנוח, את העובדה שאין בעברו הרשעות קודמות בעבירות אלימות, ואת התנהגותו של המנוח עובר למעשיו של המערער. 3. בהתייחסו לבקשת המשיבה לחייב את המערער בתשלום פיצויים לאמו של המנוח, ציין בית המשפט כי העובדה שהמערער הינו חסר יכולת כלכלית אינה שוללת את האפשרות לחייבו בתשלום פיצוי, הגם שבקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות המקלות. לנוכח כל אלה, גזר בית המשפט קמא על המערער עונש של 13 שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על-תנאי. כמו-כן, חויב המערער בתשלום פיצוי כספי בסך של 50,000 ש"ח לאמו של המנוח, כמפורט ברישא. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 4. בא-כוח המערער טוען כי בית המשפט קמא לא התחשב כדי הצורך בנסיבות המקלות של המקרה. המערער הינו צעיר ממשפחה נורמטיבית ללא רקע של אלימות, אשר עבר משבר קשה עם עלייתו ארצה והתדרדר לכדי התמכרות לסמים קשים ולחיי רחוב. עוד מצביע הוא על התנהגותו האלימה של המנוח בעת האירוע, ועל כך שהמערער חשש לחייו, גם אם לא הוכחה התקיימותו של סייג ההגנה העצמית בנסיבות המקרה. בנוסף, העלה בא-כוח המערער בהודעת הערעור שורה ארוכה של טענות המכוונת להתנהלות המשטרה בעת חקירת המערער וגביית הודאתו שפגעה, להשקפתו, בזכויותיו החוקתיות של המערער. לשיטתו, על בית המשפט קמא היה לתת לכך משקל לקולא בעת גזירת העונש, אף אם טענתו לפסילת ההודאה נדחתה במסגרת משפט הזוטא. 5. המשיבה מצידה גורסת כי טענותיו של בא-כוח המערער כלפי התנהלות המשטרה הועלו במשפט הזוטא, ונדחו על-ידי בית משפט קמא. לדידה, אין לטענות אלה נפקות לעניין גזירת העונש, ומשהחליט המערער להגיע להסדר הטיעון, באופן שייתר את מתן הנימוקים להחלטה במשפט הזוטא, אין הוא יכול לשוב ולהעלות את הטיעונים כחלק מהדיון בעניין גזר הדין. לגופם של דברים, סומכת המשיבה את ידיה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לטעמה, בית המשפט איזן כראוי בין השיקולים הרלוונטיים, לרבות חומרת העבירה ונסיבותיה, נסיבותיו האישיות של המערער, הודאתו של המערער והתנהגותו של המנוח בעת האירוע. דיון והכרעה לאחר בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. 6. נקדים ונאמר כי בשלב דיוני זה אין אנו נדרשים לטענותיו של המערער בעניין התנהלות המשטרה. טענות אלה נידונו במשפט הזוטא ובית המשפט החליט שלא לפסול את הודאתו של המערער. עם זאת, קודם למתן נימוקי ההחלטה, בחר המערער להודות בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון. במצב דברים זה, אין מקום לכך כי אנו, כערכאת ערעור, נשוב וניזקק לגופן של הטענות שהועלו במשפט הזוטא והמערער בחר שלא להתמיד בהן. התשתית להכרעתנו מצויה בכתב האישום המתוקן בו הודה המערער בגדרו של הסדר הטיעון. 7. לגופם של דברים, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.07)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק, והוא הביא בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים. 8. בא כוחו של המערער הפנה אותנו לשורה של מקרים אשר, לשיטתו, נסיבותיהם דומות לאלה שבענייננו, ובהם נגזרה על הנאשם ענישה מתונה יותר. אין צריך לומר כי העונש הראוי נגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך למשל בע"פ 4898/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2007) הניח בית המשפט כי הקורבן הוא זה שנשא את הסכין שבה נגרם מותו; בע"פ 7741/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2005), נקבע כי המערער – אדם מבוגר ונכה – דקר את המנוח "בפעולה בודדת ואוטומטית ולאחר השפלתו של המערער על ידי המנוח". לטעמים האלה ניתן משקל לקולא, ולכן אין מדובר במקרים בני השוואה. כפי שציין בית משפט זה, כל עבריין הוא בבחינת עולם ומלואו, ונסיבותיו של מקרה עבירה אחד לעולם אינן זהות למקרה אחר, ומכאן שלא ניתן לגזור ענישה בדרך של השוואה אריתמטית (ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.2007)). בנסיבות העניין, נראה כי העונש שנגזר על המערער במקרה שלפנינו אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בפסיקתם של בתי המשפט בנקודת הזמן הנוכחית (ראו למשל: ע"פ 3798/05 ניזבנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.4.2007); ע"פ 1190/07 מטיושקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.03.08)). זאת על רקע החמרת הענישה בגין פשיעה אלימה בשנים האחרונות, בניסיון להתמודד עם האלימות המתגברת בחברה הישראלית. 9. בית המשפט קמא בחן בגזר דינו את מכלול השיקולים לקולא ולחומרא וערך את מלאכת האיזון ביניהם כדבעי. העונש שהושת על המערער הולם את חומרת העבירה, שהביאה לקיפוח חיי אדם, ואינו חורגת מרמת הענישה הראויה בהתחשב בנסיבות המקרה. כפי שכבר הוזכר וכפי שציין בית משפט זה לא אחת, נגע האלימות אשר פשה בחברה מחייב כי בית המשפט יתרום את חלקו למאבק באלימות, בין היתר על-ידי ענישה מחמירה (ראו למשל: ע"פ 3892/09 אופצ'ינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.01.2010)). המערער קטל את חייו של המנוח, באלימות חמורה, בשל חילופי דברים של מה בכך. אמנם, למנוח היה חלק בהשתלשלות האירועים שהובילה למותו, ואולם בית המשפט קמא התחשב בכך כחלק מן השיקולים בקביעת גזר-דינו של המערער. נסיבות חייו של המערער כפי שהובאו לפנינו, כמו אלה של המנוח, אכן מצערות. חבלי הקליטה בארץ נתנו את אותותיהם בשניים, והם התדרדרו לחיי רחוב ולשימוש בסמים מסוכנים. עם זאת, גם נסיבות אלה לא נעלמו מעיניו של בית המשפט קמא ונשקלו על-ידו, ומשכך גם בהן אין כדי להצדיק את התערבותנו בגובה העונש. גם סיכום אשפוז של המערער שהוגש לנו, ונסב על אירוע של אוטם שריר הלב אותו עבר המערער בחודש מאי 2008 במהלך מאסרו, אינו משנה את התמונה. בסיכום האשפוז הומלץ על מעקב רופא מטפל, נטילת טפול תרופתי והמשך מעקב. אין לפנינו נתונים נוספים המצביעים על כך שמאז שנת 2008 התעורר קושי בטיפול הרפואי שאותו מקבל המערער, ולפיכך לא ראינו כי יש מקום לשינוי באיזון בין שיקולי הענישה. דין הערעור להידחות אפוא. ניתן היום, כ"ב בניסן התש"ע (6.4.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07108320_M02.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il