"אדר-גלוב" בע"מ נ. בנק הדואר

פסק-דין בתיק רע"א 10826/05 בבית המשפט העליון רע"א 10826/05 רע"א 11918/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המבקש ברע"א 10826/05: המבקש ברע"א 11918/05: "אדר-גלוב" בע"מ 1. אלכס דרימר 2. לאה דרימר נ ג ד המשיב ברע"א 10826/05: המשיב ברע"א 11918/05: בנק הדואר 1. בנק לאומי לישראל 2. שיא רם שוקי הון בע"מ (פורמלית) בקשת רשות ערעור (10826/05) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.10.2005 בע"א 2724/03 שניתן על ידי הנשיא גורן, והשופטים ד"ר ורדי ורונן; ובקשת רשות ערעור (11918/05) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 27.11.2005 בע"א 1296/04 שניתן על ידי השופטת - כתארה אז - גרסטל, והשופטים פוגלמן ושילה בשם המבקשת ברע"א 10826/05: עו"ד יעקב חסדאי בשם המבקשים ברע"א 11918/05: עו"ד אפרת אייכנשטיין בשם המשיב ברע"א 10826/05: עו"ד אייל בליזובסקי, עו"ד סמי כהן בשם המשיב 1 ברע"א 11918/05: עו"ד אילן שמעוני, עו"ד יעל מולר בשם המשיבה 2 ברע"א 11918/05: עו"ד טובה כהן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. צו עיקול אצל מחזיק לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 – האם יחול רק על נכסים המצויים בידי המחזיק בעת הטלת העיקול, או שמא אף על נכסים שיגיעו לידי המחזיק בתוך שלושה חודשים מהמצאת הצו, בדומה לצו עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967? זו השאלה שהוצבה בשתי בקשות רשות הערעור שלפנינו, שהדיון בהן אוחד. הראשונה (10826/05) כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיא גורן, והשופטים ד"ר ורדי ורונן) מיום 9.10.05 בע"א 2724/03, בגדרו התקבל ערעור בנק הדואר המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ד"ר אבניאלי) מיום 11.6.03 בת"א 186067/02; והשניה (11918/05) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת – כתארה אז – גרסטל, והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 27.11.05 בע"א 1296/04, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט אורנשטיין) מיום 30.11.03 בת"א 6917/01. רע"א 10826/05 ב. (1) המבקשת הגישה תביעה כנגד חברת טלעד שירותי מידע טלפונים בע"מ (להלן טלעד), ובמסגרתה ביקשה להטיל עיקול על נכסי טלעד (בש"א 3090/05). ביום 31.10.95 קיבל בית המשפט את הבקשה, והודעה על כך נמסרה לבנק הדואר (להלן המשיב). המשיב השיב לצו העיקול ביום 2.11.95 ואישר אותו. לאחר אישור העיקול משכה טלעד כספים. ביום 24.2.98 ניתן פסק דין כנגד טלעד, בגדרו אושרו הצוים הזמניים. טלעד עירערה על פסק הדין, ובסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יעמוד הסכום הפסוק על סך 601,517 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין. טלעד לא פרעה את חובה, והמבקשת הגישה ביום 18.4.00 בקשה לפירוקה. המבקשת תבעה את המשיב, בטענה כי הפר את צו העיקול, בכך שאיפשר משיכת כספים לאחר מועד העיקול. בית משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי המשיב איפשר לטלעד למשוך כספים מחשבונה, בניגוד לקבוע בצו העיקול ותוך סיכול מטרתו. בכך התרשל המשיב והפר את הצו. (2)(א) ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין התקבל. נקבע כי צו עיקול אצל מחזיק לפי תקנות סדר הדין האזרחי יחול אך על נכסים הנמצאים בידי המחזיק בעת הטלת העיקול; זאת, בשונה מצו עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, אשר יחול אף על נכסים שיגיעו לידי המחזיק תוך שלושה חודשים מהמצאת הצו. בית המשפט המחוזי ציין, כי עיקול יכול שיהא מוטל על זכויות קיימות, כמו גם זכויות עתידיות, כל עוד התגבשה הזכות המעוקלת בעת הטלת העיקול. המועד לבחינת הזכויות העומדות לחייב כלפי המחזיק, הוא זה בו מוטל העיקול. נאמר, כי תקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי, המחילה את הוראותיו של חוק ההוצאה לפועל על ביצוע עיקול זמני, עניינה אכן אך בביצוע; בעוד עיקול על פי חוק ההוצאה לפועל נערך לאחר שהוכרה זכותו של הנושה כלפי החייב והוא נועד לאכוף ולממש פסק דין, הנה בעיקול זמני, טרם הוכרה זכותו של הנושה, וכפות המאזניים נוטות לעבר שמירה על זכויות החייב. גישה זו עולה בקנה אחד – כך נאמר –אף עם האינטרס הציבורי, שכן במידה שהרווחים העתידיים של החייב לא יפלו ברשת העיקול, תהא לו מוטיבציה גדולה יותר לעבוד ולהרויח, לעומת מצב בו כל רווח עתידי יעבור לידי המעקל. נקבע כי בענייננו משהוטל העיקול לא היתה לטלעד זכות לדרוש מהמשיב כספים, למעט כספים שהיו ביתרת חשבונה באותה עת, וזאת אף אם נניח, כי כלפי צדדים שלישיים היתה לטלעד זכות לקבלת תמורה חוזית. המבקשת נכנסה, בעת הטלת העיקול, לנעלי טלעד ביחסיה עם המשיב, ועל כן בעת העיקול לא יכלה המבקשת לדרוש מן המשיב לקבל כספים שטלעד היתה עתידה לקבל לחשבונה בהמשך, תהא מהות הזכות לקבלת אותם כספים מצד ג' אשר תהא. (ב) באשר לנוסח צו העיקול ציין בית המשפט המחוזי, כי אף אילו התיימר הצו להורות על עיקולם של כספים שאינם מצויים בחשבון, ושלטלעד לא היתה במועד העיקול זכות לקבלם, לא היה הדבר אפשרי. נאמר כי את ההודעה למחזיק – שנמסרה למשיב – הנוקטת בלשון "זכות המגיעה ו/או שתגיע", יש לפרש כזכות קיימת שזמן פרעונה הגיע, או בזכות עתידית, שהתגבשה כבר וזמן פירעונה טרם הגיע; אך במערכת היחסים בין המשיב לבין טלעד, לא היו במועד הטלת העיקול זכויות עתידיות מגובשות שניתן היה לעקלן. זאת ועוד, הודעת העיקול נוקטת בלשון הווה- כספים "הנמצאים אצל המחזיקים" ו"הנמצאים אצלכם". הוסף, כי גם אם שגה הבנק בפרשנותו, היה לו "הצדק סביר" לנהוג כפי שנהג. השופט ד"ר ורדי הוסיף, כי אף אם תינקט פרשנות מרחיבה של המושג "זכות עתידה" ותוכר תפיסתם של כספי יתרת זכות אשר יימצאו בחשבון מעת לעת, ניתן יהא לעקלם אך כל עוד צו העיקול יחול על "זכויות עתידיות"; אולם בענייננו ניתן ללמוד מלשון צו העיקול, שמדובר בכספים המוחזקים על ידי הבנק ביום מתן צו העיקול. (3) בבקשה הנוכחית נטען, כי הזכות לקבלת כספים הנמצאים בחשבון בכל עת עומדת לבעל החשבון ולבעל העיקול הנכנס בנעליו, והריהי זכות מתמשכת; משכך מקנה העיקול המוטל למטילו זכות על כל סכום שייכנס לחשבון. הוסף, כי הטענה שסעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל, המוסיף את חלון שלושת החודשים, אינו נכלל בתחום יישומה של תקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן אין בתקנה קביעה המאמצת את כל הוראות חוק ההוצאה לפועל, ולכן הוראות החוק יחולו על ביצוע העיקול – נראית דחוקה. לטענת המבקשת יש שני שלבים בהטלת העיקול הזמני, האחד בעת הטלתו והשני לאחר מתן פסק הדין, ואילו המונח "ביצוע" אינו סובל פירוש שלפיו מדובר בשלב שלאחר מתן פסק הדין. עוד נטען, כי הכרעת בית המשפט המחוזי התעלמה, בשם האינטרס הציבורי, מן האינטרס להבטיח את זכויותיו של תובע, שעד יתם הדיון בתביעתו עלול להישאר בלא סיכוי לממש את פסק הדין בו זכה. יתרה מכך, נאמר כי הקביעה שעיקול זמני תופס רק כספים הנמצאים בחשבון במועד קבלתה של הודעת העיקול מעוררת קושי גם מבחינה מעשית: אין הבנק מנהל רישום של שעת קבלת העיקול, וכיוון שעסקים מבצעים לעיתים פעולות רבות בחשבון ביום אחד, יהא זה בלתי אפשרי לקבוע מהו הסכום המדויק שהיה בחשבון ברגע קבלת העיקול, ובכך נפתח פתח להברחת כספים שנכנסו באותו יום, בנימוק שנכנסו לאחר קבלת צו העיקול. באשר להגנת ההצדק הסביר, צוין כי מדובר במערכת יחסים בין הבנק לבין בית המשפט שהטיל את העיקול, ובמערכת יחסים זו הדרך הנאותה, מקום שיש ספק, היא לפנות לבית המשפט ולבקש הבהרת החלטתו. (4) המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו עיקול זמני "לוכד" רק כספים הנמצאים במועד העיקול בחשבון המתנהל אצל הבנק המחזיק. לטענתו, עיקול זמני מהוה מחסום משפטי שמטרתו להגביל את סחירות הנכס המעוקל ויכולת השימוש בו, כדי שהנתבע לא יוכל לסכל את פרעון החוב, וכדי שהתובע יוכל לממש את פסק הדין שניתן לטובתו. במקרה כזה נכנס המעקל לנעליו של החייב במערכת היחסים שבין החייב לבין הצד השלישי, לרבות כאשר הצד השלישי הוא הבנק, ועל פי מגבלותיו. הוסף כי גם אם נצא מההנחה שלטלעד היתה זכות לקבל כספים מצדדים שלישיים על יסוד התקשרות חוזית עמם, לא היתה זו מזכה את טלעד בקבלת כסף מהמשיב במועד העיקול, שכן לא ידע, לא יכול היה לדעת ואף לא אמור היה לדעת מה מקור ההפקדות העתידיות ומתי יבוצעו. הודגש, כי עיון בהודעה למחזיק מצביע על כך שאין כל התייחסות לאפשרות שבידי המחזיק להודיע על כספים שיופקדו בעתיד בחשבונות הבנק. הוסף כי גישתו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההגנה על זכות הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; באיזון שבין זכות הנתבע לבין זכות התובע נוטה כף המאזניים לכיוונו של הנתבע, נוכח זכותו להגנה על קניינו. בנסיבות דנא, מאחר שבית המשפט קבע כי צו העיקול ניתן לפרשנות כזו שניתנה על ידי המשיב, ומאחר שהצו אינו בהיר דיו, אין המשיב יכול להיחשב כמי שהפר את צו העיקול. לבסוף נטען כי נוסח העיקול תומך בעמדת המשיב, ואף אילולא כך היה – לא היתה לכך משמעות; ומכל מקום לא נכנסו כספים לחשבונות טלעד בבנק תוך שלושה חודשים מאז הטלת העיקול. (5) בפנינו ציין בא כוחה המלומד של המבקשת, כי יש לבחון את הדברים גם במשקפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ועוד טען, כי אין המעקלים יכולים להימצא במצב של הימור – בחירת יום פלוני לעיקול ושמעבר לו אין. ומנגד טען בא כוח המשיב, כי יש צורך להציג במקור תקנות סדר הדין האזרחי להוראות צופות פני עתיד, והדברים צריך שיהיו ברורים ונהירים, כמו בחוק ההוצאה לפועל. רע"א 11918/05 (1) כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים תביעה בסך 849,356 ₪ נגד המשיבה 2, וכן בקשה להטלת עיקול זמני. ביום 16.7.01 נתן בית המשפט צו עיקול זמני עד לסך האמור שהוקטן לימים לסך 799,356 ₪. ביום 19.7.01 נמסרה לבנק לאומי (להלן הבנק) הודעה למחזיק על הטלת עיקול זמני. במועד קבלת ההודעה היה חשבון המשיבה 2 בבנק ביתרת חובה. הבנק לא השיב להודעה למחזיק. ביום 28.9.01 הופקד בחשבון המשיבה 2 בבנק בסך 704,200 ונוצרה יתרת זכות בסך 582,033 ₪. ביום 30.9.01 העביר הבנק למשיבה 2 סך 600,000 על סמך יתרת הזכות שהיתה בחשבון. ביום 12.11.01 הגישו המבקשים תובענה נגד הבנק לאישור העיקול על סך 600,000 ₪. ביום 23.2.03 ניתן נגד המשיבה 2 פסק דין בהעדר הגנה, והיא חויבה לשלם למערערים סך של 684,563 ₪ בצירוף ריבית והוצאות. (2) בית משפט השלום סבר, כי צו עיקול זמני שניתן לפי תקנות סדר הדין האזרחי חל אך על זכויות הנמצאות אצל המחזיק במועד קבלת הצו, ולא המתווספות במשך שלושה חודשים לאחר מכן בדרך שקובע סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל. נומק כי תקנה 382 קובעת כי הוראות חוק ההוצאה לפועל יחולו על ביצוע עיקול זמני, ואילו ביקש המחוקק להחיל את כל הוראות ההוצאה לפועל על עיקול לפי תקנות סדר הדין האזרחי היה עושה כן מפורשות; עיקול במסגרת הוצאה לפועל מוטל לאחר שניתן פסק דין וזכות התובע כבר הוכחה; קיים הבדל ממשי בין הודעה למחזיק על צו עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל לבין מקבילתה לעניין צו עיקול לפי החלטת בית משפט - בעוד שבהודעה למחזיק על הטלת עיקול במסגרת הליכי הוצאה לפועל מצויה מפורשות ההוראה לפיה הצו חל על נכסים שיגיעו לחייב מיום קבלת הצו ולמשך שלושה חודשים, אין הוראה דומה מצויה בהודעה למחזיק על הטלת עיקול על פי החלטת בית המשפט. כן השתכנע בית המשפט בדבר קיומו של הצדק סביר לפעילות הבנק. (3) בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים, וקבע כי ההבדל בין הנוסח שבתקנות סדר הדין האזרחי לעניין עיקול זמני לבין נוסח הוראות חוק ההוצאה לפועל מלמד שבעוד התקנות מסדירות הטלת עיקול זמני על נכסי הנתבע שמצויים בידי מחזיק במועד הטלת העיקול בלבד, מסמיך חוק ההוצאה לפועל להטיל עיקול בין על זכויות המצויות אצל המחזיק במועד הטלת העיקול ובין על אלה שיגיעו בעתיד. ועם זאת, בית המשפט לא נדרש להכרעה בשאלת מהות ההבדלים בין שני סוגי העיקולים, בהשתיתו את החלטתו על קיומו של הצדק סביר: צוין כי בהתחשב בכך שנוסח ההודעה למחזיק אינו ברור דיו, וקיימות מספר דרכי פעולה אפשריות, אין לבוא אל הבנק בטענה על כך שבחר ללכת באחת מהן; הבנק ביסס תשתית עובדתית מספקת להוכחת הצדק סביר לפעולתו, והוא לא התרשל או הפר חובה. (4) בבקשה שבתיק זה נטען, כי ענייננו בשאלת פרשנות חוק ותקנות בעלת השלכה ישירה ויומיומית באשר להיקף זכותו של נושה ובאשר לחובותיהם של מחזיקים. לטענת המבקשים לא ביסס הבנק תשתית עובדתית מספקת להוכחת הצדק סביר; כך בין היתר, לא הגיש כל תצהיר מטעם בנק אחר כדי להראות שבנקים נוספים נוהגים כך, ועל כן יש להסיק כי בנקים אחרים היו נוהגים באורח שונה. כן נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו, על בסיס תצהירה של עובדת הבנק, כי זו עמדה בנטל הראיה להוכחת טענת ההגנה; יתרה מכך, נטען כי "הצדק סביר" אינו קיים נוכח פעולתו הרשלנית של הבנק באופן קבלת ההחלטה ומחדלו לפנות אל בית המשפט. כן נטען, כי היה מקום ליתן משקל לכך שהמדובר בזכות עתידית ודאית (לקבל החזרי מס הכנסה) אשר התגבשה עובר למועד הטלת צו העיקול, וניתן היה לעקל את הכספים במועד בו ניתן צו העיקול הזמני. לשיטת המבקשים תקנה 382 מחילה את כלל ההוראות בדבר עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל ולענייננו סעיף 44, שכן משך תחולתו של צו עיקול החל על נכסים המגיעים למחזיק למשך שלושה חודשים, נוגע ל"ביצוע" צו העיקול; פרשנות אחרת אינה מתיישבת - כך נטען - עם לשון התקנה ועם תכליתו של העיקול הזמני ומייתרת את תקנה 382; זאת ועוד, על פי פרשנותו של בית משפט השלום ובעקבותיו של בית המשפט המחוזי, תובע המעוניין להבטיח את ביצוע פסק הדין שיינתן בתובענה שהגיש יהיה חייב להגיש מדי יום בקשה חדשה לעיקול זמני. לבסוף צוין, כי גם לשון ההודעה למחזיק וצו העיקול מורה במפורש על הטלת עיקול על כספים אשר יגיעו בעתיד לידי המחזיק, ואין מקום להבחנה שערך בית המשפט המחוזי בין כספים וזכויות שידוע למחזיק ביום קבלת ההודעה כי הם אמורים להגיע לידיו, כאלה שלא ידוע למחזיק כי יגיעו לידיו. (5) לטענת הבנק אין מקום לרשות ערעור. העיקול הזמני מוסדר בתקנה 374 (ב) אשר לשונה לשון הווה, ואין בה התייחסות לנכסים אשר יגיעו לחזקת המחזיק לאחר הטלת העיקול. לא זו אף זו, הבנק לא ידע על החזר המס אשר צפוי להתקבל בחשבון. שוב –מלשון תקנה 382 נלמד, כך נאמר, כי הכוונה היתה להחיל את חוק ההוצאה לפועל רק ביחס לביצועו של עיקול זמני ולא ביחס להיקף חלותו. הבחנה בין עיקול זמני לבין עיקול במסגרת הוצאה לפועל מתיישבת גם עם הגנת הקניין; ולחלופין, אף אם יש להחיל את כל הוראות ההוצאה לפועל בדבר עיקולים על עיקולים זמניים, הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 45א לחוק הדן בהודעת עיקול לצד שלישי שהוא תאגיד בנקאי. זאת ועוד, אף נוסח ההודעה למחזיק מעיד - כך נטען - כי הצו תקף למועד הטלתו בלבד, ומלשון ההודעה למחזיק ניתן ללמוד שהעיקול אינו חל כלל במקרה דנן, בו חשבון העו"ש של המשיבה 2 מצוי ביתרת חובה ביום הטלת העיקול; זאת - שכן בהודעה למחזיק צוין מפורשות כי העיקול חל על חשבונות ו/או כספים, למעט חשבונות עו"ש וחח"ד ביתרת חובה. לחלופין נטען, כי אף אם ייקבע שיש להחיל את הוראות חוק ההוצאה לפועל בנוגע לעיקולים זמניים בכללותם, עומדת למשיב הגנת "הצדק סביר". (6) בפנינו טענה באת כוחם של המבקשים, אף היא על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, כי אין סיבה שלא לשמור על זכויות החייב, על-ידי מתן אפשרות עיקול שאינו מצומצם. בא כוח המשיבים בבקשה זו טען, כי ההבחנה בין תקנות סדר הדין האזרחי לחוק ההוצאה לפועל עוגנה בע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים (טרם פורסם) (להלן ענין עירית ראשון לציון). דיון ג. (1) אציע לחברי להיעתר לבקשות, לדון בהן כאילו ניתנה רשות ערעור והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה – אך בסופו של יום לא להיעתר לערעורים. (2) ביסוד הערעורים שבפנינו, כאמור, שאלה משפטית אחת, שנוסחה מעלה. המבקשים-המערערים חפצים להחיל על עיקול זמני הסדר דומה להסדר הקבוע בסעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל, ואילו עמדת המשיבים נסמכת הן על השוני שבין הוראת סעיף 44 להוראה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי (כיום תקנה 374, בעבר - תקנה 360), והן על הבחנות שבמהות. (3) אקדים ואומר, כי סבורני שעיקול זמני המוטל על חשבון בנק חל רק על כספים המצויים בחשבון במועד הטלתו, בשונה מעיקול על פי חוק ההוצאה לפועל, אשר חל אף על נכסים שנתקבלו עד שלושה חודשים לאחר הטלתו של הצו. אכן, טענת המבקשים יכלה לשבות את הלב: מדוע יוטרחו הנושים שוב, אם כבר יודע הבנק המחזיק אל נכון כי ישנו חוב וישנו עיקול. והלוא בחוק ההוצאה לפועל נתן להם המחוקק יד המתארכת לשלושה חודשים? אך עיון מלמד כי השוני בתכליות מוליד גם שוני בפרשנות. (4) עיקול הוא "פעולה משפטית, המופנית נגד בעליו של נכס או נגד המחזיק בו, שתכליתה להגביל את סחירות הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהתובע או הזוכה יוכל להיפרע מהחוב המגיע לו" (המחבר א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה 9, תשס"ז) 535). וכפי שמתאר אותו המחבר מ' קשת (הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה, מה' 15 (התשס"ז-2007), 835) "... אם עיקול בכלל הוא הליך של הוצאה לפועל, שנועד לערוב לביצוע הסעד שנקבע בפסק הדין, הרי העיקול הזמני הוא כעין הכנה להוצאה לפועל, הנעשה קודם שנתקיים התנאי העיקרי לפתיחת הליכי הוצאה לפועל, דהיינו קודם לקבלת פסק דין...". וכדברי הנשיא שמגר בע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל – זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645, 652 "פשוט וברור הוא כי הענקתו (הדגשה במקור – א"ר) של סעד זמני נובעת, ברוב המקרים, מן הרצון להגן על מי שמבקש אותו, וזאת בדרך כלל על-ידי שמירת המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה"; מצוטט גם בע"א 743/81 בנק ברקליס דיסקונט נ' רוזנבוים, פ"ד לט(1) 12, 15 (השופט א' גולדברג). לעיקול ניתנים אך חוב או זכות שעילתם כבר נתגבשה; "כך, למשל, 'תקוה', 'ציפייה' או 'סיכוי' בעלמא לזכות אשר טרם באה לעולם אינם ניתנים לעיקול"(רע"א 1821/98 ניקו בדים נ' בנק דיסקונט פ"ד נ"ד (1) 773, 793 (השופט- כתארו אז- חשין)); רע"א 134/88 לוי נ' כקשור, פ"ד מב (4), 198 (השופט מלץ); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין) (1995) 582). ודוק, אף אם המועד למימוש הזכות טרם הגיע אך הזכות קיימת, הריהי "נכס" הניתן לעיקול (ע"א 4360/90 משה בר חן ואח' נ' יוסף אברהם כוכבי ו-5, פ"ד מז(2), 311 (השופטת נתניהו)). תכלית העיקול, בלשון פשוטה, היא להילחם ביצר לב החייב, העלול להבריח את נכסיו מנושיו, כפי שמזמנת המציאות האנושית – בחוב פסוק ושאינו פסוק, בנושאים שונים הכרוכים בפשיטת רגל (ראו למשל סעיף 84 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"מ -1980; לוין – גרוניס, פשיטת רגל מה' 2, סעיף 85 בעמ' 172) ), ובכל אתר בו נוצרת תחרות על כספים שאינם מספיקים לכל הצרכים ואין הקומץ משביע את הארי. (5) במכשיר העיקול נעשה שימוש על פי דין בהקשרים הנורמטיביים שהוזכרו מעלה – תקנות סדר הדין האזרחי (בעת שהליך משפטי תלוי ועומד) וחוק ההוצאה לפועל (בעת מימושה של החלטה שיפוטית). בנוסף, הוא משמש בפקודת המסים (גביה) (ראו סעיף 7 לפקודה וסקירתה המקיפה לעניין זה של השופטת חיות בעניין עיריית ראשון לציון (פסקה 10). תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – כנתינתה בתשס"א, עם התקנתו מחדש של הפרק הנוגע לסעד זמני – קובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א' (העוסק בחלק הכללי של נושא הסעד הזמני – א"ר), ואם שוכנע על סמך ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". לשם השלמת התמונה נביא גם את לשונה של תקנה 360 שעמדה בתוקפה, שעה שניתנו צוי העיקול (רע"א 10826/05 ולפי האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין שברע"א 11918/05 גם שם): עיקול "(א) בתובענה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות המקימות זכות לכאורה, רשאי בית המשפט או הרשם לתת צו עיקול זמני על נכסים שבידי הנתבע או שבידי התובע וכן על נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר (להלן – מחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פרעונם ובין אם לאו, עד שיקויים פסק-הדין, אם ראה, כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין; כיוצא בזה, בתביעת דבר שבעין רשאי בית המשפט או הרשם לצוות על עיקול הנכס הנתבע": לענייננו, שבפרשנות "נכסים שבידי אדם אחר" או "שברשות מחזיק" עסקינן, אין ההבדל בין הנוסחים משמעותי. (6) סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל קובע: "(א) צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (ב) הומצא הצו לצד השלישי, יגיש למוציא לפועל תוך עשרה ימים מהמצאת הצו הודעה המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידו ביום המצאת הצו או שלפי ידיעתו יגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום. (ג) הגיע לידי הצד השלישי נכס מנכסי החייב תוך שלושה חדשים מהמצאת הצו, יודיע על כך למוציא לפועל תוך עשרה ימים מהיום שהנכס הגיע לידו". לא למותר לציין כאן, כי בהצעת חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ה-1965 (הצעות חוק תשכ"ה, 260, 265) לא כלל סעיף 44 – שנוסחו היום הוא כנתינתו בחוק המקורי מתשכ"ז – את הוראת ס"ק (ג). הדעת נותנת, כי במהלך החקיקה הועלתה המחשבה להרחיב את ההיקף כדי לסייע לנושה. (7) דומה כי בבסיס העיקול הזמני והעיקול על פי חוק ההוצאה לפועל, וזהו לגבי דידי השיקול המכריע בהקשר זה, עומדות שתי תכליות שונות: העיקול הזמני כשמו כן הוא- סעד דיוני וזמני בלבד, הבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מסיכולו של פרעון החוב הנטען (ואשר עומד לבירור בגדרי ההליך המשפטי), על ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים, עד להכרעה סופית בדבר הזכויות: "העיקול הזמני בא לערוב לקיומו של הסעד הסופי בבחינת סעד ביניים דיוני לצורך הקלת ההוצאה לפועל על העתיד לבוא. זהו כלי דיוני בלבד ועל כן אין הוא מקנה למעקל זכויות מהותיות בנכס שעוקל, אך הוא מקים מעין מחסום משפטי המונע מבעל הנכס או מן המחזיק בו לעשות בנכס לאחר הטלת העיקול פעולה כלשהי אשר תסכל את האפשרות להיפרע ממנו את החוב" (ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 873-872; ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177, 189); בר"ע 178/70 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2) 121, 132; ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב פ"ד נג(4) 199, 234-233, ד' בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (חלק ראשון, מהדורה שישית, 2005, להלן: בר-אופיר, הוצאה לפועל), 392; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005, להלן: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי), 513)" (השופטת חיות בעניין עיריית ראשון לציון). (8) היינו, עיקול על פי תקנות סדר הדין האזרחי מאפשר לנושה לעקל נכס של חייב אף בטרם הוכרע הסכסוך ביניהם, ובטרם נקבע דבר קיומו של החוב ושיעורו כחוב פסוק. זו הזמניות בה דיברנו מעלה. לעומת זאת, בסיס העיקול בהליכי הוצאה לפועל הוא קיומו של חוב פסוק, אשר לצורך גבייתו עומד לרשות הזוכה מנגנון של אמצעי אכיפה ובהם העיקול. המלומד שוורץ מטעים בספרו סדר הדין האזרחי: חידושים תהליכים ומגמות (תשס"ז) 419, כי כאשר מדובר בהוצאה לפועל, יש מקום שצו העיקול יחול גם על נכסים שהגיעו למחזיק בתוך שלושה חודשים לאחר המצאת הצו, מאחר שאין מקום להגן עוד על זכות הקניין של החייב ולהעדיפה על פני זכות הקניין המוכחת של הזוכה. לעומת זאת בעיקול זמני ראוי לצמצם את הפגיעה בנתבע ובקניינו, שהרי טרם הוכרעו הזכויות, ולפיכך יש מקום להגביל את הצו לנכסים הנמצאים בידי המחזיק בעת הטלת הצו. (9) מצינו, איפוא, כי התחקות אחר תכלית העיקול על פי תקנות סדר הדין האזרחי אל מול תכליתו על פי חוקי ההוצאה לפועל מובילה אל המסקנה, כי צו עיקול על פי תקנות סדר הדין האזרחי "לוכד" אך את הנכסים ביום הוצאתו. תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם לשונה של תקנה 360 בעבר, מכבר אשר עניינה ב"נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר (להלן -מחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פרעונם ובין אם לאו", ותקנה 374 דהיום המדברת ב"נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק" לשון זו מתייחסת למצב דברים קיים, ואין היא מתייחסת לחוב או זכות הנולדים לאחר המועד הרלבנטי. מקום בו מופקדים כספים בחשבונו של חייב אצל מחזיק שהוא בנק, כספים אלה הם בבחינת הלוואה של החייב לבנק (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2), 673, 679 (להלן עניין אלתית) (השופט - כתארו אז – אור)). הלוואה זו נולדה במועד מאוחר למועד הטלת העיקול, ואינה נכנסת בגדרו. ראו גם הדיון שם בעמ' 683 בהגדרת זכות עתידה, שאינה אך "סיכוי" אלא בעלת ודאות להתגשמותה בעתיד. (10) המבקשים-המערערים משליכים יהבם על תקנה 382 לפיה "הוראות חוק ההוצאה לפועל יחולו על ביצוע עיקול זמני לפי סימן זה, ואם זכה התובע בתביעתו, ימשיכו בפעולות לפי אותו חוק", וטוענים כי יש להחיל על עיקול זמני את חוק ההוצאה לפועל במכלול, ובכלל זה את ההוראה שבסעיף 44 בדבר היקף העיקול ושלושת החודשים. כבר ציינתי, כי עמדה זו יכלה לשבות לב – אך לא אוכל להלמה; פשוטו של מקרא מורה, כי הוראות חוק ההוצאה לפועל יחולו על "ביצוע" העיקול הזמני; "ביצוע" היא מילת המפתח: התקנות מורות כי אין צורך "להמציא את הגלגל" על-ידי טכניקת ביצוע חדשה, אלא הדרך לביצוע תהא זו שבחוק ההוצאה לפועל. היינו, מימוש העיקול הוא שייעשה לפי חוק ההוצאה לפועל (בר"ע (חיפה) 753/06 מגדי חלאילה נ' עירית אלשאע'ור); בהוראת ביצוע עיקולים, בטכניקת הביצוע ובמשלוח ההודעות עסקינן (שוורץ, 418). (11) אשר לנוסח ההודעה למחזיק, דומה שאף לשונה עולה בקנה אחד עם גישת בית המשפט המחוזי: "הוטל עיקול זמני על כספים ו/או שיקים ו/או פקדונות ו/או תקבולים ו/או ממסרים ו/או שכר עבודה ו/ או כל זכות המגיעה ו/או שתגיע למשיבה בין אם הגיע זמן פרעונם ובין אם לאו והנמצאים אצל המחזיקים"(זהו נוסח הודעת העיקול ברע"א 10826/05. הוראה דומה מצויה גם בהודעת העיקול למחזיק ברע"א 11918/05; "חשבונות ו/או כספים ו/או קופות גמל ו/או ניירות ערך המגיעים ו/או שיגיעו למשיבים... המגיעים לנתבע והנמצאים אצלכם"). בית המשפט המחוזי ברע"א 11918/05 למד מהשימוש במינוח "כספים המגיעים ו/או שיגיעו" כי העיקול על פי האמור בהודעה למחזיק מתייחס הן לנכסים המצויים בידי הבנק בהווה והן לנכסים שיגיעו לידיו בעתיד, ועל כן למצער מעורר הדבר סימני שאלה. לדידי, אף הלשון "המגיעה" ו/או שתגיע" ו"המגיעים ו/או שיגיעו" בהודעה למחזיק נוטה הכף לפרשה כמתייחסת לכספים שטרם באו לחשבון אך הגיעו לכלל התגבשות, ומשכך ננקטת לשון עתיד, ולא לזכויות שיתגבשו בעתיד. לכך מסייעת סיפת לשון ההודעה (בשני המקרים), שהיא לשון הווה כספים ה"נמצאים" אצל המחזיקים. מקובלת עלי איפוא עמדתו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא רע"א 10826/05, כי פרשנות זו מתיישבת עם הביטוי "הנמצאים" שבהודעה, קרי, נכסים שבידו. לעומת זאת אין הנחיה דומה באשר לנכסים שאינם בידי הבנק, ושאין משמעות להטלת צו עליהם באותה עת. נוסיף גם, כי עיון בתקנה 360 שבגדרה ניתנו צוי העיקול, מלמד כי זו מתייחסת לנכסים המצויים כעת אצל המשיב ("לתת צו עיקול זמני על נכסים שבידי הנתבע וכן על נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר (להלן-מחזיק)"; על כן גם דומה כי לשון ההודעה למחזיק, אפילו נפרש אותה באופן מרחיב, חורגת מהסמכת התקנות. (12) פסק דינו של בית המשפט המחוזי ברע"א 11918/05 התבסס על הגנה בדבר "הצדק סביר". מקור ההגנה – והמונח – הוא בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי צד שלישי אשר "ללא הצדק סביר" מסר נכסים מעוקלים, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב. פסק הדין המנחה בסוגיה הוא עניין אלתית הנזכר, שם נאמר (בעמ' 679): "אם פעל הבנק על-פי פירוש סביר, העולה בקנה אחד עם לשון הצו - גם אם ייתכנו פירושים אחרים, אך אלה אינם חד-משמעיים - אין לבוא עמו בטרוניה. על הנושה, המסתמך על סעיף 48 לחוק, להוכיח, שהבנק פעל שלא לפי צו העיקול שקיבל, ובמסגרת זו עליו להוכיח מה עוקל על-פי הצו. במקרה שהצו סובל פירוש, כפי שניתן לו על-ידי הבנק - ולו מחמת אי-בהירות או קיום ספק סביר באשר לתוכנו - זכאי הבנק ליהנות מאי-בהירות וספק אלה"; ו"הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו" (ד' בר אופיר הוצאה לפועל, 623; רע"א 7909/06 נתן שפטלוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) (השופטת ארבל)). (13) בשני התיקים דנא "סבל" צו העיקול פרשנות מעין זו שניתנה על-ידי הבנקים, ועל כן קמה מכל מקום הגנת "ההצדק הסביר". (14) אכן, נשאלת השאלה המעשית האם על מבקש העיקול לפנות להטלתו בכל יום? התשובה לכך טמונה אף היא במישור המעשי, קרי, אם סבור הוא כי עתידים להיכנס לחשבון כספים שטרם נכנסו ושיש מקום לעקלם, עליו לדאוג לכך במעקב פרטני, אף כי בחיי המעשה הדעת נותנת שהחייב יעשה כל מאמץ כי מקרים אלה לא יהיו רבים. (15) ולבסוף, המבקשים-המערערים עתרו ליתן להוראות הדין פירוש המתישב, לשיטתם, עם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו – והדעת נותנת כי כוונו לסעיף 3 לחוק, סעיף הקניין, ובמשתמע לטענתם פירוש מצמצם לעיקול פוגע בקניינם, שהרי אם לא יעוקל הכסף שבידי המחזיק עלול כספם שלהם לירד לטמיון. טענות אלה לא נטענו באופן ממצה, גם אינן מעלות תוצאה שהיא בהכרח לטובת תיזת המבקשים – המערערים. אכן, בלא ספק חוק היסוד משפיע על פרשנותם של צוים זמניים (ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (1999) סעיף 43 בעמ' 67, אך הפרשנות איננה חד-ערכית וחד-כיוונית. אדרבה, מציין המחבר לוין (סעיף 172 בעמ' 162-161) "שעם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ניתן כיום משקל רב יותר לזכות הקנין של הנתבע מכפי שהיה בעבר. אכן כנגד זכות זו עומדת גם זכות ה'קנין' של התובע שלא יחול שינוי בנסיבות בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין... אך זכות זו חלשה יותר מזכותו של הנתבע, משום שהיא טרם הוכחה על-ידי ראיות מלאות". שעה שנכתבו דברים אלה, עמדה בתוקף תקנה 360 על נוסחה, שדרש כי המדובר יהא "במסמך או בראיות מהימנות אחרות המקימות זכות לכאורה". הנוסח כיום הוא (תקנה 374) "להנחת דעתו של בית המשפט או הרשם...". כך או אחרת, גוף שיפוטי צריך ליתן את הדעת, ולשקול כל הנחוץ, לרבות זכויות הקנין של כל הנוגעים בדבר. סוף דבר ד. (1) צו עיקול כאמור חל על נכסים של הנתבע שבידי המחזיק – הבנק לענייננו – בעת הטלת העיקול. זו התשובה לשאלה שהוצבה בראשית הדברים. (2) באשר לעיקולים שהוטלו על חשבונות טלעד ברע"א 10826/05, כבית המשפט המחוזי סבורני, כי משהוטל העיקול לא היה בידי טלעד לבקש מהמשיב כספים מעבר לאלה אשר היו ביתרת זכות בחשבונה באותה שעה. הוא הדין לרע"א 11918/05, בתוצאה דומה. ה. אציע אפוא לחברי להותיר את פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בשני הערעורים על כנם. המבקשים-המערערים ישלמו למשיבים בכל אחד מן התיקים בהתאמה שכר טרחת עורכי דין בסך 7,500 ₪ (ברע"א 11918/05 – למשיב 1). ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ' באייר תשס"ח (25.5.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05108260_T09.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il