קופ"ח מאוחדת נ. מ. ט. אור אנטרפרייזס בע"מ

החלטה בתיק ע"א 10814/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 10814/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. קופת חולים מאוחדת 2. אריה פרידמן נ ג ד המשיבים: 1. מ.ט. אור אנטרפרייזס בע"מ 2. טל אור ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 3249/98 מיום 28.11.2003 שניתנה על ידי כבוד השופטת דניה קרת-מאיר בשם המערערים: עו"ד דן גיורא בשם המשיבים: עו"ד גיורא לביא פסק-דין לפני ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר) שלא לפסול עצמו מלדון בת.א 3249/98. 1. המשיבים הגישו כנגד המערערים תביעה כספית בגין ניהול משא ומתן לקראת חוזה לביצוע פרויקט מחשוב, עבור קופת חולים מאוחדת (להלן המערערת 1) אשר, בסופו של דבר, לא נכרת. בתיק התנהלו מספר הליכי קדם משפט (השופט א' סטרשנוב). בהמשך, נקבע התיק לניהול הוכחות (בפני השופטת ד' קרת-מאיר). לאחר שני דיונים, המליץ בית המשפט כי עדותו של מנכ"ל המערערת 1, מר סלנט, תשמע ראשונה וזאת על מנת לנסות ולסיים את הסכסוך בהסכמה. אולם, לאחר שנשמעה עדות זו, לא נעשה ניסיון להביא את הצדדים לכדי הידברות. המערערים תהו על כך בפני בית המשפט, וזה השיב כי התרשם, לאור גישתו של העד, כי אין טעם בקידום המשא והמתן. בהקשר זה, העיר בית המשפט כי "מזה זמן רב לא נתקלתי בהתנשאות כל כך בוטה של עד בבית משפט" ו"לא צריך לפרוש ממשא ומתן בלי הצדקה אחרי כל כך הרבה זמן. תיאורטית, ההגינות המסחרית אומרת שצריך לשלם משהו". בעקבות זאת, הורה בית המשפט לבא כח המערערים להסביר את המצב המשפטי למר סלנט. 2. לאחר מכן, נקבעה ישיבת תזכורת בנוכחות מר סלנט, שוב, במטרה לנסות ולהביא את הצדדים לידי פשרה. במהלך הישיבה, ולאחר ששמע את טענות הצדדים לעניין כימות הנזק, בקש בית המשפט להציע סכום לפשרה. מר סלנט פנה לבית המשפט והעיר כי "אולי בית המשפט ישמע אותי לשם שינוי". בנסיבות אלה, החליט בית המשפט שלא להמשיך בנסיון הפשרה, והעיר למשיבים כי "אולי גם זה לטובה". בעקבות זאת, הגישו המערערים בקשה לבית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק. המערערים טענו כי התבטאותו של בית המשפט מצביעה על כך שדעתו ננעלה, טרם שמיעת מכלול הראיות בתיק. עוד טענו המערערים כי לאור משקלם המצטבר של אמירות בית המשפט, וההקשר בהם נאמרו, קיים חשש ממשי למשוא פנים. המשיבים התנגדו לבקשה. נטען כי תחושתם הסובייקטיבית של המערערים אינה מתבססת על עובדות, וכי המערערים לא מעלים עילה לפסלות בית המשפט. 3. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות (ביום 28.11.2003). ראשית, נקבע כי הושקעו מאמצים בניסיון להביא את הצדדים לפשרה. ההיגיון שעמד מאחורי מאמצים אלה הוא כי אף אם לא נכרת הסכם, ייתכן מקרה בו ניתן לחייב את המבקשים בתשלום פיצוי כלשהו בגין פרישה ממשא ומתן. הערות מר סלנט העידו על כך שאין הוא מבין את המצב המשפטי. אשר על כן, בית המשפט בקש מבא כח המערערים להסביר לו אותו. נפסק כי אין לראות בעצם הניסיון להביא את הצדדים לפשרה משום חשש למשוא פנים. זאת ועוד, נקבע כי מר סלנט התייחס לבית המשפט בצורה מזלזלת ובוטה, וכי בנסיבות אלה, בית המשפט לא מצא לנכון להמשיך בניסיונות הפשרה. בהמשך, בית המשפט התייחס להערתו, שהופנתה למשיבים לפיה יינתן פסק דין ו"אולי זה לטובה". נקבע כי אמירה זו מתייחסת רק לדרך התנהלות העד, מר סלנט. למעשה, האמירה משקפת את עמדת בית המשפט כי לא תצמח תועלת מהמשך המשא והמתן, ולכן, הדרך היעילה ביותר לסיום ההתדיינות תהיה מתן פסק דין. לבסוף, נפסק כי דעתו של בית המשפט התגבשה לגבי התנהגותו של מר סלנט ויחסו כלפי בית המשפט, אולם, אין לכך כל קשר לסכסוך בין הצדדים. לפיכך, הבקשה נדחתה, והמערערים חויבו בהוצאות בסך של שבעת אלפים וחמש מאות שקלים. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. למערערים מספר טענות. ראשית, נטען כי הערת בית המשפט אינה הבעת דעה לגיטימית, אלא אמירה פסולה, המצביעה על כך שדעתו של בית המשפט ננעלה. פרשנות בית המשפט לדבריו אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. ההערה נאמרה לפני שהחל הליך של פשרה, ולפני שנדחתה כל הצעה לפשרה, ולכן אין זה סביר כי ההערה התייחסה לכישלון ניסיון הפשרה. שנית, נטען כי במסגרת שמיעת ההוכחות פיתח בית המשפט עוינות ברורה נגד מר סלנט. לעניין זה, מדגישים המערערים כי מדובר במנכ"לה של המערערת 1, ולכן אין מדובר בעד רגיל אלא, למעשה, בבעל דין. שלישית, נטען כי בהתבטאות בית המשפט יש משום פגיעה במראית פני הצדק. לבסוף, מלינים המערערים על סכום ההוצאות הגבוה, לטענתם, שנפסק. לשיטתם, מדובר בדוגמא נוספת ליחס השלילי של בית המשפט כלפיהם. המשיבים סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט. ראשית, נטען כי עצם העלאת הצעת פשרה אינה מבססת עילת פסילה. שנית, הערת בית המשפט כוונה לכך שאין טעם בניסיון הפשרה, שכן למרות הייעוץ המשפטי שקבל, מר סלנט לא שנה עמדתו. אם כך, נטען, אין בהערה זו כל הבעת דעה. שלישית, נטען כי בית המשפט לא פתח עוינות כלפי מר סלנט. להיפך. מר סלנט הוא זה שהתנהג בצורה לא ראויה כפי בית המשפט. 5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. ככלל, אין מניעה כי שופט, במהלך ניהול המשפט, יעיר הערות ביקורתיות על התנהלות עד, בעל דין או בא כוחו (השוו: ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 637, 641). על כן, אין באמירה ביקורתית בפני עצמה כדי להוות עילת פסילה, אלא יש להראות כי דעתו של בית המשפט ננעלה, וכי קיים חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 4072/99 מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ נ' כלילי (לא פורסם); ע"א 4237/99 פורמן נ' דרור (ליברמן) (לא פורסם); ע"פ 619/82 כדורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 52). בעניינינו, לא כך הדבר. מקובלת עלי עמדת בית המשפט, כי הערתו התייחסה לכישלון ניסיונות הפשרה. בעניין זה, יש לציין כי ניסיון פשרה כולל, מטבע הדברים, הצבעה על נקודות תורפה ונקודות חוזק לכאוריים בטיעונים לפניו (ע"א 3867/98 אשד נ' רקורד תעשיות תוכנה בע"מ, פ"ד נב(4) 650). לא הייתה באף אחת מאמירותיו של בית המשפט על הסכסוך בין הצדדים. בנוסף, אף בהבעת דעתו של בית המשפט לעניין התנהגותו של העד במהלך הדיונים, אין כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. אכן, אין די בחשש סובייקטיבי של המערער כדי לבסס עילת פסילה, אלא יש צורך לבסס תשתית עובדתית אובייקטיבית לפיה שופט מקצועי לא יוכל לדון בתיק (ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247). בנסיבות העניין לא בוססה תשתית כזו. גם בחיוב המערערים בהוצאות בקשת הפסילה אין משום עילת פסילה. טענה נגד החיוב בהוצאות אין עניינה במסגרת הליך פסלות (ע"א 1790/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' פרייזר (לא פורסם)). כמו כן, לא מצאתי ליסוד להתערב בסכום ההוצאות שנפסק. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, ד' באדר התשס"ד (26.2.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03108140_A01.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il