נינה אורוסוב נ. משרד הפנים

החלטה בתיק בג"ץ 10811/08 בבית המשפט העליון בג"ץ 10811/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט חנן מלצר העותרות: 1. נינה אורוסוב 2. סבטלנה חאסויבה 3. בסה אורוסוב נ ג ד המשיב: משרד הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרות: עו"ד עדה גרינבלט עו"ד לורה מקסיק בשם המשיב: עו"ד דניאל מארקס פסק-דין 1. לפנינו עתירה להורות למשיב לתת אזרחות ישראלית לעותרות 3-1. כמו כן, התבקש בעתירה צו ביניים אשר יאסור על גירוש העותרות 2-1 מישראל עד להכרעה בעתירה. 2. העותרות הן בנות משפחה אחת. העותרת 3 (להלן – הסבתא) הינה אמה של העותרת 1 וסבתה של העותרת 2. העותרת 1 (להלן – האם) הינה אמה של העותרת 2. על פי האמור בעתירה, העותרת 2 (להלן – הנכדה) הינה ילידת 1988. משום מה היא מתוארת בעתירה, שהוגשה בסוף שנת 2008, כקטינה. יש לציין, כי חישוב מתמטי פשוט מצביע על כך שגיל הנכדה הוא כ-20 שנה. העותרות הגיעו לארץ מגרוזיה במהלך שנת 1996 באשרת תייר שתוקפה לשלושה חודשים. הסבתא ביקשה פעמיים להסדיר את מעמדה בארץ בטענה כי היא זכאית לעליה מכוח חוק השבות, תש"י -1950. בפעם הראשונה, פנתה הסבתא יחד עם בנה, שאיננו עותר בעתירה זו, ביום 30.11.97 בעת שהותה בישראל. בעת פנייתה הציגה הסבתא תעודת לידה משוחזרת שהונפקה ב-1984 וכן תעודת נישואים מקורית שהונפקה ב-1964. על פי הנטען, תעודת הלידה מצביעה על כך שהסבתא הינה בת לאם יהודיה. בין תעודת הלידה לתעודת הנישואין נתגלתה סתירה באשר למקום לידתה של הסבתא. על כן התבקשה הסבתא להמציא את תעודת הלידה כשהיא מאושרת. לטענת העותרות, נשלחה התעודה לחברים בגרוזיה לשם קבלת אישור ואבדה בדואר. הואיל והסבתא לא הצליחה להוכיח את זכאותה, סורבה בקשתה לקבלת מעמד מכוח שבות. הסבתא יצאה את הארץ וביום 5.7.02 הגישה בקשה לקבלת מעמד בישראל בשגרירות ישראל בטביליסי, גרוזיה. בפנייתה זו לא הציגה הסבתא מסמכים חדשים ולכן אף בקשתה זו סורבה. האם והנכדה המשיכו לשהות בארץ שלא כחוק. ביום 29.12.04 נעצרה האם על ידי משטרת ההגירה בהיותה שוהה בלתי חוקית. בעת המעצר הייתה בידיה תעודת זהות מזויפת. האם שוחררה ממשמורת, מטעמים הומניטריים, עקב היותה משמורנית יחידה של הנכדה שהייתה קטינה בעת המעצר. גם לאחר המעצר לא פנו האם והנכדה להסדרת מעמדן בארץ. 3. ביום 25.5.05 הגישו העותרות לבית משפט זה עתירה למתן צו על תנאי (בג"ץ 5002/05). בעתירה ביקשו העותרות להורות למשרד הפנים לתת להן אזרחות ישראלית מכוח שבות. בתגובתו ציין המשיב, כי האם והנכדה כלל לא פנו להסדרת מעמדן בארץ. עם זאת, לפנים משורת הדין נתן המשיב לאם ולנכדה הזדמנות נוספת והזמין אותן לשימוע בלשכת הקשר. השימוע נערך לעותרות ביום 23.10.06. העותרות לא הציגו מסמכים חדשים והגורמים המקצועיים בלשכת הקשר קבעו שהעותרות לא הרימו את נטל ההוכחה בדבר זכאותן לשבות. ביום 18.9.08 הגישו העותרות במסגרת עתירתן בקשה בהסכמה להוספת מסמכים. לטענתן, היה במסמכים אלו כדי לבסס את זכאותן לפי חוק השבות. גם מסמכים אלו הועברו ללשכת הקשר וזו קבעה שאין בהם כדי להרים את נטל ההוכחה. ביום 5.10.08 התקיים דיון בעתירת העותרות (בג"ץ 5002/05). בהמלצת בית המשפט חזרו בהן העותרות מעתירתן. פסק הדין שמחק את העתירה ניתן באולם. בפסק הדין חויבו האם והנכדה לצאת את הארץ תוך 60 ימים. ביום 18.11.08, כחודש וחצי לאחר מתן פסק הדין, שלחו העותרות הודעת עדכון לבית המשפט. בהודעה טענו העותרות, כי לא הסכימו לצאת את הארץ וכי סוגיית יציאתן לא הובאה בפני בית המשפט. לפיכך, ביקשו לתקן את פסק הדין בנקודה זו. ביום 3.12.08 ניתנה החלטה ביחס להודעת העדכון. ההחלטה דחתה את בקשת העותרות והדגישה שעל העותרות לעזוב את הארץ תוך 60 יום ממתן פסק הדין. 4. ביום 20.11.08 הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב יפו (עת"מ 2956/08) (להלן – העתירה המינהלית). בעתירה ביקשה הנכדה צו עשה שיורה למשרד הפנים להעניק לה מעמד מטעמים הומניטאריים. בעתירה המינהלית צוין, כי טרם ניתן פסק דין בהליך המתנהל בפני בית המשפט העליון. זאת, למרות שהעתירה המינהלית הוגשה כחודש וחצי לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 5002/05. העתירה המינהלית נדחתה ביום 7.1.09, בשל חוסר ניקיון כפיים. בפסק הדין (שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל) נקבע שעל הנכדה לעזוב את ישראל עד ליום 18.1.09 וכי על באת כוחה לדאוג שתעזוב את הארץ שאם לא כן תחויב בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח. 5. ביום 21.12.08 הגישו העותרות את העתירה דנא. הליך זה הוגש כחודש ימים אחרי הגשת העתירה המינהלית וכשבועיים וחצי לפני מתן פסק הדין בה. במסגרת ההליך ביקשו העותרות שיוענק להן מעמד על יסוד חוק השבות. טענותיהן דומות במהותן לטענות שהועלו בעתירה הקודמת בפני בית משפט זה (בג"ץ 5002/05). העותרות טענו, כי פנו למשיב עם מסמכים חדשים המוכיחים את זכאותן, אך זה סירב לקבל את הפנייה. העותרות ציינו, כי המסמכים החדשים מצורפים בנספח ג' לעתירה, אלא שנספח זה כלל לא קיים. יש לציין שבעתירה דנא לא הזכירו העותרות כלל את ההחלטה שניתנה בבג"ץ 5002/05, לפיה היה עליהן לצאת את הארץ תוך 60 יום מיום 5.10.08. ביום 14.1.09 הגישו העותרות בקשה לצו ביניים אשר יאסור על גירוש האם והנכדה עד להכרעה בעתירה. בבקשה התייחסו העותרות לעתירה המינהלית ללא ציון מספר ההליך ולא צירפו את פסק הדין. לפי הבקשה: "בית המשפט המחוזי דחה את העתירה שהוגשה על ידי המבקשת 2 והשית פסיקתו רק על עצם העובדה כי המבקשת טרם יצאה מהארץ בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון וזאת בלא לדון לגופו של עניין בעתירה אשר הוגשה מטעמה." בבקשה לא הוזכר כלל, כי העתירה המינהלית נדחתה עקב חוסר ניקיון כפיים. ביום 18.1.09 התבקשו העותרות להבהיר מדוע לא צורף פסק הדין בעתירה הקודמת. ביום 20.1.09 הגישו העותרות תגובה. בתגובתן לא ניתן הסבר מספק. לטענתן, רק משנתקבל אצלן פסק הדין בעתירה הקודמת התברר להן כי חייבות הן לצאת מן הארץ. כמו כן ציינו העותרות ששלחו הודעת עדכון לאחר שנודע להן על פסק הדין. זו ההודעה שנשלחה ביום 18.11.08. ההודעה צורפה לתגובה. עם זאת, כהרגלן של העותרות, ההחלטה מיום 3.12.08 לא צורפה לתגובה. ביום 28.1.09 הוגשה בקשה נוספת על ידי העותרות למתן צו ביניים האוסר גירוש ומורה על שחרור ממשמורת וזאת לאור מעצרן של האם והנכדה. ביום 29.1.08 ניתן צו ארעי האוסר על הרחקת האם והנכדה מן הארץ. ביום 4.2.09 הוגשה תגובת המשיב אשר תיארה את השתלשלות האירועים בעניינן של העותרות. ביום 12.2.09 הוגשה תשובת העותרות לתגובת המשיב. עיינתי אף בתגובה זו ומצאתי כי אין בה כדי לסייע לעותרות. 6. דין העתירה להידחות על הסף. העותרות פעלו בחוסר ניקיון כפיים מבחינות שונות: (א) חרף פסק הדין מיום 5.10.08 הן לא יצאו מן הארץ תוך התקופה שנקצבה - 60 ימים. (ב) בעתירה המינהלית שהוגשה לבית המשפט בתל-אביב נאמר שטרם ניתן פסק דין בעתירה שהתנהלה בבית משפט זה על אף שכבר ניתן פסק דין בעתירה הקודמת (בג"ץ 5002/05). (ג) לעתירה שבפנינו לא צורף פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת. (ד) בבקשה לצו ביניים מיום 14.1.09 שהוגשה במסגרת העתירה דנא לא צוין שהעתירה המינהלית נדחתה בשל חוסר ניקיון כפיים ופסק הדין דשם לא צורף. כמובן שכל אלה מצטרפים לעובדה שהאם והנכדה שוהות בארץ שלא כדין מאז שנת 1996. נזכיר עוד, כי בעת שהאם נעצרה בשנת 2004 היא נשאה תעודת זהות מזויפת. הלכה פסוקה היא, כי מחובתו של הפונה לבית המשפט הגבוה לצדק לגלות את כל העובדות הרלוונטיות, ומי שמסתיר עובדות, אשר להן עשויה להיות משמעות לגבי העתירה, איננו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד (ראו, בג"ץ 6010/07 חאג יחיא מהא נ' הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין בנתניה (לא פורסם, 11.11.07) ורבים אחרים). נוסף על כך, כלל הוא שעתירה עשויה להידחות בשל כך שהעותר עשה דין לעצמו (למשל, בג"ץ 3483/05 די.בי.אס נ' שרת התקשורת (לא פורסם, 9.9.07)). העתירה דנא נגועה הן באי גילוי והן בעשיית דין עצמי, ולפיכך דינה להידחות. עם זאת, אין לפסול את האפשרות שהעותרות יפנו שוב מחו"ל לגורם המוסמך תוך צירוף תיעוד המוכיח את טענתן כי הן זכאיות לעלות מכוח שבות. נוסיף, כי לאור העובדה שהנכדה הגיעה לארץ בעודה קטינה וגדלה בארץ, ייתכן שתעמוד לה טענה, כי זכאית היא למעמד בארץ מטעמים הומניטאריים, אף אם אין לה זכות מכוח שבות. גם בקשה מטעם זה תוכל היא להגיש אחרי שתצא מן הארץ. 7. העתירה נדחית, איפוא, על הסף והצו הארעי האוסר על הרחקתן של האם והנכדה מן הארץ מבוטל. ניתן היום, כ"ט בשבט התשס"ט (23.2.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08108110_S04.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il